מלקט הנשמות

לפני ארבעים שנה נכנס הרה”ח ר’ יוסף לדיוב ל’יחידות’ וביקש מהרבי לסיים את תפקידו בגיוס תלמידים למוסדות חב”ד ולהתפרנס בכבוד מעסקי יהלומים. הרבי שלל בהחלט את הצעת היהלומים והורה לו באופן מפורש להמשיך במלאכת הקודש. ר’ יוסף כחסיד ומקושר המשיך מאז כל חייו באיתור יהלומים קטנים מכוסים בחול ובוץ והיה דואג להביאם אחר כבוד “למלטשה” במוסדות חב”ד  * “בית משיח” מספר את תולדות הרה”ח ר’ יוסף לדיוב ע”ה ואת מסירות נפשו למען הכלל

ר’ יוסף לדיוב עם מנהל ישיבת הבוכרים לשעבר ר’ בורק’ה שיף, עם תלמידים בני עדת הבוכרים | ר’ יוסף (מימין, עם מגפון) בראש תהלוכת ל”ג בעומר האחרונה בימית | בהתוועדות חול המועד סוכות בקראון הייטס. משמאל לימין: ר’ יוסף לדיוב,

ביום שלישי שעבר, ד’ מרחשוון, הגיע הבשורה העצובה על פטירתו של הרה”ח ר’ יוסף לדיוב, לאחר שהזדכך ביסורים קשים. בהלווייתו שיצאה מביתו בשכונת נחלת הר חב”ד, השתתפו רבים מתושבי נחלת הר חב”ד שבאו לחלוק כבוד אחרון לחסיד שידע ימים של מסירות נפש והקרבה.

נפרד ממנו בדברים המרא דאתרא הרב יצחק יהודה ירוסלבסקי, שהזכיר בקול שבור את זכותו הגדולה של הנפטר בכך שדאג להביא אלפי נשמות למוסדות החינוך הטהור והכשר, הן בסמרקנד והן בארץ הקודש, כאשר זכות זו בוודאי עומדת לו.

מלקט הנשמות

את ר’ יוסף לדיוב הכרתי מקרוב בעשרים השנים האחרונות, מאז הגעתי לגור בנחלת הר חב”ד. מפעם לפעם שיתף אותי בסיפורים על הפעולות שעשה בסמרקנד שהיו כרוכות במסירות נפש.

אחת השיחות שנחקקו בי יותר מכל, הייתה דווקא בהתוועדות שהתקיימה באחת הסוכות בשכונת ‘קראון הייטס’ לפני כשנתיים ימים. ההתוועדות התקיימה במסגרת “אש”ל — הכנסת אורחים” בסוכת משפחת שטרסברג בקראון הייטס, ונכחו בה תמימים צעירים לצד חסידים בעלי שיבה.

לאחר שה’משקה’ נשפך כמים ונוגנו ניגוני געגועים הפותחים את הנפש, ביקשתי מר’ יוסף לדיוב שיספר על אחת היחידויות לה זכה מהרבי. לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, נכנע ר’ יוסף והחל לספר:

“מספר שנים לאחר שהגעתי לארץ הקודש, באתי לראשונה לרבי. באותה תקופה עסקתי באינטנסיביות באיתור ילדי עולים במטרה להכניסם ללמוד במוסדות החינוך הכשר, בעיקר בישיבת הבוכרים בכפר חב”ד. עבודת הקודש הזאת לא הייתה זרה לי, שכן עסקתי בה מאז הייתי נער צעיר בסמרקנד. בימים ההם עמדתי לצידם של אברכים חב”דיים צעירים שהקימו במסירות נפש מסגרות לימוד מחתרתיות. כיוון שהכרתי היטב את בני העדה הבוכרית בעיר, הצלחתי בחסדי ה’ לשכנע הורים רבים לשלוח את ילדיהם לתלמוד התורה המחתרתי בסמרקנד.

“פעילות זו המשכתי גם בארץ הקודש במסגרת ארגון חמ”ה (חבורת מזכי הרבים) בראשות הרב משה ניסלביץ’. רשמתי ילדי עולים חדשים למוסדות החינוך הכשר, בתחילה באשדוד ולאחר מכן בראשון לציון עד שהוקמה “ישיבת הבוכרים” בכפר חב”ד. כאברך צעיר אך עם ניסיון בתחום, התבקשתי להביא תלמידים לישיבת הבוכרים. ואכן, זכיתי לראות ברכה בעבודתי זו.

“דא עקא, שהייתי צריך גם לפרנס משפחה, והמשכורת שקיבלתי הייתה רחוקה מלהספיק. יחד עם רעייתי הגענו למסקנה כי עלי למצוא עבודה ממנה אוכל להתפרנס בכבוד. עד מהרה קיבלתי הצעות בתחום עסקי היהלומים.

“באותם ימים הגעתי לראשונה לרבי, וכאשר נכנסתי ל’יחידות’ תיארתי את המצב בו אני נמצא. מצד אחד — רציתי להמשיך בעבודת הקודש בהצלת ילדים מירידה מדרך התורה והמצוות. מצד האחר — ידעתי שלא אוכל להתמודד כלכלית עם תנאי העבודה הנוכחיים. אך הרבי לא התלבט ולו לרגע, ובאופן ברור והחלטי הורה לי להישאר בעבודה כפי שעבדתי בסמרקנד לפני עלייתי לארץ הקודש. למרות דבריו של הרבי, לא חשבתי שאעסוק בעבודה זו עוד זמן רב, אך בפועל עבדתי עשרות שנים עבור ארגונים ומוסדות חב”דיים שונים. העיקר זו התוצאה בדמות אלפי ילדים שהגיעו ללמוד במוסדות חב”ד ובזכות כך החלו לשמור על אורח חיים של תורה ומצוות, מהם רבים אשר הקימו בתים יהודיים וחסידיים לתפארת”.

תורה בצל הק.ג.ב.

ר’ יוסף שלום לדיוב נולד בשנת תש”ט בסמרקנד, לאביו הרב יצחק לדיוב. הוא זכה לקבל רבות מסבו הרב אברהם חי לדיוב, שהיה מתלמידיו המובהקים של הרב שמחה גורודצקי, שליח אדמו”ר הריי”צ לסמרקנד.

לפני מספר שנים, תיאר ר’ יוסף ל”בית משיח” את פועלו החשאי בסמרקנד. הנה כמה חלקים מרתקים מזכרונותיו:

“בגיל 16 התחלתי להתעסק בלימוד תורה עם ילדים שלא היה מי שילמד אותם. בתחילה לימדתי ילדים א–ב, פסוקי תורה ותפילה במחתרת. גם בימים הקשים ההם, לא פחדתי. תמיד הלכתי עם כיפה וציצית, ומי שהיה שם יודע שזה לא היה פשוט כלל ועיקר.

“עם הזמן נוצר הקשר עם הרה”ח ר’ משה ניסילביץ [ע”ה. ממנהלי חמ”ה בסמרקנד ובארץ הקודש]. ר’ משה ביקש ממני לפתוח ישיבות ושיעורי–תורה במחתרת, והסכמתי בהתלהבות. כך החלה הפעילות הגדולה בסמרקנד, כאשר ר’ משה מממן את הפעילות ואני מבצע בפועל.

“העבודה הייתה קשה מנשוא. כל ילד — מתוך כאלף הילדים ויותר שלמדו במוסדות המחתרתיים שהקמנו — הוא סיפור בפני עצמו. היינו צריכים להדריך כל ילד מה יאמר ואיך יאמר במקרה שיישאל שאלות מיותרות. היו משפחות שאפילו ההורים לא ידעו היכן לומדים ילדיהם. זכורני שפעם לקחתי ילד לאחד ה’חדרים’ שלנו, ואביו שכעס נורא על ‘חטיפת’ בנו, איים כי ילשין עלינו במשטרה. היינו צריכים לתת לו הרבה שוחד כדי ש’יירד’ מאיתנו…

“נוסף להבאת התלמידים והדרכתם, היה עלינו לדאוג למורים שיבואו ללמד את התלמידים. זה לא היה פשוט, שכן כל מורה שלימד יהדות, הכניס את עצמו לסכנת חיים. זכורני למשל את הרה”ח ר’ יוחאי יעקובוב שלמד בשנים קודמות ב”תומכי תמימים” וישב בכלא שבע שנים. בתחילה היסס ללמד תלמידים, ורק לאחר–מכן ניאות לכך, לא לפני שהשגנו לו בית בתוך בית. או הרה”ח ר’ מנחם מליוב שישב שנים רבות בכלא, ואף על פי כן הסכים ללמד מידי יום ביומו 25 בחורים!

גם הנגיד ר’ לוי לויוב שהתגורר בטשקנט, זכה ללמוד בסמרקנד בזכות ר’ יוסף לדיוב: “לעיתים הייתי נוסע לערים ועיירות אחרות כדי להביא תלמידים לתלמודי התורה שהקמנו. באחד מביקוריי בטשקנט, פגשתי בהרה”ח ר’ אבנר לביוב ע”ה שידע שאחיו [ר’ יעקב] מלמד יהדות בביתי. הוא ביקש ממני לקחת את בנו, לוי, למשך חצי שנה, ואכן כך היה”.

מה נתן לך כוח להמשיך ולפעול ללא הפוגה במסירות נפש?

“ההתוועדויות החסידיות, זה היה האדרנלין שנתן לי כוח לעמוד בנטל הפעילות הקשה. בכל שבת מברכים וביומי דפגרא, היינו מביאים כחמישים בחורים להתוועדות. הבחורים היו מגיעים בזה אחר זה לבית בו התקיימה ההתוועדות, זאת למרות החשש מ’עינא בישא’.

“ההתוועדויות התקיימו בכל פעם בבית של מישהו אחר, פעם בביתו של ר’ צבי–הירש (הירש’ל) לרנר ע”ה, פעם בביתו של ר’ אליעזר מישולבין ע”ה ופעם בביתם של אחד משני האחים — יבלחט”א — ר’ בערל או ר’ הלל זלצמן. מי שישב בהתוועדויות זכה לקבל רבות. את הניגונים החסידיים היו מנגנים בשקט מוחלט, ב’קול דממה דקה’”.

סיפורים רבים היו בפיו של ר’ יוסף, אך אל מול תיאורי המסירות נפש, מזדקרת לה השאלה המתפרצת מאליה: איך הצלחת לעשות הכל מול עיניהם הבולשות של אנשי הק.ג.ב. שחיפשו ללא הרף אחר מארגני ה’חדרים’?

על כך השיב בהתפעלות גדולה: “הרבי שמר עלינו, רק כך אני יכול להסביר כיצד הצלחנו להביא למעלה מאלף ילדים ללמוד תורה מידי יום ביומו, במשך שנים ארוכות, וזאת תחת עינם הפקוחה של בלשי הק.ג.ב. שבלשו ועקבו. אמנם מדי כמה שבועות החלפנו את מקומות הלימוד; לא פעם ולא פעמיים קיבלנו ‘התרעות מודיעיניות’ על כוונתם לערוך חיפוש בבתים מסוימים, וכך ניצלנו מידיהם — אך וודאי שללא ההרגשה והעובדה שהרבי איתנו גם בחושך ההוא, לא היינו מגיעים הלום”.

הרבי מפציר שלא לעזוב את המערכה

בשנת תשל”א עלתה משפחת לדיוב לארץ הקודש, ועם עלייתם החל ר’ יוסף — שהיה בחור בן 22 — לעסוק ביהלומים. אלא שבאותם ימים התחדשה פעילות חמ”ה בארץ הקודש, ואנשי הארגון הודיעו ליוסף כי הרבי הורה שהוא צריך להצטרף לפעילותם.

בתחילה הוקמה מסגרת לימודית באשדוד, שם קיבץ ילדי עולים מעדת בוכרה, והם למדו בבית כנסת מקומי. לאחר זמן קצר עברו התלמידים לישיבת ‘אחי תמימים’ בראשון לציון ומשם לכפר חב”ד, שם נוסדה בעבורם “ישיבת הבוכרים”. בכל השלבים עבד ר’ יוסף ע”ה באינטנסיביות לרישום תלמידים שהיו כרוכות גם בשיחות נפש עם ההורים כדי שישאירו את בניהם במוסדות חב”ד על מנת שילכו בדרך התורה והמצוות.

בשנים הבאות התחתן עם תבלחט”א מרת לאה תחי’, והעבודה ברישום תלמידים נמשכה. באותן שנים עבד ר’ יוסף עבד בצורה אינטנסיבית. הוא היה מגיע לבתי המשפחות ומשוחח ממושכות עם ההורים על הנחיצות בשמירת המסורת. לאחר שאלה היו משתכנעים ומסכימים, היה מעלה את ילדי המשפחה לרכבו, ומעביר אותם היישר לישיבת הבוכרים בכפר חב”ד ואת הבנות ל”בית רבקה” או למוסדות חב”ד בצפת.

•

כאמור בתחילת הכתבה, לאחר מספר שנים, כאשר המשכורת הקטנה לא הספיקה עבור המשפחה, שקל לעבור לעסקי יהלומים. בשנת תשל”ה הגיע עם זוגתו לבית חיינו, וב”יחידות” הורה לו הרבי להישאר בעבודת הקודש של רישום הילדים.

רעייתו תחי’ התקשתה לקבל זאת וכתבה לאחר היחידות לרבי בצרפתית [שפת האם שלה] כי עקב קשיים בפרנסה, רצונה להישאר בניו יורק כדי למצוא עבודה מתאימה. הרבי השיב בפתק ובו הוא שלל לחלוטין הצעה זו:

“כיון 1) שבעלה שי’ הצליח וביותר בהצלת כו”כ מבנ”י — פיקו”נ [כמה וכמה מבני ישראל — פיקוח נפש] רוחני ממש — לחיי תומ”צ (ובפרט ע”י שבהשפעתו — נכנסו לבי”ס חינוך כשרים ושעל טהרת הקודש)

 2) שההכרח בפעולות אלו באה”ק בתקפו עומד — מובן שעליו להמשיך בזה באה”ק — ומתוך שמחה — והשם יברכם בהצלחה, וגם בענייניהם הפרטיים.

כיון שלהצלחת העבודה — צ”ל נעשית מתוך מנוהגוה”נ [=מנוחת הגוף והנפש] — תקותי שכשידבר בעלה עם הנהלת חמ”ה באה”ק עוד הפעם, הרי כפי שהאפשרויות דהקופה של חמ”ה — יוסיפו בהמשכורת שלו וישתדלו כפי האפשרי בנוגע למכונה (אוטו)… מצו”ב השתתפות בהוצאות ביקורם כאן”.

התשובה הברורה של הרבי לא הותירה מקום לספק: להמשיך בפעילות הפצת המעיינות בארץ–הקודש במסגרת חמ”ה. הרבי אף צירף סכום כסף כשהשתתפות נסיעתם לארה”ב.

שנה לאחר מכן, בשנת תשל”ו, זכה ר’ יוסף בהגרלה בכרטיס–טיסה לרבי. “שוב נסענו יחד לרבי”, מספרת הגב’ לדיוב, “ושוב כתבתי לפני ה’יחידות’ מכתב לרבי בקשר למצב הכלכלי שלנו. כשנכנסנו ל’יחידות’ והגשנו לרבי את המכתב, הרבי לא פתח את המכתב, אלא הזיז אותו הצידה בעודו סגור, ואז הביט על בעלי ואמר:

‘בשנה שעברה כשהיית כאן, לא הרשיתי לכם וגם כעת אני לא מרשה לכם…’

ר’ יוסף ומרת לאה הבינו סופית כי זוהי שליחותם בעולם ואין מה להוסיף לשאול עוד בדבר הזה. מאז, במשך עשרות שנים, פעל ר’ יוסף ללא לאות לרישום ילדים למסגרות חינוך חב”דיות.

מציל הנשמות

לפני כשנה החל לסבול בכאבים, עד שהתגלתה המחלה הנוראה בגופו. הייתה זו שנה שסבל יסורים ומכאובים, אך היו גם רגעים של סיפוק ונחת כאשר לפני חודשים ספורים, כאשר לרגל יום הולדתו השישים וחמש, נערך ערב הוקרה לר’ יוסף על פועלו הרב למען עדת הבוכרים. ערב ההוקרה התקיים בבית קונגרס יהודי בוכרה.

עשרות רבות של אורחים, חברים, בני משפחה, תלמידים וידידים התקבצו לחלוק כבוד ותודה לרב לדיוב, אשר בהוראת הרבי הציל רבים מבני העדה והעלה אותם על דרך התורה והמצוות עד שהקימו בתים לתפארה. היה זה מפגש מרתק בין ר’ יוסף לבין התלמידים שלו, ביניהם נמנים חשובי העדה הבוכרית ונכבדיה: הנגיד הנודע ר’ לב לבייב נשיא קונגרס יהודי בוכרה העולמי, הרב הלל חיימוב אשר אף הנחה את האירוע, חבר כנסת ר’ אמנון כהן, ועוד.

את האירוע המרגש פתח הרב הלל חיימוב שליט”א מחשובי רבני עדת הבוכרים. סיפורו של הרב חיימוב נגע בליבותיהם של כולם והמחיש עד כמה פועלו של הרב לדיוב היה נחוץ והשפיע לא רק לשעה אלא לדורות.

“הייתי אז בכיתה ח’ בישיבת הבוכרים בכפר חב”ד” סיפר הרב הלל, “זה היה לקראת סיום שנת הלימודים, כשאבא שלי הודיע לי שבשנה הבאה אמשיך ללמוד בבית הספר התיכוני ממלכתי דתי על מנת שארכוש השכלה, ובהמשך אוכל להוציא תואר בתחום הרפואה, על מנת שבעתיד אוכל לפרנס את משפחתי בכבוד. נבהלתי מאד. לא ידעתי מה לעשות. אהבתי את הלימודים בישיבה, מצד שני, אבא כל כך צודק, הוא רוצה שאלמד מקצוע מכניס. מה עושים?

“הרב יוסף לדיוב שמע על הענין. מהיכן שמע על כך? איש לא יודע, אבל כמה ימים לאחר מכן הוא דפק על דלת בתינו יחד עם הרב בוריס יצחקוב. אבא, ר’ מנחם חיימוב, קיבל אותו בסבר פנים יפות. הרב לדיוב הסביר להוריי עד כמה חשוב שאני, הלל הצעיר, אמשיך ללמוד תורה בישיבה. ‘תבינו, אם הוא ילמד רפואה, הוא יוכל להציל כמה נפשות, אבל אם הוא ילמד תורה, לימוד תורתו יגן על העולם כולו. האם יש מעלה גדולה מכך?’ הרב לדיוב ישב עוד זמן מה עד שהוציא מאבא ואמא הבטחה כי ‘הלל ימשיך ללמוד בישיבה!’ וכך היה. כמה ימים לאחר מכן, לפני פתיחת הישיבה בחודש אלול, התקשר הרב לדיוב לשכנים שלנו (אז עדיין לא היו טלפונים בכל הבתים). ודרכם השאיר את המסר: ‘בעוד יומיים אגיע לקחת את הלל לישיבה.’ זה הכל.

“הרב לדיוב והרב יצחקוב לא טעו” סיים הרב הלל את דבריו המרגשים, “אכן המשכתי במסלול לימודים התורני בישיבת ‘אחי תמימים חב”ד’ בראשון לציון. מאז ועד היום זכיתי למסור שיעורים והרצאות המזכים את הרבים. אילו לא הייתי נשאר בישיבה, איפה הייתי היום? אני ושכמותי, המוני תלמידיו, פועלים בקרב בני העדה הבוכרית בארץ ישראל ובעולם. שלי ושלהם — שלו”

הגב’ רינה לבייב חברת נשיאות הקונגרס נשאה באותו מעמד חגיגי אף היא דברים לכבודו של הרב לדיוב: “היה זה כמה ימים לאחר שעלינו לארץ ישראל בשנת תשל”ד. דפיקות נשמעו על הדלת. מי שם? תהינו. הדלת נפתחה ובפתח עמד הרב יוסף לדיוב, ערני ונמרץ כדרכו. אבא ז”ל, מר זלמן, הכיר את הרב יוסף עוד מסמרקנד. אינני יודעת כיצד הוא הצליח לשכנע אותו לשלוח את ארבעת הבנים שלו, אחיי, לישיבה. הרב יוסף לא הסתפק בהם ואמר לאבא, גם הבת שלך צריכה ללמוד בפנימיה במקום מתאים’. אבא היה מופתע. איך אפשר להיפרד מבת יחידה? הרב יוסף הבטיח לאבא שהכל יהיה בסדר, ויחד איתי הם נסעו ל’בית רבקה’ לראות איפה אני לומדת”…

במהלך הערב נשמעו עוד ועוד סיפורים מרגשים ויוצאי דופן של מסירות נפש למען התורה ועל פועלו של הרב לדיוב למען עתידם הרוחני של ילדי ישראל ברוסיה ובהמשך גם בישראל.

הפצת יהדות — עד יומו האחרון

כאמור, בשנה האחרונה לחייו עבר ייסורים קשים. בעיצומם של ימי הדין אשתקד, נותח. בתקופה הבאה עבר טיפולים קשים ומרים, אך ר’ יוסף כפי שהיה כל ימיו, נותר איתן כסלע. על אף הייסורים שסבל, היה מגיע לבית כנסת ומתפלל יחד עם כולם, גם כאשר לעיתים היה נראה שהוא יתמוטט מחולשה. בתקופה זו ליווה אותו בנו הצעיר וסייע לו רבות, אך בחלוף שנה הגיע זמנו של הבן לנסוע לשנת ה’קבוצה’. למרות המצב הרפואי המידרדר והולך, עמד ר’ יוסף על כך שהבן יסע ל’קבוצה’, כי כך הרבי רצה.

עד ימיו האחרונים ממש טרח והגיע לבית הכנסת בנחלת הר חב”ד, על אף שהדבר עלה לו במאמצי גוף ונפש אדירים. בשבת בראשית הייתה הפעם האחרונה שבה הופיע לתפילה עם הציבור.

הרופאים הודיעו כי נותרו לו עוד ימים ספורים. מידי יום הגיע רופא לבית משפחת לדיוב לבדוק כיצד להקל עליו, ולו במעט. ור’ יוסף בשארית כוחותיו, בכל פעם שהגיע רופא, התעקש שהלה יניח תפילין בטרם יתחיל בבדיקות ובטיפולים. אחד הרופאים התעקש וטען שאיננו נוהג לעשות זאת, ואין סיבה שיניח כעת, אך ר’ יוסף בשלו: “אתה לא תתחיל לטפל עד שתניח” אמר בלחש אך בתקיפות, והרופא ניאות להפצרות והניח תפילין.

כזה היה ר’ יוסף — עקשן דקדושה.

כאמור, ביום ד’ במר–חשוון הלך לבית עולמו. הלווייתו התקיימה בהשתתפות מאות ממוקיריו, והוא נטמן בהר הזיתים.

הותיר אחריו  את רעייתו, תבלחט”א לאה, וילדיו: ר’ שניאור זלמן מקראון הייטס, ר’ דניאל מקראון הייטס, הגב’ יהודית ליפשיץ מנחלת הר חב”ד, הגב’ דבורה בן אבו מקראון הייטס, הגב’ חנה קוזלובסקי מקראון הייטס, ר’ אברהם מאיר מקריית גת, הגב’ פנינה סעדי מנחלת הר חב”ד והת’ אליהו

*************

בחזרה לסמרקנד

ר’ יוסף לדיוב ויבלחט”א אחיו שי’, ביקשו בשנים האחרונות לפעול בקרב יהודי חבר העמים לקירובם לתורה ומצוות לאחר שהיו מנותקים שנים כה רבות מיהדות. לאחר לבטים רבים יצאו למסעות מיוחדים בחבר העמים. בכל מקום שהגיעו, עמלו במבצע תפילין ומזוזה, הניחו תפילין לרבים, העניקו במתנה זוגות תפילין וקבעו מזוזות בבתים יהודיים.

מרגש היה לראות את האחים לדיוב שפעלו בצעירותם במסירות נפש בסמרקנד, שבים אליה לאחר עשרות שנים, כדי להניח תפילין ולקבוע מזוזות. 

פעילות זו חזרה ונשנתה על ידי האחים במשך כמה שנים רצופות, כשבכל פעם הם משקיעים הון רב ומאמצים אדירים כדי לפגוש מחדש את הנשמות הנידחות שנותרו בערים ובכפרים הרחוקים, ולהצית בהם את אשר היהדות והאמונה.

.