שמריהו מטוסוב
שטות דקדושה – אין עניינה התעלמות מטעם ודעת, אלא שיעבוד הטעם ודעת לקדושה * שיחה פנימית עם המשפיע החסידי הרב שמריהו (שמר’ל) מטוסוב, לרגל ‘ראש השנה להתקשרות’
שטות דקדושה – אין עניינה התעלמות מטעם ודעת, אלא שיעבוד הטעם ודעת לקדושה * שיחה פנימית עם המשפיע החסידי הרב שמריהו (שמר’ל) מטוסוב, לרגל ‘ראש השנה להתקשרות’
הרב שמריהו מטוסוב, משפיע ראשי בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בהרי הפוקונוס שבפנסליבניה, זכה לינוק את שורשיו החסידיים בבית אבא, הרב שלמה ע”ה, שליח הרבי מלך המשיח לקזבלנקה שבמרוקו. במשך עשרים שנה (תשל”ה–תשנ”ו) זכה להיות בחצרות קודשנו ולראות ולהיראות ביום הגדול והקדוש יו”ד שבט בצילא דמהימנותא. תלמידיו הרבים רואים בו דוגמא חיה של חסיד שברוחו ובנפשו - לעולם נותר צעיר.
כעבור שעה ארוכה של שיחה, קיבלנו מבט חודר על סוד ההתקשרות האמיתית שנדרשת דווקא בתקופה זו, לאור התבוננות מקיפה במאמרים ושיחות קודש של הרבי, תוך מתן דגש על מאמרי ‘באתי לגני’ לשנה זו (תשט”ו, תשל”ה), ושיחות ה’דבר מלכות’ מהשנים תנש”א–תשנ”ב.
תמצית דבריו שלהלן, נמצאים ב’בכן’ שהרבי למד במאמר “באתי לגני” תשט”ו, ובלשונו הק’ של הרבי: והנה המשכה וגילוי זה הוא על ידי ראשי ונשיאי ישראל, שהם מקשרים את הדור עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא, דאנכי עומד בין הוי’ וביניכם גו’ להגיד לכם את דבר הוי’, שהוא ממוצע ומחבר, הנה על ידי ההתקשרות להנשיאים פועלים שיהי’ כאן למטה דירה לו יתברך בתחתונים.
זהו. רוצים לעשות את דירה בתחתונים? לקחת את התוקף של השטות דלעומת זה ולהופכו לשטות דקדושה? - תתקשרו לרבי!
ומה זה דורש? אמונה, ביטול, פשיטות, התמסרות. או אם תרצו: לחיות מתוך מטרה לבצע את הדבר הנכון, ולא בכדי לצאת ידי חובה.
הרבי רוצה חסידים ש’מבינים ענין’
עומדים אנו בימי ההכנה ליו”ד שבט, ואברכים מבקשים להתכונן כראוי ליום הגדול והקדוש. האם בכלל יש הבדל בין ההכנה ליומא דפגרא כזה או אחר, או שבכל מקרה עלינו להוסיף בלימוד תורתו וקיום הוראותיו של הרבי, בלי קשר למהותו של יום?
בשבת מברכים שבט תשמ”ז, הזכיר הרבי בתחילת ההתוועדות את הסיפור הידוע אודות הרבי הצמח–צדק, שסירב לקבל את הנשיאות, והחסידים ר’ פרץ חן, ר’ הלל מפאריטש ור’ יצחק אייזיק מוויטבסק התחננו בפניו שיקבל על עצמו את הנשיאות כפי רצון עדת החסידים.
הצמח–צדק סירב, ואז פנה אליו החסיד ר’ פרץ חן ואמר שיש לו ראייה מפורשת בדברי חז”ל, כי דווקא לצמח–צדק יאתה הנשיאות.
אמר לו הרבי הצמח–צדק: אסור לזלזל במאמר רז”ל, אמרו מה בפיך ונשמע.
ואמר ר’ פרץ: כתוב ‘איש מזריע תחילה יולדת נקבה - ונולדה אמכם, ואשה מזרעת תחילה יולדת זכר - ונולד כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו”.
הרבי הצמח–צדק התבונן שעה קלה, ואחר–כך הסכים לקבל את הנשיאות, ותעבור הרינה בעדת החסידים.
הרבי הזכיר סיפור זה בקצרה, ושאל: הרי הצמח–צדק ידע אודות מאמר חז”ל זה, ובמילא ידע גם שמצד עניין זה יש לו שייכות מיוחדת לאדמו”ר הזקן, ואם–כן, מדוע היה צריך לשמוע את הפתגם הזה מפי החסידים, ולא קיבל את הנשיאות קודם לכן?
והסביר הרבי, שכאשר החסידים אמרו לו פתגם זה, ראה שיש עם מי לדבר, “אודנין דשמעין”, ומכיוון שכן יכולים לומר חסידות, לערוך התוועדויות וכו’.
- משיחה זו רואים שהרבי מצפה שחסידים יבינו עניין, ובנידון דידן - עלינו להתבונן ולחשוב מהו אכן עניינו של יו”ד–י”א שבט, יום קבלת הנשיאות.
כאשר יודעים ומתבוננים במהותו של היום - יודעים כיצד צריכים להתכונן אליו, ועל מה צריכים להניח דגש מיוחד.
מקבלת הנשיאות, לקבלת המלכות
ומהי מהותו של יו”ד שבט?
עיקר מהותו של יום, היא קבלת הנשיאות. אלא שבדורנו ובפרט בשנים האחרונות נוספה בזה הדגשה מיוחדת, והיא ‘קבלת המלכות’. היינו לא רק קבלת הנשיאות של הרבי בתור נשיא חב”ד, אלא גם קבלת מלכותו עלינו בתור מלך המשיח, המלך של כלל ישראל!
במאמרי חסידות של ראש השנה מבואר, שכדי לפעול את ההכתרה בכל שנה מחדש, עלינו לעורר אצל המלך את הרצון למלוכה. וכיצד פועלים זאת? על ידי הביטול של העם כלפי המלך.
כמובן שלפני שעובדים על הביטול, צריך לבטא את הרצון בקבלת המלכות. להראות לרבי שאנחנו רוצים שימלוך עלינו. על דרך דבריהם של בני ישראל “רצוננו לראות את מלכנו”.
לאחר שהתבוננו בכך, ועוררנו אצלנו את הרצון שהרבי ימלוך עלינו - עלינו להניח בצד את כל רצוננו ולהתבטל לחלוטין לרצונו של הרבי, על ידי קיום הוראותיו.
שני שלבים אלו בקבלת המלכות היו נכונים בכל השנים; אך בשנים האחרונות, כאשר ההעלם וההסתר גדול כל כך עד שאיננו רואים בגשמיות את הרבי מלך המשיח - הרי יש הדגשה מיוחדת בביטוי הרצון שלנו לראות את הכל בגשמיות למטה מעשרה טפחים. וכנ”ל, רצוננו לראות את מלכנו!
כפי שהזכרתי, בשנים האחרונות, מאז הוראת הרבי בשנת תשנ”ב, שכל העניינים בעבודת השליחות צריכים להיות חדורים בנקודה זו, כיצד זה מוביל לקבלת פני משיח צדקנו - הרי ברור שגם קבלת הנשיאות ביו”ד שבט צריכה להיות חדורה בנקודה של קבלת המלכות.
למעשה, הרבי לקח את העבודה של יו”ד שבט, והמשיך עבודה זו על כל השנה כולה - שבכל יום צריכים להיות חדורים ב’לקבל פני משיח צדקנו’. זאת אומרת, שכל העבודה שלנו צריכה להיות במטרה לעורר את הרצון אצל משיח צדקנו, שירצה להתגלות אלינו.
על אחת כמה וכמה כאשר מגיעים ליום קבלת הנשיאות, בוודאי שכל ההכנות צריכים לבטא עניין זה - כיצד זה מעורר אצל הרבי את הרצון להתגלות כמשיח צדקנו.
להתחזק בקיום הוראות הרבי, בפרט בלימוד ענייני גאולה
איך אפשר לקחת את המילים הגבוהות הללו וליצוק אותן לפסים מעשיים?
כפי שהזכרתי קודם, דבר ראשון צריכים לבטא בדיבור את בקשתנו מהרבי שימלוך עלינו. ועל דרך קבלת המלכות בראש השנה, שהקב”ה מבקש מברואיו “אמרו לפני מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם”.
וכפי שאנו חוזרים ומבקשים בתפילות ראש השנה “אלוקינו ואלוקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והינשא על כל הארץ ביקרך”, “ותמלוך אתה הוא ה’ לבדך על כל מעשיך”, ועוד, ובמיוחד על ידי תקיעת השופר, שהיא “מצוות היום”, ועיקר עניינה הוא הכתרת המלך שאנו ממליכים עלינו את הבורא,
- כך עלינו לבטא את רצוננו במלכותו של הרבי, באופן שיהיה גלוי בכל העולמות, באמצעות הכרזת “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.
אלא שהכרזה זו צריכה להתבטא לא רק בדיבור, אלא גם במחשבה ובמעשה - בהקפדה יתירה על קיום כל הוראותיו של הרבי. אצל בחורים זה מתבטא בהידור בשמירת הסדרים, בנוסף על הדברים הכלליים, שנוגעים לכל אנ”ש - מבצעים, חת”ת ורמב”ם, הפצת בשורת הגאולה וחיות בענייני גאולה ומשיח.
ובזה הרי ידע איניש בנפשיה. אברך שנחלש בעניין של מבצעים - יקבל על עצמו לצאת למבצעים לפחות פעם בשבוע, ושתהיה לו קביעות בזמן וקביעות בנפש שלא יכול לעבור שבוע בלי ללכת ל’מבצעים’.
מי שעושה חשבון בנפשו ושם לב שחסרה לו הקפדה בלימוד החת”ת או הרמב”ם - יתחיל להזהר בזה במשנה תוקף, וכך הלאה בכל ענייני ותקנות הרבי.
כך גם בלימוד תורתו של הרבי, שחשובה לא רק כדי לדעת את המעשה אשר יעשון, אלא משום ש”אנא נפשית כתבית יהבית”, הרבי הכניס את עצמו בתורתו, ועל ידי לימוד תורתו מתקשרים אליו באופן פנימי.
חשוב להדגיש שחשבון נפש עצמי לבד לא מספיק, כי מכיוון שעל כל פשעים תכסה אהבה, הרי האהבה העצמית עשוייה לבלבל - לכן מוכרחים לגשת ל”עשה לך רב”, לפרט לפניו את מצבנו בעבודת ה’, ושהוא ינחה אותנו במה עלינו להתמקד.
אבל מעבר לכל העניינים הפרטיים, יש שני עניינים כלליים, שלעניות דעתי כל חסיד צריך להתקדם בהם לקראת יו”ד שבט:
א. לימוד המאמר ‘באתי לגני’ מהשנים תשט”ו ותשל”ה, בהתאם למנהגו של הרבי ללמד בכל שנה אות אחת מעשרים האותיות בהמשך באתי לגני של הרבי הריי”צ.
מאמרים אלו הם הצינור של שנה זו, דרכם מתגלה אלינו הרבי ביו”ד שבט זה. לכן פשוט שכל אחד צריך ללמוד את שני המאמרים הללו, כל אחד לפי ערכו - מי בשקלא וטריא, ומי בעל פה. צריכים לדעת את תוכן המאמרים הללו, ולחיות אותם עד שבכל מפגש של חסידים - זה יהיה נושא השיחה.
ב. להתחזק בלימוד ענייני גאולה ומשיח, בפרט ברבים. אם במסירת שיעור בעצמו, או בהשתתפות בשיעור קיים. צריכים לדעת שכמו שהרבי אמר בזמנו שעל ידי לימוד התורה כובשים את העולם, כך אמר הרבי שלימוד התורה בענייני גאולה ומשיח היא הדרך הישרה להבאת הגאולה. ולכן צריכים הדגשה יתירה על כך.
שלוש דרגות
ב’שטות דקדושה’
מה ההוראה למעשה שאפשר ללמוד מאות ה’ במאמר, אותה לומדים בשנה זו?
בעזרת ה’ נזכה בשנה זו לשמוע מהרבי עצמו את החידוש של שנה זו במיוחד, במאמר “באתי לגני - תשע”ה”. אבל בינתיים עלינו להתעמק בלימוד מאמרי באתי לגני מהשנים תשט”ו ותשל”ה, בהם מבאר הרבי את האות החמישית בהמשך.
באות זו מדובר אודות שטות דקדושה, וכאשר הרבי הריי”צ מביא את דברי הגמרא אודות רב שמואל ב”ר יצחק, שהיה מרקד עם שלושה בדי הדס, ור’ זירא טען כלפי שהוא מבזה את תלמידי החכמים. אמנם, כאשר הסתלק רב שמואל, הפסיק עמוד אש בינו לשאר האנשים, ואז הבין ר’ זירא שהנהגתו של רב שמואל הייתה נעלית ביותר.
בנוגע לתובנה של ר’ זירא לאחר שראה את עמוד האש - ציטט הרבי הריי”צ מהגמרא את שלושת הגירסאות: א. אהני׳ לי שוטי׳ לסבא (שוט של הדס שהי׳ מרקד בו). ב. שטותי׳ לסבא (שהי׳ מתנהג כשוטה), ג. שיטתי׳ לסבא (שיטתו ומנהגו).
ומקשה הרבי, מדוע הרבי הריי”צ היה צריך להביא ולפרט את כל הגירסאות, והרי מה שנוגע לעניינו הוא רק הגירסא השניה, בנוגע לשטות דקדושה?
ומבאר הרבי שבכך רמז הרבי הריי”צ לשלושת השלבים בעבודת ה’ באופן של שטות דקדושה:
א. כאשר השטות דקדושה מתבטאת רק במעשה בפועל (בבד ההדס, וכיוצא בזה). זאת אומרת, שהשכל והמידות שלו הם במדידה והגבלה, אלא שקיום המצוות בפועל הוא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.
ב. כאשר השטות דקדושה חודרת גם לשכל והמידות שלו, שגם הם מתעלים למעלה ממדידה והגבלה.
ג. שעניין השטות דקדושה נעשית כל מציאות של האדם, בכל פרט בחייו, ובמשך היום כולו.
ואת שלושת השלבים הללו עלינו לפעול בעניין ההתקשרות לרבי - א. להתחיל בכך שהמעשה שלנו יהיה בהתאם לרצון הרבי. ב. שגם השכל ומידות שלנו יהיו מתאימים לדרישותיו של הרבי, ועד שנגיע לדרגא הג. שכל המציאות שלנו תהיה בטלה בתכלית לרצון הרבי, וכל פרט בחיינו יהיה בהתאם לרצון הרבי.
וכאשר מקושרים בתכלית לרבי, הרי - כלשון הרבי בסוף המאמר “באתי לגני” תשט”ו, מכיוון ש”אנכי עומד בין הוי’ וביניכם גו’ להגיד לכם את דבר הוי’, שהוא ממוצע ומחבר - הנה על ידי ההתקשרות להנשיאים פועלים שיהי’ כאן למטה דירה לו יתברך בתחתונים”.
במה מתמקדים - בעצמנו, או בעולם?
האם אנשים כערכנו יכולים להגיע לדרגות גבוהות כל כך של התקשרות, שכל המציאות שלנו תהיה בטלה לרבי? זה אפשרי בכלל?
במכתביו ושיחותיו של הרבי, מודגש אין ספור פעמים, שמכוון שאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, הרי כאשר הקב”ה תובע עניין מסויים מיהודי, בוודאי שבכוחו וביכולתו לפעול עניין זה. אחרת, הקב”ה לא היה תובע ממנו עניין זה.
לכן, לאחר שהרבי קבע במאמר שזוהי העבודה הנדרשת מכל יהודי - בוודאי שיש לכל יהודי את הכוח לכך. אלא שלפעמים כוחות אלו נמצאים בהעלם, וצריכים להתייגע כדי לגלות אותם.
בעניין זה, דווקא בשנים האחרונות נסללה עבורנו דרך חדשה להגיע לדרגות נעלות אלו, באמצעות העניין של קבלת המלכות.
כפי שהזכרתי קודם, בשנים האחרונות נוסף על העניין של קבלת הנשיאות, גם עניין קבלת המלכות. שניהם לכאורה מבטאים אותו עניין, אך למעשה מי שחדור בעבודה של קבלת המלכות מגיע לביטול פנימי ועמוק יותר, וכך מתקרב יותר לאותה דרגא עליונה בשטות דקדושה, שכל מהותו בטלה לגבי רצון העליון.
אחד ההבדלים בין קבלת הנשיאות, לקבלת המלכות - שבקבלת הנשיאות הדגש הוא על הכנת הכלי האישי, שנהיה ראויים שהרבי יהיה נשיא שלנו; ואילו בקבלת המלכות הדגש הוא להביא לפועל את רצונו של הרבי בעולם.
כאשר אני מנסה לשחזר את התוועדויות החסידים לקראת יו”ד שבט בשנים עברו, לפני 30–40 שנה, מה היה הנושא העיקרי: שעלינו להכין את עצמנו, להיות ‘כלים’ להתגלות של הרבי בקרבנו. כמובן שבשביל להיות ‘כלים’ יש צורך לקיים את רצונו של הרבי, כולל גם לקשר יהודים נוספים לרבי, אבל הכל נבע מתוך הרצון שאנחנו נהיה מושלמים, שאנחנו נהיה ‘כלים’ לקבל על עצמנו את נשיאות הרבי.
לעומת זאת היום, כאשר מדברים על ‘קבלת המלכות’, הרי מלכתחילה הדגש הוא לא עלינו באופן אישי, אלא על “יכוף כל ישראל” “יקבץ נדחי ישראל” ועד ל”יתקן את העולם כולו לעבוד את ה׳ ביחד”, היינו אף הגויים, ועוד יותר עמוק בתוך מציאות העולם - פעולתו של משיח על החיות “וגר זאב עם כבש”.
ומכיוון שעניינו של משיח הוא לפעול על העולם כולו, הרי גם עבודת ההכנה לזה היא באמצעות ההתעסקות עם העולם.
ואכן, בהוראותיו של הרבי בקשר להכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו, מצינו ריבוי התבטאויות על הצורך לפעול על העולם כולו - כך כאשר הרבי מדבר אודות הנבואה, הוא מדגיש שהעבודה צריכה להיות בפירסום הנבואה לכל אנשי הדור, וכאשר מדבר אודות ההכנות לקבלת פני משיח, מדגיש הרבי שצריך “להכין את העולם כולו”, ועוד ועוד.
- כמובן שכדי להגיע לעולם כולו, צריכים להתחיל מהאדם עצמו, וכדי לפעול שהזולת יחיה משיח, אנו צריכים לחיות בעצמנו באופן של גאולה. אבל בקבלת המלכות עיקר ההדגשה היא על קיום רצונו של הרבי בעולם כולו.
הנקודה הזאת, להתמקד בקיום רצונו של הרבי בפועל ממש, יותר מאשר התמקדות בהכנת הכלי האישי שלנו - מובילה אותנו לביטול בדרגה גבוהה יותר, לעבר הדרגא השלישית בביטול שלמעלה מטעם ודעת. וכפי שהרבי אומר, שזה נעשה “שיטתיה”, שהרצון של הרבי תופס את כל מציאותו.
האם אהבתו של הרבי אלינו - פחתה חלילה?
זכרוני, שבאחד מכינוסי השלוחים בתחילת שנות הנו”נים, דיבר הרה”ח ר’ גרשון מענדל גרליק, על ההבדל בין הנשיאות של הרבי בשנות היו”דים לנשיאות של הרבי בשנות הנו”נים. הוא המשיל משל, לאברך שזכה לקבל את ברכתו של הרבי ונולד לו בנו הבכור. כמובן שהוא מלא ורצוף אהבה אליו. חולפים השנים, ובברכות הרבי הוא זוכה לעוד ילד ועוד ילד - האם אהבתו לבנים הנוספים גורעת מאהבתו לילד הראשון? כל הורה יכול להעיד שעם כל ילד שנולד מתגלה אפיק נוסף של אהבה, שלא זו בלבד שאינה באה על חשבון הילד הראשון, אלא אף מגבירה את האהבה לילד הראשון.
כך גם אצלנו, אמר ר’ גרשון מענדל: בשנות היו”דים הרגשנו כמו הבן הראשון. נכנסנו ליחידויות, קיבלנו הוראות פרטיות ומענות לשאלות פרטיות. הרגשנו קשר ישיר עם הרבי.
עם השנים, קהל החסידים גדל, ונולדו ילדים נוספים. פתאום לא היה זמן ליחידויות, נפסקו ההוראות הפרטיות, ואף בשאלות פרטיות מפנה אותנו הרבי לידידים מבינים וכדומה.
- האם פירוש הדבר שאהבתו של הרבי אלינו פחתה? חס ושלום! אין ספק שהרבי אוהב אותנו היום בדיוק כמו פעם, ואף יותר, והרבי מצידו חושב עלינו ועסוק בטובתנו בדיוק כמו פעם. אלא מה? שבתחושה האישית שלנו זה נראה חסר.
והעצה לזה היא להתבטל לרבי, שאז מתגלה החיבור הבלתי–פוסק של הרבי איתנו, ושלנו עם הרבי, שאינו תלוי באותם קירובים גלויים שהיו מנת חלקם של חסידים הראשונים.
כעת בוא נתאר לעצמנו מה יהיה לאחר ההתגלות של הרבי? כאשר כל העולם כולו, מליארדי אנשים (!) יהיו חסידים של הרבי… - כמה ביטול נצטרך אז, כדי להבין ולהרגיש את החיבור העצמי לרבי?…
ולכן, ככל שמתמקדים בקבלת פני משיח, ומסתכלים על הרבי כמלך המשיח שדואג לעולם כולו כפשוטו - יש צורך ביותר ביטול, פנימי ועמוק. ביטול זה, שמבטלים לגמרי את המציאות האישית שלנו מול רצונו של הרבי - מקביל לעבודה שלמעלה מטעם ודעת בדרגתה הנעלית ביותר.
להבחין בין ‘שטות דקדושה’ לסתם שטות
כאשר מדברים על ‘שטות שלמעלה מטעם ודעת’, או ‘שטות דקדושה’ - מה זה אומר בחיי היום–יום? איך מורידים את זה לפועל?
במאמרי “באתי לגני” יש דוגמאות ספורות למעשה בפועל, שמהווה ביטוי למהלך הנפש באופן של “שטות דקדושה” - הדוגמא הראשונה היא הנהגתם של אותם תנאים ואמוראים שהיו מרקדים בבדי הדס לפני הכלה.
והדוגמא השניה, הנוגעת יותר למעשה בחיי היום–יום, היא אודות ההקפדה על סדר הזמנים:
הרבי הריי”צ מתאר את הנהגת העולם, שמקפידים מאוד על זמני האכילה והשתייה, באופן שאינם זזים ממקומם בשום פנים ואופן, ומגדיר הנהגה זו כשטות שלמטה מטעם ודעת.
ובהמשך לזה כותב הרבי הריי”צ, שהתפקיד שלנו הוא להפוך את השטות דלעומת זה, לשטות דקדושה - ובאותה הקפדה עיוורת על הזמנים, להקפיד על ענייני הקדושה, כמו זמני התפילה, שיעורי תורה וכדומה.
אם ננתח את הדוגמא הזאת, נוכל להפיק ממנה הוראות מעשיות גם בשאר תחומי החיים. אבל לפני כן, ברצוני להקדים הקדמה יסודית:
בשיחת שבת פרשת אחרי–קדושים תנש”א, דיבר הרבי בהרחבה על מהות הגאולה - שאינה שריפת הגלות ובניית עולם חדש של גאולה, אלא גילוי האלף, אלופו של עולם, בתוך הגלות, והפיכת הגאולה עצמה - לגאולה.
זאת אומרת, שלמרות שבהשקפה ראשונה נראה שהעניין של משיח הוא למעלה מהטבע, ובוודאי ביאת המשיח תשדד את כל מערכות הטבע - מגלה הרבי שאמתיות עניין הגאולה אינה לבטל את מציאות הגלות, אלא לרתום את ענייני הגלות למען הגאולה.
על דרך זה כאשר מדובר בשטות למעלה מטעם ודעת - אפשר לטעות ולחשוב שהכוונה שצריכים לזרוק את הטעם ודעת הצידה, ולהתנהג בשיגעון…
זאת טעות כמובן. אם נשים לב לדוגמא שהרבי הריי”צ מביא בנוגע לשמירת הזמנים - הרי לאחר שמתאר את השטות שלמטה מטעם ודעת, שמקפידים על זמני האוכל והשינה - הוא לא אומר שהתכלית היא לזרוק את השעון ולהתנהג כאילו אין זמן ואין סדר זמנים…
להיפך: עלינו לקחת את הטעם והדעת, את השעון והדיוק בזמנים, ולרתום אותם לתחום הקדושה. לגלות את האלף והגאולה בתוך סדר הזמנים.
אותו דבר מבהיר הרבי בנוגע לענייני משיח - מכיוון שמשיח זה עניין נעלה כל כך, למעלה מהטבע וכו’, עשוי האדם להתבלבל ולחשוב שכדי להביא את המשיח הוא צריך להתעלות מעל העולם, ולפעול באורות דתוהו בלי שום התחשבות בהגבלות העולם.
אומר הרבי: אם אתה רוצה להביא את הגאולה, עליך להכניס את האלף בתוך הגולה. אמנם עליך לקחת את אותם אורות גבוהים, אורות דתוהו - אבל אם תשאיר אותם כפי שהם, אורות דתוהו, לא תביא את האלף לתוך הגולה. אתה צריך להוריד את האורות הגבוהים הללו לתוך כלי התיקון, ודווקא כך תביא את הגאולה.
הנקודה הזאת מודגשת מאוד במאמר בתשל”ה, שם מסביר הרבי שכאשר השטות דקדושה מתבטאת רק במעשה - זו רק הדרגה הראשונה והנמוכה ביותר. ומשם צריכים להתקדם לדרגות הבאות, להעלות את הטעם ודעת עצמו, השכל והמידות - אל הלמעלה מטעם ודעת, עד שכל מציאותו של האדם תהיה למעלה מטעם ודעת.
אילו המטרה הייתה לבטל את הטעם ודעת - היינו נשארים בדרגה הראשונה. מתעלמים מהטעם והדעת, ועושים “שטות דקדושה”. אבל הרבי רואה בזה רק שלב ראשוני, כיוון שעיקר המטרה היא להחדיר את הא’ לתוך הגולה, להכניס את הלמעלה מטעם ודעת, לתוך הטעם והדעת.
וכל זה נוגע למעשה בפועל, כיוון שאם יוצאים מנקודת הנחה שגויה שצריכים להתעלם לגמרי מהטעם והדעת - אז לא מתחשבים במצבו של התחתון, ומתנהגים באופן שיכול לפגוע ברגשותיו של השני, לעיתים תוך כדי עבירה על כללי ‘הוכח תוכיח את עמיתך’, והכל כביכול בשם הקדושה….
זו לא חכמה לעשות מה שרוצים, ולומר שאנחנו ‘מצפצפים על העולם’. זה לא שטות דקדושה, אלא סתם שטות….
מהי אבן הבוחן לדעת אם הנהגתנו נובעת משטות דקדושה, או סתם שטות?
אחד ההבדלים הכלליים בין הקדושה ללעומת זה, שקדושה נקנית במאמץ, וככל שמדובר בקדושה עליונה יותר כך זקוקים למאמץ רב יותר, ואילו הלעומת זה מגיע בקלות.
כאשר אנחנו נקלעים לסיטואציה שמעמידה אותנו בפני שתי אפשרויות פעולה - בדרך כלל האפשרות הקלה אינה מתחום הקדושה, ואילו האפשרות שדורשת מאיתנו מאמץ, ולעיתים מאמץ רב, היא זו שמגיעה מתחום הקדושה.
לדוגמא: כאשר נפגשים עם אנשים שמתקשים לקבל את בשורת הגאולה, ואנחנו רוצים לקיים את דברי הרבי ולהפיץ את בשורת הגאולה גם לחוגים אלו - מה אנחנו עושים?
הדרך הקלה ביותר היא לא להתחשב במצבם הגלותי, ולומר להם בפנים הכל בכל מכל כל. הדרך הקשה יותר, היא לאמוד את מצבם ולהתחיל את ההשפעה עליהם באופן שיוכלו לקבל, ולאחר שיעלו מדריגה - להעלות את רמת ההשפעה וסף הגילויים, וכך הלאה עד שנגיע למצב בו הם יהיו כלים לקבל את בשורת הגאולה בשלימותה.
נקודה נוספת שצריך להציב תמיד מול עינינו, ואף היא אבן בוחן חשובה: מה הרבי רוצה מאיתנו? האם המטרה היא שאני אומר את הדברים, או שהזולת יקלוט?
ברור, שרצונו של הרבי הוא, שהזולת יקלוט את הדברים. זאת המטרה של הרבי. ומכיוון שכך, עלינו לכוון את עצמנו למען מילוי המטרה של הרבי.
לכן, כאשר אנחנו אוחזים ברוך ה’ במצב כזה שאצלנו מונח בפשטות שהרבי הוא מלך המשיח, נביא דורנו וכו’ וכו’ - עלינו לדעת שהמטרה היא שכולם יאמינו בזה ויפעלו בהתאם. לכן, כל מה שמקדם אותנו למטרה זו, הוא מתחום הקדושה, וכל מה שמרחק אותנו ממטרה זו - אינו מתחום הקדושה.
ומכיוון שהדברים כל כך עדינים, עלינו כל הזמן לבחון את עצמנו שוב ושוב, וכאמור לעיל - לא לסמוך על עצמנו, ולשאול תמיד את ה’עשה לך רב’, שיעזור לנו להבין מתי הפעולות שלנו נכללות בתחום השטות דקדושה, ומתי חלילה הן נחשבות כסתם שטות, שדוחה את הקדושה…
העולם מוכן, אבל עדיין צריכים להתאמץ…
ואיך תסבירו את הביטויים של הרבי על כך שהעולם מוכן, ואין צורך להתפעל מהעולם?
הרבי עצמו שאל בשבת פרשת נח, איך אפשר לומר שהעולם כבר מוכן, והרי ידע איניש בנפשיה, שיש לו עדיין מה לתקן? והסביר הרבי, שבאופן כללי העולם כבר מוכן, ומה שנותר לתקן הוא רק כמו פצעים קלים בעור הבשר, שבוודאי צריך לטפל בהם, אך האדם לא נחשב כחולה בגללם.
כך גם בנוגע למוכנות העולם לקבל את בשורת הגאולה - באופן כללי, העולם מוכן, ובוודאי שאין אדם שאינו כלי לקבל את בשורת הגאולה. אבל בוודאי שיש אנשים שיותר מוכנים ו’כלים’ לקבל, ויש כאלה שפחות. יש כאלה שאין צורך במאמץ רב לחבר אותם לבשורת הגאולה, ויש כאלה שיש צורך במאמץ גדול כדי להביא אותם למצב שיאמינו בבשורת הגאולה של הרבי. בשורה התחתונה, כל אחד הוא ‘כלי’, השאלה כמה מאמץ צריכים להשקיע בו…
ולכן, בוודאי שעלינו להביא את בשורת הגאולה בשלימותה לכל עם ישראל, כולל האמונה שהרבי מלך המשיח, וקבלת מלכותו בכל הפרטים. אבל את הדרך לכך צריך להתאים לכל אחד לפי הכלים הפרטיים שלו.
מצד אחד צריכים להיות בטוחים שנצליח, ומצד שני - להיות מוכנים להתאמץ כדי להצליח. וכאמור, לפעמים יש צורך במאמצים רבים. לדוגמא בעניין הכרזת ה’יחי’, אם רוצים שהעניין יתקבל בחוגים רחבים יותר, צריכים ללמוד היטב את כל הנושא, להשקיע בזה זמן וכוחות נפש, ואז אפשר להסביר את זה גם לאנשים מחוץ לחב”ד.
אבל אם מישהו לא מוכן להתאמץ וללמוד, ומסתפק בהכרזת ‘יחי’ בלי הסברים - הוא עלול לשבור את הגלות, במקום להכניס לתוכה את הא’ של הגאולה.
ובזה עלינו להתמקד בפרט בימי ההכנה ליו”ד שבט - להתבטל לחלוטין לרצונו של הרבי, ולא לחסוך שום מאמץ שנדרש כדי להביא למימוש רצונו של הרבי, שכל יהודי ידע על בשורת הגאולה, ויכין עצמו וסביבתו לקבלת פני משיח צדקנו, תיכף ומיד ממש.