למרות שבני ישראל במצרים היו בעלי תשובה שאך החלו דרכם, ולמרות שעדיין היו בחושך הג

למרות שבני ישראל במצרים היו בעלי תשובה שאך החלו דרכם, ולמרות שעדיין היו בחושך הגלות, הם קיימו באמונה שלימה את ציווי ה’ כשלקחו שה וקשרוהו למיטה, אף על פי שנראו כתמהוניים ולמרות שזה הרגיז את המצרים. הם גם לא התחשבו ב’מה יאמרו’ - הם הבינו כי הכרזת האמונה בגלוי, מוציאה את האדם מהגלות הפנימית שלו ומשם הדרך קצרה אל היציאה מהגלות הכללית…

הדרך אל העושר

מספר המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: באחת העיירות חי לו יהודי פשוט, שלא היה למדן גדול ולא חכם גדול, אבל קיים בפשטות ובתמימות את המעט שידע ולמד. במשך היום עמל קשה כדי להביא טרף לביתו ולפרנס את משפחתו, אך למרות זאת שמר מכל משמר על ההשתתפות בשיעור הקבוע בבית–המדרש. הרבה מהדברים שנאמרו שם - לא הבין, אבל את המעט שהצליח לקלוט ולהבין, השתדל לקיים בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאודו.

פעם שמע מיודענו באותו שיעור ב”עין יעקב”, שהרב מסביר את מאמר חז”ל “עשר תעשר - עשר בשביל שתתעשר”. כלומר, שכאשר יהודי נותן מעשר מכספו לצדקה - מובטח לו שעל–ידי כך הריהו סוף סוף מתעשר. וחז”ל אף מוסיפים שעל כך נאמר “הביאו את המעשר אל בית האוצר, ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די”. כלומר, שמותר אף ‘לבחון’ את הקב”ה בכך, ולראות האם אכן מקיים הוא את הבטחתו “עשר בשביל שתתעשר”.

שמע היהודי את הדברים, והם נכנסו ללבו. הוא האמין בדברי חז”ל באמונה פשוטה ותמימה, והחליט ש’העסק משתלם’ וכדאי מאוד לתת מעשר לצדקה, שהרי זוהי השקעה בטוחה, ועל–ידה יוכל סוף–סוף להחלץ ממצבו הדחוק, ולהיות עשיר. מה גם, שאז יוכל גם לעזור לחבריו ולתמוך בנצרכים ונזקקים.

אומר ועושה. החל מאותו יום, הקפיד אותו יהודי להפריש מכל סכום כסף שהגיע לידיו - מעשר לצדקה. וגם אם היה מדובר במצבים קשים ביותר, כאשר מזונותיו היו מצומצמים ביותר, עד שבקושי הספיקו ללחם צר ומים לחץ - גם אז לא ויתר. הוא חסך מפת לחמו היבשה ולפעמים אף רעב ללחם, ולא שת ליבו לכל אלו שלעגו לתמימות ולנאיביות שלו. הוא היה בטוח בביטחון מלא ש’ההשקעה משתלמת’ וסוף כל סוף בוודאי ובוודאי ירוויח כפל כפליים ויתעשר.

אלא שלא תמיד רואים את הדברים מיד בעיני בשר. עברו ימים ושבועות, ומצב פרנסתו של אותו יהודי, שבלאו הכי לא היה שפיר, הלך והתדרדר עוד יותר ועוד יותר. עד שהגיע למצב של רעב ללחם כפשוטו, והוא נאלץ לאכול שיירי מזון שנותרו במקומות שונים, או מאכלים שהתקלקלו וכמעט שלא היו ראויים למאכל אדם.

כתוצאה מכך, תקפו את היהודי כאבי–בטן עזים והוא חלה בחולי המעיים, ומידי כמה דקות הוצרך לעשות את צרכיו.

באותם ימים, לא היה בית–הכסא בכל בית, כך שלא הייתה ליהודי ברירה, אלא לצאת אל מחוץ לעיר, מקום שאין מסתובבים שם בני–אדם.

בהיותו שם, באותן מקומות עזובים ונידחים, בינות להררי פסולת ולכלוך, צד את עיניו חפץ מבריק, שבהק באור השמש. הוא הרים אותו והביט בו, הביא אותו לביתו, ואחרי שבדק את המציאה, התברר לו שנפל לידיו אוצר יקר - יהלום נדיר ששוויו רב ועצום!

כך הפך היהודי, בין לילה, מעני מרוד לאחד העשירים הגדולים. בכסף שקיבל ממכירת היהלום, פתח עסקים מסועפים ששגשגו והכפילו את נכסיו.

באו פעם ושאלו אותו האם הוא האיש בו נתקיים מאמר חז”ל “עשר בשביל שתתעשר” ונענה: “אכן, צדקו חכמינו במאמרם זה, אלא שלפעמים, הדרך לעשירות זו רצופה בכאבי–בטן ושלשולים. אבל צריך להחזיק מעמד ולא להתייאש. וגם - לא לשמוע ל’עצות הטובות’ של ‘הידידים הטובים’ שצריך להיות ריאלי ומציאותי ולחדול מלשגות בתקוות שווא (ח”ו)”…

להכריז בקול ולצאת מהגאולה

אנו נמצאים בכניסה לחודש הגאולה, בערב חודש ניסן, מספר ימים לאחר כ”ז אדר, שחל באמצע השבוע האחרון של חודש אדר, כאשר מחד “מקימים את המשכן”, ומאידך, דומה כי משה רבינו בעצמו “מפרק אותו” - קוראים אנו את “פרשת החודש” שמספרת לנו כיצד נהגו בני–ישראל (על פי ציווי ה’ ומשה עבדו) ברגעים האחרונים לפני הגאולה ממצרים, כהכנה לגאולת מצרים, כדי שמכך נלמד כיצד עלינו לנהוג ברגעים האחרונים לפני הגאולה האמיתית והשלימה, כהכנה לגאולה:

על–פי דברי חז”ל, בני–ישראל היו שקועים אז במ”ט שערי טומאה, וכמעט קט היו מתבוללים ונטמעים בתוך מצרים, ח”ו. עד כדי–כך היה המצב חמור, שגם כאשר הגיעה שעת הגאולה והיה עליהם לצאת ממצרים - לא הייתה להם שום מצווה שבזכותה ייצאו, כפי שכתוב: “ואת ערום ועריה”.

ובכן, אלו מצוות ניתנו לבני–ישראל כדי לזכות לצאת ממצרים? - מספרת לנו התורה, שבני–ישראל נצטוו לקחת בי’ ניסן שה, שהוא ה”אליל” של מצרים, לקשור אותו לכרעי המיטה ולהחזיק אותו בבית ארבעה ימים. וזאת (ללא שום צורך חיוני) אלא אך ורק כדי להפגין את אמונתם בה’ וביטחונם בו לעיני כל, ולספר לכל המצרים התמהים על התנהגות “תמהונית” זו, כי הם עומדים לשחוט בעוד ארבעה ימים את ה”אליל” שלהם!

נו, תאמרו אתם: האין זו סתם התגרות לשם התגרות?! מדוע להרגיז את המצרים ללא שום צורך וללא שום תועלת?! ניחא כשיגיע זמן ההקרבה, יש צורך לקיים את ציווי ה’ גם בתנאים הקשים של מצרים [ואולי גם אז צריך להחביא ולהסתיר זאת ככל האפשרי, שלא להרגיז את המצריים], אבל מדוע לעשות זאת ארבעה ימים קודם? מדוע להתגרות במצריים ולהרגיז אותם סתם כך, והרי סוף–סוף אנו עדיין בגלות מצרים, עדיין לא יצאנו מהגלות, וצריך אם–כן להתחשב קצת בנסיבות, בתנאים, בסביבה וב”מה יאמרו” ואיך זה יתקבל?!

ובפרט שמדובר כאן בבעלי–תשובה ‘טריים’, שעדיין לא יצאו ממ”ט שערי טומאה, ועדיין נמצאים במצב של “ערום ועריה” - האם אין מצוות אחרות לתת להם, דברים יותר מקובלים ולא מעוררי תסיסה ומדנים בין המצריים, מה שעלול לגרום ל… ערעור האמונה של אותם בעלי–תשובה ‘טריים’, כשיראו שהתוצאות מקיום מצוות ה’ עלולות להיות הרסניות, ח”ו.

מלמד אותנו עניין קרבן פסח שאם רוצים (ובוודאי שכל יהודי רוצה) לצאת ממצרים, לצאת מהגלות - עושים זאת (על פי ציווי ה’ ומשה עבדו) דווקא על–ידי יציאה מהגלות הפנימית, מהגלותיות והכניעה וההתרפסות לפני הגוי, ולפני “הגוי אשר בקרבך”.

כשרוצים לצאת ממצרים, צריך לפני–כן להכריז גלוי לעין כל, כי אנו עומדים לשחוט את כל ה”אלילים”, איננו מתחשבים בשום דבר ובשום ענין ואנו מעמידים את האמונה בה’ ובמשה עבדו למעלה מכל החישובים ומכל החשבונות.

יש להודיע לכל באי עולם, כי אנו אין לנו אלא דבר ה’ בפי משה עבדו, ואין אנו מתחשבים כלל וכלל בעובדה שכל העולם הגדול מסביב מכריז שזהו ה”אליל”, לו הוא סוגד ואליו הוא משתחווה, ובעובדה שעל–פי הטבע העולם מסביב יגיב בחומרה רבה אם אותם בעלי–תשובה ‘טריים’, יפגעו כה חזיתית בו וב”אליל” שלו.

דווקא כאשר היהודי לא מתחשב במאומה, והוא מכריז את האמונה שלו בכל העוז ובכל התוקף גלוי לעין כל - על–ידי כך הוא יוצא מהגלות הפנימית שלו, וזו ורק זו הדרך שעם ישראל כולו ייצא מהגלות הכללית לישועה ולגאולה נצחיים.

ניסיון מצרים בדורנו

ברגעים האחרונים של הגלות, כאשר המלך המשיח נגלה והתחיל את פעולתו גלוי לעין כל, ורואים בגלוי שהוא כבר נלחם מלחמות ה’, “ובכמה עניינים כבר מנצח” (ש”פ חיי שרה תשנ”ב), ואחרי כל המכות שהכה את מצרים ואת הגלות, וכל הפעולות שפעל לקדם את העולם כולו לצדק ויושר ושלום ואחדות ועזרה לישראל (ש”פ משפטים תשנ”ב ועוד) –

נדרש מאתנו מבחן האמונה: לא להחביא ולא להעלים את דבר ה’ ביד משה עבדו, אלא להכריז ולהודיע, ודווקא באופן ברור וגלוי לעין כל - כי ישנו המלך המשיח, וכי הוא חי וקיים בעולם–הזה הגשמי בפשטות גם אם לא רואים זאת עדיין לעיני בשר, והוא לא רק עומד להיות משיח, אלא שכבר נגלה אלינו בשליחות ה’ בפי עבדיו הנביאים (הנבואה שישנה במשיח קודם הגאולה), ועל כל אנשי הדור מוטלת הזכות והאחריות הנפלאה (ש”פ שופטים תנש”א) לקבל את מלכותו כ”שופט” ו”יועץ” ו”נביא” הדור, ולשמוע להוראותיו בכל הענינים.

ובמיוחד בענין ש”הזמן גרמא” (שיחת ב’ ניסן תשמ”ח): “צריכה להיות הוספה עיקרית בענין החיים (גם) ע”י פעולת העם שמכריזים יחי המלך… שעי”ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא… והמעשה הוא העיקר: יש לסיים ולהשלים את “מעשינו ועבודתינו”, כולל גם הבקשה והדרישה “עד מתי”, וההכרזה “יחי המלך” דוד מלכא משיחא - בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות… שעי”ז פועלים כביכול ה”אחישנה” דהזריזות אצל הקב”ה… לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, “לא עיכבן המקום כהרף עין”.”

- לדעת שהוא “יועץ”, שאפשר וצריך להתייעץ עמו, גם ובמיוחד עכשיו, ולהקשיב לעצותיו ולנהוג על פיהן בכל פרט ופרט, גם מחיי היום יום.

ולדעת ולהאמין ולבטוח בנבואותיו כולן, עד הנבואה העיקרית (“לא (רק) בתור חכם ושופט, אלא בתור נביא, שזהו בודאות”) ש”לאלתר לגאולה” ו”הנה זה משיח בא” - תיכף ומיד ממש.

על–ידי שיודעים להחזיק מעמד, לא להקשיב לכל ה’עצות הטובות’ של כל ‘הידידים הטובים’, ולהיות בטוח בביטחון מלא (ולהקרין זאת לכל הסביבה) ש”הנה הנה”, תיכף ומיד ממש, הרבי שליט”א עומד בכל רגע ורגע ממש לממש את הדברים שהבטיח לנו בנבואה ודאית לעיני כל בשר, ולהביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה - זוכים לראות גם בעינינו עיני בשר בהתממשות הדברים בפועל ממש ובפשטות ממש ותיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!