לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

מהענינים המיוחדים שיכולים ללמוד מהנהגתו של בעל ההילולא: א) לא להסתפק עם הישגי העבר. ב) עבודת השם  צריכה להיעשות בשמחה * משיחות ש״פ בא, ד׳ שבט ה׳תשמ״ח. מוגה תרגום מאידיש

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

א. שבת זה הוא השבת שלפני — ומיני׳ מתברך — עשירי בשבט, יום ההסתלקות–הילולא דכ״ק מו״ח אדמו״ר.

ושייכות מיוחדת לשבת זה עם יום ההילולא, שהרי, כבר בשבת מתחילים לעסוק בעניני ההילולא — כידוע פרטי ההנהגות על–פי מנהג ישראל בשבת שלפני ההילולא, עלי׳ לתורה, וכיו״ב (״נהרא נהרא ופשטי׳״).

ועל אחת כמה וכמה ביום הילולא של צדיק, שביום הסתלקותו (ועל דרך זה ביום ההילולא שלו מידי שנה), ״כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו״ עולים ונכללים למעלה, ו״מתגלה ומאיר בבחינת גילוי מלמעלה למטה .. ופועל ישועות בקרב הארץ״.

ובפרט ביום ההילולא של נשיא הדור, ש״הנשיא הוא הכל״, ובלשון הרמב״ם ״לב כל קהל ישראל״ — מובן, שיום ההילולא שלו וההכנות לכך בשבת שלפניו שייכים לכל אחד ואחד שבדור.

וזהו גם היסוד להצעה שבשבת שלפני עשירי בשבט יעלה כל אחד לתורה, שהרי יום ההילולא של הנשיא שייך לכל יהודי, ״הוא הכל״.

ובפרט בשנה זו שהשבת שלפני יום ההילולא הוא שבת פרשת בא, והרי ההסתלקות (בשנת תש״י) היתה בשבת פרשת בא.

ומזה מובן שהשבת שלפני עשירי בשבט (ובודאי ביום עשירי בשבט) הוא זמן זכאי ועת רצון וצריכים לנצלם כדי להתחזק ב״כל מעשיו ותורתו ועבודתו״ של בעל ההילולא, ללכת “בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד”.

ב. ויובן בפרטיות יותר בהקדם הביאור בדיוק לשון הרמב״ם הנ״ל בנוגע למלך ונשיא שהוא ״לב כל קהל ישראל״. שפירוש הדבר בפשטות: כשם שחיות כל הגוף תלוי בלב כך חיות ״כל קהל ישראל״ תלוי במלך.

אלא שעדיין צריך להבין: חיות הגוף הרי תלוי בעיקר במוח שבראש, ואדרבה: ״עיקר משכן הנשמה״ במוחין שבראש, וממנו נמשך חיות לכל אברי הגוף (גם ללב). ואם–כן מדוע מדמה הרמב״ם מלך ללב ולא למוח?

ונוסף לזה: ענינו של המלך הוא שמנהיג את העם — ״אשר יוציאם ואשר יביאם״. וזהו בדוגמת הראש המנהיג את כל אברי הגוף [ולכן מצינו בכמה מקומות שהמלך נקרא ״ראש״], ואם–כן מדוע מדמה הרמב״ם את המלך ללב?

ויש לומר הביאור בזה:

המעלה שבהשפעת הלב לאברי הגוף לגבי השפעת המוח אליהם היא בכך שאברי הגוף מקבלים מהלב את אותה החיות.

מה שאין כן החיות הנשפעת (בגלוי) לאברי הגוף מהמוח שבראש, היא באופן שכל אבר מקבל ״חיות וכח״ השייך לו ״כפי מזגו ותכונתו, העין לראות והאוזן לשמוע והפה לדבר והרגלים להלוך״.

ויש להוסיף: שאפילו הרצון המלובש במוח שבראש, המנהיג את כל האברים, הנה אף על פי שענין וגדר הרצון נמצא בכל האברים בשוה — הרצון ״להניע הרגל״ הוא שוה לרצון ״להניע הראש״, ואפילו — לרצון להשכיל –

הנה מובן בפשטות שבפועל הם רצונות שונים: רצון להניע הרגל, רצון להניע הראש, רצון להשכיל.

מה שאין כן החיות הנמשך מן הלב לכל אברי הגוף הוא באופן שכל האברים מקבלים אותה החיות. וכפי שרואים בפשטות, שמהלב נמשך דם לכל האברים — בכל האברים אותו הדם.

ומכיון שבדם מלובש החיות — ׳׳כי הדם הוא הנפש״ — הרי מובן, שבכל האברים נמשך אותו החיות.

ועל פי זה יובן מה שכתב הרמב״ם שהמלך הוא ״לב כל קהל ישראל״ — כי נוסף על זה שהמלך מנהיג את העם, ומשפיע אליו כל צרכיו (לכל אחד ואחד צרכיו), שמצד זה נקרא ״ראש הדור״, הרי הוא גם משפיע (ויש לומר, שאדרבה, זהו עיקר ענינו) אל העם מענינו (של המלך) הוא, שזה נשפע לכולם בשוה.

וכפי שמצינו בנוגע לקריאת פרשיות התורה שהמלך הי’ קורא ב״הקהל״ בתור שלוחו של הקב״ה, ״להשמיע דברי הא–ל״, שלכל אחד ואחד [״חכמים גדולים״ ואלה שאינם מבינים פירוש המילות כי לא מבינים בלשון הקודש] נשפע אותו הענין (ד)״דברי הא–ל״.

ג. ומזה מובן בנוגע לנשיאי ישראל שבכל דור, שבנוסף לההוראות שכל נשיא נותן לאנשי דורו [הן הוראות כלליות והן הוראות פרטיות], הרי הוא גם משפיע אליהם מענינו הוא (של הנשיא), על–ידי הנתינת–כח שנותן להם לעשות (על כל פנים) ״אפס קצהו ושמץ מנהו״ מעבודתו בקודש.

ומכיון שהנשיא הוא ״לב כל קהל ישראל״ — יש לומר, שהענינים שאנשי הדור מקבלים מהנשיא [ובפרט ה״הוראות״ שלמדים מהנהגתו של הנשיא] — הרי הם תפקידו המיוחד של הדור הזה.

ועל–דרך הידוע בפירוש מאמר רז״ל ״במאי הוי זהיר טפי״, שלכל אחד יש מצוה הנוגעת אליו במיוחד, שבה מאיר (זהיר מלשון זוהר ואור) ביותר האור אלקי, ועד שמצוה זו היא ה״שער״ לכל המצוות שמקיים, שלכן צריך להיות ״זהיר (כפשוטו) טפי״ במצוה זו.

ד. מהענינים המיוחדים שיכולים ללמוד מהנהגתו של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו (בעל ההילולא דעשירי בשבט) — ענינים הנוגעים במיוחד לדורנו זה, כנ״ל:

א) לא להסתפק עם ההישגים של העבר, אלא להוסיף עוד בזה במשך כל הזמן כו’.

הן בעבודתו עם עצמו, והן בעבודה דהפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה.

ב) כל ענין בעבודת השם (הן בעבודתו עם עצמו, והן העבודה להשפיע על הזולת) צריכה להיעשות בשמחה ובטוב לבב.

ונוסף לזה: ההשפעה על הזולת צריכה להיות באופן כזה, שתגרום לשמחה ותענוג גם אצל הזולת.

ושני ענינים אלו מרומזים בשמו של בעל ההילולא — ״יוסף יצחק”:

״יוסף״ — מלשון הוספה. להוסיף כל הזמן, הן בנוגע לעבודה עם עצמו, והן בנוגע לעבודה ד״יוסף ה׳ לי בן אחר״, להשפיע ולפעול על יהודי שהוא במצב ד״אחר״ ולעשות ממנו ״בן״. ועל דרך זה אם בענין אחד הוא עדיין ״אחר״ — שיהי׳ גם בענין זה ״בן״.

ו״יצחק״ — מלשון צחוק ותענוג, שכל ענין בעבודת השם יעשה מתוך תענוג ושמחה.

וצחוק ותענוג זה, לא רק בנוגע לעצמו אלא גם (כנ”ל) בנוגע לזה שצריכים לקרבו ליהדות, שהתקרבותו לתורה ומצוות תהי׳ (לא מצד יראת העונש וכיו״ב, אלא) על ידי זה שמרגיש הטוב טעם ותענוג שיש בתורה ומצוות.

וגם זה מרומז בשם ״יצחק״, על שם ״כל השומע יצחק לי״ — ״כל השומע״ שנולד עוד ילד יהודי, כלומר, שניתוסף ביהדות, הרי זה מוסיף אצלו שמחה ותענוג.

ה. ועוד ענין בזה:

שני השמות (״יוסף יצחק״) קשורים עם הגאולה העתידה [שלכן מתחילים שניהם באות יו״ד המשמשת בלשון עתיד]:

״יוסף״ — ״על שם שעתיד הקב״ה להוסיף ולגאול את ישראל ממלכות הרשעה כשם שגאל אותם ממצרים, דכתיב והי׳ ביום ההוא יוסיף ה׳ שנית ידו וגו׳״:

ועל דרך זה בנוגע ל״יצחק״ — לשון עתיד, כי לעתיד לבוא יתגלה ה״צחוק ותענוג העליון״.

ויש לומר, שהשייכות ד״יוסף״ ו״יצחק״ לגאולה העתידה היא גם מצד זה שהעבודה דלעתיד לבוא תהי׳ באופן ד״יוסף״ ו״יצחק”:

מכיון שלעתיד לבוא לא יצטרכו להתעסק וללחום ולבטל ענינים בלתי–רצויים, כי ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״ — במילא תהי׳ העבודה רק להוסיף (״יוסף״) בקדושה גופא, ״ילכו מחיל אל חיל״ להמשיך ״אורות נעלים ביותר״.

וכל הענינים שישראל יפעלו בעולם, יתקבלו בעולם (לא בדרך כפי׳, אלא) מתוך שמחה ותענוג.

ו. ועל–פי הידוע שתיבה המתחלת באות יו״ד מורה הן לשון עתיד והן לשון הוה (תמידות) — יש לומר, שהענינים ד״יוסף״ ו״יצחק״ בעבודת ה׳ עתה (הוספה ותענוג) והענינים ד״יוסף״ ו״יצחק״ שיהיו לעתיד לבוא, יש ביניהם קשר ושייכות:

כל הענינים דלעתיד לבוא תלויים ב״מעשינו ועבודתינו״ עתה. ולכן, על–ידי העבודה עכשיו באופן ד״יוסף״ ו״יצחק״ (להוסיף בתורה ומצוות (״יוסף״) מתוך שמחה ותענוג (״יצחק״)) באים לזמן ד״יוסף ה׳ שנית ידו״ ול״צחוק ותענוג העליון״ שיהי׳ בגאולה העתידה.

ולכן עבודה זו היא תפקידו המיוחד של דורנו (כנ״ל ס״ג) דור האחרון של הגלות, שתפקידו להביא את הגאולה.

ז. המסקנה וההוראה מכל האמור לעיל בנוגע לפועל:

החל משבת זו (לפני יום ההילולא דעשירי בשבט) ובימים שלאחרי זה — צריך כל יהודי [ובפרט אלו שזכו לראות את כ״ק מו״ח אדמו״ר, או להתאחד עמו על–ידי לימוד תורתו] להתכונן ליום ההילולא של נשיא דורנו, ״לב כל קהל ישראל״ שבדור,

על–ידי קבלת החלטות טובות, ולהביאם לפועל, להתחזק בהליכה ״בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נצח סלה ועד״, החל מלימוד תורתו, ותורה בכלל, ובאופן כפי שבעל ההילולא תבע, שלימוד התורה של יהודי צריך להיות באופן שלא רק הוא לומד תורה (ועד שמתאחד עמה ב״יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל כו’״), אלא שהתורה מלמדת אותו כיצד עליו להתנהג.

ו״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״ — קיום המצוות בהידור, ובפרט בכל הפעולות שבעל ההילולא יסד, ובכללות — הפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה.

ובמיוחד:

לעורר ולפרסם בכל מקום ומקום שיעשו בעוד מועד את ההכנות המתאימות לכל הענינים ומנהגים הקשורים עם יום ההילולא (שכבר נדפסו בפרטיות) — בנוגע לתפלות היום: הוספה בלימוד התורה, כולל לימוד תורתו של בעל ההילולא: הוספה מיוחדת בנתינת הצדקה, וכו’:

ועוד וגם זה עיקר: לארגן שביום ההילולא תהיינה התוועדויות בכל מקום ומקום, באופן ד״ברוב עם הדרת מלך״ — בכל מקום מתאים לפי תנאי המקום והזמן בכדי שיהי׳ ״ברוב עם״ עד כמה שאפשר.

וההכנות לזה בעוד מועד צריכים להיות במיוחד בשנה זו, כאשר יום ההילולא חל בערב שבת, שבו ביום קשה לערוך התוועדות ״ברוב עם״, כיון שעסוקים בהכנות לשבת. ועל דרך זה בליל שבת, כיון שצריך לסעוד סעודת שבת ביחד עם בני ביתו וכו’, ואפילו ביום השבת — גם זה מוגבל רק לאלו הנמצאים בסמיכות מקום.

ולכן צריך כבר עתה להתחיל בהכנות כיצד ומתי לערוך ההתוועדות בימים שלאחרי יום ההילולא,

ומה טוב — שיעשו התוועדות הן ביום ההילולא, או בשבת שלמחרתו, והן בימים שלאחרי זה — באופן וזמן המתאים שיותר יהודים ישתתפו בזה, באופן ד״ברוב עם הדרת מלך״.

ובהתוועדות זו בקשר עם יום ההילולא יתחזקו כולם יחד ללכת ״בדרך ישרה אשר הורנו מדרכיו כו’״, בכל הפרטים הנ״ל,

ובהדגשה: באופן ד״יוסף״ — הוספה ועלי׳ בכל עניני טוב וקדושה, ו״יצחק״ — מתוך שמחה, המקיפה את כל מציאותו.

ובאופן ש״יוסף״ (הוספה) ו״יצחק״ (שמחה) המקיפה גם את חלקו בעולם, על ידי זה שיהודי מנצל דברי הרשות ״לשם שמים״ ו״בכל דרכיך דעהו״, שהוא (אינו פורש מהם, אלא) משתמש בהם גופא ״לשם שמים״ ו״דעהו״. ואז צריך להתוסף בזה. ובודאי נותן הקב״ה הברכות והאפשרות לכך שיהי׳ באופן מתמיד (“יוסף״), עוד ועוד, בבני חיי ומזוני רויחי ובכולם רויחי, כיון שהוא מנצל את הכל לשם שמים כו’.

וזה נעשה הכנה קרובה לשלימות הגילוי של ״יוסף״ ו״יצחק״ בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי׳ ״בא אל פרעה״, ״דמיני׳ אתפריעו ואתגליין כל נהורין״, ו״ויהי בשלח פרעה את העם״, לא רק ביטול הגלות, אלא פרעה וגלות בעצמם עוזרים ו״שולחים״ יהודים מהגלות,

ועד ל״אז ישיר״, השירה העשירית, ו״שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה״ — ו״הקיצו ורננו שוכני עפר״, ובעל ההילולא בתוכם ובראשיתם,

וביחד עמם — כל יהודי דורנו זה, נשמות בגופים. ואף על פי שכתוב שאצל כל יהודי צריך להיות ״אל עפר תשוב״, על כל פנים ״שעה אחת קודם תחיית המתים״ — מובן, שעתה אפשר לצאת ידי חובת ״ואל עפר תשוב״ בעבודה רוחנית — עבודת הביטול (עפר), ענין המיתה בעבודה רוחנית.

והולכים כולם יחד לארץ הקודש,  לירושלים עיר הקודש, בבית המקדש השלישי, ובאופן ד״אחישנה״, לא עיכבן אפילו כהרף עין.