- מוגש ליום הולדתו של אדמו”ר מהרש, ב’ באייר, תפארת שבתפארת -

- מוגש ליום הולדתו של אדמו”ר מהרש, ב’ באייר, תפארת שבתפארת -

 א

למרות ששניהם יצאו מאותה עיר, נעוול, ולמרות ששניהם בעלי–בתים שנסעו ביחד לאותו רבי, לא היו חיים ושלמה דומים במהותם ובאופיים. שונים היו זה מזה בתכלית. חיים - אברך בר–אורין, חסיד, נבון ומשכיל שדעתו סדורה עליו. ואילו שלמה - היה יהודי ירא–שמים, אך פשוט באופיו, במהותו ובמדותיו. הוא קיים בשלמות את הפסוק “תמים תהיה עם ה’ אלוקיך”.

ההבדלים ביניהם התחדדו ביתר שאת, בשעה ששניהם היו עסוקים בעבודת ה’ שלהם. חיים היה יודע ספר, למדן, בקי באותיות הקטנות. בתפילתו, היתה רוח אופפת אותו, והיה מרבה להתהלך בבית המדרש מקצה לקצה, ובכך היה מפיג במקצת את גודל רתיחת לבו. ואילו שלמה - יהודי פשוט, שלא היה לו כל מושג באותיות הקטנות. בתפילתו היה יושב מול סידורו המרופט שידע שנים יפות יותר, ומתפלל חרש, מילה במילה.

כעת, נסעו שניהם לרבי המהר”ש במטרה להסתופף בצילו, לשאוב מלא חופניים של אושר ואור רוחני. כיוון ששניהם התגוררו באותה עיר, שכרו שניהם עגלה אחת, ויצאו בדרכם לליובאוויטש, לחצרו של הרבי.

זמן קצר לאחר הגיעם, זכו שניהם להכנס ל’יחידות’ בזה אחר זה. תחילה נכנס חיים הלמדן. בדחילו ובשפיפות קומה עמד לפני הרבי וביקש ממנו סדר עבודה בחיי היום–יום.

נאחזו עיניו של הרבי בנקודה רחוקה ועלומה, והפליג במחשבותיו, תוך כדי שהוא מכה באצבעו על השולחן. לבסוף נענה ואמר: “בשעת תפילתך, אחוז בידך סידור והתפלל כשעיניך בתוך הסידור”!

נדהם לרגע חיים. בתחילה היה נראה לו שלא שמע היטב, אך עד מהרה הבין כי אוזניו לא הטעו אותו, ואכן זו הדרך שהתווה לו הרבי. בלבו נעלב למשמע הדרך והתיקון. בעיניו החודרות ראה הרבי כי האברך נעלב ואף מהסס אם לומר משהו. חייך הרבי חיוך מופלג, ועודדו לומר את אשר בלבו:

“רבי!” - נענה חיים - “לעניות דעתי, כאשר מכסים את הפנים בשעת התפילה, והעיניים עצומות, הרי אז אפשר להתפלל בריכוז ובכוונה נעלית יותר מכפי שמתפללים בעינים פקוחות מתוך הסידור”…

צחק הרבי צחוק גדול, ואמר: “וכי מה תהיה כוונתך אז? אמירת “הללויה” על הקרש?”

נדהם האברך לרגע קל. רגע ארוך חלף עד שהתעשת. הוא לא ירד לפשר דבריו של הרבי, כמעט רצה לשאול למה התכוון הרבי, אך עיניו של הרבי המהר”ש כבר היו נעוצות בתוך הספר שלפניו, אות וסימן מובהק כי ה’יחידות’ שלו נסתיימה.

יצא חיים מקודש הקודשים, ואחריו נכנס שלמה.

ב

בצניפות קומה עמד שלמה מול פני הקודש. פניו של הרבי האירו לעברו, ונראה היה כי הרבי שש לראותו בחדרו הקדוש. בדחילו ורחימו הגיש לרבי את ה’צעטל’, עליו היו כתובים שמו ושמותיהם של בני משפחתו.

כמעט לא הוציא מילה מפיו מיראת כבוד. רק עמד במרחק–מה מהרבי והמתין לדבריו הקדושים.

שוב שוטט הרבי ברעיונותיו הקדושים, וחלפו רגעים אחדים עד אשר חזר להביט בפניו התמימות של שלמה. הראה לו הרבי אותות של קירבה ואהבה, ובקול רך ומפייס נענה: “כדאי הוא הדבר להתמיד ולקרוא בכל רגע של פנאי ב”עברי טייטש” (תרגום באידיש) של הנ”ך. דבר זה יביא לך לתועלת”.

שלמה שתק, רק נענע קלות בראשו, ויצא אחוריו את פני הקודש. כיוון שיצאו הדברים מפיו של הרבי, הרי למרות שלא הבין מדוע ועל מה ניתנה לו הוראה שכזאת - הזדרז וקבעם על לוח לבו, וכבר באותו יום ניתן היה לראותו יושב ושוקד על ספר הנ”ך, כפי שהוא מתורגם לשפת העם.

 

ג

שעות ארוכות ישב חיים ותהה בינו לבין עצמו, לפשר דבריו של הרבי שאמר כי אם יתפלל בעל–פה “מה תהיה כוונתך? - אמירת “הללויה” על הקרש?” הדברים היו סתומים בעיניו, וככל שניסה לירד לסוף חיקרם, כן התהייה והתמיהה הלכו והתעצמו.

בשלב מסוים פנה לזקני החסידים, סיפר להם דברים כהווייתם וביקש מהם לנסות לבאר את דבריו של הרבי, אך גם הם לא ידעו, לא הבינו, ותמהו תמיהה רבתי.

רק בלילה, לאחר עלותו על משכבו, באותה שעה באו לנגד עיניו תמונות מימים עברו, נזכר לפתע ברגע מסוים שעבר עליו לפני חודשים ספורים. רגע שהיה, חלף וכמעט נשכח מזכרונו.

היה זה בעת שהותו בבית מדרש החסידים של נעוול. התפלל הוא תפילת שחרית, וכהרגלו לא הביט בסידור בשעת התפילה. הוא הסתובב בבית הכנסת אנה ואנה, מקצה לקצה, והוא מנסה להתרכז בתוכן המילים היוצאות מפיו. אולם ככל האדם, יש רגעים שדעתו הוסחה מפירוש המילות, ולו לשניות מועטות.

תוך כדי הילוכו הבחין לפתע בקורה צרה וארוכה שהיתה מונחת לא הרחק מקיר בית המדרש. בדיוק אז החל לומר את אחד מפרקי “הללויה” שבפסוקי דזמרה, ובשבריר של מחשבה עלה במוחו לומר את הפרק בעודו צועד מתונות על הקורה, כאשר התחלת הפרק תהיה בקצה הראשון של הקורה ולסיים את הפרק בהגיעו לסיומה.

וכך החל לומר את הפרק “הללויה, הללו את ה’ מן השמים, הללוהו במרומים”, במתינות, בנעימה עריבה כאשר כל מילה מודגשת ומוטעמת בהטעמה מתנגנת, כל זאת בעודו פוסע מתונות על הקורה הרחבה.

כעת, בשוכבו על מיטתו וההרהורים מציפים את מוחו ולבו, נזכר באותו רגע. בבת–אחת חדרו לתועדתו דבריו של הרבי המהר”ש, כי כשמתפללים בעיניים פקוחות, אזי הדעת מוסחת מפירוש מילות התפילה אל דברים צדדיים.

כעת הבין היטב כי תפילה צריכה להיות מתוך הסידור דווקא…

 

ד

גשם עז ניתך ארצה, ורוחות סערה פקדו את העיר נעוול והשטחים שמסביב. היה זה לילה חורפי במיוחד. אדמת העיר הפכה לעיסת בוץ סמיכה ודביקה.

שעת לילה מאוחרת, הכל הצטנפו בביתם, רבים כבר שכבו במיטותיהם החמות, מאזינים בקשב לגשמים העזים המכים על גגות הבתים. רק באותה שעה חזר שלמה לביתו החם, עייף ויגע לאחר יום מפרך וגדוש בעבודות.

הוא הסיר מעליו את מעילו שהיה ספוג במי הגשם וזרקו כלאחר יד באחת מפינות החדר. רעייתו, אשת חיל עטרת בעלה מיהרה להגיש לפניו צלחת חמה מהבילה שריחה נדף למרחוק, וכך ישבו שניהם וסעדו את לבם בארוחת הערב.

כתום סעודתו נאנח אנחת רווחה מלאת עונג, ופנה לראות בשלום התינוק ששכב על מיטתו בצד החדר. רק אז הבחין לחרדתו הרבה, כי שעה קלה קודם לכן זרק את מעילו הספוג במים על מיטת התינוק, ומבלי משים כיסה את פניו.

במהירות הסיר את המעיל, ראה את הפעוט ולבו החסיר פעימה. התינוק שכב ללא רוח חיים. המעיל חסם את דרכי הנשימה, וכעבור דקות אחדות חדל מלנשום מבלי שהשמיע קול.

רגע קצר פרכה האם את ידיה, כמעט זעקה בקול גדול, אולם אשת חיל היתה, וחיש קל התעשתה והבינה כי לא עת זעקה היא. היא מיהרה לעזוב את הבית ורצה במהירות לקרוא לרופא העיר. השעה היתה שעת לילה מאוחרת. הרחובות היו שרויים בעלטה כבדה. לבה פעם בפראות. “המבול” בחוץ לא הפריע לה, הבוץ הסמיך ושלוליות שהרטיבו את רגליה לא עצרו בעדה, היא ידעה רק דבר אחד - עליה להביא את הרופא חיש מהר. כל רגע יקר.

כשהיא רטובה עד לשד עצמותיה, רועדת מקור ומהתרגשות גם יחד, נקשה בפראות על דלת ביתו של הרופא. כעבור חצי רגע נפתחה הדלת וקומתו של הרופא, המורגל בכגון דא, מילאה את הפתח. “ילדי!” זעקה נואשות “להציל את הילד!”

במהירות לבש הרופא את מעילו, נטל את תיק התרופות, והוא מיהר לרוץ אחריה ברחובות האפלים, כשהיא מורה את הדרך בין הבתים, במבואות והסימטאות. כעבור דקות אחדות הגיעו לבית, ולמרבה תדהמתם ראו את שלמה יושב על כסא, ומשחק בנחת עם תינוקו הפעוט. האב מדגדג את אפו של הילד וזה פורץ בצחוק מתגלגל, בריא ומשובב נפש…

אלם אחז באם הנסערת. רגע קט עמדה על מקומה כמו לא מבינה את המציאות שלנגד עיניה. הרופא עמד מן הצד, ובחושיו העדינים הבין כי דבר–מה אירע ברגע זה, אירוע לא–רגיל ומיוחד. לא בכדי הוזעק בדחיפות כה רבה, אך כאשר הוא מגיע הכל מתנהל בשלווה.

“א.. איך? מה? כיצד קרה הדבר?” לא הבינה האם. רגעים ארוכים חלפו עד שהתעשתה.

שלמה משך בכתפיו, חייך חיוך מאושר, ורק אז הואיל לקום לכבודו של הרופא. הוא הזמינו לשבת, וסיפר להם את אשר אירע:

“הלם ותדהמה אחזו בי כשגיליתי כי בני הקט נפח את חייו. בדקתי אותו שוב, שמא יש סיכוי להציל את חייו, אך לאחר התבוננות נוספת לא היה בליבי צל של ספק כי הילד השיב את נשמתו. אלם ופחד אחזו בי, לא ידעתי את נפשי מתדהמה. רציתי לצווח בקול גדול, לזעוק עד אשר ייפתחו ארובות השמים והאלוקים ישיב לי את גוזלי הרך.

“לפתע נזכרתי בסיפור עם אלישע ובן השונמית. מאז שהורה לי רבינו שיחי’ ללמוד בכל יום “עברי טייטש” של נביאים וכתובים, קבעתי לעצמי חוק מדי יום ביומו ללמוד פרקים אחדים.

“לפני מספר ימים הגעתי לסיפור אלישע ובן השונמית. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שנתקלתי בסיפור זה. התמוגגתי בדמעותי בשעה שקראתי את הסיפור, וחשתי את גודל צדקותו של איש האלוקים אשר בכוחו להחיות מתים.

“כשעמדתי לנגד גופת בני הקט, נזכרתי בו–ברגע בסיפור זה, והחלטתי לנסות באותה דרך. גחנתי מיד על בני התינוק, נפחתי בפיו כל העת, קראתי בשמו וזעקתי בקול גדול לאלוקים, עד אשר הילד פקח את עיניו, התעורר וכעבור רגע חזר להיות כאחד הילדים. נראה היה כאילו קם מתנומה עמוקה בה היה שרוי” - - -

הרופא ישב על מקומו נפעם. האשה ניגבה את דמעותיה, והפעוט השמיע קול צהלה מתגלגל…

•

לא בכדי הורה אדמו”ר מהר”ש לשני החסידים את דרכי עבודת ה’ שלהם בחיי היום יום; לחיים הלמדן - דרך התפילה מתוך הסידור, ואילו לשלמה, איש תמים ובעל אמונת צדיקים - ציווה עליו לקרוא “עברי טייטש” מדי יום ביומו. רק הודות לאמונתו הפשוטה של שלמה בדברי הצדיק - זכה להציל את חיי בנו הפעוט, ולהשיבו מעלמא דאתי לעולם הזה…

כוחה של אמונת צדיקים.