צבי הירש רוזנבוים

כשמשיח יבוא לגאול אותנו, ייצאו כל יהודי העולם לקבל את פניו, וכל יהודי יחפש אחר ספר תורה כדי לקבל עמו פני משיח, אולם - הטעים האדמו”ר - ברור שישנם יותר יהודים מאשר ספרי תורה, ומה יעשו אותם אלו שלא יהיו להם ספרי תורה? “אבותיכם”, הטעים אפוא האדמו”ר בפני הילדים, “יבואו לקחתכם, ויביאו אתכם כספר תורה חי לקבלת פני משיח צדקנו. מכך מובן, שאם אתם מודעים לכך שתשמשו כספרי תורה חיים… בדידי הווה עובדא

שנת תש”נ. תלמוד תורה חב”ד בקרית שמואל היה אז בראשית דרכו, ומספר רב של תלמידים הגיעו מבתים רווגוניים; חלקם מבתים לא חב”דיים, חלקם מחוגים חרדים ודתיים, ואף מבתים של משפחות שזה עתה החלו את דרכם בדרך העולה בית ה’. מנהל התלמוד תורה הצעיר והנמרץ הרב יוסף אברהם פיזם, נוהג היה להזמין לביקורים רבנים ואדמו”רים, עמודי הוראה ומנהיגי קהילות, כדי לחשוף את המוסד בפני קהלים רחבים ככל האפשר, ולאחר מכן היה מפרסם ברבים את דבר ביקורם בתלמוד תורה.

הסיפור שלפנינו התגלגל בעקבות ביקורו של רבי צבי הירש רוזנבוים, כ”ק האדמו”ר מקרעטשניף, קרית–אתא ירושלים, שהיה ידוע כצדיק ופועל ישועות מופלג. מלפנים התגורר האדמו”ר בקרית אתא, ולאחר שהעתיק את מגוריו לירושלים, היה מגיע מפעם לפעם לבקר את בני קהילתו ואוהדיו שהתגוררו בקריות.

האדמו”ר היה הוגה רבות בספרי חסידות. למד את ספר התניא מאה פעמים עד שהכיר כל אות ואות בו. נהג להתכונן לתפילת שחרית לאחר לימוד ארוך ומעמיק בספר זה. כמו כן הורה על כל חסידיו ללמוד בקביעות את ספר התניא, ועשרות שנים מסר בקביעות שיעורים בספר.

בתחילת תקופת נשיאותו נסע לעיתים לאירופה וביקר בברינואה שבצרפת, שם הכיר את המשפיע ר’ ניסן נעמנוב והתרשם עמוקות מעבודת ה’ המיוחדת שלו. לאחר שהרבי מה”מ קיבל את נשיאות חב”ד, שאל את ר’ ניסן לדעתו, ונעשה מקושר לרבי. העריץ מאוד את הרבי, זכה להיכנס ליחידויות, התכתב עמו ובהתאם להוראתו הקפיד למסור בכל יום שעור תניא. נוהג היה להכנס מדי פעם לישיבת תורת אמת, ולומד תניא עם התמימים ומשוחח עמהם בעבודת ה’.

באחד מביקוריו באזור, הזמינו הרב פיזם לתלמוד תורה, ביקור שפרטיו לא ימושו מזיכרונו לעד, לא רק בגלל דבריו החמים על הרבי ועל ביאת משיח, אלא גם בזכות נס מפעים שחווה עם בנו מנחם מענדל בעקבות הביקור.

המתנה למלך המשיח

“אני זוכר היטב את דברי הימים ההם”, נזכר הרב פיזם, “זה היה בעיצומם של ימי חורף תש”נ. התבקשתי על ידי רבה של קרית מוצקין, הרב דוד דרוקמן, לשמש כמנחה ב’דינר’ שערך לכבודו של אורח חשוב שהתארח בביתו באותם ימים -  האדמו”ר מקרעטשניף. ה’דינר’ התקיים במוצאי שבת בבית הכנסת ‘אני מאמין’ שבקרית מוצקין, אליו הגיעו גם כמה מאנ”ש. בסיומו של הערב, ביקשתי מהרב דרוקמן שיכבד את האדמו”ר בביקור אצלנו ב’חדר’. הוא אכן שטח זאת בפניו, והלה ניאות בשמחה.

ביקוריהם של רבנים ואדמו”רים אצלנו בתלמוד תורה התפרסמו באזורנו ועוררו הדים נרחבים גם בקרב משפחות לא חב”דיות שהצטרפו ורשמו את ילדיהם לתלמוד תורה שלנו. בין הרבנים שביקרו אצלנו באותם ימי בראשית, היו הראשון לציון הרב מרדכי אליהו; הרב יעקב ניסן רוזנטל אב בית הדין בחיפה; בעל ‘המשנת יעקב’ הרב יעקב הלוי לעבאוויטש; האדמו”ר מקאליב, האדמו”ר ממאקווע, ועוד אורחים נוספים. בכל פעם ראינו במוחש שהדבר הרים את קרנו של התלמוד תורה לכבוד ליובאוויטש, ולכן התמדנו בהזמנת רבנים.  

מכיוון שהאדמו”ר נותר בביתו של הרב דרוקמן עוד מספר ימים לאחר השבת, נקבע שיגיע לתלמוד תורה ביום ראשון. בטרם הגיעו, אספנו את התלמידים באולם מיוחד. כשהתבקש לשאת דברים, שאל את הרב דרוקמן שהתלווה אליו, באיזו שפה לדבר - אידיש או לשון הקודש? ועוד בטרם קיבל תשובה, השיב בעצמו: “הרי הליובאוויטשער רבי מדבר אף הוא באידיש ואת דבריו מתרגמים בפני התלמידים; אף אני אדבר באידיש ואבקש לתרגם את דבריי לעברית”. הוא ביקש שאת מלאכת התרגום יעשה הרב דרוקמן. הוא החל את משאו שיצא ממש מעומק הלב, ודבריו תורגמו.

תמצית דבריו הייתה: ידוע הנהוג בקהילות יהודיות בגולה, שכשהקיסר היה מגיע לבקר בעיר, היו היהודים יוצאים לקבל את פניו כשהם אוחזים בידם ספרי תורה. כך בוודאי יהיה כשמשיח יבוא לגאול אותנו - או אז ייצאו כל יהודי העולם לקבל את פניו, וכל יהודי יחפש אחר ספר תורה כדי שיוכל לאחוז בו בעת שמבקש לחזות בזיו פניו, אולם - הטעים האדמו”ר - ברור שישנם בלי עין הרע יותר יהודים מאשר ספרי תורה, ומה יעשו אותם אלו שלא יהיו להם ספרי תורה לקבלת פני משיח? וכאן האדמו”ר הציע הצעה, שספרי התורה יהיו התלמידים, תינוקות של בית רבן…

“אבותיכם”, אמר, “יבואו לקחתכם, יאחזו בפאותיכם ויביאו אתכם כספר תורה חי לקבלת פני משיח צדקנו. מכך מובן, שאם אתם מודעים לכך שתשמשו כספרי תורה חיים, אזי ברור ומובן איך צריך להיות הלימוד שלכם, איך צריכה להיראות התפילה שלכם, ובטח יראת השמים שלכם”.

דבריו נאמרו בהתרגשות רבה והותירו על כולנו רושם עז. לאחר מכן יצא למכוניתו וכל התלמידים והצוות מלווים אותו למכוניתו בשירת ‘כי בשמחה תצאו’. התלמידים שעמדו ממש ליד חלונות הרכב סיפרו לי אחר כך, שראו אותו מייבב בבכייה.

מכיוון שהרב דרוקמן התלווה אל האדמו”ר גם במכוניתו, שאלתי אותו את אשר היה בפנים, והוא אכן אישר לי שהאדמו”ר אכן בכה, ואמר לאחר מכן שמספרים לו שמרבית הילדים בחדר שלנו הם בנים למשפחות של בעלי תשובה, וכל זה קורה כאן בקרית חיים (באותן שנים בית הספר היה ממוקם בקרית חיים - נ.א). אבל הרבי מליובאוויטש פועל בכל העולם, ואם–כן, בכל העולם יש ריבוי של בעלי תשובה מכוחו של הרבי, והיות שכך, איך ייתכן שמשיח צדקנו עדיין מתמהמה להתגלות? הטעים ברתת, ודמעות זלגו מעיניו.

הפתעה לא נעימה בבוקרו של יום

מדי פעם בפעם היינו מוצאים גיליון פרסומי על פעולות בית הספר - ‘בחדר’ שמו. לקראת חג השבועות של אותה שנה, החלטנו להוציא עיתון מכובד שישלב גם את עניני החג עבור הורים שאינם בקיאים בכל ההלכות והמנהגים. מי שנטל על כתפיו את מלאכת איסוף החומרים התורניים, היה אחד המלמדים, חסיד גור, ר’ מאיר אבוביץ המתגורר בחיפה. הוא ליקט מענייני החג ודאגנו שיהיו גם ילדים שירשמו חוויות ופעילויות שעשינו בבית הספר באותם ימים. בין היתר, אחד התלמידים העלה על הכתב רשמים מביקור האדמו”ר מקרעטשניף בתלמוד תורה.   

העיתון הזה היה גדול וגדוש לפי ערך מהעיתונים שיצאו לפניו, והיה גם מעוצב ברמה הכי חדשנית שהייתה נהוגה אז. מכיוון שמדובר היה בגיליון גדול יותר, ביקשתי מהרב ישראל דוד, חבר הנהלת משרד הפרסום זמי”ר, להדפיס את החוברת אצלם ועל חשבונם. החוברת אכן נדפסה בחסות משרד הפרסום זמי”ר. העיתון הודפס, כאמור, לקראת חג השבועות, ובאסרו חג הצפנו למירון כל בני המשפחה הקרובה והרחוקה, כדי לחגוג יחד את האופשערנס של בננו השני, מנחם מענדל. 

בערבו של יום חזרנו הביתה וערכנו התוועדות חסידית עד שעת לילה מאוחרת. למחרת, כשהקצנו את מנדי משנתו, הבחנו שיש לו סימני נפיחות חשודים באצבעות. האצבעות היו מעוגלות ממש; לא ראינו דבר כזה מעולם. מיהרנו לקחתו לקופת חולים הסמוכה, שם הרופאה ביקשה שניסע בדחיפות למחלקת ילדים בבית הרפואה רמב”ם. פניה היו חמורות סבר, אך אני לא השכלתי להבין על מה כל המהומה; מה כבר יכול להיות? דלקת קלה? אך הרופאה הבהירה לנו שמדובר בהרבה יותר מסתם ‘דלקת’.

כשהגענו לחדר המיון, הילד נבדק לעומק, והדיאגנוזה הייתה שבננו לקה במחלה נדירה בשם ‘קווסאקי’ - דלקת כללית של כלי הדם הנגרמת מסיבה לא ברורה. שמה של המחלה נקרא כך מפני שתסמיניו תוארו לראשונה על ידי רופא יפני בשם טומיסקו קווסאקי בשנת תשכ”ז. התברר לנו כי מחלה זו מוכרת יותר בעולם הרחב, אך בארץ ישראל הרופאים כמעט ואינם מתמודדים עמה.

מדובר במחלה לא פשוטה; הילד החל לסבול מחום גבוה וצורת אצבעותיו השתנתה. הרופאים במחלקה סיפרו שזהו המקרה השני שהם מטפלים בו, כאשר המקרה הראשון אף היה עם ילד של איש חינוך מחדרה. הם גיחכו שכנראה מחלה זו תוקפת ילדי מורים… כהורים צעירים היינו לחוצים מהמצב. כמובן שהילד אושפז מיד במחלקה כדי לקבל תרופות מתאימות, ואנחנו מיהרנו לדווח על כך לרבי ולבקש את ברכתו. ויהי הדבר לפלא: מיד לאחר שליחת הפקס - כל תסמיני המחלה הנדירה חלפו כלא היו, והילד חזר לבריאותו…

הרופא המטפל נדהם ממהירות ההחלמה וביקש שנמתין עוד שלושה ימים לצורך מעקב כדי שיוכלו לוודא שאכן המחלה נעלמה.

במכתב השחרור רשמו הרופאים שעלינו להיות במעקב עם הילד במהלך השנה כולה כדי לבדוק אם לא נפגעו חלילה איברים פנימיים. הספרות הרפואית מצביעה על כך, שבדרך כלל לאחר שאדם לוקה במחלה כזו, האיברים הפנימיים, כמו כליות ולב, נחלשים ונפגעים. דברים אלו של הרופאים נטעו בנו פחדים וחששות, וכבר באותו היום, לאחר ששבנו הביתה עם הילד, התיישבתי לכתוב מכתב לרבי מלך המשיח וביקשתי ברכה שגם בעתיד לא יתגלו כל סיבוכים ומצבו הבריאותי יוותר איתן. מישהו ייעץ לי, שבבחינת ‘כלי מחזיק ברכה’ אשלח למזכירות גם את העלון האחרון שהוצאנו במסגרת החדר.

למכתב צירפתי גם את החוברת כדי שלא אהיה רק חסיד של צרות, אלא גם כזה שיודע לבשר בשורות טובות מפעולות טובות שעשינו. חלפו ימים מעטים, והופתענו לקבל מענה בתיבת הדואר, וזו התשובה המרגשת שזכינו לקבל: “הבטאון ב”חדר” נתקבל ותשואות חן תשואות חן. את המילים הללו כתב הרבי בכתב יד קדשו. בהמשך הופיע המכתב השגרתי של הרבי לילדי ‘תספורת’, וליד חתימת יד קודשו הוסיף הרבי בכתב יד קודשו: ולבשורות טובות תמיד כל הימים.

מיותר לציין שכל הבדיקות לאורך כל השנה יצאו תקינות ולשמחתנו לא נותר מהמחלה שם רושם. אך האמת שנרעשתי מאוד מסגנון ומתוכן תשובת הרבי; חשתי במילים אלו סוג של קירוב יוצא דופן. בתחילה לא הבנתי מדוע זכה דווקא גיליון זה להתייחסות מיוחדת יותר משאר החוברות או הנושאים שהייתי מקפיד לשלוח במרוצת השנים, אך לאחר שדפדפתי בחוברת, הבחנתי בכתבה שכתב אחד מילדי החדר, חננאל יהושע פיזם, בו הוא מתאר לפרטי פרטים את דבר ביקורו של האדמו”ר מקרעטשניף בחדר, ודבריו החמים בנושא משיח.

•   •   •

הרב פיזם נרגש מאוד בספרו את סיפורו, וניכר שהוא שמור היטב בזיכרונו ומלווה אותו. “אני בטוח שדבריו של האדמו”ר שנאמרו אצלנו בבית הספר, הסבו לרבי נחת גדולה.

“דבר נוסף מעניין, מאז ועד היום, בכל פעם שבני מנחם מענדל אינו מרגיש טוב, אני מבהיר לו שאין לו ממה לחשוש, יש לו הרי הבטחה ברורה מצד הרבי: ‘ולבשורות טובות תמיד כל הימים’”.