השם “בית הבחירה” מדגיש את הצורך לעסוק עם שאר הבתים שבעולם כדי לפעול בהם ענין של

השם “בית הבחירה” מדגיש את הצורך לעסוק עם שאר הבתים שבעולם כדי לפעול בהם ענין של קדושה [למרות היותם לפני כן עניני הרשות, ויתירה מזו - באופן של אתהפכא חשוכא לנהורא], עד כדי כך, שיהיו ראויים שייאמר עליהם שביהמ”ק נבחר מביניהם!  • משיחת י”ז תמוז תשד”מ. בלתי מוגה.

א. ידוע גם המנהג שהונהג לאחרונה - שבמשך ג’ השבועות שהתחלתם בשבעה עשר בתמוז וסיומם בתשעה באב, יוסיפו בלימוד התורה בענינים הקשורים עם בית–המקדש [שבנינו קשור עם בנין ושלימות ירושלים וארץ ישראל כולה - ביטול כל עניני הצומות], על–פי מאמר רז”ל “אמר לו הקב”ה (ליחזקאל) גדול קרייתה בתורה כבנינה, לך אמור להם ויתעסקו לקרות בצורת הבית בתורה, ובשכר קרייתה שיתעסקו לקרות בה, אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית”.

ולכל לראש - הלימוד בתורה שבכתב (“ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא”): בספר יחזקאל שבו מדובר אודות “צורת הבית ותכונתו ומוצאיו ומובאיו וגו’”, ולפני–זה - פרטי עניני המשכן המבוארים בחמשה חומשי תורה, שמהם למדים כמה וכמה פרטים בנוגע לבית המקדש, וכן בתורה שבעל–פה: מסכת מדות, וכן הלכות בית הבחירה להרמב”ם (מפרשי הרמב”ם וכו’), שבזה ישנו העילוי דהלכות פסוקות, אשר מהם באים לענין של מעשה בפועל - “המעשה הוא העיקר” - בנין בית–המקדש כפשוטו.

ולהעיר, שההדגשה בנוגע לענין המעשה [שאין להסתפק בלימוד ההלכות, אלא צריכים את בית–המקדש בפועל ממש] - ענין המודגש ביותר לעתיד לבוא, שאז יהי’ פסק ההלכה ש”מעשה גדול” - קשורה עם חידוש שמצינו בבנין בית המקדש לגבי בנין המשכן:

בריש הלכות בית–הבחירה כותב הרמב”ם: “מצות עשה לעשות בית לה’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות”, כלומר, שהציווי אינו הבנין, כי אם שיהי’ מקדש, ואילו מעשה הבנין אינו אלא הכשר מצוה. מה שאין כן במשכן - המצוה היא הבנין.

ומזה מובן עד כמה מודגש שבנוגע לבית–המקדש העיקר הוא (לא רק לימוד ההלכות, כי אם) בנין בית–המקדש בפועל - שכן, אפילו בנוגע לבנין בית–המקדש העיקר הוא לא הבנין כי אם שיהי’ בנוי.

ולהוסיף: בהלכה הנ”ל מבואר ענינו של בית–המקדש - “בית מוכן לה’ להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה”, שבשני ענינים אלו - קרבנות ועלי’ לרגל - מודגשת אחדותם של ישראל (שענין זה צריכים לתקן בי”ז תמוז, כנ”ל):

קרבנות: כל הקרבנות קשורים עם קרבן תמיד - התחלת וסיום כל קרבנות היום. והרי התמיד הוא קרבן ציבור שמקריבים עבור כל בני–ישראל.

עלי’ לרגל: בעליית כל בני–ישראל לבית–המקדש לחגוג את שלש הרגלים [ולעתיד לבוא “מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו”] - מודגשת אחדותם של ישראל, ועד כדי כך, שמטעם זה נקראת ירושלים “עיר שחוברה לה יחדיו”.

ויהי רצון שכן יעשו רבים וכולם - ללמוד ענינים אלו במשך ג’ השבועות, והעיקר - שמהלימוד והדיבור בענינים אלו נזכה לבנין בית–המקדש במעשה בפועל ממש, “המעשה הוא העיקר”.

ב. ובהמשך לזה - הרי כאן המקום לבאר ענין בהלכות אלו (נוסף על הלימוד דלעיל שהציווי הוא “לעשות בית לה’ מוכן להיות מקריבים בו כו’”), בנוגע ל”כותרת” דהלכות אלו בספרו של הרמב”ם - “הלכות בית הבחירה”:

לכאורה דרוש ביאור: מדוע קורא הרמב”ם להלכות אלו בשם “הלכות בית הבחירה”, ולא הלכות בית המקדש - הרי דברי הרמב”ם (ובפרט בספר הלכות שלו) מיוסדים הם על תורה שבכתב, שבה נאמר ציווי זה בלשון “ועשו לי מקדש”, כפי שמביא הרמב”ם עצמו בהתחלת הלכות אלו [אמנם גם הלשון “בחירה” מצינו בתורה שבכתב - “המקום אשר יבחר גו’”, אבל אף על פי כן, הציווי “לעשות בית לה’” (שאודותיו מדובר בהלכות אלו) נלמד מהפסוק “ועשו לי מקדש” שהביאו הרמב”ם], ואם–כן, הי’ מתאים יותר לקרות להלכות אלו בשם “הלכות בית המקדש”?! ובפרט שלאחרי זה באים “הלכות כלי המקדש” ו”ביאת המקדש”!

והביאור בזה (כפי שכבר דובר בארוכה) - שכוונת הרמב”ם להדגיש את העילוי המיוחד שבבית–המקדש מצד בחירת הקב”ה.

ועוד ענין בזה - ביחס להשפעת בית–המקדש על שאר הבתים ועניני העולם. ובהקדים:

השם “בית המקדש” מורה על היותו בית קדוש - ככל פרטי הדברים שבזה, ובכללות - ג’ החלקים דאולם, קודש, וקודש הקדשים, אבל זהו ענין בפני עצמו שאין לו שום קשר ושייכות לבתים אחרים שאינם בגדר בית המקדש.

ולעומת זאת - השם “בית הבחירה” מורה על הבחירה בבית זה מבין כל שאר בתים (מלבד ענינו העצמי), שכן, כל המושג של “בחירה” שייך רק כאשר ישנם שני דברים וצריך לבחור באחד מהם.

בסגנון אחר - ובעומק יותר:

“בחירה” שייך לומר ביחס לשני דברים שהם בערך זה לזה, יש ביניהם צד השוה ונקודה משותפת, מה שאין כן שני דברים שרחוקים זה מזה במעלתם, שאז לא שייך לומר שבוחרים בדבר המעולה, מכיון שאין כל אפשרות לבחור בדבר השני, מפני ריחוק ערכו.

ומכיון שכן, נמצא, שהשם “בית הבחירה” מדגיש את הצורך לעסוק עם שאר הבתים שבעולם כדי לפעול בהם ענין של קדושה [למרות היותם לפני כן עניני הרשות, ויתירה מזו - באופן של אתהפכא חשוכא לנהורא], עד כדי כך, שיהיו ראויים שייאמר עליהם שבית–המקדש נבחר מביניהם!

ג. ענין הנ”ל מודגש גם ביחס שבין בני–ישראל לשאר אומות העולם:

מצד אחד - אין ערך ודמיון כלל בין אומות העולם לבני–ישראל, שכן, מציאותם של בני–ישראל הוא - “חלק אלקה ממעל ממש”, “ויפח באפיו נשמת חיים” - “מאן דנפח מתוכי’ נפח, פירוש מתוכיותו ופנימיותו כו’”.

ולאידך, הלשון “אתה בחרתנו מכל העמים” - מורה שיש ערך ושייכות ביניהם, שכן רק באופן כזה שייך המושג של בחירה (כנ”ל), ולכן מבאר אדמו”ר הזקן בתניא ש”ובנו בחרת מכל עם ולשון - הוא הגוף החומרי הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם”.

ומזה מובן, שמלבד מעלתם העצמית של בני–ישראל, ועבודתם בעניני התורה ומצוותי’ (שביחס לזה לא שייך המושג של בחירה, מכיון שענינים אלו ישנם בישראל בלבד) - צריכים הם להתעסק גם עם כל שאר אומות העולם, לפעול בהם עילוי, עד שיהי’ להם איזה ערך ושייכות לבני–ישראל, שאז שייך לומר “אתה בחרתנו מכל העמים”.

וענין זה נעשה על ידי זה שבני–ישראל פועלים על אומות העולם לקיים שבע מצוות בני נח כפסק–דין הרמב”ם: “וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח . . שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו כו’”, היינו, שכאשר “בנו בחרת מכל עם ולשון” - בעת מתן–תורה [כמבואר בשו”ע בנוגע לכוונת ברכות ק”ש: “כשיאמר ובנו בחרת יזכור מתן תורה”] - הנה ביחד עם נתינת התורה ומצוותי’ נצטוו בני–ישראל לפעול על אומות העולם לקיים מצוות שנצטוו בני נח, ובהדגשה - שקיום המצוות שלהם צריך להיות מפני ציווי הקב”ה בתורתו כו’.

ד. ויש לקשר ענין זה (פעולת בני–ישראל על אומות העולם) עם שבעה עשר בתמוז שבו “הובקעה העיר”. ובהקדים:

תפקידה של החומה הוא - לא להסתגר ולהתבדל מהעולם החיצוני, שהרי “חומה” כתיקונה היא באופן שיש לה “שערים” כדי להכנס ולצאת, אלא תפקידה של החומה להגן מפני חדירת השפעה בלתי–רצוי’ מחוץ לחומה, ולאידך - לפעול תיקון ושלימות בנוגע לענינים שמחוץ לחומת ירושלים, ועד לתיקון ושלימות הענינים שבכל העולם כולו (מבחוץ לכל ארץ ישראל).

ונמצא, כל זמן שחומת ירושלים היא בשלימותה - מורה הדבר על שלימות מצבם של בני–ישראל, שהם מוגנים מהשפעה בלתי–רצוי’ של הענינים שמבחוץ, ואדרבה - כאמור לעיל - על–ידי ה”שערים” שבחומה יוצאים כדי לפעול תיקון ושלימות בכל עניני העולם שמחוץ לחומת ירושלים.

ולעומת זאת, המצב ד”הובקעה העיר” מורה על פגם וחסרון בחומה השומרת ומגינה על בני–ישראל מהשפעה בלתי–רצוי’ - כפשוטם של דברים, שכאשר נבקעה החומה נכנסו אומות העולם לירושלים כו’, כלומר, שנוצר קשר בין אומות העולם ובני–ישראל בכיוון בלתי–רצוי.

ונמצא, שהתיקון לכך הוא - על ידי זה שהקשר בין בני–ישראל לאומות העולם הוא באופן הרצוי, כאשר בני–ישראל משפיעים על אומות העולם לקיים מצוות שנצטוו בני נח.

ה. ובהמשך לזה - הנה בעמדנו בשבעה עשר בתמוז, זמן מסוגל לתיקון הענין הבלתי–רצוי שנוצר על–ידי השפעת אומות העולם על בני–ישראל, כנ”ל - הרי זה הזמן המתאים לעורר עוד–הפעם אודות הצורך לפעול ולהשפיע על אומות העולם לקיים מצוות שנצטוו בני נח.

ובפשטות: כאשר ליהודי יש קשר עם אומות העולם (מאיזו סיבה שתהי’) - עליו לנצל זאת, לכל לראש, כדי להביאם לשלימות שלהם, שגם הם לא נבראו אלא לכבודו של הקב”ה (כדברי המשנה בנוגע ל”כל מה שברא הקב”ה בעולמו”), על ידי זה שפועל עליהם לקיים מצוות שנצטוו בני נח - בהתאם לציווי שנצטוו בני–ישראל בזמן מתן–תורה, כפסק–דין הרמב”ם דלעיל.

אמנם, בדורות שלפנינו היו זמנים שדבר זה (פעולה על אומות העולם לקיים מצוות שלהם) הי’ בגדר של סכנה ופיקוח–נפש ממש, ולכן לא מצינו “שטורעם” בענין זה בדורות שלפנינו; אבל בימינו אלו, כאשר המעמד ומצב - בחסד הוי’ - הוא באופן שלא זו בלבד שאין כל התנגדות לכך, אלא אדרבה, ועד כדי כך, שהעומד בראש מדינה זו הכריז שכל בני האדם צריכים לקיים שבע מצוות בני נח כפי שצוה בורא העולם ומנהיגו [על–דרך ובדוגמת מה שכתב הרמב”ם “שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב”ה”] - הרי שינוי המצב לטובה מכריח ומחייב - ואדרבה: מזכה - שיש לפעול בענין זה ביתר שאת וביתר עוז.

וכמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה שישנם כמה וכמה סימנים שדוקא בתקופה זו ישנם סיכויים טובים לפעול בכל ענינים אלו בהצלחה רבה.

ופעולה זו מהוה שלב וצעד נוסף לקראת שלימות העולם כולו - לעתיד לבוא, כאשר יקויים היעוד “אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו’ לעבדו שכם אחד” (כפסק–דין הרמכ”ם בסוף הלכות מלכים), שאז יהפכו גם כל עניני הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים.