חנה מלכא

זמן קצר לאחר שחזרה הגב’ חנה מלכא מבית הרפואה, כשהיא מלווה תלמיד במצב קשה, הגיעה לביתה וראתה כי גם בתה הקטנה זקוקה לרחמי שמים מרובים. באותו לילה הזעיקה אמבולנס בפעם השניה * שעות ספורות לאחר מכן, הרבי בניו יורק ביחידות עם רב יצחק דוד גרוסמן בנבואה גלויה: ‘הרי אמא שלה הצילה נפש בישראל. אין לה מה לדאוג’ * בדידי הווה עובדא מרגש

הסיפור שלפנינו התרחש לפני שלושים ושש שנים — בשנת תשל”ט — אך אצל הגב’ חנה מלכא המתגוררת במגדל העמק, הוא עדיין חי ומוחשי כאילו התרחש אך לפני ימים ספורים. בכל פעם שעולה שמו של הרבי מלך המשיח בעת שיחה כלשהי, היא תספר את סיפורה המפעים ותותיר את כולם פעורי פה.

“אנחנו בקשר עם הרבה רבנים ומקובלים, אבל זו הפעם הראשונה שחווינו נס כל–כך מוחשי, ממש שידוד מערכות הטבע. בכל פעם שאני פוגשת את בתי ומביטה עליה, אני יודעת שהרבי מליובאוויטש הציל את חייה”, היא מסבירה לנו וקולה נרגש.

•

“בראשית שנות הלמ”דים, כשהגיע הרב יצחק דוד גרוסמן למגדל העמק ופתח את מוסדות ‘מגדל אור’, נקראתי על ידו לשמש כאֵם בית במשרה מלאה. הילדים שהגיעו ללמוד במוסד, באו מכל אזור הצפון, מרביתם מבתים חלשים, בתים של עולים חדשים, חלקם עם קשיים סוציו–אקונומיים קשים. הרב גרוסמן לקח על עצמו לסייע בידם ולעלותם לדרך המלך. תפקידי היה לדאוג לכל מחסורם הפיזי, שיהיו להם בגדים נקיים, שהכול יהיה מסודר ונקי ושילכו לישון ויתעוררו בזמן.

במסגרת תפקידי הייתי סובבת מדי ערב בין חדרי הפנימייה יחד עם הרבנית אסתר גרוסמן, רעייתו של הרב, היינו בודקים שכולם נמצאים במיטות ומאחלים להם ‘לילה טוב’. באחד הערבים הבחנו בסימני קיא על הרצפה בכניסה לבניין. שאלנו את התלמידים שהיו במקום אם ידוע להם מי הקיא, והם סיפרו שהיה זה עמי בוזגלו, תלמיד שבית הוריו היה במגדל העמק לא הרחק מהפנימייה. הם סיפרו שעמי הלך הביתה ולא נמצא בפנימייה. ניקינו כמובן את הלכלוך והמשכנו בסיור השגרתי.

לאחר כמה דקות הגענו לקומה בה נמצא חדרו של עמי. כשנכנסנו לחדר ראינו שהוא שוכב על הרצה במצב של עלפון. דיברנו איתו אך הוא לא הגיב. בהלה גדולה אחזה בנו, ומיהרנו להזמין את כוחות ההצלה שהגיעו מיד לבניין הפנימייה. הילד פונה באמבולנס לבית הרפואה ‘העמק’ בעפולה, כשאנחנו מתלוות אליו, חרדות לשלומו. לאחר סדרה של בדיקות מקיפות קבעו הרופאים שהילד עבר זעזוע מוח קשה, ועצם העובדה שראינו אותו והזעקנו את כוחות ההצלה, הצילה את חייו.

עדכנו את הוריו שהגיעו לבית הרפואה. השעה כבר הייתה חמש בבוקר, ובדרך למגדל העמק ביקשתי מהרבנית גרוסמן שתמצא מישהי אחרת שתדאג להעיר את התלמידים, מכיוון שאני סחוטה מעייפות ואתקשה להתעורר בעוד שעתיים ולתפקד במצב נורמלי. היא הסכימה, ונהג המונית הוריד אותי בביתי ולקח אותה לביתה. כשעמדתי להיכנס הביתה, הייתי מופתעת לגמרי! כל האורות בבית דלקו והיה מורגש שיש שם תכונה. לבי החסיר פעימה, בשעה זו כל בני הבית אמורים לנום את שנתם.  

מיד עם כניסתי הביתה הבחנתי בבתי הגדולה שוכבת על המיטה ובסמוך אליה נמצא בעלי ולצדו אדם נוסף, עוטה חלוק של רופאים. הוא בדק את הילדה ואבחן שהיא סובלת מדלקת קרום המוח. בעלי סיפר לי שחום גופה של הילדה נסק לפתע, והיא החלה לדבר מתוך הזיות, ולכן הוא הזעיק את הרופא. במקום לעלות על יצועי, הזמנתי אמבולנס בפעם השנייה באותו הלילה, ועשיתי את דרכי בחזרה לבית הרפואה, כשהפעם מלווה את בתי, שמצבה, על פי דברי הרופא, חמור.

הרופאים במיון קיימו הערכה ראשונית ואיששו את הערכת הרופא — דלקת קרום המוח. היא נלקחה לאשפוז ולדברי הרופאים נשקפה לילדה סכנת חיים. מיהרתי מבית הרפואה לצלצל לבית משפחת גרוסמן וסיפרתי לרבנית שאני נמצאת כעת בבית הרפואה, הפעם עם בתי, אשר לדברי הרופאים נמצאת בסכנת חיים ממשית. הייתי בסערת רוחות; בכיתי ולא ידעתי את נפשי מבהלה. הרבנית ניסתה להרגיע את רוחי ולנסוך בי תקווה ואמונה, אך הייתי אז כסירה טרופה בלב ים.

לבסוף אמרה לי הרבנית שבעלה הרב גרוסמן שוהה כעת בניו–יורק, ובזמן הקרוב הוא עומד להיכנס ליחידות אצל הרבי מליובאוויטש, והיא הבטיחה שברגע שאנתק את השיחה, היא תתקשר לבעלה ותבקש שזה יהיה הנושא הראשון שבעלה יעלה בפני הרבי. זה הרגיע אותי במקצת, אך עדיין החרדה לגורלה של בתי, יחד עם השעות הארוכות ללא שינה, הציפו אצלי את מפלס החרדה.

למחרת, בשעה שלוש אחר הצהריים, מצבה של בתי נותר על כנו; היא עדיין לא תקשרה אתנו.

בכל השעות הללו ישבתי מחוץ לחדרה, ממלמלת פרקי תהילים. ופתאום הרבנית גרוסמן הופיעה וחיוך נסוך על פניה.

“מדוע את מחייכת?” שאלתי בעייפות עצומה. “בתי עומדת למות ואת מחייכת?” יבבתי בבכי, אך היא לא נרתעה וסיפרה לי שהיא מחייכת נוכח הברכה הברורה שזכיתי לקבל מהרבי באמצעות בעלה הרב גרוסמן. כשבעלה נכנס אל הרבי וביקש ברכה עבור בתי, הרבי עצר אותו ואמר ‘הרי אמא שלה הצילה נפש בישראל. אין לה מה לדאוג’.

הרבי הציע שנבקש לערוך בדיקות דם נוספות, ובירך ברפואה שלימה. “אם הרבי בירך כל כך ברור וידע שהצלת נפש בישראל כמה שעות קודם לכן מבלי שבעלי סיפר על–כך, הסירי דאגה מלבך — ילדתך תהיה בריאה ושלימה.

לא איבדתי זמן יקר, ומיד לאחר שנפרדתי ממנה, מיהרתי לחדרם של הרופאים וביקשתי שיערכו לביתי בדיקות דם נוספות. בתחילה הם לא הבינו מה אני רוצה מהם, אך הייתי עקשנית והם נעתרו לבקשתי. רופא התלווה אלי לחדר.

כשנכנסתי לחדרה של בתי, הוכיתי בתדהמה; הילדה ישבה על המיטה ערנית והביטה בי. היא הייתה נראית אחרת לגמרי מכפי שראיתי אותה כשעה קודם לכן. היא חייכה אלי ודיברה איתי כמה מילים. בינתיים הרופא לקח בדיקות דם. מצבה של הילדה החל להשתפר; היא החלה לחזור לעצמה, וכבר באותו היום עמדה על רגליה. הרופאים שהופתעו מהשינוי הקיצוני והפתאומי לטובה, שאלו אותי מה עשיתי? כמובן סיפרתי להם שלא עשיתי שום דבר, מי שכן עשה, זה הרבי מליובאוויטש.

סיפרתי להם את הסיפור וגם הרופאים שבדרך כלל קרי מזג מטבעם ואינם מאמינים ביד ההשגחה העליונה, התרגשו הודו שקרה כאן נס גדול. באותו יום נדרתי נדר שגם אני וגם בתי ניסע להודות לרבי על הנס הגדול.

כשהגיעה לגיל, רשמתי את בתי למוסדות חינוך של חב”ד. כשבגרה, למדה אף בתיכון ‘בית רבקה’ בכפר חב”ד עם בנותיו של הרב גרוסמן. ואכן, זכינו גם אני וגם בתי לנסוע ל–770, לעבור במעמד חלוקת דולרים ולהודות לרבי על הנס הגדול שחולל איתנו ובאותה הזדמנות זכינו להתברך מפיו ”.