הרבנית רבקה זכתה להיות החוט המקשר בין תקופת אדמו”ר האמצעי ועד לתקופת אדמו”ר הריי

הרבנית רבקה זכתה להיות החוט המקשר בין תקופת אדמו”ר האמצעי ועד לתקופת אדמו”ר הריי”צ, כאשר היא ממשיכה את השושלת כפי שראתה שמעה וקיבלה, והעבירה זאת לדור הבא, באלפי הסיפורים והזכרונות שסיפרה באוזני נכדה האהוב, אדמו”ר הריי”צ • הקשר הנשמתי ביניהם היה חזק, ושניהם הסתלקו באותו תאריך - יו”ד בשבט • מוגש במלאת מאה שנה להסתלקותה של הרבנית רבקה  • י’ שבט תרע”ד - תשע”ד

             א  

אלפי בנות הנכנסות מדי בוקר בשערי אחד ממוסדות החינוך “בית רבקה” ברחבי העולם,  לא יודעות הרבה על אודות דמותה המיוחדת של האישה שעל שמה נקראו מוסדות אלו - הלא היא הרבנית הצדקנית מרת רבקה, אשת כ”ק אדמו”ר מהר”ש, וסבתו של אדמו”ר הריי”צ שהקים מוסדות אלו על שמה של מי שנטלה חלק רב בגידולו ובעיצוב אישיותו החסידית.

דמות רבת אנפין הייתה הרבנית רבקה, אשת חסד עצומה, ידענית מופלגת, ספר זכרונות מהלך, דמות שהראתה דוגמת מופת כיצד צריכה להיראות דמות חסידית - ומעל הכל, אשת ניהול מצוינת, שידעה לנהל ולנווט בחכמה ובתבונה רבה את חצר החסידות כבר בחיי חמיה הרבי ה”צמח צדק”, ולאחר מכן בחיי אישה הדגול, הרבי מהר”ש, ואף אחזה בשרביט בחיי בנה אדמו”ר הרש”ב בעת שכיהן כנשיאה החמישי של שושלת בית ליובאוויטש.

את חייה התחילה בקושי רב, חיי ילדות של מצוקה וכאב גדול שליווה אותה במשך שנים ארוכות, ועם זאת, פילסה לעצמה דרך בתבונתה וברוחב לבה, עד שהפכה לדמות מעוררת השראה.

 

ב

הרבנית רבקה נולדה ליובאוויטש לאביה הרב אהרן אלכסנדרוב משקלוב, ולאמה הרבנית חיה שרה, בתו של אדמו”ר האמצעי.

בהיותה בת שנתיים בלבד^* נפטר אביה בעוד אמה המשיכה לגדל אותה באהבה רבה ובמסירות יחד עם אחיה ואחיותיה. שעות רבות בילתה עמה אמה, בהן הייתה מספרת לה סיפורים רבים על רבותינו נשיאנו אדמו”ר האמצעי וסבה אדמו”ר הזקן. היא אף העניקה לה ספר הכתוב בכתב ידו של אביה ובו סיפורים ששמע.

כמה שנים לאחר מכן, נישאה אמהּ בשנית, אך לא ארכו ימי השלווה, ושוב ניחתה צרה חדשה נוכח מחלה שפקדה את אמהּ. במשך שנה ארוכה נאבקה אמהּ במחלה קשה מתוך סבל רב וייסורי גוף ונפש. תקופה זו השפיעה קשות על רבקה הצעירה ועל אחותה ואחיה. עננה ירדה על פניהן ולבן לא היה עמן. “בכל ימי ילדותה .. הושחר תוארה, ובריסי עיניה נראה תלאותיה”, מספר נכדה אדמו”ר הריי”צ.

כשהייתה בת אחת עשרה שנים בלבד נפטרה עליה אמה. חצי שנה התגלגלה היא ואחיותיה בבית קרובי משפחה, עד אשר סבתה הרבנית שיינא, אשת אדמו”ר האמצעי, אספה אותה ואת אחותה לביתה, ומאז גדלה בביתה. גם שם לא היה קל לרבקה הצעירה; מי שפרשה חסותה על חינוכה, הייתה אחותה הגדולה צביה גיטל שהייתה קפדנית בתכונות נפשה. היא הייתה שומרת צעדי אחותה הצעירה ולעתים קרובות אף נוזפת בה כשחשבה שעשתה או אמרה דבר–מה שלא כראוי. לימים סיפרה הרבנית רבקה לנכדה הריי”צ, כי לא פעם אחותה גרמה לה לבכות בכי של ממש.

•     •     •

זמן קצר לאחר שנפטרה רעייתו הצעירה של אדמו”ר מהר”ש, שלחה הרבנית שיינא שליח אל חתנה, אבי הבחור המשודך, הרבי ה”צמח צדק”, והציעה לשדך לבן זקוניו את אחת משתי הנכדות היתומות שהיא מגדלת בביתה. רבקה הצעירה הייתה עלמה צעירה כבת חמש עשרה שנים בלבד, או את אחותה הגדולה ממנה צביה גיטל.

נענה חתנה הרבי והשיב: “כבר הציעו לי שידוך מהעיר ליעפלי ואף הבטיחו נדוניה בסך עשרים אלף רובל כסף. האם יש ביכולתך לתת נדוניה שכזאת?”

השיבה הרבנית שיינא בגדלות רוחה: “אכן, גם אני אתן נדוניה. אמנם אין בידי סכום כסף עצום שכזה, אך אני אתן כנדוניה ארבעים שנות ‘אשת חבר’ השמורים לי בזכויותיי”.

חייך הרבי ה”צמח צדק” ואמר: “אכן, זו נדוניה המתקבלת על הדעת”.

ה”צמח צדק” עדיין לא מיהר ליישם את הצעת השידוך, ורק שנה לאחר מכן החל לדון בהצעה בכובד ראש. בית דין מיוחד הושב לצורך השידוך המדובר.

רבי שמואל, המהר”ש, בן הזקונים והחתן שבו דיברו נכבדות, נכח באחד הדיונים, כשלפתע ביקש לומר דבר–מה. הכול הביטו לעברו וציפו למוצא פיו. “זכורני”, פתח ואמר מתונות, “כי כשהייתי ילד קטן כבן שלוש שנים בלבד, שיחקתי עמה - בהתכוונו על רבקה - כדרך הילדים, ובתוך המשחק אמרתי לה כי אקחנה לאישה. זכורני עוד כי כל הנוכחים במקום צחקו למשמע דברי המשובה הילדותיים, אך כעת צף ועולה לנגד עיניי אותה תמונה, וחושבני כי לא בכדי נאמרו הדברים ההם”.

שתק המהר”ש שתיקה של כובד ראש, והכול המתינו להמשך מוצא פיו. כעבור רגע המשיך בשקט: “אמנם ירא אני לשאתה מפני כבוד אחותה הבכורה”.

סופו של דבר פסק בית הדין המיוחד כי אכן שתי האחיות ראויות הן להינשא עם בית רבי, וכי יש לבדוק ולהתעניין בשתי ההצעות הללו. בית הדין לא הכריע בשלב זה מי מבין שתי האחיות תזכה בכתר המלכות העתידי. רק כעבור חודשים אחדים התכנס שוב בית הדין, ולאחר דין ודברים ממושך הוחלט כי עקב המעשה שאירע בקטנותם, ינשאו רבי שמואל והנערה רבקה זה עם זו.

משהתקבלה ההחלטה הגורלית, שלח הרבי ה”צמח צדק” שליח לקרוא לבת הבכורה צביה גיטל, שתבוא לחדרו. כשזו באה, פנה אליה הרבי בטון אבהי ושאלה אם היא מסכימה לשידוך של אחותה הצעירה עם בנו הצעיר, וביקש את מחילתה. הרבי הוסיף והבטיח כי הוא ידאג לאחותה כמו אב הדואג לבתו. האחות הבכורה שדאגה מאד לעתידה של אחותה הצעירה, ידעה כי עם הבטחה מפורשת כזאת של הרבי, היא יכולה להיות רגועה ושקטה, ונתנה את הסכמתה בלב שלם.

לימים הרבי אף דאג לשדכה ולהשיאה עם יהודי נכבד וגביר בעמיו שדאג לה ולכל הצטרכויותיה.

כבר באותו ערב התקיימו התנאים בין הרבנית רבקה למהר”ש ברוב עם ובפאר גדול.

“וביום ה’ י”א ניסן תר”י היתה חג חתונתם של הזוג כ”ק מוהר”ש … עם בת זוגו (האמיתית) כבוד אמי זקנתי הרבנית הכבודה הצדקנית המפורסמת מרת רבקה … והם אז בשנותיהם העלומים .. אדמו”ר המוהר”ש בן ששה עשר שנה ושבעה ועשרים יום, וכבוד אמי זקנתי הרבנית מרת רבקה בת חמש עשרה שנה וחמשה חדשים ויום אחד” - כותב נכדה אדמו”ר הריי”צ ברגש רב.

שעות אחדות לפני כניסתה לחופה, נכנסה הנערה הצעירה לחדר קודשו של חותנה הרבי וביקשה לקבל את ברכתו הקדושה בטרם נישואיה. נענה לה הרבי במאור פנים ובירכה בברכות מפליגות. משסיים, השיבה רבקה הצעירה “אמן” שקט, ועמדה לצאת לאחור ביראת כבוד.

פתאום נשמע קולו של חותנה: “אבקש ממך שגם את תברכי אותי”, הפתיע הרבי את הנערה רכת השנים. זו נבוכה לרגע, אך בקשתו של חותנה הרבי הייתה כפקודה בעיניה, והיא בירכה את הרבי שקיבל את דבריה ואמר “אכן, אל תהי ברכת כלה הדיוט בעיניך”.

אבי החתן הרבי ה”צמח צדק” היה שרוי באותם ימים בשמחה עצומה, דבר שהתבטא באמירה מופלגת של מאמרי חסידות. בשבע הברכות האחרון אמר מאמר שפתח במילים “משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא”. היה זה מאמר חסידות עמוק מאד שגרם לגדולי החסידים שנכחו במקום להיות בהתרגשות עצומה, ולא בכדי. המופלגים שבקרב החסידים, אריות שבחבורה כמו רבי יצחק אייזיק מהומיל, רבי נחמיה מדוברובנה, רבי יצחק אייזיק מויטבסק, רבי הלל מפאריטש, רבי פרץ מביעשנקוביץ’, רבי פסח ממלסטובקה ועוד רבים מזקני החסידים, לא מצאו מקום לנפשם מרוב עונג, והם התוועדו לאחר מכן מתוך שמחה והתרגשות רבה.

לכבוד הזוג הצעיר הוכנה במיוחד דירה מיוחדת בחצר הרבי שם התגוררו במשך כשמונה עשרה שנה, עד פרוץ השריפה הגדולה בליובאוויטש שבה נשרפו חלקים רבים של העיר, ובהם גם הבנינים שבחצר הרבי. או אז רכש הרבי מהר”ש שטח קרקע גדול פי ארבע מהקודם ובנה שם ארבעה בניינים גדולים. בין השאר הקים בית מיוחד עבור זוגתו הרבנית בו התגוררה ומשם ניהלה את החצר.

“השושנה התחילה לפרוח, ואחרי כי אלקים עזרה והתחילה לראות חיי מנוחה, חיי כבוד ותפארת, יצאה ממצוקותיה וכעצת נפשה אשר היתה תחילה עגומה ומרת לב מרוב התלאות שעברו עליה, שרישומם היה ניכר על פניה היפים ועיניה הנעימים, כעין ענן של חשך ותלאה, אשר רבת שבעה נפשה”, מוסיף ומתאר אדמו”ר הריי”צ את השינוי שחל ברבנית רבקה.

 

ג

זכתה הרבנית רבקה הצעירה ליחס מיוחד ולחיבה יתירה מצד חמיה הרבי ומצד חמותה הרבנית חיה מושקא, גם ביחס לשאר הכלות במשפחה. מעשיה המבורכים, עדינותה ואצילות נפשה של הרבנית רבקה קירבו אותה קרבה יתרה אל הרבי והרבנית. הרבנית מצדה קירבה את כלתה במאור פנים והיא שיתפה אותה בעניני החצר ולימדה אותה את הליכות ארמון המלכות הליובאווטשית ומסרה בידה את מפתחות ניהול כלכלת הבית בפרט, וחצר הרבי בכלל. הרבי ה”צמח צדק” אף הרעיף עליה מתנות יתר על שאר בנות המשפחה, אם כי עשה זאת בחכמה ובחשאיות כדי שלא לעורר את קנאת הכל.

הרבנית רבקה מצדה דאגה בחכמתה להתקרב עד המקום בו הייתה רשאית. היכן שביקשו ממנה לפעול ולעשות, הייתה עושה זאת בחפץ רב, אך בשאר הענינים הייתה נסוגה בפקחות לאחור מבלי להתערב בענינים שלא נדרשה להם. עובדה זאת מצאה חן בעיני חמיה הרבי וחמותה הרבנית.

לא ייפלא אפוא, כי לאחר פטירתה של הרבנית חיה מושקא, אשת אדמו”ר ה”צמח צדק” בשנת תרכ”א, נפלה אחריות על כתפיה של הכלה הצעירה. עם פטירת רעייתו הרבנית הסתגר הרבי ה”צמח צדק” בחדרו הקדוש ונמנע ככל האפשר מלקבל קהל. שבור היה הרבי ברוחו. בניו הרבנים היו עסוקים בעניניהם הרוחניים - ובהסכמת הרבנים נכנסה הרבנית הצעירה, אשת בן הזקונים, הרבנית רבקה, למלא את החלל שנפער והחלה לנהל ברמה את ענייני החצר.

לאחר הסתלקות אדמו”ר ה”צמח צדק” וקבלת בנו האדמו”ר מהר”ש את שרביט הנשיאות ליובאוויטש, נותרה הרבנית לעמוד לצדו בכל עניני ניהול הממלכה והחצר החסידית, ולא מעט היו הענינים שהיה צריך לדאוג להם.

לא רבות ידוע לנו על עניני ניהול החצר בחיי חמיה, אך זאת ידוע כי עניני הכלכלה והניהול הגשמיים, היו נתונים לפתחה.

אשת חסד הייתה הרבנית, ופיזרה מלחמה לדלים. למרות שהרבי המהר”ש חי בעשירות ומסר בידה סכומי כסף לא מבוטלים - תמיד הייתה זקוקה לכסף נוסף, שכן חילקה הכל לנצרכים. כאשר לא יכלה לבקש כסף מבעלה, הייתה ממשכנת את תכשיטיה, ואת הכסף שקיבלה חילקה לצדקה. כל חצי שנה, לפני החגים, ידע הרבי המהר”ש שעליו לפדות את תכשיטיה, כדי שחלילה לא תצטרך לבייש את החג.

באחת משיחות קודשו מספר הרבי מה”מ, כי הרבנית רבקה הייתה בין אלו שהיו מתגנבים בחשאי לחדרו של בעלה שעה שהיה שיוצא מהבית לטיוליו השונים, ומעתיקה כתבי חסידות ומאמרים, ובזכותה נותרו ונשתמרו מאמרי חסידות רבים שכתב בעלה הרבי.

לא פעם אף שלח אותה הרבי מהר”ש אל האוהל הקדוש של אביו עם פ”נ שכתב, כדי שהיא תקרא את תוכנו באוהל ותבקש רחמים בעבורו, מה שהעיד כי סמך עליה והפקיד בידה רבים מענייניו החשובים והכמוסים.

 

ד

סיפורים רבים מתולדות דברי ימי החסידות, מאדמו”ר הזקן, ועוד קודם לכן - מחיי הוריו ומתקופת הבעל שם טוב, רשומים בדברי ימי הזהב החסידיים על ידי אדמו”ר הריי”צ שהעשיר את ההיסטוריה החסידית בסיפורים לרוב - סיפורים שמאירים ומחממים את הלב ואת הנשמה, ופותחים צוהר של אור וחום חסידותי.

חלק נכבד מסיפורים אלו נזקפים לזכותה של סבתו הרבנית מרת רבקה - אשר היוותה חוליה מרכזית בין נכדה הריי”צ - מחד גיסא, לבין תקופת אדמו”ר האמצעי ולמעלה מזה - מאידך גיסא. החל מילדותה שמעה סיפורים רבים, ואף בעצמה הייתה נוכחת לרוב באירועים רבים בחצר הליובאוויטשית, והיא אשר השכילה להנחיל את האוצרות הרוחניים–חסידיים הללו לנכדה האהוב, יוסף יצחק הקטן.

“בילדותי הייתי אוהב לשמוע סיפורים כדרך הילדים בכלל”, סיפר לימים הריי”צ, “אמנם עוד שתי סיבות גרמו שהתפתחה בקרבי האהבה לשמוע סיפורים”.

הכל התחיל באחת משבתות החורף, כאשר אמו הרבנית שטערנא שרה לא שהתה בליובאוויטש בשבת, והילד נותר לבד עם אביו. כשיוסף יצחק הצעיר היה משועמם, נכנס לחדרו של אביו בעת שלמד, והתבונן בו ממושכות כיצד הוא הוגה בשקידה בספרים הקדושים ופניו מאירות. הילד התקנא באביו, ואף הוא ניגש אל ארון הספרים והחל לפתוח ספרים ולדפדף בהם לכאן ולשם, עד אשר נמאסה עליו עבודה זו. משלא היה בידו דבר אחר לעשות, נאנח אנחה עמוקה, אנחה של ילד… אביו שראה בכך, סגר את ספריו, הורה לו ללבוש את בגדיו החמים, אף הוא לבש את מעיל החורף השבתי שלו, ולקחו על זרועותיו אל בית הסבתא רבקה. “אבי דיבר אתה כמה דברים שלא הבנתי, ואחרי כן פנה אלי ויאמר: אתה תהיה פה אצל הסבתא ותשמע את אשר תספר לך! תשב במנוחה ותשמע כל אשר תספר!”

הרבי הרש”ב פנה ויצא מהבית והנכד יוסף יצחק נשאר עם סבתו הרבנית, וזו פתחה את הספר “צאינה וראינה” והחלה לספר לו סיפורי פרשת השבוע.

כך הייתה ההתחלה. הילד התאהב בסיפורי סבתו הרבנית, ומני אז היה כרוך אחריה, ובכל עת מצוא נכנס אל ביתה. היא שראתה את צמאונו, הרוותה אותו במשך השנים במאות רבות, ואפילו אלפי, של סיפורים מחיי רבותינו נשיאנו ומחיי החסידים.

“הסבתא הרבנית רבקה היתה בעלת שמועה, וכל סיפור שלה היה מדויק מתי וממי שמעה אותו”, מעיד עליה הנכד ששהה במחיצתה שעות כה רבות. היא לא הייתה מסתפקת בסיפור גרידא, אלא מוסיפה ומתארת תיאור כללי ממי ששמעה את הסיפור וכן את זמן האירוע. “וכל יום בבואי מהחדר הייתי הולך אל הסבתא מרת רבקה לבקשה לספר לי סיפור. סדר ביקוריי אצל הסבתא נמשך כל השנים, עד להסתלקותה נ”ע”, כותב הרבי הריי”צ בגעגוע. “סיפורי הסבתא קובעים מדור מיוחד ביומני ובזיכרונותיי”.

 

ה

ערב ראש השנה תרמ”ג.

הרבי מהר”ש נכנס לחדרה של רעייתו הרבנית רבקה ודיבר עמה קצרות כפי שנהגו רבותינו נשיאנו בכל שנה בערב ראש השנה. הרבנית רבקה בפקחותה הרבה הבינה כי אישה הדגול רומז לה בעצם כי בשנה הקרובה יסתלק מן העולם. צעיר היה הרבי ובמיטב שנותיו.

בגדלות המוחין שלה לא נבהלה. רק שאלה בשקט: “ומה יהיה על הילדים הקטנים?”

הרבי לא השיב ישירות לשאלתה, ורק אמר: “אני אעלה שלושים ושתיים מדרגות למעלה ואת תעלי שלושים ושתיים מדרגות למטה”, ברמזו על שלושים ושתיים השנים הבאות שצפויה הרבנית להיות בעלמא דין אחרי הסתלקותו - עד חורף תרע”ד.

לאחר הסתלקותו נותרה ליובאוויטש מיותמת, שבורה וכואבת. חלפו כעשר שנים עד אשר הסכים בנה האמצעי, הרבי הרש”ב, ליטול את כתר הנשיאות וההנהגה, ובכך להמשיך את שושלת בית ליובאוויטש המפוארת.

גם לאחר הסתלקות אישהּ הרבי, המשיכה הרבנית רבקה לגור בדירתם שבחצר ליובאוויטש, ולמעשה המשיכה ביד רמה לנהל את עניני החצר.

בנה הרבי הרש”ב שמר מכל משמר על כבודה של אמו, והיה מקפיד לבקרה בביתה מדי יום ביומו. כל עת מצוא, בשבתות או בחגים, גם לפני שיצא מליובאוויטש לתקופות, היה נכנס לבית אמו הרבנית רבקה ומשוחח עמה, מבקש את ברכתה ואת עצותיה הנבונות. ענינים רבים של הנהגת החצר היו נעשים בבית, כמו אפיית המצות של הרבי ומשפחתו, קידושים שהיו מתקיימים מדי שבת או בחגי ישראל ומועדיו.

עם התייסדות ישיבת “תומכי תמימים” על ידי בנה אדמו”ר הרש”ב בשנת תרנ”ז, נחלצה אמו הרבנית חושים ונרתמה למען הישיבה והתלמידים, מתוך דאגה עמוקה לרווחתם הגשמית. היא לא התחבאה מאחורי גינוני המלכות, אלא נרתמה בגופה ובנפשה למען הישיבה, עבדה בפועל למען הקמת המטבח וסידור חדרי השינה; תכופות הייתה מתעניינת במצבו ובמעמדו של כל תלמיד מתלמידי הישיבה. היא הראשונה שנחלצה חושים להקים את המטבח שהכין את האוכל עבור התלמידים, ולשם כך אף הקצתה כמה מחדרי ביתה הפרטי.

הרבנית התייחסה אל התלמידים כמו היו בניה ממש, ואף הייתה מכנה אותם בכינוי החיבה “הילדים”. אם לא די בכך, הרי שרבים מתלמידי הישיבה שהגיעו מחוץ לארץ, היו סועדים בקביעות על שולחנה ואוכלים מהאוכל שהיא עצמה הייתה טורחת להכין בעבורם. להירתמות זאת היה חלק נכבד בהחלטתו של בנה אדמו”ר הרש”ב להקים את הישיבה, שכן קודם להקמתה דאג לגבי הצד הגשמי, כיצד יכלכל את הבחורים מדי יום ביומו פעמיים או שלוש. מי שהרגיעה את רוחו בעניין, הייתה אמו שאמרה: “מה אתה דואג? מה שנאכל אנו יאכלו גם הם”.

 

ו

בשנותיה האחרונות סבלה רבות ממחלות שונות. לשם כך נאלצה לצאת מליובאוויטש ולהנפש במקומות מרפא. בגדלות רוחה ידעה לשער את הגיל בו תסתלק מן העולם הזה, ואף אמרה מפורשות כי היא תסתלק בגיל שמונים. כששאלו אותה על מה היא סומכת את דבריה, השיבה באותה נימת ביטול אופיינית שהייתה לה לחמיה ה”צמח צדק” בימי עלמותה: “חמי בירך אותי פעם באריכות ימים, וכיוון שברכת צדיק לאריכות ימים היא לשמונים שנה, הרי ששנותיי יגיעו לגיל שמונים, הא ותו לא”.

ואכן, כל השנים הייתה קשורה ברוחה ובנשמתה לחמיה ה”צמח צדק” ולבעלה אדמו”ר המהר”ש, והייתה מדברת עליהם תדיר.

היה זה יום שני פרשת בשלח, ו’ בשבט תרע”ד, בשעות הצהרים - סיימה הרבנית את תפלת שחרית בציבור. היא שמה פעמיה מבית הכנסת לביתה, כאשר בדרך עצרה בבית נכדה אדמו”ר הריי”צ ורעייתו. באותם ימים כוסתה ליובאוויטש בשלג רב, אך עם צאת השמש, נמס השלג ואדמתה של ליובאוויטש הפכה לבוצית מאד. הדרכים היו קשות למעבר, ובכל זאת לא מנעה את עצמה להמשיך את סדר יומה הרגיל.

משנכנסה לבית נכדה, הגישה לו טיוטת מכתב שכתבה לאחד הרבנים בעבור טובתה של אחת מבני משפחתה. נכדה קרא את המכתב בעיון, ועל פי בקשתה העיר לה הערות כדי לשפר את תוכן המכתב וסגנונו. סברה וקיבלה, ונטלה עמה את המכתב. בתום הביקור שנמשכך כשעה ויותר, יצאה לעבר ביתה. “הוא הפעם האחרון לביקורה בביתינו, ואנחנו הלכנו ללוותה עד פתח הראשון, כנהוג”, סיפר אדמו”ר הריי”צ ברשימותיו.

כבר למחרת לא חשה בטוב, ורופא שהוזעק למיטתה בדק אותה ומצא הצטננות קלה, הא ותו לא. כיוון שלא היה אף אחד שיהיה עמה, שהה עמה נכדה שעות רבות. כדי לנצל את הזמן הביא עמו את ספרי החשבונות של הישיבה, וכך המשיך בעבודתו לצד דאגתו העמוקה אליה.

שלושה ימים לאחר מכן, ביום חמישי, ט’ בשבט תרע”ד, לעת בוקר, קראה מכתב ששיגרו אליה שני בניה, הרבי הרש”ב והרמ”מ. לאחר מכן אמרה שלא כהרגלה דברים חמים על בנה, הרבי הרש”ב: “הוא אדם גדול מאד. הסבא כנראה הכיר אותו. השם יתברך יאריך ימיו עד ביאת משיח. רבונו של עולם! הוא ממלא מקום אבותיו, הוא כל כך נזהר וחדור ביראת שמים, והכל בחשאי. כשפועלים אצלו שלא יעשה משהו מכיוון שזה מכביד על בריאותו, ונדמה שהוא שותק, חושבים שפעלו אצלו. אך הדבר לא מתחיל, אצלו הכל חדור שכך ולא אחרת, הקב”ה הרי עוזר לו .. כשמתחילים לדבר עמו רואים שהוא מתכוון באמת למה שהוא אומר, והקב”ה הרי עוזר לו בזכות אבותיו הקדושים, והאמת חזקה מהכל - והוא אמר לי שבאמת אין לו שום פחד, ומקוה להשם יתברך.

“עם הישיבה [תומכי תמימים] כזה חידוש! זה הדבר הכי גדול. רואים הרי - תודה לא–ל - שהדבר מתקיים. זה לא בא בקלות ועולה הרבה כסף, פעמיים לא נותנים .. הוא מאד יקר, הכל מצד האמת שלו, וכך הוא כבר מלידתו, השם יתברך יאריך ימיו עד ביאת המשיח. רבונו של עולם, שיהיה בריא וינהל את הנשיאות, הוא הרי היחידי מנכדי חמי [אדמו”ר הצמח צדק] שממלא מקום אבותיו, השם יתברך יתן לו כוחות ויחזקו”.

במשך רבע שעה דיברה שלא כהרגלה בשבחיו של בנה אדמו”ר הרש”ב, אך בשלב מסוים הפסיקה לשוחח על אף שהיה נראה עליה כי טרם מיצתה לומר את אשר על לבה.

לעת ערב, שוב החלה פתאום לדבר ולספר רבות על אודות חותנה ובעלה.

בנה הרבי הרש”ב שהה באותה תקופה בצרפת, ומי ששהה לצד מיטתה באותו לילה גורלי, היה נכדה האהוב, אדמו”ר הריי”צ, אותו גידלה וטיפחה במשך שנים רבות, והקדישה שעות אין–ספור בחינוכו החסידי בצל אבותיה הקדושים. נכדה שלקח על עצמו את עול הטיפול בה, הזדרז והבריק לאביו על מצבה הבריאותי המחמיר.

לעת בוקר של יום י’ בשבט תרע”ד, ביקשה הרבנית רבקה מנכדה שיגיש לה את סידורה. היא קראה קריאת שמע והתפללה תפילת שמונה עשרה במתינות רבה. לאחר מכן הניחה את ידיה על ראש נכדה האהוב ואמרה באצילות לבה “יישר כח על הטרחה”.

הרבי הריי”צ פנה לאחור כדי להניח את סידורה במקום הנכון, וכשהחזיר פניו כנגדה, הבחין כי ברגע זה פרחה נשמתה לעילא, והשיבה אותה שלמה וטהורה ליוצר הנשמות…

•     •     •

היה ברור כי אי אפשר להמתין עם קבורתה עד שובו של בנה הרש”ב שישוב מצרפת לליובאוויטש. מי שנטל את האחריות לעניני הקבורה, היה הנכד האהוב והמסור, אדמו”ר הריי”צ, שהתלבט רבות היכן לקברה - האם באוהל הרבנית או סמוך לאישהּ הדגול הרבי מהר”ש. במצב שנוצר, לא יכול היה אדמו”ר הריי”צ לשאול את אביו, שכן הוא שהה בצרפת. לאחר מחשבה מרובה החליט אדמו”ר הריי”צ לקברה מאחורי אוהל חותנה הצ”צ ובעלה המהר”ש, אך בצמוד למקום מנוחתו של אישהּ. מששב אביו לליובאוויטש, שיבח את החלטתו של בנו ואמר: “יפה עשית”.

כבוד עשו לה בחייה וכבוד לאחר פטירתה. הלוויה גדולה ומכובדת עשו לה תושבי ליובאוויטש החסידים, כשבראש הלכו תלמידי ה’חדרים’ ותלמידי התמימים הלומדים בישיבה, אלו שנהנו כה רבות מדאגתה האמהית, ממעשי ידיה וממאכליה שטרחה להכין בעבורם. אחרי תלמידי התמימים הלכו ראשי הישיבה והמשגיחים, ולאחר מכן תושבי ליובאוויטש כולם, על נשיהם וטפם.

לא היה גבול לשברון לבו של אדמו”ר הריי”צ, ובעת ההלוויה נשען על מלוויו ובכה בכי מרורים מבלי יכולת להרגע. הוא חזר ואמר שוב ושוב “נטלה עטרת תפארת משפחתנו”. הוא אף הוסיף ואמר “כאשר נכנסים לאוהל של הרביים, שיכנסו גם אליה, היא הרי הכירה את כולם”.

אחר הסתלקותה כתב הרבי הרש”ב אגרת לכלתו ולנכדותיו. המכתב הכיל שורות ספורות שתמצתו את יגון לבו:

“אין מילים לבטא את שברנו הגדול. ניטל אור גדול וקדוש מביתנו. לבי אינו ניחם כלל על האבידה שאבדנו, וביותר גדול שברי על שלא הייתי בעת שהחזירה את נשמתה הטהורה אל אלקים חיים. תנצב”ה .. אני מתנחם רק בכך שאצלי אין שום ספק שהיא חיה עמנו גם עכשיו, והיכן שאנו נמצאים היא אתנו. אני מקווה להשי”ת שזכרה הקדוש לעולם לא ישכח ח”ו מאתנו, מילדינו ומילדי ילדינו עד עולם”.

שנים רבות לאחר מכן, בשנת תש”ב, בעת שהותו של נכדה על אדמת ארצות הברית, יסד הרבי הריי”צ והקים שורה של מוסדות חינוך לבנות, וקראן על שם סבתו הרבנית הצדקנית “בית רבקה”. השם לא היה עניין סמלי גרידא, אלא מעין שלט אור המציב כיוון דרך לאלפי ורבבות הבנות שלמדו ולומדות במוסדות הקרויים על שמה: “יש לזכור ולהתרשם גם מהשפעתה הגדולה של אמו של בעל היובל היא הרבנית רבקה”, כתב הרבי מה”מ “להתלמידות הסמנריון בית רבקה” בשנת תשכ”ג.

לרגל יום הסתלקותה י’ בשבט תש”י, הדפיס נכדה אדמו”ר הריי”צ מאמר מיוחד הנפתח במילים “באתי לגני”, על מנת ללמדו ביום ההילולא שלה. ביום פטירתה - שלושים ושש שנים אחרי - נסתלק גם נכדה היקר הרבי הריי”צ והשיב את נשמתו ליוצרה, ויום ההילולא של שניהם היה ליום אחד - - -