ר’ מענדי וגב’ מרים הורביץ מגוללים את המאורעות המסעירים שחוו בחודש האחרון, ומספרי

ר’ מענדי וגב’ מרים הורביץ מגוללים את המאורעות המסעירים שחוו בחודש האחרון, ומספרים על הביטחון בה’ לצד האמונה בתשובות הרבי מלך המשיח, שהחזיקו אותם בכל אותם ימים מטלטלים

בתחילת השבוע שעבר נפלטה אנחת רווחה מפיהם של רבים בקהילת חב”ד בצפת. הקהילה כולה - אנשים נשים וטף, במוסדות החינוך ובבתי הכנסת  - התלכדה בשבועיים האחרונים באמירת תהילים ובקבלת החלטות טובות לזכותה של הזאטוטה בת החודשיים חיה ברכה חנה לבית משפחת הורביץ.

הילדה שלקתה בוירוס ברונכיט שהסתבך, התאשפזה ב’זאת חנוכה’ במחלקת ‘טיפול נמרץ’ בבית הרפואה ‘זיו’ בעיר עם סכנה מוחשית לחייה. מצבה הרפואי ידע עליות וירידות ובהזדמנות אחת אף הוזמנו הוריה לחדרה בעת שהרופאים נלחמו על חייה.

באורח פלא ובצורה ניסית הצליחה הילדה רכת השנים להתגבר על כל המצוקות הרפואיות ולחזור לתפקד כתמול שלשום כאילו דבר לא קרה, וזאת נוכח תדהמת הרופאים והצוות הרפואי שהודה שמדובר במקרה רפואי לא שגרתי בעליל.

בימים אלה הילדה כבר שוחררה לביתה ובדיקות מקיפות שנעשו לה הצביעו אף הן על אותה דיאגנוזה - בריאות איתנה ושלמה.

בראיון ל’בית משיח’, מספרים ההורים הצעירים ר’ מענדי והגב’ מרים הורביץ על רגעי קושי ומשבר מול רגעים מרוממים, מלאי הוד ומחזקים של אמונה וביטחון בעקבות ברכותיו של הרבי מלך המשיח שליוו אותם כל העת.

תזמינו מיד אמבולנס”, ציוותה הרופאה

בתנו נולדה בז’ מר–חשוון השנה”, פותחת הגב’ הורביץ ומספרת, “היא בתנו השנייה לאחר שנולד לנו בננו הבכור. כמובן שעל השמחה והאור שהיא הביאה לביתנו, ניתן לספר כהנה וכהנה. היא נולדה בריאה ותפקדה כרגיל כמו כל תינוקת בחודשיים הראשונים של חייה.

ואז הגיע ‘זאת חנוכה’. עוד קודם לכן במשך כמה ימים היא הייתה מקוררת אך לא משהו רציני. היא השתעלה קלות והייתה מנוזלת, וזה היה נראה כמו עוד משהו שיחלוף כפי שהפציע. אך בבוקרו של ‘זאת חנוכה’, כשהבטתי על פניה, האינסטינקט האימהי שלי בישר לי רעות. הילדה לא הייתה נראית טוב. היא הייתה נראית חלשה מאוד, נטתה לאפתיות ולא הסכימה לאכול. באותו השלב עדיין לא הבנו שמדובר בסיטואציה מסוכנת, אך היינו מספיק אחראים לקבוע תור לרופאת הילדים בסניף קופת הרופאים אליו אנו משתייכים.

כשהגענו לסניף, נכנסנו קודם אל חדר האחות במטרה שתעשה לילדה הערכה ראשונית. כשהיא הבחינה בילדה, עיניה נפערו לרווחה. מבלי אומר ודברים חטפה לי אותה מהידיים והתפרצה אל חדרה של רופאת הילדים. לאחר שניות ספורות היא יצאה בסערה מהחדר וחזרה אליו בחלוף עוד כמה רגעים עם בלון חמצן. כך או כך, נכנסנו לחדרה של הרופאה, לא מעכלים את הפעולות הדרמטיות והלחץ שהצוות הרפואי נתון בו. “תזמינו מיד אמבולנס”, ציוותה הרופאה על המזכירה, ואנחנו עומדים בתווך פעורי פה ומבוהלים.

לא ציפינו ולא פיללנו להימצא בכזאת דרמה והיסטריה. לתומנו היינו בטוחים שנקבל מרשם לאנטיביוטיקה או טיפות אוזניים, ונישלח הביתה. בתוך דקות נכנסו אנשי ההצלה לחדר הרופאה, העמיסו את התינוקת על האלונקה והורו לנו להצטרף אליהם לחדר המיון בבית הרפואה. האבחנה בבית הרפואה הייתה כפי שאבחנה הרופאה בקופת חולים - ברונכיט שהסתבכה וחוסמת את נתיבי הנשימה. כשמדובר בכזה גיל, לא לוקחים סיכונים מיותרים, והילדה הועברה מיד ל’טיפול נמרץ’.

הרופא הודיע לנו שרק אם יהיה שיפור במצב הילדה, היא תועבר למחלקה הרגילה. הרופאים הכניסו לילדה עירוי נוזלים וחמצן ומדי פעם בפעם הכניסו לה תרופות טשטוש. הבטתי בילדה במשך כמה דקות לפני שהתבקשתי לצאת מהחדר, והלב התכווץ ברחמים וחמלה. היה ברור שהיא מתקשה לנשום בכוחות עצמה. בית החזה הקטנטן שלה עלה וירד בכבדות.

כאמור, זה היה ביום ראשון בשבוע לפני שלושה שבועות - ‘זאת חנוכה’. בעת ההמתנה מחוץ לחדר ‘טיפול נמרץ’, התקשרתי לעדכן את אימי במצב וביקשתי שתכתוב לרבי מלך המשיח ותבקש ברכה עבור הילדה. הייתי מאוד מבולבלת ומבוהלת מהמצב, ורק אמרתי לאימי שתבקש ברכה, מבלי לראות מה הרבי כתב. הרצון העז שלי היה לזכות לקבל את ברכת הרבי.

בשעת ערב יצאנו בעלי ואני מבית הרפואה כדי להיות עם הילד הבכור ולהחליף כוחות ליום המחרת. מי שניאות להחליף אותנו היה גיסי, ר’ אברהם דובקין. בבוקר הגיעה לבית הרפואה גם אימי, ואנחנו התכוננו להגיע לבית הרפואה מאוחר יותר. בשעת צהריים, כשאנחנו עושים הכנות אחרונות לקראת היציאה לדרך, אני מקבלת טלפון מאימי שמבשרת לי שהרופאים יצאו זה עתה והודיעו שהם מתכוונים לחבר את הילדה למכשיר הנשמה. הם ביקשו שההורים יבואו במהירות להיות לצידה של בתם.

ההודעה הלמה בי כפי שפטיש עשר קילו הולם בראש. הרגשתי איך מועקה כבדה מכסה את ליבי. אלו היו רגעים שבהם נשברתי. לדאבון לב, רק לפני תקופה לא ארוכה איבדנו את אבא, והנוסח הזה של הרופאים שמבקשים שנבוא במהרה לשהות על–יד מיטת הילדה, החזיר אותי באחת לאותם ימים קודרים ושחורים. פחד אמיתי לגורלה של הילדה הציף אותי.

הרבי מברך ומעודד

יצאנו מהבית כשאני נסערת, ושנינו, בעלי ואני, הדבר הראשון שעשינו הוא לנדור סכומי כסף לצדקה עבור שני המוסדות בהם אנו עובדים. על צדקה כתוב שהיא מצילה ממוות, וזו הסגולה הטובה ביותר שיכולנו לנקוט בה באותם רגעים. כמובן לא חדלנו מלומר פרקי תהילים לזכותה. בעלי בינתיים התקשר לשכננו, המשפיע בישיבת ‘חנוך לנער’ הרב דוד שאער, והוא התיישב לכתוב עבורנו מכתב לרבי. כבר במהלך הנסיעה הוא סימס לבעלי את תשובת הרבי שהתקבלה בכרך כא עמ’ קע: בברכת הצלחה בעבודתו בקודש ולבריאות הנכונה ואריכות ימים ושנים טובות עם כל הפירושים.

המענה הברור הזה עודד מאוד את רוחנו, ועוד לפני שנכנסנו בשערי בית הרפואה, התקשר אלינו גם גיסי ר’ אברהמי דובקין, שהספיק כבר לחזור לביתו והספיק אף הוא לשמוע על ההידרדרות במצב, מיהר לכתוב לרבי ושלח לנו את המענה שהתקבל בכרך חי עמ’ רפו:

 . . והנה בד”א באם יביט על הנ”ל כענין של מעמסה ועבודה קשה, מה שאין כן כשיראה הענין לאמיתתו, שזהו ענין משמח שיכול לפעול לטובה לכמה וכמה מבני ישראל, ושגם בזה נאמר לא עליך המלאכה לגמור, אז בקל יכול לעשות בזה כפי יכולתו ובאופן דלאט לאט והליכה מדרגא לדרגא מן הקל אל הפחות קל, ובאופן שלא יתייגע ביותר, ובודאי שהרופא המטפל בו, לא רק שיסכים על זה אלא שגם יעודדו ויחזקו, וגם העבודה האמורה מביאה חיזוק בריאות הגוף כפשוטו נוסף על שאר הוראות הרופא.

מכל התשובות הבנו שהרבי שולח לנו מסרים של הרגעה, ומבקש שניתן לרופאים לבצע את עבודתם וכי עלינו להמשיך לפעול בצד הקדושה.

כשהגענו לחדר ההמתנה מחוץ למחלקת טיפול נמרץ, נאמר לנו שברגעים הללו הרופאים נאבקים להציל את חייה… במשך שעתיים יצאו הרופאים ונכנסו לחדר כשבידיהם מכשירים רבים, על פניהם עננה של דאגה, ואיש מהם לא מתייחס או מדבר איתנו.

אלו רגעים מותחים ומרעידים שאני לא מאחלת לאיש לעבור. את המתח היה ניתן לחתוך בסכין. כל רופא או אחות שיוצאים מהחדר, הקפיצו את לבנו. מרוב פחד וחשש שנתבשר בבשורת איוב, התפללתי שלא יפנו אלי וימשיכו בדרכם. באותם רגעים דמיינתי בעיני רוחי את הגרוע מכול.

מי שהגיע לחזק אותנו באותם רגעים קשים, היו הרב שלמה רסקין, מנהל ‘בית חנה’ והרבנית מלכה ווילשנסקי המלווים את משפחתנו מאז פטירת אבי ע”ה. בשעתיים הללו, עצבינו הפכו מרוטים, והתיישבנו - לא בלי הסחות הדעת - ללמוד פרקים מ’שער היחוד והאמונה’ בספר התניא. בינתיים היה מי שהודיע באמצעות מערכת הודעות לכל בני הקהילה, להתפלל ולומר תהילים לרפואת בתנו. הלב התחמם לראות את ההתגייסות של כולם, גם מי שלא נמצא במעגל הקרוב אלינו.

בשלב מסוים, אחד הרופאים יצא ובעלי אזר אומץ וניגש לשאול לגבי המצב. אני נותרתי ספונה במקומי ולא העזתי להתקרב.   

הרופא היה נדיב במידע שמסר, וסיפר לנו שלפני שעתיים חלה הידרדרות במצב הילדה. המערכת הנשימתית שלה קרסה והיו מוכרחים להנשים אותה באמצעות מכונה. ברגע שחיברו את צינורות הנשימה, נוצר לחץ אוויר על הריאות מה שייצר בשתי הריאות נקבים שמילאו את חלל החזה באוויר והיה חשש סביר שהילדה עומדת ללקות בדום לב.

במשך שעתיים הילדה היטלטלה בין חיים להפך החיים. הרופאים עמלו קשות לעשות לה החייאה ובמשך הזמן הזה התינוקת הייתה בכמה הזדמנויות ללא דופק, וכמעט חשבו להתייאש ולחדול מפעילות, אלא שאז היא הראתה שוב סימני חיים קלושים, מה שנתן להם מוטיבציה להמשיך לעבוד עליה עד שהדופק חזר לפעול בצורה סדירה. את האוויר שנכנס לתוך חלל החזה, הוציאו באמצעות צינוריות ניקוז שהתקינו.

בשלב מסויים יצא אלינו ראש הצוות הרפואי שטיפל בה, הד”ר יורי ווינר, ואמר לנו בכנות שהוא היה מנוי וגמור שהיא לא תצליח לשרוד, ופלא בעיניו שהיא עדיין בחיים. “יש לכם תינוקת עם יכולות הישרדות חזקים שלא פוגשים מדי יום”, אמר בהתרגשות בלתי מוסתרת. “היא נלחמה כמו לביאה על חייה”. אך דא עקא, הוא הבהיר לנו שלמרות ההתייצבות במצבה, הוא לא מבטיח שהתינוקת תשרוד את הלילה.

הרב רסקין ששמע את דבריו, החל לשוחח עמו בשפת אימו, רוסית, ואמר לו: ‘הרשות לרופא ניתנה אך ורק לרפא, ולא לנבא מה יהיה’. אימי ביקשה ממנו להיות אופטימי ולקוות לטוב, וכך נפרדנו וקבענו להיפגש למחרת.

חלפו עוד כמה שעות, בעלי ואני חזרנו הביתה כדי להירגע מעט מהחוויה המטלטלת שעברנו, וגיסי שוב התנדב להעביר את הלילה בסמיכות למיטת אחייניתו.

בכל אותו הלילה המצב לא בישר טובות. מצבה נע כמטוטלת. הרופאים אמנם התקינו נקז לריאות, אך הללו בשל הפגיעה בהן לא הצליחו לספק די חמצן לדם, וכל הזמן היא נדרשה להשגחה ומתן תרופות. למחרת כבר המצב נראה היה טוב יותר, ובסייעתא דשמיא, מאז אותו לילה המצב רק הלך והשתפר, הנקבים בריאות החלו להיסתם מעצמם, ונראה היה שסימני חיים נזרקים בפניה והיא הופכת מפאסיבית להיות אקטיבית.

הרופא כל בשר ומפליא לעשות יתן להם הרעיון הנכון

למחרת, לפני שנסענו חזרה ל’בית הרפואה’, עברתי דרך בית אימי ופתחתי את כרך ה’אגרות קודש’ בו הכניסה את המכתב יום קודם, ונפעמתי. התשובה התקבלה בכרך י”ח עמוד רנו:

אחרי הפסק ארוך נתקבל מכתבו מיום כ’ וכ”ח אד”ר, בו כותב חוו”ד הרופא בהנוגע לבריאות,

ולפלא קצת מה שכתב שנתוח הפראסטאטע הוא ענין חמור, ואף שלפני איזה שנים עשו מקצתו, והרי כאן עושים כהנ”ל ונחשב לנתוח רגיל, ואף שיש בזה ענינים הצריכים בירור על פי שו”ע (כי על פי רוב חותכים השבילים), אבל כיון שכבר נעשה קצתו בטח גם אין מקום לבירור זה, כן קצת אינו מובן מה שכתב שקשה לפרר האבן מפני גודלו, דלכאורה אין זה נפקא מינא, ובכל אופן - בהנוגע לפועל, יתייעץ עוד הפעם עם שני רופאים במקצוע ויעשה כדעתם משותפת, והשי”ת הרופא כל בשר ומפליא לעשות יתן להם הרעיון הנכון, לאיזה טפול ליעצו ויצליח הטפול,

והרי נמצאים אנו בחדש אדר אשר ימי מזל והצלחה הם לכל ישראל.

תקותי אף שאינו מזכיר מלה על דבר זה, שכן עושה בהפצת המעינות ורצוני לקוות שגם מוסיף בזה כהציווי דמעלין בקדש.

מקום הטפול הרפואי - יתיעץ עם רופא–ידידו היודע פרטי המקומות והרופאים המטפלים.   

קראתי את התשובה ונדהמתי מהמסרים הברורים והקולעים. לקחתי איתי את הספר והחלטתי לפעול לפי עצותיו של הרבי.

מיד כשהגעתי ל’בית הרפואה’ סיפרתי על התשובה ותוכנה לרופא ד”ר יורי ווינר, והוא דווקא שיתף פעולה בשמחה. הוא נטול אגו של רופאים, והפנה אותי לרופא שאחראי על הפגייה בבית הרפואה - ד”ר בעל שם ברפואת יילודים. הוא הסכים לעבור על כל ההיסטוריה הרפואית של הילדה, הקדיש לזה זמן רב, ולבסוף אמר לנו שלדעתו נעשות הפעולות הנחוצות והנכונות, והוא לא היה עושה שום דבר בצורה אחרת.

בנוגע לרופא ידיד, החלטנו לאמץ כידידה את רופאת הילדים בקופת חולים שהייתה הראשונה לעמוד על חומרת המצב ואף היא סמכה את ידיה על פעולותיהם של הרופאים בבית הרפואה.

בחסדי ה’, מיום ליום מצבה של התינוקת הלך והשתפר עוד ועוד, וניתן לומר שהיא זכתה בחיים מחדש. בתחילת השיקום היה חשש שבשל מה שעברה, ייתכן ויהיו אי אלו נזקים לטווח ארוך, אך היא נבדקה וכל המדדים והפרמטרים היו תקינים.

שבועיים ימים הייתה מאושפזת, וברגע שהנקבים בריאות נסתמו, היה זה האות שהמצב שב לקדמותו ומצבה שפיר.

קיבלנו את מכתב השחרור ויצאנו לביתנו עם הילדה שמחים ומאושרים. מי היה מאמין שרק לפני שבועיים הגענו לכאן בנסיבות אחרות ועם חששות לחייה?! כפי שהרבי הורה בסוף המכתב לאימי, במשך כל השבועיים הללו הוספנו במרץ רב ב’מבצעים’ בין הורי ואורחי המאושפזים וראינו הצלחה גדולה. היינו שם בין היתר ביום הסגולה ה’ טבת, והיו כמה אימהות שרכשו באמצעותנו ספרי תפילה, רבים הניחו תפילין ועם רבות אחרות קיימנו שיחות על אמונה וביטחון בבורא עולם.

•

הגב’ מרים הורביץ חותמת את סיפורה בהתרגשות גדולה, כשהיא אינה חדלה להודות לבורא עולם על הנס שאירע עם ילדתה.

“עבורי ועבור בעלי היה זה שיעור גדול באמונה והתקשרות לרבי מלך המשיח. היו רגעים של נפילת רוח, שהייאוש איים לכרסם, וכמי שחוותה אירוע טראומתי אך לא מזמן, ומחשבות נוגות של השלמה החלו לצוץ אצלי, אלא שאז הגיעו התשובות הברורות שקיבלנו מהרבי ונסכו בי תקווה ואמונה גדולה, שהתבררה לבסוף כמציאות האמתית.

“אשרינו שחסידים אנו ומקושרים לאילנא דחיי, ובהזדמנות זו אף ברצוננו להודות למסייעים, המתפללים ואלו שקיבלו החלטות טובות למען בריאותה”.