ישובי חבל אלונה, ממערב לרמות מנשה, לא מוכרים לרבים מן הקוראים, אבל גם שם, מסתבר,

ישובי חבל אלונה, ממערב לרמות מנשה, לא מוכרים לרבים מן הקוראים, אבל גם שם, מסתבר, יש ישובים, יש תושבים ויש גם שליח של הרבי מה”מ הפועל במרץ רב בקרב תושבי המקום, לחבר אותם לזהות היהודית שלהם ולהטעימם מן המאור * הרב אריה לייב רובין ורעייתו, פועלים במקום זה שלוש שנים ‘אחד על אחד’, ורואים סייעתא דשמיא בכל צעד ושעל * שליחות בשטח.

שלושה מושבים חקלאיים ממוקמים מזרחה למושבה בנימינה, בסמיכות לקיסריה: עמיקם, אביאל, וגבעת ניל”י. שלושתם פועלים תחת המועצה מקומית חבל אלונה. המבקר בחבל ארץ זה, נדמה לו כאילו הוא נכנס לתוך גלויית טבע מרהיבה. חבל אלונה הוא אחד ממקומות הטבע המרהיבים שעוד נותרו במרכז הארץ, נוף ירוק–תכול, פסטוראלי ומרהיב לכל מלוא העין. מרבית שטחי המועצה הינם שטחי חקלאות, שטחים פתוחים וחורש טבעי ים–תיכוני.

עמיקם הוא מושב באזור מערב רמות מנשה, ליד זכרון יעקב, השייך למועצה אזורית אלונה. הוא הוקם בשנת תש”י על ידי עולים מצפון אפריקה ועל ידי פליטים יהודים סינים שנמלטו מהמהפכה הבולשביקית לחבל מנצ’וריה. בשנת תשט”ז קלט המושב משפחות גם יוצאי פולין שהגיעו אחרי מלחמת העולם השנייה. משפחות רבות ממקימי היישוב, גרות בו עד היום.

חלק מהמשפחות עוסקות בחקלאות הכוללת מטעים של אפרסקים, שזיפים, נקטרינות, שסק ועוד. כיום מונה המושב כ–145 משפחות.

המושב ידוע בשל המרחבים הפתוחים המרהיבים ביופיים שמושכים מטיילים רבים אליהם ובבעלי החיים הרבים שקיימים שם ואלה שמגיעים אליו בתקופות שונות של השנה. בתחומי המושב מעיינות רבים, כמו גם נחל התנינים. את השם אלונה קיבל האיזור בזכות עצי האלון הרבים הגדלים בכל פינה באזור. “היופי כאן הוא לא רק בטבע, אלא גם ברוגע ובשלווה שיש כאן”, אומר לנו השליח ביישובי אלונה הרב אריה לייב רובין. “היופי האמיתי הוא באוכלוסייה שמתגוררת כאן, אנשים נחמדים, אנשי מעשה שמקבלים האחד את השני, אנשי שיחה מלאי נועם”.

עד לפני שלוש שנים היה חבל ארץ זה ללא פעילות חב”דית קבועה. מציאות זו השתנתה לאחר שהגיעו להתיישב ביישוב עמיקם, הגדול מבין השלושה, בני הזוג רובין זמן קצר לאחר חתונתם. “עוד לפני החתונה ידעתי שאני מייעד את חיי להפצת המעיינות. למה דווקא לאיזור הזה? כי הכרתי אותו היטב בזכות העובדה שגדלתי בבנימינה הסמוכה וגם חלק מחבריי גדלו במושבים הללו”, אומר הרב רובין בחיוך ביישני.

הרב רובין ורעייתו פועלים רבות ונצורות, בנועם ובלי ‘צלצולים’. “היו לא מעט אנשים שחששו עם בואנו, היו שחשבו שבאנו לסגור כבישים בשבת ולהצר את השלווה הקיימת כאן, אבל מהר מאוד הבינו כולם שלא זו דרכה של חב”ד, ומאז אנו זוכים להערכה גדולה מצד אנשי המקום. בפעילויות שאנו עורכים ישנה השתתפות גדולה, ואת השינוי הגדול שהתחולל כאן ניתן לראות בבית הכנסת אשר מאז בואנו נפתח לראשונה לתפילה בשבתות ובימים טובים. בשנה האחרונה המקום החל לפעול גם בראש חודש, כאשר מגיעים אליו מתפללים גם ממושבים סמוכים”.

ילד מחפש מהות

הרב רובין אמנם גדל במושבה בנימינה, אך למעשה הוא נולד בעיר צ’רנוביץ’ באוקראינה, בבית ללא כל מסורת יהודית. “לא ידעתי כלום על תורה ומצוות, אפילו לא על פסח ויום כיפורים. לארץ ישראל עלינו כאשר הייתי בגיל שש שנים בלבד. הוריי קבעו את מגורינו בבנימינה בזכות קרוב משפחה שהתגורר במקום והמליץ לנו עליו. כשנכנסתי לבית ספר במושבה, על–אף שהיה לא דתי קיבלתי הלם תרבותי, לראשונה שמעתי על מצוות ומנהגי יהדות בסיסיים.

“בילדותי שלחו אותי הוריי לקייטנת חב”ד בהנהלת השליח במושבה הרב יהושע אדוט. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם חב”ד. כשהגעתי לגיל שלוש עשרה, היה ברור שהשליח הוא זה שיכין אותי לקראת בר המצווה שלי. בגיל ארבע עשרה התחלתי להרגיש מיאוס וריקנות מכל הווי החיים הלא דתי; למרות גילי הצעיר חיפשתי עומק ומשמעות, והתחושה הייתה שכל התחביבים של חבריי, בייחוד ספורט, אינם אלא דבר שטחי”.

כמי שגדל בבית של עולים מברית המועצות, כיוונו אותו הוריו לחיים של עבודה ועמל. “זה מה שיקנה לך משמעות לחיים”, הסבירו לו וזאת אכן עשה. מדי יום לאחר יום לימודים היה עובד בעבודות מזדמנות, עובר מעבודה לעבודה, אבל כל זה לא טשטש אצלו את אותה תחושת חיפוש פנימי. “אני זוכר את עצמי חושב במשך שעות וימים על משמעות החיים והבריאה. היה ברור לי שמשחקי כדורגל וכדורסל לא יכסו על הגעגוע הפנימי.

“יום אחד, שעה שצעדתי באחת מרחובות בנימינה, חושב על תכלית החיים, פגשתי מולי את השליח הרב יהושע אדוט. הוא מקדם אותי בברכת ‘צהריים טובים’ ומציע לי להשלים מניין לתפילה בבית כנסת חב”ד. גם כך הייתי נתון בחיפוש מתמיד, ובית כנסת זה משהו שסקרן אותי. הסכמתי מיד. אז עוד לא ידעתי להתפלל, לא היה לי שמץ של מושג כמה תפילות מתפללים בכל יום ומה ההבדל בין חומש לסידור או תהילים.

“נכנסתי בגישה שאני עושה מצווה, הצצתי ונכבשתי. הרב אדוט שראה שאני מתרגש מהמעמד, הציע שאתן לו את מספר הטלפון שלי, וכל אימת שהם יזדקקו למניין, הוא יטלפן אלי. בתוך תקופה קצרה הוא כבר לא היה צריך להתקשר אלי, שכן הפכתי להיות אחד המתפללים הקבועים במניין. שנתיים לאחר מכן, בגיל שש עשרה, נכנסתי ללמוד בישיבה ברמת אביב ומאוחר יותר אף זכיתי ללמוד בצפת, ומשם, בשנת תשס”ח, טסתי לקבוצה”.  

הפחד התפוגג

לאחר נישואיו עם רעייתו חיה מושקא, היה ברור לבני הזוג שהם יוצאים לשליחות. “עוד לפני שנכנסתי ללמוד בישיבה ברמת אביב, קסם לי העניין של יציאה לשליחות. מדי יום הייתי מקים דוכן תפילין בתחנת הרכבת בבנימינה ומניח תפילין עם הנוסעים. נוכח העבודה שלא היה שליח ביישובי חבל אלונה, הרגשתי שאני רוצה לפעול באיזור הזה. התחלנו להתעניין ביציאה לשליחות לשם”.

הדבר הראשון שעשו בני הזוג רובין, היה לכתוב לרבי. “היו לנו לא מעט חששות, איך יקבלו אותנו במקום, איך נסתדר ביישוב ללא שום יהודי דתי המתגורר בו. התשובה שקיבלנו מהרבי הייתה מדהימה. הרבי כותב שלמרות המעלה בלימוד התורה, בכל זאת כיוון שמדובר ב’פיקוח נפש’ ובהשפעה על הזולת, הרי יש כאן עניין של ‘לא תעמוד על דם רעך’, ומכיוון שיד ההשגחה העליונה חננה אותך כך שקולך יישמע, הרי זו מצווה ששייכת לך והיא דוחה לימוד תורה”.

לאחר תשובה כל כך ברורה ולאחר שקיבל את הסכמת השלוחים באזור, שכרה המשפחה בית ביישוב הגדול מבין השלושה — עמיקם, וכך החלו בעבודת השליחות. “היו לא מעטים שהביטו עלינו בהתחלה בצורה מוזרה, חשנו שישנה חשדנות רבה, אך היא נעלמה ונגוזה מהר מאד. התושבים הבינו שאנחנו לא אותם חרדים שמראים להם בטלוויזיה מדי יום. הקשר עם רבים מהתושבים הפך מהר מאוד להיות קשר לבבי, וזה בסיס הקשר איתם”.    

ובכל זאת, שליחות במושב שונה משליחות בעיר?

“שונה בהחלט. בעיר, ישנן עסקים אליהם אתה יכול להיכנס ולהציע לאנשים להניח תפילין, אתה פוגש אנשים ברחוב ומציע להם להניח תפילין, יש גם מוסדות שונים שעמם אתה מתחבר. כאן אין מרכז של חנויות, אם אתה רוצה להשפיע אתה צריך לפגוש את האנשים בבתים שלהם. בשנה הראשונה עברנו בית אחר בית והודענו לאנשים על בואנו. במרבית המקומות התקבלנו בחום ובלבביות. בביקורי הבית היה מדהים להיווכח עד כמה לאנשים היה או יש קשר עם חב”ד בארץ ישראל או ברחבי העולם”.

בעת מבצע ‘צוק איתן’ יצא הרב רובין במבצע תפילין נרחב במושבים, וההענות הייתה גבוהה. “היה אדם שהגעתי אליו ואמר לי שראה את הפרסום של חב”ד על מבצע תפילין והתכוון להתקשר אלי, אבל הנה הקדמתי אותו. הוא קרא גם לבנו להניח תפילין ואמר לי ‘אתה יודע למה הכנסתי אותך לבית שלי? כי אתה חב”דניק, במלחמת שלום הגליל, סיפר, סיכנתם את עצמכם כדי להגיע לעומק השטח ולפעול איתנו’”.

אם מדברים על צבא וביטחון, הרי שבישוב עמיקם מתגורר האלוף במיל. יואב גלנט שעמו שומר הרב רובין על קשר קרוב וטוב. הרב רובין מבקש לא להרחיב את הדיבור על כך, אך מציין שלאיש ישנה הערכה גדולה מאוד לפעילות של חב”ד. הקשר שלו עם חב”ד החל עוד בזמנו של הרב מיידנצ’יק ונמשך על ידי נכדיו”.

רוכב האופניים הצטרף

אחד הנדבכים המרכזיים שמבציעים על השינוי שחל ביושבי אלונה עם בואו של השליח, זהו המצב בבית הכנסת. “כשהגעתי לעמיקם לא היו כאן מניני תפילה בשבתות. היו מגיעים ארבעה או חמשה אנשים ומתפללים לבדם. בימי חול המקום כלל לא היה נפתח. כיום המצב הוא שיש מניני תפילה בשבתות, מדי שבת, ובראש חודש. בהתחלה זה היה קשה, כאשר כמעט מדי שבת היה צריך לחפש אנשים להשלמת המניין”.

בפיו של הרב רובין סיפורי השגחות פרטיות רבות על העשירי למניין בשבתות, והוא משתף אותנו במקרה אחד מדהים שאירע לאחרונה. “ישנם כמה אנשים שיש לי היכרות איתם שאני מבקש מהם להגיע, לרוב הם נענים. אם עדיין אין לנו מניין, אני פונה לבקש מרוכבי האופניים הרבים שעוצרים ביישוב למנוחה, שיזכו במצווה להשלים לנו מניין.

“שבת אחת הצלחנו לאסוף תשעה אנשים והיה חסר לנו עשירי למניין. מתוך התושבים המקומיים לא היה לי עוד את מי להביא, וניגשתי אל קבוצות רוכבי האופניים לבקש מהם להשלים לנו מניין. ביישוב בדיוק שהתה קבוצה של כשלושים רוכבים, עברתי אחד אחרי השני, אך כולם סירבו בנימוס. לא ידעתי מה לעשות. זה חצי שעה שאני מחוץ לבית הכנסת מחפש מניין, והחשש היה שגם מתוך התשעה שהיו לנו, חלקם ילכו.

“לבסוף נותרו עוד שלושה רוכבי אופניים שישבו מתחת עץ אלון למנוחה. ניגשתי לכיוונם וביני לבין עצמי ביקשתי מהקב”ה שתהיה לי סייעתא דשמיא והצלחה. ניגשתי אליהם, ברכתי אותם בשבת שלום ושאלתי אם ייאותו להשלים לנו מניין. שניים מהשלושה שמעו אותי ומיד הצביעו לעבר השלישי ואמרו: ‘הנה הוא בטח ישלים לך מניין’. כך אכן היה. הוא הניח את האופניים שלו על גג הרכב והתלווה איתי לבית הכנסת.

“בסיום התפילה יצא לנו לשוחח, ושאלתי אותו לפשר הקביעה של חבריו שהוא יבוא להשלים מניין. הוא סיפר לי כי זמן מה קודם לכן סיפר להם שהסבא שלו שהתגורר בדרום אפריקה בעיר לא גדולה, היה משלים המניין הקבוע של בית חב”ד המקומי. בכל פעם שלא היה מניין, השליח היה קורא לו להשלים מניין, ‘והנה אתה מגיע לבקש ממני להשלים מניין. איך אוכל שלא להגיע’?”  

שליחות בקשר אישי

הפעילות בעמיקם ובשני הישובים הסמוכים היא רצופה ומתנהלת סביב מעגל השנה; פעילות למבוגרים, ילדים, נערים ואף זקנים. פעילות רחבה מתקיימת גם אם אנשי כוחות הביטחון ומשמר הגבול הנמצאים בסמוך. אך מה שמאפיין יותר מכל את השליחות ביישובי אלונה, זהו הקשר האישי.

“אנחנו משתדלים להיות חברים של כולם, להיות אוזן קשבת לכל מי שצריך. קבענו את הראיון לתשע וחצי ודחיתי אותך בחצי שעה, לאחר שהגיעו אלי בני זוג שסיפרו על אח של האיש שנמצא בתאילנד ומצבו לא טוב, וחשבנו יחד איך אנחנו יכולים לסייע לו. אנשים מגיעים אלינו הביתה כמעט מדי יום לשוחח, או שאנחנו מגיעים אליהם. ביקורי בית זה אחד מכלי הפעילות הבולטים שלנו”.

בפיו של הרב רובין סיפורים רבים. “הייתה משפחה שניסיתי ליצור איתם קשר, אך הם בתחילה לא הסכימו לשתף פעולה. היינו אצלם בביקור בית, היה טוב ונחמד אך הם לא הגיעו לפעילויות שקיימנו. חלפה שנה, ואני מקבל טלפון מאֵם המשפחה שמספרת על בנה שנפל למשכב והם זקוקים לעזרה. מאז אֵם המשפחה התקרבה מאוד לדרך התורה, וקבענו שיעור מדי שבוע לכל בני המשפחה בביתם”.

כאמור, הקשר של השליח עם התושבים הוא אישי וקרוב, והסיפור הבא אף הוא ממחיש זאת. “לפני כשנה וחצי, לקראת ל”ג בעומר, התקשרתי לחבר במושב; הוא ורעייתו ציפו לפרי בטן כבר כמה שנים ולא נושעו. סיפרתי לו על הסגולה בעזרה לתהלוכה, הוא קפץ על המציאה, בעצמו הוא התבייש לבוא ולהשתתף, אך הוא הרים תרומה נכבדה. והנה אתמול פגש אותי בצרכנייה ובישר לי שנולדה להם בתם הראשונה”.

חבל אלונה מוכן לגאולה

בעמיקם לא תחזו ברב העומד ודורש ברבים. זה פשוט לא הסגנון, אך שיעורי תורה ביישוב זה ובשני הישובים הסמוכים, מתקיימים ועוד איך. “השיעורים הם יותר בחברותות או בקבוצות של שניים או שלושה. יש לנו כמה וכמה שיעורים קבועים כמעט מדי יום. יש בחור שאנחנו לומדים יחד זה שלוש שנים, פגשתי אותו לראשונה בבית הכנסת והפך להיות החברותא הקבוע שלי בחסידות.

“מדי שבת אנחנו יושבים ללמוד, עברנו כבר על כל ספר התניא, למדנו עשרות מאמרים ושיחות, ורואים בחוש שלימוד התורה משנה. הוא קיבל על עצמו להניח תפילין כל יום ועוד מצוות שהוא נוטל על עצמו, והוא בדרך העולה בית א–ל.

“יש לנו עוד מקורב, יהודי עם נשמה גדולה, שבתחילה מיאן לשתף פעולה. היינו מזמינים אותו לאירועים שקיימנו, אך אף פעם הוא לא הגיע. בהזדמנות אחת הצלחתי לשכנע אותו והוא הגיע, ומאז אין אירוע שהוא מחמיץ. אני זוכר את המשפט שהוא אמר לי לאחר אותו אירוע ראשון: ‘אני מקווה שתמשיכו לגעת לי בנשמה’. הסיפור של האיש הזה ואחרים רק לימדו אותנו לא להתייאש מאיש, לכל אחד הקצב שלו”.

אנחנו מדברים על שיעורי תורה, זה דורש ממך הכנה מיוחדת?

“האתגר הכי גדול הוא להתאים את רמת הלימוד לאיש שיושב מולך. במושב אין לך את הפריבילגיה לבחור קהל יעד, כאן כל אחד ‘קהל’ בפני עצמו, חסרונו של כל אחד מורגש, ולהיפך. אני מוצא את עצמי תמיד מתכונן לקראת שיעורים, מפשיט את הדברים לעצמי כדי שיובנו גם אצל מי שלא התחנך על ברכי התורה. העבודה שלנו היום קלה יותר בשל ארגונים חב”דיים שעוסקים בהנגשת חומרי לימוד, אני משתמש בזה וזה עובד”.

מטבע הדברים בפעילות בעלת אופי כזה, קשה לגייס תומכים. איך אתם מצליחים להשיג מימון לפעילות?

עובדים קשה כמו כל שליח ורואים ניסים ונפלאות. בימים הראשונים שהגענו לעמיקם ניגש אלינו יהודי וביקש לכתוב לרבי באמצעות ה’אגרות קודש’, הוא סיפר שהוא מתעתד לפתוח עסק חדש והוא רוצה לבקש ברכה, ‘וזה קשור גם אלייך’, הודיע לי. כששאלתי איך זה קשור אלי? הוא הסביר לי שבכוונתו לממן לנו את דמי השכירות למשך שנה. הייתי בהלם. לא ציפיתי לזה. כתבתי איתו יחד, ואכן, במשך כל השנה הראשונה הוא התנהל בתשלומים מול בעל הבית.

“לאחרונה הייתה לנו עוד השגחה פרטית מדהימה שקשורה אף היא בנושא הכספי. הבית שבו אנו מתגוררים, הוא יחסית קטן והיו לנו מחשבות לעבור לבית אחר, רק שקשה למצוא כאן בתים פנויים. כמה פעמים ביקשנו מבעל הבית להרחיב את הבית על ידי בניית עוד חדר, אך הוא סירב בנחרצות. יום אחד אני מתעורר בבוקר, פותח את החלון ורואה פועלים עובדים. מה הסתבר? בעל הדירה מוסיף עוד חדר ממ”ד אותו חויב לבנות”…  

ביישובי חבל אלונה העולם כבר מוכן לגאולה?

“בוודאי. הרבי מדגיש כל הזמן שעלינו לדאוג שלא יידח ממנו נידח ורואים זאת בבירור. אנשים שהיו רחוקים ולא חונכו על כך, מתקרבים ליהדות. כל הנושא של ‘משיח’ הוא מאוד פופולארי, אין מי שלא מחכה כבר להתגלותו של הרבי. אף פעם לא היו לי וויכוחים על–כך, להפך, אנשים צמאים לכך.

“מדי יום ביומו מרגישים איך הרבי מלווה אותנו בכל צעד ושעל. מצד המציאות של העולם זה לא הגיוני שנגור כאן ולא באחת מקהילות חב”ד, או לפחות בעיר גדולה שם יש לך מניני תפילה ומקווה. כמעט ואין עוד אנשים דתיים באזור שלנו. זה שאנחנו נמצאים כאן ופועלים, זה בזכות הכוחות שאנו מקבלים מהרבי ואנשים מקבלים את זה”.  

לסיום, מהן התוכנית שלכם לעתיד?

“אין לנו יומרות גדולות. אני לא חולם על הקמת מבנה גדול וכדומה. יש כאן כבר בית כנסת והחלום שלי הוא שיהיו בו מניינים תמידין כסדרם, ושנצליח להגיע לכל תושב ותושבת ולהאיר אצלם את אור היהדות ושיהיו מוכנים לגאולה”.

גלגולו המרתק של חומש

באמתחתו של הרב רובין סיפורים ואפיזודות רבות מביקורי הבית, והוא בוחר עבורנו את הסיפור המיוחד מבחינתו. “הגענו למשפחת רוט ביישוב, אבי המשפחה, אדם נחמד מאוד, רופא שיניים במקצועו. לאחר שאנו משוחחים זמן מה, הוא ניגש לארון הספרים בביתו ומוציא משם חומש. ‘אתה רואה את החומש הזה?’ שאל אותי. ‘הוא שייך לאבי, ויש מאחוריו סיפור מדהים של השגחה פרטית. מהו אותו סיפור מיוחד? מסתבר שאביו נולד וגדל בעיירה ציורית בבורגנלנד שבאוסטריה, בגבול הונגריה וסלובקיה. בעיירה התגוררו שתים–עשרה משפחות יהודיות.

האבא יצחק סיפר כי הוא זוכר את עצמו הולך עם אביו לבית–הכנסת ולומד עמו מתוך חומש גדול. חייו של יצחק הצעיר ושל בני משפחתו השתנו באחת לאחר שאוסטריה סופחה לגרמניה, או אז הגרמנים הארורים ריכזו את המשפחות היהודיות. החתימו אותם על טופסי ויתור על רכושם לטובת הרייך, ולמחרת העבירו אותם אל מעבר לגבול.

באותה עת עדיין לא הוקמו מחנות ריכוז, הם הגיעו להונגריה ומשם נשלחו בחזרה לגבול. כך כמה פעמים. בשלב מסוים איימו עליהם שאם ינסו לחזור לגבול, יוצאו להורג. בסופו של דבר נכנסו להונגריה והתקבלו בסבר פנים יפות על–ידי אנשי הקהילה היהודית במדינה. אף על פי כן, לבני משפחת רוט היה ברור שעתידם אינו בהונגריה, וכך המשפחה החליטה לעלות לארץ–ישראל. למסע הארוך הצטרפו עוד שלוש משפחות מהעיירה. בדיעבד התברר שהגירוש מהבית הציל את חייהם מאימי השואה האיומה.

לאחר כמה עשרות שנים, חבר של יצחק רוט שכנע אותו להצטרף אליו לתפילה, ובבית הכנסת ניגש אליו אחד ממכריו וחומש בידו. הוא פתחו והצביע על שתי מילים שנכתבו בכתב–יד, בגרמנית: ‘הוגו רוט’. יצחק רעד מהתרגשות, הוא לא האמין למראה עיניו. ‘הוגו’ היה כינויו של אביו, חיים רוט. אביו נהג לרשום את שמו על כל הספרים. יצחק החזיק את החומש, דפדף בדפיו ולא יכול היה לעצור את פרץ רגשותיו.

יצחק רוט ידע שבית–הכנסת בו נהג להתפלל עם אביו, הועלה בלהבות בידי הנאצים. בדיעבד התברר כי הצוררים החרימו כמה ספרי–קודש והעבירו אותם לאוניברסיטה מקומית לצורכי ‘מחקר’. לאחר השואה החליטו שלטונות אוסטריה להעביר את הספרים לרשות הקהילה היהודית המקומית. ראשי הקהילה שלחו מקצת הספרים לאוניברסיטה העברית בירושלים, שם סברו שמקומם הטבעי הוא בבתי–הכנסת, והם חולקו לבתי–כנסת שונים ברחבי הארץ.

מה הסבירות שאותו חומש יגיע דווקא לבית הכנסת בשכונת מגוריו בפתח תקווה? המשפחה כולה הרגישה שהספר נשלח אליה משמים. קשה להבין בהיגיון כיצד החומש שאבי המשפחה למד בו בילדותו, באוסטריה, ושנגזל בידי הנאצים, הגיע דרך גלגולים רבים עד בית–הכנסת שבו אבא התפלל כאן בארץ ישראל.

בנו, זה שמתגורר בעמיקם, הפך להיות מהידידים הגדולים של בית חב”ד ביישוב. יחד יזמנו טיפולי שיניים לכאלה שאין ידם משגת לשלם זאת.