ניגון ההקפות של ר’ לוי יצחק זכה לביטויים מאד נדירים על ידי הרבי. בהתחלה היו ביטו

ניגון ההקפות של ר’ לוי יצחק זכה לביטויים מאד נדירים על ידי הרבי.
בהתחלה היו ביטויים שבהם הובן בין השורות כי יש כאן כוונה רבת משקל. אך בשנים תנש”א–תשנ”ב הביטויים הללו נאמרו בצורה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים - שעמו דווקא נלך לקבל פני משיח צדקנו! 

דומה שכולנו מכירים היטב את ‘ניגון ההקפות’ להרה”ג הרה”ח המקובל וכו’ ר’ לוי יצחק שניאורסאהן, אביו של הרבי. בשנים הראשונות לנשיאות, לא שרו את הניגון כל כך הרבה אצל הרבי, ורק בשנים האחרונות הניגון הפך להיות ‘ניגון החותם’ כל התוועדות. היום נגלה מה ידוע על מקורות של הניגון? מה מיוחד באופי הניגון? התייחסויות נדירות של הרבי לניגון, ומקומו המרכזי של הניגון בהליכה לקראת הגאולה.

הניגון נרשם בתווים בספר הניגונים (ניגון קפ”ה), בכרך השני שיצא לאור בשנת תשי”ז, מפיו של ר’ פנחס אלטהויז ששמעו בעצמו מפי רבי לוי יצחק בעצמו. שם נרשם שמקובל היה אצל ר’ לוי יצחק שאת הניגון הזה שרו בהקפות בשמחת תורה אצל אדמו”ר הזקן1.

בסעודת ליל שמיני עצרת תשכ”ט שהתקיימה בדירת אדמו”ר הריי”צ ב–770, ר’ שניאור זלמן הלוי דוכמאן הזכיר שישנו ניגון המיוחס לאביו של הרבי, “ר’ לוי’קס ניגון”, ויש אומרים שאת הניגון הזה נגנו בשעת הקפות אצל אדמו”ר הזקן. וכן נענה הרש”ג גיסו של הרבי, שגם הוא שמע כן. ור’ זלמן דוכמאן המשיך, שהרבנית חנה - אם הרבי - סיפרה לו שבעלה זצ”ל היה נוהג לנגן את הניגון הזה בשעת הקפות.

הרבי השיב: אף אני שמעתי את הניגון מאאמו”ר, אך לא שאלתיו למקורו. כאשר הייתי ברוסטוב ובפטרבורג - בהקפות אצל כ”ק מו”ח אדמו”ר - לא שמעתי ניגון זה2.

 

יש ניגון טוב, ויש ניגון של אבא

בסיום התוועדות ח”י אלול תשל”ב הרבי ביקש לנגן ניגון של שמחת תורה, וניגנו ניגון הקפות מסוים. אחרי הניגון הרבי נענה כי “הניגון הזה הוא טוב, אבל אני התכוונתי לניגון של האבא”, והחלו לנגן את ניגון ההקפות של ר’ לויק. בשבת הבאה, פ’ נצבים וילך, נגנו את ניגון ההקפות ג’ פעמים: בסיום ההתוועדות, בצאת הרבי מההתוועדות, ואחרי מנחה.

 

בבא של אין סוף

התנועה בה הרבי היה פותח את הניגון, כאשר היו מגיעים אליה בפעם השנייה או השלישית, היו חוזרים עליה מספר פעמים ברצף. הרבי היה מעודד בחוזק בראשו, מן המאמץ היה נראה (בדעת תחתון, כמובן) כי הרבי פועל משהו ברגעים אלו, וכאשר הרבי התיישב בחזרה על מושבו - רק אז הקהל המשיך הלאה בניגון.

בכ”ף מנחם אב תשכ”ד - חזרו עליה מעל 20 פעמים. כ”ף מנחם אב תשל”ה - שומעים חזרה של 29 פעמים. בי”ט כסלו וי”ב סיון תשמ”ב וי”ב סיון תשד”מ - 10 פעמים. בי”ג תשרי תשנ”ב, הרבי סימן לחזור 5 פעמים, ואח”ז שוב 5 פעמים (ע”פ יומן מבית חיינו).

 

להמשיך את ההקפות על פני כל השנה

בשנות המ”מים המוקדמות, הרבי הורה להתחיל - או התחיל בעצמו - את הניגון בתאריכים מיוחדים שיש בהם שמחה יתירה, או כאלה השייכים לשמחת תורה - כגון חג השבועות, י”ט כסלו וי”ב תמוז, וגם כמובן בכ”ף מנחם אב ובתאריכים הסמוכים אליו. נראה שגם בו’ תשרי ניגנו את הניגון, ייתכן והיה זה קשור לרבנית חנה, אשת חבר כחבר.

מפליא כי היו מנגנים ניגון זה גם כחלק מסדר ניגוני האדמו”רים, לאחר הניגון של הרבי - ללא הזכרת שם בעל הניגון. (בליל שמחת תורה תשמ”ט - הרבי הורה במפורש לנגן ניגון ההקפות אחרי ניגוני האדמו”רים).

למרות שניגון ההקפות שייך בעצם לשמחת תורה, הרבי היה מנגן אותו כבר בתחילת תשרי, ואפילו לפני זה, בסוף חודש אלול (כ”ט אלול, ח”י אלול). ניגון זה היה מכניס את כולם בחודש אלול היישר לתוך האווירה של שיא תשרי… לעתים הרבי ניגנו גם בשבת בראשית, ולעיתים בשבת נח.

מפליא לקרוא ביומן מראש השנה תשל”ד (שכתב הרב אהרן דב הלפרין), כי בסוף תפילת מוסף, היה משהו מאוד משונה והפוך: לפני שהחזן התחיל “היום תאמצנו” - הרבי התחיל לשיר חזק את הניגון של אביו רלוי”צ להקפות של שמחת–תורה. הותיקים אומרים שפעם ראשונה יש כאן דבר כזה.

גם במוצאי יום הכיפורים תנש”א - אחרי מעריב והבדלה - הרבי הזכיר כי מיד בצאת יום הכיפורים מתחילים להתכונן לזמן שמחתנו, והחל ניגון ההקפות. וכן במוצאי יום הכיפורים תשנ”ב אחרי קידוש לבנה.

בפורים תשי”ט, אחרי ביאור בעניין של ‘עד דלא ידע’, החל הרבי לנגן את הניגון.  בפורים תשמ”ב הסביר הרבי, כיוון שבפורים ‘קיימו מה שקבלו’, לכן מתאים לנגן בפורים ניגון של שמחת תורה. כמו כן כמה פעמים בהקשר לסיום כתיבת ספר תורה, הרבי הורה לנגן את ניגון ההקפות.

 

ניגון לשמחת הגאולה

ניגון ההקפות של ר’ לוי יצחק זכה לביטויים מאד נדירים על ידי הרבי. בהתחלה היו ביטויים שבהם הובן בין השורות כי יש כאן כוונה רבת משקל. אך בשנים תנש”א–תשנ”ב הביטויים הללו נאמרו בצורה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים.

בשבת חזון תשמ”ב, הרבי סיים בעניין שיר חדש של לעתיד לבוא, שיר לשון זכר ולא שירה, ובזה גופא באופן של שיר חדש, ובהמשך ישיר לזה הרבי החל לנגן את ניגון ההקפות לאביו!

בסיום שיחת “שמחה בטהרתה” - י”ד אלול תשמ”ח, בה הרבי דיבר על כך שהעבודה שנשארה להביא את המשיח זה שמחה, בסיומה נגנו ניגון ההקפות.

בהתוועדות ראש השנה תש”נ - בהמשך לדברים שאמר שנלך יחדיו לארצנו הקדושה ולבית המקדש ולקודש הקודשים - החל הרבי את ניגון ההקפות. ואכן החל מתחילת שנת תש”נ ואילך - החל אצל הרבי מנהג קבוע מידי שבוע ממש, לנגן את הניגון בסיום כל התוועדות3.

בליל שמחת תורה תנש”א אמר: ועוד והוא העיקר, שתיכף ומיד ממש זוכים לקיום היעוד “ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה גו’” [אחד מפסוקי ההקפות], וכאו”א מישראל רוקד עם עצמותו ומהותו ית’ ממש, “ישראל ומלכא בלחודוהי” [שנאמר על שמיני עצרת], ומנגנים ניגון שמח של שמחת תורה, אשר, אחד מהניגונים הוא הניגון הידוע… - והרבי נעמד מלא קומתו והתחיל לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי”צ ז”ל, ורקד מלא קומתו בשמחה גדולה.

בשנת תנש”א חל תשעה באב בשבת, ולכן נדחה ליום ראשון. בסיום הצום, נכנס הרבי בפתאומיות לבית המדרש - 770 והחל לומר שיחה בה דיבר על מעלתו של יום ט’ באב שהינו יום הולדתו של משיח צדקנו, כשהרבי מציין כי הולדתו של משיח הינה בזמן המנחה. לאחר השיחה התקיימה חלוקת הדולרים, תפילת מעריב ו’הבדלה’ ולאחר שסיים המבדיל ר’ יהודה שי’ קעלער לברך ברכה אחרונה, החל הרבי במפתיע לנגן בקול רם את ניגון ההקפות לאביו הרלוי”צ ז”ל, תוך כדי שנוטל את הסידור ביד שמאלו ומעודד ביד ימינו בתנועה חזקה מאוד; כמובן ששירת הקהל הלכה וגברה בהתלהבות עצומה. כשהתקרב למדרגות, עודד הרבי בידו הק’ בתנועה של שמחה גדולה מאוד וכו’.

מובן מאליו שגם לאחר צאת הרבי מבית הכנסת, לא פסקה השירה, ואדרבה - היא הלכה וגברה ונמשכה בריקודים סוערים מתוך שמחה רבה, גלויה ופנימית, בהמשך לשיחה וכו’ והניגון של שמחת תורה, ורק אחר זמן ארוך ניגש הקהל לסעוד את לבו.

בשבת י”ג תשרי תשנ”ב4: “…כולנו נלך תיכף ומיד, “בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו” - לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש, להר הקודש, ולבית המקדש השלישי, ושם גופא בקודש הקודשים, ומתוך שמחה וניגון שמח, ודוקא ניגון דהקפות… והרבי החל ניגון ההקפות לאביו כשכל הציבור מצטרף בהתלהבות.

 

1)   בשיחת כ”ף מנחם אב תש”נ הערה 140 ובשוה”ג - יש התייחסות למסורת זו בשם ספר הניגונים.  2)  המלך במסיבו ח”א ע’ רסח.   3)  בט’ אלול תשמ”ט הרבי כינה את הניגון: “בניגון שמחה שמנגנים לאחרונה”.    4)  שיחות קודש תשנ”ב ח”א ע’ 100.