דומה שאין חסיד חב”ד שלא יכול לשנן את משלו של אדמו”ר הזקן על המלך בשדה בחודש אלול

דומה שאין חסיד חב”ד שלא יכול לשנן את משלו של אדמו”ר הזקן על המלך בשדה בחודש אלול, כאשר “רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות” >> לא רבים יודעים כי הרגעים שבהם הרבי מה”מ הלך ברחובה של עיר, היו אלו רגעים מיוחדים של קירוב וחסד כלפי העוברים ושבים. גם רגעי הליכה מועטים אלו, ללימוד הם צריכים >> לכבוד חודש אלול, אנו מביאים לקט סיפורים על “המלך בשדה” - כשהרבי הלך ברחובה של עיר והראה פנים שוחקות לכולם

 מי שמתעניין וקורא קצת מהיומנים המתארים את אורחות הנהגתו של הרבי מה”מ במשך השנים, בוודאי נתקל פעמים רבות במשפטים כמו “הרבי נכנס לחדרו”, “הרבי הלך לספריה”, “הרבי הגיע מביתו ל–770”, ועוד.

סדר יומו של הרבי הוא מוקפד. כל רגע מחושב. רוב שנות הנשיאות הוא התנהל בין השעות ששהה בביתו הפרטי שברחוב פרזידנט לבין חדרו הקדוש, השמאלי שבקומה הראשונה של 770. מדי פעם בפעם נסע לאוהל הקדוש, ובחמש עשרה שנות נשיאותו הראשונות, פקד מדי יום את ביתה של אמו הרבנית חנה ע”ה.

טבעי אפוא שהסיפורים הרבים המסופרים על הרבי קשורים לאחד מן המקומות האמורים: חדרו הקדוש, ביתו או האוהל.

לא רבים יודעים כי במשך שנים רבות הלך הרבי רגלית מביתו ל–770, ופעמים רבות אף הי’ חוזר ברגל, כאשר הוא יוצא מ–770 לשדרת “איסטערן פארקווי”, הלך לאורך ה’בלוק’ עד לרחוב ברוקלין, שם הלך לרוחב שני ‘בלוקים’ עד הגיעו לרחוב פרזידנט; שם, כמה מבתים מהפינה, התנוסס ביתו של הרבי.

וכשהלך לבית אמו הרבנית, יצא מ–770, פנה לימין לכיוון רחוב קינגסטון, שם הלך שני ‘בלוקים’ עד לבניין הגדול שבפינת קינגסטון–פרזידנט (הידוע היום בשם “פורטין פורטין” על שם מספרו), שם בכניסה הצדדית הייתה הכניסה לביתה של אותה צדקנית גיבורת רוח.

הייתה זו דרך לא–ארוכה, של כחמש דקות הליכה, אבל חמש דקות שבהם שהה הרבי ברחובה של עיר, בבחינת “המלך בשדה”. למעשה, היו אלו הרגעים היחידים שבהם הרבי פסע פסיעה של ממש, ואף הם היו צריכים לימוד והתבוננות.

בדקות ספורות אלו של “המלך בשדה”, היה הרבי זמין לכל עובר אורח, נגלה לעיני הבריות, והיו הבריות רואים את הרבי ולומדים לימוד של ממש; וכן הרבי רואה אותם ומקדים במאור פנים שלום לכל אדם.

“בכל פעם שרואים את כ”ק אדמו”ר שליט”א זה נותן מרץ חדש ללמוד הלאה והלאה”, כותב הרה”ח הרב שלום דובער וולפא ביומנו משנת תשכ”ו. “את אד”ש אפשר לראות שש פעמים כל יום, כלומר במנחה ובמעריב וכן כשבא בבוקר מביתו והולך לשם לפנות ערב, ומיד חוזר ל–770, ושוב הולך בלילה לביתו. כ”ק אד”ש הולך לבד ברחוב ובלי מלווים וכל אדם שרואה זקנים וצעירים אומר לכל אחד שלום בסבר פנים יפות”.

גם הרבנית מרים ברובנדר זוכרת את דמותו המיוחדת של הרבי כשהוא ברחובה של עיר, מה שנחקק בה כזיכרון ילדות עמוק בנפשה. בצעירותה התגוררה בשכונת ברייטן–ביטש שבניו–יורק. יום אחד, בקיץ של תשי”ג, התארחה אצל חברה בת גילה שהתגוררה בשכונת קראון–הייטס. “טיילנו ברחוב להנאתנו, ועיניי נתקלו פתאום באדם מרשים מאין–כמוהו. לא ראיתי קודם לכן אדם בעל הדרת–פנים כזאת. עצרתי מלכת. הצבעתי עליו ושאלתי את חברתי: “מי האיש הזה?”. “הרבי מליובאוויטש”, ענתה. הוא פסע ברחוב לבדו, וליבי התמלא רגשות של יראת–כבוד כלפיו. אני נושאת עמי את רישומה של ה’פגישה’ הזאת עד עצם היום הזה.

שיעור באטום ברחובה של קראון הייטס

ילדה נוספת שזוכרת היטב את הרבי צועד ברחוב, הייתה נחמה כהן, שסיפרה על זיכרונות ילדותה עשרות שנים לאחר מכן, במכתב ששיגרה אל הרב סימון ג’ייקובסון, בעקבות פרסום הספר ‘לקראת חיים מלאי תוכן’. וכך סיפרה הגב’ כהן:

“כילדה יהודיה שנולדה למשפחה מסורתית בקראון–הייטס בשנת ת”ש, ושהייתה לה הזכות והמזל מהקב”ה והכירה את הרבי כדמות אהובה בשנות הילדות, אשר שמו הוא “מר” (מיסטר), וליתר דיוק חשבתי בשעתו שהוא נקרא כן; הספר מעלה דמעות בעיניי ורגשות מעורבים בליבי של שמחה וגעגועים כאחד.

“כשהייתי בת חמש שנים, בחודש סיון תש”ו, סבי הציגני בפני הרבי עצמו [כ”ק אדמו”ר מה”מ]. אני זוכרת את המפגש היטב.

“היה זה יום קייצי נפלא, יום שטוף שמש ראשון מזה שבועות, אמי הזדרזה לקחת את שני ילדיה החוצה, כיון שהיינו סגורים בבית מזה ימים. היא הובילה בעגלה את אחי בן השנתיים, אברהם מנדל בן יצחק הכהן, בשעה שאני, נחמה טויבא, הולכת לצדם. הלכנו בשתים וחצי גושי בנינים (בלאק) מביתנו שהיה ממוקם ברח’ ס. ג’ון בין שדרת יוטיקה לסקנקטדי, לביתו של סבי שברחוב סקנקטדי פינת איסטרן פרקוויי, שם נפגשנו עימו. יחד המשכנו ללכת מערבה, והתיישבנו בספסל שמול הספריה (חצי בלאק מ–770). באותו אחה”צ, שיחקתי עם חברותי למרגלות אחד העצים.

“לפתע שמעתי את סבי קורא “נטי” (שמי הלועזי הוא נטלי), “ברצוני שתפגשי את הרבי”, כששמעתי את סבי אומר “רבי”, הייתי בטוחה שאאלץ לבוא אליו, מלאה בושה ועלבון (כיון שהייתי מלוכלכת), וכל מה שיכולתי להוציא מפי היה “רבי”? ובכן, הרבי - בהיותו מי שהינו - הבין מיד כיצד חשתי, נענע קלות את ראשו כלפי סבי, ואמר לי:

“לא, לא רבי, מיסטר”.

 “שמך אינו רבי?” שאלתי.

“מיסטר”.

“שמך מיסטר”?

“כן”.

וכך קראתי לו ‘מיסטר’ במשך שנים, עד שהבנתי שמיסטר הוא תואר ולא שם.

אז, בתש”ו, הרבי טרם עלה לנשיאות, ועדיין עבד בצי הימי של ברוקלין. למעשה, המפגש הראשון עם הרבי היה בשעה ששב מעבודתו, כיון שטרם היה לו את הפרסום שהיה לו בשנים מאוחרות יותר, היתה לרבי האפשרות להיות פתוח יותר, ונהג ללכת בחופשיות ברחבי השכונה. נהגתי לפגוש אותו פעמים רבות ולנהל איתו דו–שיח, עד שהיה עסוק מכדי להתהלך בסביבה, תמיד זכר את שמי ודרש בשלום סבי, אמי שתחי’, אבי המנוח ואחי. הוא היה מדבר איתי באידיש, ואני עניתי באנגלית.

גם לי היה דו–שיח איתו בקשר לאנרגיה האטומית. הייתה זו אחת משיחות הרחוב שלנו, כמדומני בשנת תש”ז–ח, משך הזמן למדתי לשמור שאלות למפגשים הללו, כיון שהרבי היה המבוגר היחיד שהכרתי שהתייחס ברצינות לשאלותיי וענה לילדים באמת.

לא תמיד היה שואל אותי מה למדתי בבית הספר, באותה פעם, סיפרתי לו שלמדנו על פצצת האטום - דבר חדשני באותם הימים - ואני, כרבות מחברותי, פחדנו שהפצצה תוטל עלינו (היו לנו זכרונות ממלחמת העולם השניה, והכרנו ילדים ששרדו מחורבן אירופה). שאלתי את הרבי, האם פצצת אטום הינה כה מסוכנת כפי שאמרה לנו המורה?

הוא ענה לי בשאלה: “האם יש לכם סכין במטבח בביתכם?”

עניתי בחיוב. הייתי מבולבלת, לא הבנתי למה התכוון.

“האם הסכין מסוכן”? שאל הרבי.

“לא”, עניתי, מציירת במחשבתי את הסכין בו נהגנו למרוח חמאה, “הסכין רק מורח את החמאה על הלחם”.

“האם הסכין אינו חותך את הלחם”? תהה.

“לא! לפעמים הוא יוצר חורים בלחם, אך אינו חותך. הוא לא חד מספיק”.

“אין לכם בבית סכינים חדים יותר”?

למעשה היו לנו כאלו, ואסרו עלי להשתמש בהם, מותר היה לי להשתמש רק בסכינים למריחה, ואמרתי זאת לרבי.

“למעשה”, אמרתי, “הסכינים החדים הינם מסוכנים, אחרת אמי היתה מרשה לי להשתמש בהם”.

הרבי חייך, ושאל אותי, האם הסכין בו הוריי השתמשו לפרוס את החלה בשבת הינו מסוכן. אחרי הכל, אמר הרבי, חיתוך חלה בשבת הוא דבר טוב. ואם כן, האם הסכין מסוכן או לא?

ואז תפסתי את עצמי. הייתי המומה לרגע או שניים, מנסה להבין כיצד יתכן שדבר יהיה מסוכן וטוב בעת ובעונה אחת. נדמה שאמרתי בקול רם: “האם ייתכן שיש דבר טוב ומסוכן כאחד”? והרבי ענה לי בעדינות, כפי שנהג תמיד, “חישבי, נחמה, חישבי”.

“או. קיי”. אמרתי, לאט, כיון שדיברתי וחשבתי ביחד, “אך אם הסכין מהווה סכנה הרי זה רק בגלל שהוא עלול לפצוע או לחתוך אותנו, אם הוא חותך לחם סימן שהוא גם טוב ומועיל, שהרי הוא מסייע לנו”.

“אם כך”, אמר הרבי, מחייך חיוך רחב, מראה לי שאני חושבת בכיוון הנכון, “סכין חד הוא טוב או מסוכן”?

עכשיו כבר הכל היה מובן. “זה תלוי”, אמרתי בתרועת ניצחון, כיון שלפתע חשתי שגדלתי, “זה תלוי למה משתמשים בו, אם משתמשים בסכין בכדי לפגוע במישהו אז הסכין רע, אך אם משתמשים בו לפריסת לחם בשבת הוא טוב!”

גדלתי מאד באותו יום. למען האמת, דומה שזה קרה אחרי כל שיחה עם הרבי, כיון שזו הייתה הדרך בה חשב. הוא שאל שאלות ונתן לתלמידיו להבין את התשובות בכוחות עצמם, הוא עודד אותי להשתמש בשכל שלי, ואני זו שהרווחתי מכך, וכך גדלתי” - מסיימת הגב’ כהן את סיפורה המרתק.

הזקנה נתנה ‘טיפ’ לרבי…

אך למותר לציין, כי כשהדרך הייתה פנויה והגישה לרבי הייתה אפשרית - שכן ברשות הרבים הוא צעד - הייתה זו הזדמנות מיוחדת. חסידים אמנם לא העזו להפריע לרבי גם ברגעים מועטים אלו, אולם היו בהחלט מקרים שונים ומיוחדים שאירעו ברגעים נדירים אלו.

וכך מספר ר’ משה דיקשטיין, כפי ששמע בשנות הלמ”ד מאחד החסידים הקשישים ב–770. “באחת השנים הראשונות לאחר תחילת הנשיאות, רבים מתושבי השכונה היהודיים, לא הכירוהו עדיין. כשהלך הרבי ברחוב, אישה מבוגרת שחלפה במקום, קראה לעברו “יונגרמאן, העלף מיר מיט דה קאשאולקעס” (עזור לי עם הסלים). והרבי סייע לה לסחוב את סליה, ולאחר מכן אף העניקה ל”אברך” מטבע ‘קוודר’ כ’טיפ’…”

סיפור מרתק נוסף על פשטותו של הרבי כ”מלך בשדה”, סיפר הרה”ח ר’ זלמן חאנין, מנהל קה”ת והוועד להפצת שיחות בארה”ב, אשר שמע אותו מפי בעל המעשה עצמו. הלה סיפר כי הוא הגיע לארצות הברית בשנת תש”ז, לאחר מלחמת העולם השניה, עם זוגתו ושניים מילדיו שהצליחו להינצל מציפורני הנאצים ימ”ש. כאשר הגיע לניו–יורק, החל לחפש ישיבה עבור בניו, אך לא מצא ישיבה חסידית מלבד ישיבת ‘תומכי תמימים’ ליובאוויטש. וכך למדו בניו ב’תומכי תמימים’ שברחוב בדפורד–דין. הם למדו שם שנתיים וחצי, עד שהאדמו”ר מקלויזנבורג פתח ישיבה עבור חסידיו, והם עברו ללמוד שם.

באותה תקופה הוא התגורר בשכונת וויליאמסבורג הסמוכה. בערך בשנת תשי”א–י”ב, אחת מבני משפחתו חלתה והייתה במצב רפואי קשה ביותר. הוא החליט לנסוע לקראון הייטס ולבקש את ברכתו של הרבי החדש והצעיר של ליובאוויטש. מכיוון שהבנים שלו למדו בעבר ב’תומכי תמימים’, הוא היה בטוח שיתנו לו להיכנס לרבי באופן מיידי.

הוא נסע עם האוטובוס לקראון הייטס, וירד בתחנת איסטערן פארקוויי. מכיוון שלא ידע היכן בדיוק 770, ניגש לאברך שראה הולך בפינת הרחוב, ושאלו היכן בית המדרש של הליובאוויטשער רבי.

שאל אותו האברך: “מהיכן אתם מגיעים?”

הוא השיב: “מוויליאמסבורג”.

המשיך האברך ושאל: “ומה יש לכם עם הליובאוויטשער רבי?” הלה השיב, שיש במשפחתו חולה מסוכנת, והוא בא לבקש ברכה מהרבי מליובאוויטש.

נענה לו האברך ואמר: “וכי אין אדמו”רים אצלכם בוויליאמסבורג? הרי ישנו הסאטמר רבי, הקלויזנבורגער רבי, ועוד כמה רבי’ס, ומדוע הייתם צריכים לנסוע עד לקראון הייטס רק כדי לקבל ברכה, הרי יכולת לקבל כמה וכמה ברכות מהגוטע–אידן [= אדמו”רים] בשכונתך?”

אותו חסיד קלויזנבורג הגיב בחריפות ואמר: “יונגערמאן, איר פארשטייט אין א רבי’ן ווי א קאץ אויף דער לבנה” [אברך, אתה מבין ברביים כמו שחתול מבין בירח]…

האברך לא השיב לו, רק הראה לו את הדרך לכיוון 770, והלך לדרכו.

אותו חסיד נכנס ל–770, ושאל היכן המזכירות. כאשר נכנס לחדר המזכירות, פגש את הרב חדקוב, שהסביר לו שהרבי לא מקבל ליחידות כעת, ואם הוא זקוק לברכה, שיכתוב את שם החולה ושם אמה, והוא יכניס את בקשת הברכה לרבי.

מכיוון שאצלו היה פשוט שברכה צריכים לקבל ישירות מפי קודשו של הרבי, ולא על ידי משמש בקודש, לא אבה לקבל את עצתו של הרב חדקוב, ונכנס לבית המדרש לדבר עם הבחורים ולברר אצלם כיצד יוכל לקבל את הברכה ישירות מהרבי. אחד הבחורים יעץ לו להמתין לשעה 3:15, השעה שבה ייצא הרבי לתפילת מנחה, ואחרי התפילה, כאשר הרבי ייכנס לחדרו - יוכל לגשת אליו ולבקש את ברכתו.

העצה מצאה חן בעיניו, והוא התיישב ליד אחד השולחנות, לקח ספר תהילים והשתפך באמירת תהלים בלב שבור.

כשהגיע זמן תפילת מנחה, הכינו את המקום בבית המדרש עבור הרבי, ופינו את השולחן הסמוך לדלת, שם אמור הרבי לשבת. הוא עצמו ישב בשולחן שאחרי השולחן של הרבי והתפלא מאוד שהרבי אמור לשבת ליד שולחן רגיל כמו כולם, בלי מפה מיוחדת. הוא לא ראה פשטות כזאת אצל אדמו”רי פולין, והיה מלא פליאה.

פתאום הוא רואה את הרבי יוצא מחדרו, ומזהה שזהו האברך ששאל אותו מדוע הגיע לכאן, והרי יש לו רבי’ס בוויליאמסבורג…

ברגע שנזכר במילים החריפות שאמר לרבי כאשר פגשו ברחוב - נפל והתעלף…

הבחורים שהיו במקום העירו אותו והביאו לו מים, עד שהוא חזר לעצמו ונרגע מעט. הוא הספיק להתפלל מנחה עם הרבי.

מיד לאחר התפילה, עוד לפני שהרבי יצא מבית המדרש, הביט עליו הרבי בחיוך רחב. הוא לא החמיץ את ההזדמנות ומיהר לעבר הרבי וביקש ברכה עבור קרובת משפחתו החולה. הרבי בירכו, והיא אכן החלימה ממחלתה הקשה והוסיפה לחיות עוד שנים רבות.

תשומת לב לעוברים ושבים

כמו בבית המדרש וכמו בכל מקום, גם בהליכתו ברחוב, עיניו של הרבי היו פקוחות לנעשה סביבו, ודבר לא נעלם מנגד עיניו. וזה דבר המעשה הבא שאירע בערב ראש השנה תשט”ז.

משפחת ג’ התגוררה בקראון הייטס, בין רחוב ברוקלין לרחוב ניו יורק. סמוך להם התגורר הרבי. באותו יום, כאשר הרבי עבר על המדרכה מול ביתה של המשפחה, בדרכו לביתו. הבחין לפתע הרבי בילדה קטנה, בת המשפחה, רצה ונופלת. הילדה בכתה בכי רב, ואמה שהייתה בחודשי היריון מתקדמים, נחפזה להרים את ילדתה שנפלה ולהרגיעה.

באותו ערב, לילה הראשון של ראש השנה, יצא הרבי לתפילה עם הציבור. בין המתפללים גם עמד אבי הילדה, שלמעשה עמד בסמוך למדרגות ממול חדרו הק’ של הרבי. כששב הרבי לחדרו, הבחין בו לפתע ובניד ראש רמז לאיש להיכנס לחדרו הקדוש.

הרב ג’ הופתע מאוד ונבוך. הוא סימן בידו כי אין לו שום בקשה מיוחדת מהרבי, וכי עמד במקום מחוסר ברירה. אולם הרבי סימן לו, והפעם בידו, כי ייכנס לחדרו. הלה נבהל מאוד ולא ידע מה קרה ובמה זכה להיות מוזמן לקודש הקודשים בלילה הראשון של ראש השנה?!

בחיל וברעדה עמד מול פני קודשו של הרבי, שפנה אליו:

“מה שלום בתך הקטנה שנפלה היום?”

“ברוך ה’, הכול בסדר”, השיב במבוכה גלויה.

“היא מרגישה טוב?” הוסיף הרבי להתעניין.

“כן, ברוך ה’, בסדר, מאומה לא קרה”.

“אם כך”, המשיך הרבי ואמר, “תמסור לרעייתך כי במצב כזה, עליה לשמור על עצמה ולא לרוץ במהירות…”

 

עצה מסחרית שנתן הרבי לסוחר הירקות בקינגסטון

בתקופה הראשונה לבואה של הרבנית חנה לניו יורק, טייל הרבי עמה בליל שבת ברחובות קראון הייטס. השכונה הייתה מלאה אז ב’אונגרישע אידן’ [יהודים חסידיים מהונגריה] והם היו מביאים את ילדיהם לקבל ברכה מהרבי בעת הטיול. באותה תקופה הרבי היה יושב עם אמו על הספסל בגינת הבית ומשוחח עמה בנועם.

מקום מגוריה נקבע ברחוב פרזידנט פינת קינגסטון. מדי יום ביומו, בימי שבת כבימי חול, ביקר הרבי אצל אמו הרבנית, שואל בשלומה ומוזג לה כוס תה. כדי שלא להטריחה - אף החזיק בכיסו מפתח של דלת ביתה כדי שלא תצטרך לטרוח ולפתוח עבורו את הדלת. לפעמים הייתה הרבנית יוצאת אל הרחוב שלפני ביתה ופוגשת שם את הרבי. במקרה כזה היו שוהים זמן מה בחוץ ונכנסים ביחד לבית. היה זה מראה נהדר לראות את הרבי ואמו הרבנית עומדים בחוץ ומשוחחים.

סיפר המזכיר הרב בנימין קליין: “אני זוכר שהרבי הלך מדי יום לבקר את אמו שגרה ברחוב פרזידנט, בסביבות השעה שש–שבע בערב. זכור לי שהרבי הלך בגפו ברחוב קינגסטון, ולפעמים עוברי אורח לא ידעו מיהו. פעם, לדוגמה, ניגש אל הרבי ילד קטן וביקש ממנו שיעביר אותו לצד השני של הרחוב. הרבי נתן לו יד והעביר אותו”.

מוסיף ומספר ר’ מיכל רסקין, בעל חנות הירקות ‘ראסקינ’ס’ שממוקמת ברחוב קינגסטון (פינת פרזידנט) מול הבניין בו גרה הרבנית חנה: “בכל יום, הייתי מחכה לשעה בה הרבי עובר ליד חנותי כדי לבקר את אמו, ומסתכל על הרבי. באחת הפעמים כשעבר ליד חנותי, אמר לי הרבי שכדאי שאשים מבחר פירות מהסחורה שלי בחוץ ויופיים של הפירות ימשוך את הקונים, כך עשיתי ואכן ב”ה הצלחתי. לפעמים הכושים מנסים ‘לסחוב’ קצת מהסחורה, אבל הרעיון בהחלט משתלם”.

“רשאין כל מי שרוצה להקביל פניו”

את אותו מחזה לא–שגרתי שראו אנ”ש והתמימים על המדרכה שמול 770 באותו ערב חורפי וקר של שנת תשל”ג, לא שכחו עוד הרבה זמן. היה זה כאשר הרבי חזר מהאוהל והרכב נעצר מול שביל הכניסה ל–770. השעה הייתה מאוחרת למדי, והרבי יצא מהרכב במהירות כדי להתפלל מנחה. בחור צעיר שעמד בצד ומלכתחילה משך תשומת לב בשל שערו שגלש על כתפיו, מגפיו העשויים עור נחש ומכנסי גי’נס שלבש - התקדם פסיעה אחת גדולה קדימה, ועצר את הרבי בדרכו.

“סליחה, האם אתה הרבי מליובאוויטש?” שאל את הרבי באידיש רהוטה, והחסידים שעמדו שם - נשימתם נעתקה.

הרבי לא השיב על שאלתו ישירות, רק נתן בצעיר את עיניו הזכות, ושאל “מה שמך, ומאין אתה?”

הצעיר שענה לשם אליוט לסקי, נכבש מיד ממבטו המיוחד של הרבי. הוא הציג את שמו ומקום מגוריו, ואמר לרבי: “יש לי שאלה”.

“שאל”, השיב הרבי ברצינות כשעיניו מביטות בתוך עיניו של הצעיר.

“איפה אלוקים?” באה שאלתו הקצרה והממוקדת של הצעיר.

“בכל מקום”, השיב הרבי.

“אני יודע, אבל איפה?”

והרבי השיב באידיש: “בכל דבר ובכל מקום. בעץ, באבן ובכל מקום”.

הצעיר התעקש: “אני יודע, אבל איפה?”

ואז באה תשובתו המטלטלת של הרבי. “בתוך לבך, אם זו כוונתך”.

הצעיר עבר לדבר באנגלית. הוא חש כאילו רק הוא והרבי ניצבים, והכל העולם מסביב נגוז ואינו.

“הרי אנו אומרים ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’. האם אין א–ל אחד לכל יצורי העולם, בין אם הוא אדם שחור או אינדיאני או יהודי?

הרבי הקשיב והשיב בניחותא: “מהותו של אדם שחור היא להיות מה שהוא - לחיות כאדם שחור. מהותו של האינדיאני היא להיות מה שהוא - לחיות כאינדיאני. אך מהותו של יהודי היא להיות קשור לה’ יתברך על ידי תורה ומצוות”.

כחמש עשרה דקות ארוכות ארכה השיחה על המדרכה שמול 770, באותו ערב מקפיא של אמצע החורף. בסיום השיחה הורה הרבי לצעיר ללמוד קיצור שולחן ערוך באנגלית, וכן להתחיל להניח תפילין.

השיחה הסתיימה, והרבי המשיך בזריזות לתוך 770, בדרכו לתפילת מנחה מאוחרת.

לקח עוד זמן עד שאליוט לסקי החל להניח תפילין, אבל כשזה קרה, השינוי שהתחולל בחייו, היה עקבי.

•   •   •

ואכן, יחד עם עובדת הליכתו של הרבי ברחובה של עיר, נכרכה עובדת היותו של הרבי חשוף לפניות מצד אנשים שונים ומשונים, וכן מוזרים, ואם לדקדק במשלו של אדמו”ר הזקן “ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו”. אין הגבלות.

ואכן, לא פעם היו כאלו שפנו לרבי ועצרוהו ברחוב על דברים של מה בכך. כך למשל מספר הרה”ח ר’ מני וולף ביומנו מיום שישי, ה’ בתשרי תשכ”ה, כי בשעה 1:30 יצא הרבי מ–770 ונכנס למכוניתו על מנת לנסוע ל’אוהל’. לפתע ניגש צעיר לא–דתי למכוניתו והחל לדבר מילים שהם הפך הברכה ל”ע. לא היה מובן למי כוונתו ומה גרם לכך. הבחור נראה תמהוני מעט. הבחורים שהיו במקום, רצו אליו וניסו לגרשו, אך הרבי אמר ברגיעה “תנו לו לדבר…” ואחר כך נסע.

אי–שם בשנות הכ”פים המוקדמות, ואולי אף קודם לכן, הוקם מעין ‘משמר’ של שני בחורים שילוו את הרבי בהליכתו מ–770 לביתו, ובחזרה. הבחורים היו הולכים אחרי הרבי, במרחק מה, להשגיח שהכל עובר כשורה. “כשאדמו”ר שליט”א הולך מאוחר בלילה, בשעה 4–5‏ (לפנות בוקר), אחר ה’יחידות’, אז הולכים אחריו שני בחורים במרחק רב ממנו, כיון שבלילה יש סכנה מהכושים”, כותב הת’ שלום דובער וולפא ביומנו.

ונסיים בסיפור שסיפר שליח הרבי בחיפה הרב יהודה לייב שילדקרויט, כי פעם חזר הרבי מהאוהל בחודש אלול, ועל השביל בחזית ‘בית חיינו’ עמד הרה”ח ר’ בנימין אלטהויז, והרבי אמר לו משהו.

לאחר מכן התברר כי הרבי אמר לו: “לא ניכר עליך המלך בשדה”…