הרב זלמן חנין, חבר הוועד להפצת שיחות, שזכה לאין-ספור הוראות והדרכות מהרבי בעניינ

הרב זלמן חנין, חבר הוועד להפצת שיחות, שזכה לאין-ספור הוראות והדרכות מהרבי בענייני דפוס והפצת המעיינות, חושף פרשייה מרתקת שהחלה בשיחת טלפון מפתיעה מחדרו של הרבי, המשיכה בכתיבת מכתבי התנצלות והבהרה והגשתם הבהולה לרבי לפני שבת, והסתיימה באנחת רווחה כאשר התברר שהרבי לא יתוועד בשבת הקרובה… >> מדוע צלצל הרב חדקוב מתוך חדרו של הרבי? מה כל כך גרוע בניסיון לייצר הכנסה כספית למוסד חב”ד באמצעות הדפסת תניא, ועל מה ביקש הרב חדקוב סליחה? >> וגם: על אלו ספרים התבטא הרבי שהם “ספרי תניא שנמצאים בשביה”?

מאת הרב זלמן חנין

במסגרת עבודתי בהוצאה לאור של קה”ת והוועד להפצת שיחות, זכיתי לאין ספור הוראות והדרכות מהרבי בענייני דפוס והפצת המעיינות. הרבי היה מעורב בפרטי פרטים, ונתן הוראות על כל פרט ופרט. רק כדי לסבר את האוזן: כאשר קיבלתי הוראה להדפיס ספר מסויים - מתוקף תפקידי הייתי צריך לעשות ‘סקר שוק’ כדי למצוא את המדפיס הטוב ביותר שאפשר להשיג, שגם ידפיס באיכות וגם יהיה זול. אבל יחד עם זאת, הרבי הורה לי שלפני הכל צריך לבדוק למי יש ‘דין קדימה’ להדפסת ספרים מסויימים, שאז צריכים להדפיס אצלו גם אם המחירים שלו יקרים יותר מהמתחרים… הרבי מסר לי בעל פה (על ידי הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב ע”ה) רשימה מפורטת בעניין הזה. לפעמים אנשים שלא הבינו מדוע אני מוסר את העבודה למישהו מסויים, ולא למתחרים שלו שהציעו מחירים זולים יותר. ולמעשה זה היה בעקבות הוראת הרבי.

או דוגמא אחרת: פעמים רבות כתב לי הרבי פתק, להדפיס ספר מסויים. אבל מכיוון שההדרת כתב היד או כתיבת מראי מקומות היא עבודה רבה, ויש כמה אנשים שצריכים להתעסק עם העריכה, וכל זה עולה ממון רב - הורה לי הרבי להתייעץ תמיד עם הרב חדקוב, מנהל קה”ת.

בכלל, הרבי מאוד שמר על כבודו של הרב חדקוב, והקפיד שהכל יתנהל לפי הפרוטוקול, ולכן אני בתור המוציא לפועל את ההדפסות צריך להתייעץ ולקבל את אישורו המוקדם של המנהל. הקטע הקשה היה, שהרבי לא רצה שהדברים ייעשו כהוראה מגבוה, ולכן פעמים רבות הורה לי שלא לומר לרב חדקוב שהדבר בא כהוראה מהרבי, אלא להציג את זה כהצעה ממני, או של חסידים…

ואכן, היו כמה פעמים שניגשתי לרב חדקוב עם ‘רעיון’ להוציא ספר מסויים, ולא הצלחתי לשכנע אותו. במקרה כזה הייתי מעדכן את הרבי שלא הצלחתי, ורק אז - באותו יום או למחרתו - הרב חדקוב היה מקבל הוראה מהרבי להוציא לאור את הספר שאודותיו דיברתי איתו לפני כן. הרב חדקוב היה קורא לי, ומוסר לי את ההוראה של הרבי, כאילו מעולם לא דיברנו על כך, ואומר שזה עתה היה אצל הרבי, והרבי הורה לו למסור לי להתחיל לעבוד על הספר הזה, והעריכה והוצאה לאור צריכה להיות בזריזות גדולה, ויש לי רשות להוציא את כל ההוצאות הנדרשות, ולא לחסוך בהוצאות באם זה יעכב את הוצאת הספר בזריזות. העיקר שהספר ייצא בזמן הנקוב לרצון ונחת רוח של הרבי.

סדר קבלת האישור להדפסת התניא

לקראת י”ט כסלו, חג הגאולה של רבינו הזקן, בעל התניא והשלחן ערוך, אכתוב על אפיזודה שאירעה בעיצומו של מבצע תניא שהרעיש את העולם. למי מציבור הקוראים שאינו יודע, אספר בקצרה, שבשנת תשל”ח התחיל הרבי במבצע הדפסת ספרי תניא בכל מדינה בהם מתגוררים יהודים, בכל רחבי תבל. בתחילה הדפיסו כמה עשרות מהדורות בערים המרכזיות, אך בתשד”מ הורה הרבי להדפיס בכל עיר ועיירה שיש בה יהודים, ואף אמר שכל מי שידפיס תניא יקבל שטר של 20 דולר מהרבי כדמי השתתפות, המבצע נכנס להילוך גבוה.

מכיוון שספר התניא שייך להוצאת הספרים קה”ת - על פי הוראת הרבי, כל מי שרצה להדפיס את ספר התניא, היה צריך לקבל קודם לכן את אישור קה”ת. הפרוצדורה הייתה כזו:

מי שרצה להדפיס ספר תניא, פנה למשרדי הועד להפצת שיחות, למלא טופס היכן הוא רוצה להדפיס, באיזה עיר או עיירה וכו’, ולאחרי שעברנו על הרשימה, וראינו שעוד לא נדפס שם ספר התניא, וכן בדקנו שהמבקש הוא אדם בר–פועל, שאפשר לסמוך עליו שיעשה את העבודה כדבעי - וחתמנו על הטופס. את הטופס החתום על ידינו, היו מוסרים לרב בנימין קליין, שמסר את זה לרב חדקוב מנהל קה”ת, והוא היה אמור לחתום על נתינת הרשות.

הרב חדקוב לא אישר בקשה להדפסת התניא מבלי שתהיה חתומה על ידי חבר הוועד, ידידי הרה”ח הרב ר’ שלום שי’ ג’ייקובסון. רק לאחרי שהרב חדקוב חתם על טופס נתינת הרשות, היה ר’ שלום משלים את התהליך, ומכין עבור המבקש את כל הדפים בהם יש שינוי ממהדורה למהדורה, כמו דפי השערים עם שם המקום והשנה. כולל כמובן מספר המהדורה החדשה.

כאשר המבצע נכנס להילוך גבוה, ומספר מבקשי הרשות הלך וגבר, ביקש מאיתנו הרב חדקוב לטפל גם במתן הרשות על ההדפסה. והעביר לחברי הוועד את הסמכות של נתינת הרשות להדפסת ספרי התניא. וכך זה נשאר עד היום, שידידי ורעי הרה”ח ר’ שלום ג’ייקובסון שיחי’, חבר הוועד להפצת שיחות, הוא האחראי גם על מתן הרשות וגם על מספר ההוצאה.

כל זה הקדמה לסיפור הבא:

 

שיחת טלפון מרעישה מחדר הרבי

זה קרה בערב שבת חורפית בשנת תשד”מ. ישבתי במשרדי הוועד להפצת שיחות, ובשעה 11 בבוקר צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת, ועל הקו אני שומע את קולו של הרב חיים מרדכי אייזיק חדקוב, מזכירו הראשי של הרבי. הייתי מופתע מאוד לשמוע את קולו בשעה כזאת, מכיוון שהרב חדקוב הקפיד מאוד שלא לענות לטלפונים ובוודאי שלא ליזום שיחות טלפון עד לאחר שסיים את כל שיעוריו הקבועים לאחר התפילה. ובכלל, גם כאשר היה צריך להעביר לי הוראה מסויימת, הוא לא היה מתקשר ישירות, אלא מבקש מהרב גרונר או הרב קליין להתקשר עבורו. בנימוס האופייני לו, הוא פתח את השיחה בנימה רגועה, בברכת ‘בוקר טוב’, והוסיף ‘אני מקווה שהכל בסדר’.

אלא שברגע הבא כבר יכולתי לחוש את המתח בקולו, כאשר שאל בטון חוקר: האם אתה קורא ‘כפר חב”ד’?

לא הבנתי מה פתאום דחוף לרב חדקוב לדעת באם אני קורא כפר חב”ד, ובכל אופן עניתי לו: לפעמים כן, ולפעמים לא. תלוי אם יש לי זמן…

בקושי סיימתי את תשובתי, והרב חדקוב ממשיך בחקירתו: “היום כבר ראית את העיתון”?

השבתי בשלילה, והוא המשיך לחקור: “ולא שמעת כלום מהנדפס שם”?

שוב השבתי בשלילה, כשאינני מבין לאן הוא חותר. ואז הוא שאל בטון חמור: “פילסט ניט אין דער לופט פולווער?!” [= אינך מריח באוויר ריח של אבק שריפה?!]

לא היה לי מושג לאן הוא חותר בשאלותיו, ואמרתי לו: אם יש שאלות בנוגע למה שכתוב בכפר חב”ד - למה לא מצלצלים לארץ הקודש, לעורך, לשאול אצלו? הוא בטח יידע להשיב. על כך השיב לי הרב חדקוב, שכבר נכנסה שבת בארץ הקודש, ואין אפשרות לברר שם.

ואז נרעדתי לשמע קולו הקדוש של הרבי על קו הטלפון, גוער ברב חדקוב: “נו! וואס זיינען די אלע הקדמות, רעדט מיט אים וועגן דעם עצם ענין!” [= מה כל ההקדמות האלה? דבר איתו על עצם העניין!].

ברגע ששמעתי את קולו של הרבי על הקו, נרעדתי כולי. לא הייתי מוכן לזה כלל וכלל. שיחת הטלפון הזו תפסה אותי כשאני יושב במשרדי, עם שרוולים קצרים, ללא חליפה ובלי כובע לראשי… וברקע הרבי מדבר כאש להבה…

הרב חדקוב ניגש סוף סוף לעניין, ושאל אותי: האם שמעת או ראית את המודעה על הדפסת התניא עבור 770 דולר? עניתי שאין לי מושג על מה מדובר, ולא שמעתי שמישהו עושה מבצע כזה, ובוודאי שלא ראיתי מודעה על כך.

וברקע שוב נשמע קולו של הרבי, חוצב להבות אש:

ער איז דאך געווען ביים פארבריינגען, געהערט די שיחה, און האט עס אליין אפגעדרוקט און ארויסגעשיקט אין גאנץ וועלט, וואס דארטן האב איך אנגעזאגט אז דאס איז ניט פאר שאפן געלט אפילו פאר זייער גוטע צוועקן אדער מוסדות, שטעלט מען אריין אין צייטונג אז מען טוט דעם מבצע תניא וואס איך האב געבעטן, אבער מען טוט ניט ווי די הוראה איז געווען דרוקן א תניא פאר הפצת המעיינות חוצה, און אז דאס איז ניט אויף מאכן געלט, איז מען געווארן קליגער, מען נעמט נאר א הקדשה פאר’ן דרוקן דעם תניא, כמספר 770 און דאס וואס בלייבט איבער וועט גיין פארן מוסד צדקה… וואס דארפסטו אריינשלעפן 770?!

[= הוא הרי היה בהתוועדות, שמע את השיחה, והוא עצמו הדפיס ושלח לכל העולם את השיחה, ששם הבהרתי שזה [הדפסת התניא] לא נועד לגיוס כספים, אפילו עבור מטרות טובות או מוסדות. מכניסים [מודעה] בעיתון, שעושים את מבצע תניא שאני ביקשתי, אבל לא עושים זאת כפי שההוראה הייתה, להדפיס תניא בשביל הפצת המעיינות וללא מטרות רווח - אלא מתחכמים, לוקחים רק הקדשה על הדפסת התניא, כמספר 770, ומה שיישאר יעבור למוסד צדקה… מה אתה צריך לסחוב לתוך העניין את 770?!]

עודי נרעש ונפחד מדברי הרבי, נכנס למשרד הרה”ח ר’ שלום ג’ייקובסון, ידידי ושותפי למלאכת הקודש בוועד להפצת השיחות. לא יכולתי לדבר איתו כמובן, אבל רמזתי לו שירים תיכף ומיד את שפופרת הטלפון, ומכאן ואילך הוא שמע את המשך השיחה.

הרבי המשיך ואמר שעל הוועד להפצת שיחות לברר עד שבת קודש, מי הכניס את המודעה לעיתון, ובאם לא - “תהיה התוועדות בשבת, וידובר על זה”, או שאמר “עס ועט זיין א פאייערדיקער פארבריינגען” [= תהיה התוועדות ‘בוערת’] - אינני זוכר במדוייק את המילים.

הרב חדקוב סיים את השיחה באומרו: כאשר תדעו משהו בעניין - תודיע לי תיכף ומיד, ובאם אהיה כבר בביתי, בבקשה תצלצל אלי ותבוא לביתי במכונית, ובאיזה שעה שזה יהיה, אסע איתך מייד ל–770 כדי למסור לרבי את התוצאות, כדי שהרבי יקבל את הפרטים לפני שבת.

פתרון התעלומה

כאשר הורדנו את שפופרת הטלפון, היינו שנינו מבוהלים לגמרי. קראנו לשאר חברי הוועד לאסיפה דחופה, אך אף אחד לא ידע במה מדובר. הבנו שהרבי פנה אלינו מכיוון שאנחנו קיבלנו מהרבי את המינוי לעסוק בהדפסות התניא ברחבי העולם, וסביר להניח שיוזמה כזו אמורה להיות בתיאום איתנו. אבל ככל שהוגענו את מוחנו, לא הצלחנו להיזכר במוסד או יחיד שסיכם איתנו על כזה רעיון. כמובן שלא היה לנו קשר לעיתון כפר–חב”ד, ופשוט לא ידענו מהיכן להתחיל.

ניסיתי לייצר קשר עם אלו שמפיצים את העיתון, באם ידוע להם משהו מי פרסם את המודעה, אך מי שהצלחתי לאתר - לא ידע על מה מדובר, ורק אמר שאם זה כל כך נוגע לנו, נוכל לקנות את העיתון בחנות…

ישבנו אובדי עצות במשרדי הוועד להפצת שיחות. הזמן מתקתק, ואין לנו מענה עבור הרבי. אבל “ורחמיו על כל מעשיו”, ובשעה 2:00 בצהריים נכנס למשרדי הוועד אחד מחשובי החסידים בשכונת קראון הייטס, ולמרבה שמחתנו, הוא ידע את כל הפרטים שהרבי ביקש לדעת.

מסתבר שמעשה שהיה כך היה: אותו חסיד היה חבר בוועד הגשמי של אחד המוסדות בשכונת קראון הייטס, ולאחר שהרבי דיבר על הצורך להדפיס את התניא בכל מקום, ולנוכח ההתעוררות של אנ”ש שמעוניינים לקיים את הוראתו של הרבי, אך אינם יודעים כיצד בדיוק לבצע זאת - חשבו חברי הוועד על רעיון שגם יסייע לאנ”ש לקיים את הוראת את הרבי, וגם יהווה הכנסה קטנה למוסד בו הם תומכים:

הם פרסמו בעיתון כפר חב”ד, שמי שמעוניין להדפיס תניא כהוראת הרבי, הם יבצעו עבורו את הכל, תמורת 770 דולר. החשבון שלהם היה, שהדפסת 100 עותקים עולה בערך 500 דולר, ועבור טרחתם הם יגבו 270 דולר, שאותם יעבירו כתרומה למוסד בו תמכו.

[לאחר מעשה נזכרתי שכמה שבועות קודם לכן ניגש אלי אחד מחברי הוועד, ושאל כמה בערך העלות של הדפסת תניא. אמרתי לו שזה עולה בסביבות 500 דולר. הוא לא פרס לפני את תוכניתו, ולכן לגמרי לא עלה בדעתי לקשר את שאלתו התמימה לסוגייה הבוערת…].

איך אותו חסיד הגיע אלינו? מסתבר, שהרב חדקוב בדרכו שלו הצליח להשיג את הפרטים מי המוסד שעומד מאחורי המודעה (ראה מסגרת), ולאחר שטלפן למנהל המוסד והבהיר לו שהרבי מאוד לא מרוצה מהמודעה הזאת, שאינה עומדת בקנה אחד עם הוראתו שהדפסת התניא לא תהיה עבור רווחים כספיים - דיבר הרב חדקוב גם עם חבר הוועד הגשמי, והמליץ לו להתייעץ איתנו איך לכתוב לרבי מלך המשיח על כל העניין, לבקש מחילה סליחה וכפרה, ולהבהיר שלגמרי לא התכוונו לעשות משהו נגד רצונו הק’, אלא אדרבא רק לעודד את הדפסת התניא.

מכתבי הסליחה וההבהרה נמסרים לרבי לפני שבת

שעה ארוכה עמלנו לנסח מכתב ראוי, ובמקביל כתבנו לרבי גם מכתב בשם הוועד להפצת שיחות, בו פירטנו את הסדר של בקשת רשות עבור התניא והדפסתה, שהאחריות שלנו נוגעת רק בענייני ההדפסה, אבל אם מישהו מכניס מודעה כזאת לעיתונות, אין לנו שום אפשרות לשלוט על הדברים האלה, ולכן לא ידענו כלל על כל הסיפור הזה. על מכתב הוועד חתמתי יחד עם ידידי הרב ר’ שלום ג’ייקובסון שיחי’, ולאחר ששני המכתבים היו מוכנים, התקשרתי לרב חדקוב, עדכנתי אותו במתרחש, ומאחר ונסע כבר לביתו - נסעתי אליו במכונית, ולקחתי אותו מביתו ל–770. הוא נכנס מייד לחדרו הקדוש של הרבי, והכניס את המכתבים.

כאשר יצא, שאלתיו האם כיצד הרבי קיבל את המכתבים. הוא אמר שרק נכנס פנימה ומסר לרבי את המכתבים, אך הרבי לא הגיב מאומה, והוא יצא מיד מחדרו הק’. לכן איננו יודע כיצד התקבלו הדברים אצל הרבי, ונראה מחר…

את המתח העצום שליווה אותנו באותה שבת לא אשכח לעולם. היחידים שידעו על כל הסיפור, היו חברי הוועד להפצת שיחות, מנהל המוסד וחברי הוועד הגשמי שלו - אבל רק אנחנו ידענו מה שהרבי אמר לגבי ההתוועדות מחר, באם לא יקבל מענה ראוי לפני שבת… באותן שנים, הרבי לא התוועד בכל שבת, אלא רק בשבתות מברכים. ומכיוון שהייתה זו שבת רגילה בתחילת חודש אדר, לא הייתה אמורה להיות התוועדות, אלא אם כן הרבי יחליט לקיים התוועדות מיוחדת על הנושא הזה… פעם ראשונה בחיי, שייחלתי וקיוויתי שלא תתקיים התוועדות…

בתפילת מוסף, לאחר שהרבי לא עודד את השירה ב”הוא אלקינו”, שזה היה סימן ברור באותן שנים שכנראה לא תהיה התוועדות, ובעיקר לאחר התפילה, כאשר הרבי יצא בלי שיכריזו על התוועדות - אבן נגולה מלבי… הבנתי שהרבי אכן קיבל את מכתבי הסליחה וההבהרה, והכל נרגע.

הרב חדקוב מבקש סליחה…

ביום ראשון בבוקר, שוב קיבלתי טלפון מהרב חדקוב, שביקש כי אכנס למשרדו. חשבתי לעצמי: מי יודע מה עוד קרה… אולי דיברו בינתיים עם מערכת העיתון בארץ ישראל, ונודעו פרטים חדשים שלא ידענו עליהם לפני שבת, והעניין עדיין לא חלק לגמרי… הייתי ‘אויס מענטש’… רק כאשר נכנסתי למשרדו של הרב חדקוב, וראיתי את פניו הרגועות ומצב רוחו המרומם, נרגעתי מעט.

הרב חדקוב פנה אליי בטון פייסני, ואמר: ברצוני לבקש ממך סליחה.

אמרתי לו בפליאה: על מה סליחה? הרי לא העלבת אותי, אתה לא ביישת אותי, ומדוע עליך לבקש ממני מחילה?

בתשובה, סיפר לי הרב חדקוב את מה שהיה ‘מאחורי הקלעים’ של שיחת הטלפון ביום שישי, אך תחילה היה חשוב לו להקדים לי הקדמה קצרה:

“זכיתי לעבוד עם הרבי יותר מארבעים שנה. זכיתי עוד להכנס לחדרו הקדוש של הרבי הריי”צ מידי יום ביומו, ואפילו ביום הכיפורים הייתי נכנס כדי לשמוע הוראות מהרבי על ענייני חינוך שבתחום עבודתי.

“כמנהל המרכז לענייני חינוך, מחנה–ישראל והמזכירות”, במשך שנים רבות - היו כמה פעמים שקיבלתי על הראש, על דברים שלא נעשו כמו שצריך במוסדות אלו. כאשר היו תקלות, קיבלנו נזיפות, אבל אף פעם לא ניסיתי להאשים מישהו, ולחפש מי החוטא והאשם בדבר. זאת אומרת, אפילו אם ידעתי מי האשם בכך שהעניין לא התבצע לפי רצונו של הרבי, לא הצטדקתי אף פעם לפני הרבי לאמר: ‘לא היה לי מה לעשות, כי פלוני ואלמוני לא עשו כפי שהעברתי להם את הוראת הרבי. אני לא חיפשתי לומר לרבי מי האשם, אלא לקחתי על עצמי את האשמה, מתוך הבנה שגם אני ראוי לנזיפה מכיוון שאחרי הכל אני המנהל, והקולר תלוי בי.

“מה שאירע ביום שישי - היה לגמרי יוצא דופן. הרבי קרא אותי לחדרו שלא על דרך הרגיל. אף פעם לא נכנסתי לרבי כשאני עדיין עם טלית ותפילין. אבל הרבי היה נסער מאוד, ורק חיפשתי איזה דרך לצאת מחדרו הק’, כדי שאוכל לברר במה מדובר ומי האשם בכל זה, ואז אוכל לפעול לתקן את העניין.

“כפי שהבנתי, מה שהפריע לרבי היה, שחסרה משמעת בד’ אמות שלו! שהרבי ביקש בקשה נפשית והכריז על מבצע תניא, כשהוא מבהיר ברור שהמטרה היא אך ורק הפצת המעיינות, ופתאום לוקחים את המבצע שלו, ועושים בדיוק הפוך מההוראה שלו, מדפיסים תניא לצורך רווחים כספיים של מוסד!

“עודי חושב כיצד אוכל לצאת מחדרו של הרבי, כדי לנסות לסדר את העניין, אמרתי לרבי שאצלצל לזלמן חנין, אולי בתור חבר הוועד להפצת שיחות, שהם האחראים על הדפסת התניא, אתה יודע פרטים על העניין. אמר לי הרבי: בסדר, תתקשר אליו. אני, שכאמור רציתי לצאת מחדרו של הרבי, אמרתי לרבי שאצא החוצה ואתקשר אליך מהטלפון במשרדי. אבל הרבי אמר שאין זמן, והצביע על הטלפון בחדרו הק’ באומרו: הנה הטלפון, תתקשר אליו עכשיו מכאן, ותדבר איתו, ואשמע מה יש לו לומר…

“לא ידעתי בעל פה את מספר הטלפון שלך, כי כפי שאתה יודע בדרך כלל אני לא מחייג אלא הרב בנימין קליין מבצע זאת עבורי. כאשר אמרתי לרבי שאיני זוכר בעל פה את מספר הטלפון של הוועד, ניגש הרבי אל ארון הספרים שלו הוציא מהמדף את אחד מכרכי הלקוטי שיחות, והראה לי בעמוד השני של הספר את מספר הטלפון של הוועד, ואמר: הנה מספר הטלפון, ותצלצל עכשיו. כך למעשה לא הייתה לי כל ברירה, והכנסתי אותך לתוך הקלחת הזאת…”.

הרב חדקוב הרגיש ממש שלא בנוח ששירבב את שמי לתוך העניין, והמשיך להתנצל באומרו: אילו לא הייתי אומר לרבי שאשאל אותך בתור האחראי על הדפסת התניא, לא היית מעורב בכל הפרשייה הזאת, ולא היית צריך לחוות את עוגמת הנפש הזאת, ולכתוב מכתב הבהרה לרבי. זה היה נשאר כאב–ראש שלי, ושלום על ישראל. אבל היות והמצב היה איום ונורא, וראיתי עד כמה זה נוגע לרבי בנפש, חיפשתי איזה דרך להמלט, וכך יצא שהכנסתי אותך לתוך החבילה… ולכן הנני מבקש ממך מחילה על כל הנ”ל.

כמובן שמחלתי לרב חדקוב מחילה גמורה, והרבה יותר מזה: התרגשתי מאוד מעצם העובדה, שיהודי במעמדו ומצבו של הרב חדקוב, מנהל המוסדות המרכזיים של הרבי, ומבוגר ממני בחמישים שנה - קורא לי ומבקש מחילה, על שגרם לי עגמת נפש, שיכול היה למנוע אותה אילו לא היה מזכיר את שמי… לדעתי, רק חסיד אמיתי, בעל מדריגה, יכול להגיע לכזאת הנהגה.

עבורי, זה היה שיעור והוראה חשובה לחיים.

הרבי מבהיר בהתוועדות

כעבור שבוע וחצי, הייתה התוועדות לרגל פורים קטן, ובמהלך ההתוועדות הזכיר הרבי את העניין ברמז, שרק אלו שהיו בתוך העניינים הבינו למה ירמזון דבריו של הרבי. וכך אמר הרבי:

“בהמשך להצעה ובקשה להדפיס את ספר התניא בכל מקום ומקום שנמצאים בו יהודים [שהכוונה בזה היא (כמודגש ומבואר כמה פעמים) - הפצת המעיינות חוצה, ולא שום דבר ‘צדדי’, אפילו דברים טובים, כמו לגייס באמצעות ההדפסה כסף עבור מוסדות טובים וכיוצה בזה, שלמרות שזהו דבר טוב וכו’, זה לא צריך להיות קשור עם העניין הזה של הדפסת התניא, ובפרט - בנידון דידן הרי דבר אחד גורע מהשני, ואין משנים מצדקה לצדקה וכו’”.

כאשר שמענו את הדברים, הבנו היטב את כוונת הרבי, ושמחנו שבסופו של דבר מכתב הסליחה התקבל אצל הרבי, כך שהרבי רק מצא לנכון להבהיר את הדברים בעדינות ובצורה רכה, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה להבא. מה גם, שבאותה תקופה הגיעו לרבי ספרי תניא רבים שנדפסו בכל רחבי תבל, וגרמו נחת רוח רב.

חשיבות הזהירות והדיוק בדפוסי התניא

בשולי הסיפור, ברצוני לנצל הזדמנות זו לעורר כמה נקודות:

ידוע שלכל אחד מרבותינו נשיאינו יש שער מיוחד לספריו הקדושים. בספר התניא, יש שלושה שערים: בתחילת התניא מופיע השער של אדמו”ר הזקן; בסוף התניא, לפני המורה שיעור היומי, שהוא מיסודו של הרבי הריי”צ - מופיע השער של האדמו”ר הריי”צ. ואילו רשימת דפוסי התניא (יחד עם המפתחות של הרבי) מופיעה תחת השער של הרבי מלך המשיח! זאת אומרת, שזה לא סתם רשימה מעניינת, אלא יש בזה עניין רוחני. ממילא, מי שלוקח על עצמו להדפיס תניא, צריך לוודא שהכל נעשה לפי רצון והוראות הרבי בעל השער וכו’,

זכיתי פעמים רבות להביא לרבי ספרי תניא שהודפסו בכל רחבי תבל, ושמתי לב שהדבר הראשון שהרבי בדק, היה בחלק של דפוסי התניא, האם הספר הנוכחי נמצא ברשימה, והאם המספר נכון.

כמובן וגם פשוט, שמי שלקח על עצמו להדפיס תניא, וקיבל אישור ומספר הוצאה, צריך להדפיס את התניא בהקדם האפשרי, כיוון שזוהי התחייבות לרבי, ועם זה לא משחקים… זכורני שבתקופת ההתעוררות הגדולה, במהלכה הודפסו מאות רבות - היו מספר אברכים שהתחייבו להדפיס בכל מיני מקומות, ואף קיבלו את האישור ומספר ההדפסה, אבל לפועל התמהמהו עם ההדפסה.

נוצר מצב, שהיו 300 מספרי מהדורות שכבר ניתנו לאלו שהתחייבו להדפיס, אך הם טרם הודפסו. הרבי היה מאוד לא מרוצה מזה, ואנחנו קיבלנו על הראש. כמדומני שהרבי התבטא אז שאלו “ספרי תניא שנמצאים בשביה”. מכיוון שהיינו צריכים להמשיך הלאה במספרים לאלו שביקשו וכן הדפיסו - היינו כותבים ליד המספרים שלא הודפסו “נמצא בדפוס”. הרבי כתב לנו פתק חריף, על כך שכמעט בשליש מהמספרים כתוב “נמצא בדפוס”, ואנשים מדברים על כך שהספרים לא נדפסו כלל, ומתפארים בדבר שלא בא לעולם. בעקבות כך הורה לנו הרבי, שמכאן ולהבא לא לתת מספרים אלא למי שמדפיס את ספר התניא בפועל ממש.

ממש באותם ימים, היה שליח שביקש רשות להדפיס תניא ב–9 מקומות, והכניס לרבי את רשימת הערים בהם הוא רוצה להדפיס. הרבי העיר על הפתק: שהוא כותב ומבקש רשות ל–9 ערים, וכותב רשימה של 10 ערים… הרבי מאוד לא נהנה מחוסר הדיוק בזה.

ועל הטוב ייזכר ידידי היקר הרה”ח ר’ לייבל זיאנץ שי’, שלקח על עצמו להדפיס באותן המקומות שכבר קיבלו את המספרים והתעכבו בהדפסה בפועל. הוא לקח מכונת דפוס ניידת ונסע עם בעל מלאכה, מעיר לעיר וגם להרבה מקומות שהיה קשה להגיע לשם עם מכונית, והדפיס את התניא בכ–30 מקומות בארגנטינה, ועוד כמה מדינות בדרום אמריקה, ואפילו בארצות הברית הדפיס יותר ממאה מקומות, ביניהם גם בעיר הבירה וואשינגטון, שכמה שנים לאחר שקיבלו את המספר - טרם הדפיסו, והרבי שאל: איך זה שבעיר הבירה שלנו זה עוד ‘נמצא בדפוס’…

ועד היום הוא ממשיך להדפיס ספרי תניא קדישא, כפי שהרבי אמר לו “שהדפסת תניא זהו עניינו”. ואכן, הוא זכה להדפיס בעצמו את ספר התניא ביותר מאלפיים מקומות! ועוד ידו נטוי’ עד היום הזה, להדפיס ספר התניא בכל מקום שידו מגעת לשם.