בסניף הנוער האגודתי אשר במחנם הטהור

בזמנים שהנוער האגודתי ידע מה ומי לשאול, הוא קיבל תשובות שמתאימות לחב”דניק בכל גיל, מתנועת הנוער ועד לתפארת זקנים • הקרב אמנם היה על הייצוג, אך מסוג שונה לחלוטין

את האיגרת הזאת “פתחתי” בבוקר יום הבחירות, כאשר עוגמת הנפש מעצם קיומו של האירוע האמור נגסה בי בכל פה. הרבי, כהרגלו בקודש, מוצא את הדרכים לעודד ולהשיב גם נפש עייפה ומדוכדכת.

נוּ–נוּ, המילים הראשונות כבר התאימו למצב הרוח “במענה על מכתבם מצום הרביעי, יהפך במהרה לששון ולשמחה”… המילים אחר כך, מפתיעות ומופלאות כלשעצמן (ונא לכבוש את היצר לפענח מתוכן את דפוס ההצבעה של הכותב) — “בו כותבים אודות אופני עבודתם בסניף הנוער האגודתי אשר במחנם הטהור בשביל להמשיך מספר יותר גדול של הנוער לתורה ומצותי’, שיש בזה כמה ענינים שההשתמשות בהם מוטלת בספק כיון שמופרכים הם ע”פ השקפת חוגים ידועים”.

חבל, לחינם נחפזתם להתלהב מהאיזכור המפלגתי. ההתלהבות הנכונה היא מההקשר לפתגם המופיע בלוח ‘היום יום’ בתאריך כ”ו אדר (א’), הוא יום הבחירות: הפתגם, העוסק בחובה להפיץ את היהדות “מבלי להתחשב עם מחלת המפלגות” — מופנה, כמפורש במראי–מקומות של רבינו ללוח זה, ל”צעירי אגודת ישראל” (!), הלא היא תנועת האם של “הנוער האגודתי”, כידוע ליודעי חיפוש ברשת.

הנוער האגודתי, כתנועת נוער פעילה, גוועה כבר מזמן. כיום הקשר היחיד בין נוער לאגודתי, הוא העסקת קטינים בימי הבחירות לפיזור חומרי תעמולה על מדרכות. אבל אז, לפני קרוב לשישים שנה, האירגון הזה היה חי תוסס (אגב, הייתה להם גם מקהלה שהוציאה מספר תקליטים וביניהם “שירי גאולה”! אבל זה מעבר לטווח הנוסטלגיה של רוב הקוראים).

וכאירגון פעיל, הם נתקלו בשאלות כבדות משקל: כיצד משלבים בין הרצון לקרב חוגים רחבים יותר של נוער — בלי להכשל בדברים ש”מופרכים על פי השקפת חוגים ידועים”.

מעניין שכבר אז, בתשט”ז, לא מצאו הללו את מי לשאול בארץ הקודש אלא רק את האדמו”ר מליובאוויטש היושב בניו–יורק. המכתב גם לא מפרש מהו “מחנם הטהור” בו שכן הסניף האמור. אם כי, המשך המכתב מעניק רמזים לעיר מסויימת הגובלת ברמת–גן ופתח תקוה (“עיר המשמשת דוגמא של סדר חיים מסוימים”). הרבי עונה להם בתשובה מפורטת, שנתייחס כאן רק לתחילתה. סיומה האופייני קובע ברכה לעצמו, ועוסק בדבר חובת לימוד החסידות, ובפרט לנוער הנתקל כיום ב”רוחות אי מצויות המנשבות בעולם”.

וכך פותח המענה לשאלה, מיד אחר כך נסביר:

“בשאלות כמו אלו ההחלט תלוי בתנאי המקום והזמן ותגובת הצבור על אתר, שבכל זה חלים שינוים מזמן לזמן, והוא על דרך הוראת רבותינו ז”ל (יומא פו, א) אמר רב כגון אנא כו’ לא שנו אלא באתרא וכו’, ומובן עוד יותר על פי ההמשך שם, אמר רבינא ומתא מחסיא אתרא דתבעי, שלכאורה אינו מובן למה הוזקק רבינא להודיע על דבר זה כיון שצריך הי’ להיות ידוע לכל דרי מתא מחסיא ומה מחדש בזה, שזה מכריח לומר שאפילו בכגון דא צריך התבוננות מעמיקה בכדי לדעת אם אותם דתבעי הם המייצגים את העיר או אותם דלא תבעי, וקל למבין…”.

עד כאן לשונו הקדוש בנוגע לעניננו.

•

פענוח:

הרבי מביא מקור מפורש מהגמרא לכך, שישנם עניינים שבמקום אחד עשויים להיות הנהגה רגילה ומותרת, ובמקום אחר — באותה הנהגה ממש יש משום חילול ה’. המדובר בעדותו של האמורא רב על עצמו, שאילו היה לוקח בשר מן הטבח ולא משלם מיידית — לגבי אדם בדרגתו היה בכך חילול ה’.

אין זו גמרא של “אגדתא”, אלא סוגיא הלכתית. הדברים באים בהמשך לברייתא הידועה העוסקת ב”חילוקי כפרה” על העוונות השונים, והגמרא רוצה להדגים מהו אותו “חילול ה’”, שעליו אין כפרה אלא רק באופן של היפך החיים (וכידוע ביאורו של הרבי, שלכן לא הוכנסה פיסקא זו לאיגרת התשובה, העוסקת רק בתשובה בעולם הזה).

ההגדרה של חילול ה’ היא, לפי רש”י: “חוטא ומחטיא אחרים”. על כך הביא רב את הדוגמא של אי–תשלום מיידי מצדו לאיטליז — “וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל”.

אך הגמרא ממשיכה ומסייגת: הדברים אמורים רק “באתרא דלא תבעי”, כלומר: מקום בו מקובל שכאשר בעל עסק “רושם” ונותן בהקפה, הוא לא הולך לתבוע–לגבות את החובות מבתי הלקוחות, אלא עליהם מוטלת החובה לבוא אליו ולשלם. במקום כזה אכן יש חילול ה’ באי–תשלום מיידי לאנשים ברמתו של רב. אבל ב”אתרא דתבעי”, מקום שהנוהג הוא שבעל–העסק הולך ותובע את החובות מהלקוחות בבתיהם — אין בכך כל חשש. הוא לא ילמד מכך לזלזל בממונם של אחרים, כיוון שהוא זה שהתאחר בגביית חובותיו.

וכאן מגיע ההמשך בגמרא, שהוא לב לבו של העניין ונקודת חידושו של הרבי:

רבינא טורח לפרש אשר העיר “מתא מחסיא” — היא “אתרא דתבעי”. כלומר: שם נוהגים בעלי העסקים ללכת ולתבוע את חובותיהם (ובמילא שם יכולים גם בני–תוירה מופלגים עם פאות עבות מאחורי האוזניים “לרשום” אצל הקצב, בלי חשש של חילול ה’; ואדרבה, תשלום מיידי עוד עשוי להיחשב “מיחזי כיוהרא”…).

וכאן שואל הרבי: בשביל מה רבינא היה צריך לומר את זה?

הרי כאן לא מדובר בדין, אלא בעובדה: הנוהג העירוני של הסוחרים — אמור להיות ברור ומפורסם הן לסוחרים והן לצרכנים דיירי העיר — לשם מה צריך האמורא רבינא לבזבז זמן ומרץ על פרסום נתוני המגזר הקמעונאי?!

וכאן עונה–קובע הרבי במשפט מדהים: “שזה מכריח לומר שאפילו בכגון דא צריך התבוננות מעמיקה בכדי לדעת אם אותם דתבעי הם המייצגים את העיר או אותם דלא תבעי, וקל למבין”.

כאשר מדובר על עניין שיש לו השלכה עקרונית — אפילו אם הוא כשלעצמו עניין פעוט של מידת האשראי בחנויות — הנתונים היבשים והמספרים לא קובעים. איגוד מגדלי הבקר, במחילה מכבודו, יכול לפרסם רשימת תקנות והמלצות על תשלום במזומן בלבד — ורבינא יכול לקבוע שהם לא מייצגים אף אחד. רק את הבקר. ואילו הנהגת כמה קצבים מאנ”ש, שאין להם גב משום אירגון מקצועי, הנה למיטב שיפוטו של רבינא — ולא של אף אחד אחר — היא המייצגת והיא הקובעת.

 וקל למבין!

 

גם

במערכת הבחירות האחרונה ראינו כיצד סקרים ומדגמים ואווירה ברחוב ובתקשורת, ומה שנראה כ”סחף” לפה או לשם ו”רצון העם” — התברר כעורבא פרח וכבלתי מייצג אף אחד. ואילו החלק שהוצג כמיעוט שולי שמנשק קמעין ופטריות — זכה בסופו של יום לייצוג נכבד, ונציגיו מתגודדים כעת בשם שולחיהם סביב קדירת הבשר הקואליציונית. זו אכן דוגמא מתבקשת, אך בזאת סיימנו לחלוטין את העיסוק בבחירות.

אנחנו דווקא מתכוונים לעניין הרבה יותר עקרוני וחשוב עבורנו. מה שמהווה את תפקידנו העיקרי בשעה זו, ועד להתגלות בקרוב ממש: להכין את העולם לקבל פני משיח צדקנו — ע”י לימוד ענייני הגאולה, בקשה ללא הרף והוספה במצוות ובמעשים טובים; וההכרזה והפירסום על בואו הקרוב של משיח, וכן על עובדת נביאותו ונבואותיו עוד טרם הגאולה.

ובעניין הזה יש מלחמה על כל קול, ובעיקר על השאלה — מי הם “המייצגים את העיר”?

ואם בנושאי מחירים ואשראי אי אפשר לסמוך על קרטל המשווקים — מה נאמר ומה נדבר על על תפקיד שרבינו איחל מלכתחילה לקבוצה מצומצמת של עשרה עקשנים ושניים–שלושה מטכסי עצה? האם בנושא הזה יש בכלל מקום לעמדות של ממסד, המכביד אכפו על כל המפרסם ונושא בגאון את דגל פירסום בשורת הגאולה, וטורח להציגו שוב ושוב כ”מיעוט קיצוני”?

[בשולי השוליים, ניתן להכביר דברי רמז על הדוגמא הספציפית בגמרא, בה הרוב–המדומה והבלתי–מייצג הוא של “לא תבעי”, כלומר, כאלה שמעדיפים מזומן ביד ומיד (כספים, תקציבים), מה שעשוי להוביל אותם דווקא לזלזול מחפיר בממונם של אחרים. אבל –]

לא ניתן להתעלם מהביטוי המופלא שקשה אפילו להגדירו כרמז “אתרא דתבעי” — מקום שתובעים, לאמור: האם מי שמייצג את חב”ד, את רצון הרבי, הם אלו שתובעים את בוא הגאולה, ומכריזים ומפרסמים, ודווקא ב”דרך שהורהו רבו” בשיחות של נ”א נ”ב (ובדרך צחות: רבינא = רבי נ”א. השיחות משנת נ”א ואילך), וכמעשה רב של עידוד שירת היחי; והוא יגאלנו תיכף ומיד ממש;

או שמא, יופקר השטח ל”לא תבעי” — אשר עם כל גודל מעלתם ופעולותיהם, הרי העיקר הוא הרושם המתקבל בחיצוניות (והלוואי היה זה רק רושם חיצוני), כאילו יש שינוי כלשהו או חלישות ממה שהיה ברור לכל חסיד חב”ד בימים כתיקונם, וכאילו “אפשר להיות חסידי גם בלי”…. נוּ אתם יודעים כבר לבד.

 

הפטרת

פרשת צו — היא ההפטרה הנקראת ברוב השנים בשבת הסמוכה לי”א ניסן. אם טרם הבחנתם, סיומה זהה לסיום ההפטרה של תשעה באב — והמשותף לשני התאריכים הוא שעליהם נאמר כי בהם “נולד מושיען של ישראל”!

ובהפטרה זו, פונה הנביא ירמיהו במילים קשות לעם ישראל “כי לא דיברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח”.

אוהו! אתם יכולים כבר לתאר לעצמכם מה עשו לו העיתונים ה”רשמיים”, איזו השתוללות הייתה בקבוצות הוואצאפ, כמה מילות חלחלה הופרחו לאוויר ירושלים: בית המקדש עומד על תלו, תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן, כהנים בעבודתם, לויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם — ועומד לו אברך מענתות ומתריס “לא דיברתי את אבותיכם ולא ציויתים… על דברי עולה וזבח” — איזו שערוריה!

מילא היה אומר לא ציויתים “רק” על עולה וזבח, ניחא. מילא היה ממשיך ואומר שציוה אותם “גם” על דברים נוספים; אבל הוא ממשיך באותו מטבע: “כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלקים ואתם תהיו לי לעם”.

אך הדברים ברורים ופשוטים, ובלשון ימינו: חסר לכם כל הנקודה. אם אין בהקרבת הקרבנות את היסוד של “שמעו בקולי והייתי לכם לאלוקים” — אין הפירוש שנעשית רק “חצי עבודה”, אלא — אין כאן כלום. שריפת בשר בהמות להבל ולריק.

ואם עושים כיום עניינים טובים ונעלים ביותר — ולו גם שהדבר כרוך ב”קרבן” והתמסרות אמיתיים — אך חסרה בהם הנקודה, ובלשון הרבי ה”שער” לכל ענייני העבודה, שהוא קבלת פני משיח צדקנו, אזי…

טוב, מה אנחנו ירמיהו הנביא? נביאי זעם? בוא נגיד את זה באופן חיובי: אם ככה, באמת סימן שהרבי צריך להתגלות כבר…

 

וכדי

שלא יהיה ספקות מי הם “המייצגים”, וכדי שלא יהיה שום ערעור או הרהור על כך שכל קהילה חב”דית, מוסד חב”די ובית חב”ד באשר הם הינם “אתרא דתבעי” את הגאולה — חובה לדאוג ולוודא באופן הברור ביותר, כי:

— כל ילד וילדה חב”דיים, ללא יוצא מן הכלל, ישתתף בפעילות הסדירה של אירגון “צבאות השם” הוותיק, יהיה מנוי על פרסומי האירגון ודיסק ה”ראלי”, וישתתף ביום צבאות ה’ והראלי הענקי ביום ט’ ניסן באיצטדיון ארנה בחולון. ככל פעולות אירגון צבאות ה’ — יש לקרב ילדים נוספים גם שלא מאנ”ש לפעילות זו.

— בכל אתר ואתר תפעל “ישיבת בין הזמנים” מטעם אירגון “את”ה” העולמי, כל בחור “תמים” ישתתף בכל סדרי ישיבה זו, בכל ההתוועדויות ובכל המבצעים ברחובה של עיר המאורגנים ע”י רשת ישיבות בין הזמנים זו דווקא, וישתתף כמובן בשבת שכולה משיח לתמימים בשבת הקרובה. ההורים מצדם יוודאו את השתתפות בניהם.

— בכל קהילה ומוסד על–יסודי חב”די לבנות — יפעל סניף תוסס ואנרגטי של אירגון “אחות התמימים”, כל בת מעל לגיל בת–מצוה תשתתף בכל פעילויות אירגון זה במשך כל השנה.

— כל קהילה חב”דית תשלח שיירת אוטובוסים לכינוס הענקי לכבוד י”א ניסן בסיסמת “אתה בחרתנו”, אף הוא באיצטדיון ארנה בחולון, ולהגיע לשם אנשים נשים וטף לבושים בבגדי שבת, כראוי לכינוס המוקדש לכבודו של מלך.

— במבצעים לקראת חג הפסח, חלוקת מצה שמורה וכו’ — יחולקו רק עלונים, הגדות ומארזי מצות, בהם ועליהם יש התייחסות מפורשת ובולטת לגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש ע”י הרבי משיח צדקנו. מגוון חומרים מחכה לכם במרכז ההפצה “ממש”, ב”מבצעים סנטר”, ובמטה משיח (וסליחה אם שכחנו מישהו).

ותודה ענקית לנוער האגודתי שזיכה אותנו בכזה מענה בהיר ומפורט מהרבי, וכהמשך לשונו שם שדווקא משום שנמצאים במקום שמייצג הנהגה מסויימת — “לכן האחריות גדולה יותר בשינוי לצד שמאל”, ודי למבין. ובהמשך הדברים, שגם אם לגבי השפעה על אחרים, לעתים יש להזהר מחומרא הממעטת מספר המושפעים, הרי בנוגע אליהם עצמם — כיוון שבתור משפיעים עליהם להיות “טופח על מנת להטפיח” — הרי “יש להחמיר בלי פקפוק”, והקשר לענייננו אינו זקוק לביאור נוסף.

 

בי”א

ניסן הבא–עלינו–לטובה, נתחיל לומר את פרק קי”ד בתהלים, המסביר “מפני מה זכה יהודה למלכות”. ומי שקורא את המדרשים (לקמן — מתוך מדרש תהלים) לא מאמין למראה עיניו:

יהודה זוכה למלכות, לא רק מפני שנשיא שבטו, נחשון, קפץ ראשון לים, אלא מפני שהייתה מריבה בינו (בעיקר) לבין שבט בנימין מי יזכה לרדת לים ראשון, מי הראשון שימסור את הנפש! ועוד איזה מריבה: “עד שנטלו אבנים ורגמו זה את זה… ובשביל שרגם יהודה לאחיו שירדו לפניו לים זכה ללבוש ארגמן… לכך אמר לו הקב”ה אתה היית רוגם לאחיך כדי לקדש את שמי, את הוֵי [=אתה תהיה] מושל על אחיך, לכך נאמר היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו”!

אם מחלוקת רחמנא–ליצלן, היא לרגום את השני באבנים כדי להשתיק אותו, כדי למנוע ממנו את מסירת הנפש והרצון — הרי שיא האחדות וקידוש ה’ הוא, לעשות הכל כדי לזכות להיות הראשון למסור את הנפש, לעשות את הדבר הבלתי–הגיוני, הלא–סביר והלא–פופולרי — רק בגלל שככה אמר משה רבינו!

— וכאשר זו המריבה, הרי כפי שקורה לא אחת בהתוועדות חסידית באהבת רעים, לא נורא אם עפים כמה בקבוקים, לקיים מה שנאמר “שרי יהודה רגמתם” — וגדולה רגימה שמקרבת (וכמו להבדיל אותם קוזקים שרבו על הזכות להיות במקום התחתון בגשר האנושי בנהר שמעליו יעבור המלך!). יזכנו ה’ לראות במהרה מריבות כאלו במחננו — מי חי יותר בענייני גאולה, מי מפרסם יותר ומתאמץ להכניס יותר ענייני משיח ברדיו, בעיתונים, בסרטונים ברשת וברשתות החברתיות וכו’ וכו’, וכמובן — בקהילתו, חוג מקורביו, הסטודנטים שאוכלים על שולחנו בשבת, תורמיו ועוד ועוד.

עכשיו לריב — כי עוד מעט, גם בשירי גאולה של הנוער האגודתי תוכלו לשמוע “יחי”…