מדור לדור נעשתה עבודה זו שייכת ליותר ויותר יהודים, ובמקביל לכך — נעשתה העבודה קל

מדור לדור נעשתה עבודה זו שייכת ליותר ויותר יהודים, ובמקביל לכך — נעשתה העבודה קלה יותר . . עד שהכשירו את ה”חוצה” שהוא עצמו יהפך להיות “נרות להאיר”  משיחת כ”ף מרחשון, ה’תשמ”ה — בלתי מוגה

א. הוזכר לעיל (בהשיחה) אחת ההוראות העיקריות של בעל יום ההולדת שצריכים להיות “נרות להאיר”.

והנה, הוראה זו, עם היותה הוראה עיקרית ביותר, הרי היא באופן של נקודה בלבד, מבלי להיכנס לפרטי הדברים. ולכן, נוסף לזה, יש להתעכב על הוראה נוספת של בעל יום ההולדת, שבה באים הדברים בפרטיות יותר.

והכוונה — לשיחתו הידועה בענין “כל היוצא למלחמת בית דוד”, שבה ביאר בארוכה ובפרטיות את התפקידים של “חיילי בית דוד”, כדלקמן.

תוכן השיחה בקיצור: “בית דוד” קאי על גילוי אורו של מלך המשיח — משיח בן דוד. ומלחמת בית דוד — קאי על העבודה דהפצת המעיינות חוצה, שעל ידי זה פועלים את ביאת משיח צדקנו, כמענה מלך המשיח להבעש”ט על שאלתו “אימתי קאתי מר — לכשיפוצו מעינותיך חוצה”, כאשר המעיינות דתורת החסידות (תורת הבעש”ט) ודרכי עבודתו יפוצו בעולם.

והצורך בענין של מלחמה — מכיון שישנם אלו שמנגדים לכך, ובלשון חז”ל: אם ראית דור מחרף, צפה לרגליו של משיח, ומאי טעמא — “אשר חרפו אויביך ה’ אשר חרפו עקבות משיחך”, כלומר, ישנם ב’ דרגות–דורות של מחרפים: דור ראשון — “אשר חרפו אויביך ה’”, אלו שאינם מאמינים בה’ בתורתו ובמצוותיו, ודור שני — “אשר חרפו עקבות משיחך”, שבסוג זה יכולים להיות אפילו בני תורה, אלא שחלשים הם באמונת הגאולה וביאת המשיח.

 וזהו תפקידם של חיילי בית דוד — לצאת למלחמת בית דוד, מלחמה שמתנהלת “לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי” — גילוי והפצת פנימיות התורה, תורת החסידות, וחיזוק האמונה בגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו. עד כאן מתוכן השיחה — בנוגע לעניננו.

והנה, אף ששיחה זו נאמרה לתלמידים שלמדו את תורתו בד’ אמות שלו, בישיבת תומכי תמימים שבליובאוויטש, ואם כן, מה שייך ענין זה כאשר נמצאים ב”ברוקלין”… ומדברים לאו דוקא עם בחורי–ישיבה, ואדרבה: רוב קהל המשתתפים בהתוועדות אינם בחורי–ישיבה, ועל אחת כמה וכמה כאשר לוקחים בחשבון את כל אלו ששומעים את הדברים על ידי מכשירים שונים, שאז בודאי קטן ביותר ה”אחוז” של בחורי–ישיבה בכלל, ועל אחת כמה וכמה בחורי–ישיבה דישיבת “תומכי תמימים” — מכל מקום, יש לומר, שבימינו אלה שייכים הדברים גם לכל אחד ואחד מישראל, כדלקמן.

ובהקדמה — שבלאו הכי בהכרח לומר כן בנוגע לכללות ענין העבודה, שישנם ענינים שהיו שייכים בתחילה לסוג מיוחד בבני ישראל, ואף על פי כן, בדורות שלאחרי זה, הרי למרות הענין דירידת הדורות, נעשו ענינים אלו שייכים לכל בני ישראל, כדלקמן בארוכה.

 

ב. והנה, ענין זה הוא גם בנוגע לכללות הגילוי דתורת החסידות — שמדור לדור מתרבה והולך הגילוי וההתפשטות דתורת החסידות, עד לאופן ד”יפוצו מעינותיך חוצה”, ובהתאם לכך מתרבים והולכים אלו שצריכים לעסוק בהפצת המעיינות חוצה, וזאת — למרות הענין דירידת הדורות, שכן, גם העבודה הנדרשת היא קטנה וקלה יותר, כדלקמן.

והענין בזה: בהתחלת התקופה של גילוי תורת החסידות, בזמנם של הבעש”ט והמגיד — הי’ מספר מצומצם של תלמידים שהם עסקו בהפצת תורת החסידות, כידוע מסיפורי חסידים שאצל המגיד היו (ששים תלמידים, ועל פי נוסחא אחרת — ששים תלמידים אצל הבעש”ט, ואצל המגיד “פי שנים ברוחך”) ק”כ תלמידים, שעליהם הוטל התפקיד והשליחות להפיץ את תורת החסידות, כל אחד מהם קיבל מדינה מסויימת או חבל מסויים שבמקום זה הי’ צריך לעסוק בהפצת תורת החסידות.

[וביניהם גופא — היו תלמידים שעליהם הוטלה השליחות להפיץ את המעיינות גם במקום ה”חוצה”, והיו תלמידים שאף שגם הם הפיצו את תורת החסידות, אבל אף על פי כן, לא מצינו אצלם השתדלות מיוחדת, עד כדי מסירות–נפש, להפיץ את תורת החסידות במקום ה”חוצה” — מכיון שעליהם לא הוטלה שליחות זו, מאיזו סיבה שתהי’.

ועל דרך המדובר פעם בארוכה אודות החילוק באופן עבודתם של הבעש”ט והמגיד — שהבעש”ט הי’ נוהג להרבות בנסיעות בעיירות ומושבות ישראל, ואילו המגיד הי’ נוהג לשבת במקומו, והיו באים אליו, — בודאי פעל המגיד אצל אלו שבאו אליו כו’, אבל אף על פי כן, מה שצריכים לפעול בדרך, ביער, ובמקומות הרחוקים — לזה צריכים לצאת ממקומו ולבוא לשם כו’, ואין כאן מקומו.

ובדוגמת זה מצינו חילוק אצל תלמידי הבעש”ט והמגיד — באיזו מדה היתה ההשתדלות בנוגע להפצה במקום ה”חוצה” דוקא].

ובדורות שלאחרי זה, הנה ככל שתורת החסידות הלכה והתפשטה יותר — נוספו יותר ויותר יהודים שעסקו בתורת החסידות והפצתה.

כלומר: אף שבתחילה היתה עבודה זו שייכת ליחידי סגולה, נשמות כלליות שעליהם הוטל להפיץ את תורת החסידות במדינה שלימה וכיו”ב — הרי מדור לדור נעשתה עבודה זו שייכת ליותר ויותר יהודים, ובמקביל לכך — נעשתה העבודה קלה יותר, בהתאם למה שכבר הצליחו לפעול בענין זה במשך כל השנים, שהרי ידועה השיחה של בעל יום ההולדת שעיקר הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה” התחיל לאחרי הגאולה די”ט כסלו בשנת תקנ”ט, ומאז — עסקו בהפצת המעיינות באופן דהולך ומוסיף, “מעלין בקודש”, עד שהכשירו את ה”חוצה” אשר לא זו בלבד שיהי’ מסוגל לקבל את ה”מעיינות”, אלא עוד זאת שה”חוצה” עצמו יהפך להיות “נרות להאיר”.

 

ג. וכמו כן יש לומר בנוגע לדבריו של בעל יום ההולדת אודות העבודה דכל היוצא למלחמת בית דוד — זהו חלק ושלב חשוב בכללות העבודה דהפצת המעיינות חוצה:

בתקופה שבה התחילה העבודה דמלחמת בית דוד, בשנים הראשונות להתייסדותה של ישיבת תומכי תמימים — הנה מפני כמה וכמה סיבות הי’ הדבר צריך להתבצע על ידי אלו שהיו בבחינת נשמות כלליות (בענין זה), אלו שלמדו בליובאוויטש ונתחנכו ברוחה במשך זמן ארוך (לפי ערך), שעליהם הוטלה שליחות זו, ולהם ניתנו כחות מיוחדים שיוכלו לפעול זאת כדבעי, באורך וברוחב ובעומק כו’.

אמנם, בשנים שלאחרי זה, לאחרי שישיבת תומכי תמימים התרחבה והתפשטה בכמה וכמה מקומות [הסיבה הפשוטה לכך היתה קשורה עם ענין של גלות כו’, אבל אף על פי כן, בנוגע לפועל הביא הדבר להתפשטותה של ישיבת תומכי תמימים בכמה וכמה מקומות], עד להתפשטות ברחבי העולם כולו, בד בבד עם התפשטות והפצת תורת החסידות במקום ה”חוצה” — הנה לאחרי כל מה שפעלו במשך שנים אלו, נעשתה עבודה ושליחות זו שייכת גם לאלו שהם בציור של “בעלי–בתים”, שגם הם צריכים להיות “נרות להאיר”, וגם עליהם מוטלת השליחות דמלחמת בית דוד.

ובקשר לשאלה והתמיהה, היתכן, כיצד יוכל הוא לפעול מה שפעלו החסידים בדור ההוא כאשר ידע איניש בנפשי’ מעמדו ומצבו, ובפרט שאז הי’ הענין ד”והיו עיניך רואות את מוריך”, מה שאין כן עתה, שצריכים להזכיר ולספר אודות בעל יום ההולדת והוראותיו?!

המענה לזה — כאמור לעיל — שבד בבד עם ירידת הדורות, נדרשת עבודה קלה יותר, על דרך ובדוגמת החילוק שבין בירור פ”ו ניצוצות בלבד לאחרי הבירור דר”ב ניצוצות בגלות מצרים, ועל דרך זה בנוגע לבירור דפ”ו ניצוצות גופא מהזמן שלאחרי גלות מצרים עד ימינו אלו — שבד בבד עם הירידה מדור לדור [אפילו בזמן הבית — הירידה דבית שני, שחסרו בו ה’ דברים, לגבי בית ראשון, ועל אחת כמה וכמה הירידה דזמן הגלות לגבי זמן הבית, ובזמן הגלות גופא — עד ל”עקבות משיחך”], נדרשת עבודה קלה יותר, ובמילא, גם העבודה דהפצת המעיינות חוצה, או בלשון השיחה הנ”ל: מלחמת בית דוד — שייכת היא לכל אחד ואחד מישראל.

וכפי שאכן רואים בפועל ממש באופן עבודתו של נשיא דורנו בהפצת המעיינות חוצה — שההפצה חוצה לא היתה רק באותו אופן כפי שהי’ בזמנו של בעל יום ההולדת, אלא גם באופן של הפצה עד לחוצה דחוצה דחוצה, כידוע גודל השתדלותו, עד לאופן של מסירת נפש, כדי להפיץ את מעיינות החסידות — הן מאמרי עבודה והן מאמרי השכלה — באופן שיגיעו לכל אחד ואחת מישראל, בלשון עם ועם, אפילו לקטנים שבקטנים בידיעה, וכן לקטנים שבקטנים ביהדות, ועל אחת כמה וכמה — קטנים שבקטנים בחסידות.

 

ד. והנה אודות השייכות דתוכן שיחה הנ”ל לכל אחד ואחד מישראל בדורנו זה — יש להוסיף עוד ענין:

שיחה זו נאמרה אמנם לתלמידים שלמדו בישיבת תומכי תמימים בתקופה ההיא, שהם שמעו את הדברים באופן ד”והיו עיניך רואות את מוריך”, אבל אף על פי כן, בשיחה זו התייחס בעל יום ההולדת והתריע אודות מצב שיהי’ בתקופה מאוחרת יותר, ובכללות — שני דורות: הדור הראשון — “אשר חרפו אויביך ה’”, והדור השני, תלמידי דור הראשון וממשיכי דרכם — “אשר חרפו עקבות משיחך”, כלומר, שמלחמת בית דוד שייכת במיוחד לאלו שנמצאים בעקבתא דמשיחא ממש, שזהו דורנו זה.

ומזה מובן, שתפקיד זה הוטל לא רק על אלו שהיו נוכחים בעת אמירת שיחה הנ”ל, או אלו שנמצאים במעמד ומצב הדומה למעמדם ומצבם של אלו שהיו נוכחים אז, כי אם לכל אלו ששמע שיחה זו הגיע לאזנם — כתוצאה מציווי נשיא דורנו להדפיס ולפרסם שיחה זו — שכן, העובדה ששמעו אודות שיחה זו היא בודאי בהשגחה פרטית, ובלשון המשנה: “כל מה שברא הקב”ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו”, ולכן, מהוה הדבר הוראה ונתינת–כח מאת נשיא דורנו שגם הם צריכים להשתתף במלחמת בית דוד.

ותוכנה של מלחמה זו — לבטל את הענין ד”אשר חרפו אויביך ה’”, ולאחרי זה — ביטול הענין ד”אשר חרפו עקבות משיחך”:

הסוג ד”אשר חרפו עקבות משיחך” אינם “אויביך ה’” — אדרבה, הם יהודים לומדי תורה ומקיימי מצות, אלא שאינם יכולים לסבול שיהודי אומר “אט אט קומט משיח”, מכיון ששומעים כבר את פעמי “עקבות משיחך”!..

זוהי איפוא “מלחמת בית דוד” בימינו אלו — לבטל את הענין ד”אשר חרפו עקבות משיחך”, וזאת — על ידי הפצת המעיינות חוצה, היינו, שיוצא מד’ אמות שלו, אפילו כאשר ד’ אמותיו ב”ליובאוויטש”… והולך למקום ה”חוצה”, ששם נמצאים אלו “אשר חרפו עקבות משיחך”, ושם מפיץ את מעיינות החסידות!

ופשיטא, שכל זה צריך להעשות בדרכי נועם ובדרכי שלום, אבל — באופן של מלחמה, היינו, שהולך בתוקף, וללא כל פחד, ועד שאינו חושב ומהרהר כלל אודות סכנת המלחמה, כדי שלא יבוא לעבור על הציווי ד”אל ירך לבבכם גו’” (כפסק דין הרמב”ם), וביחד עם זה — כאמור — בדרכי נועם ובדרכי שלום, ואז מצליח לפעול באופן המתאים.

 

ה. לסיכום הדברים: מכיון שנשיא דורנו צוה להדפיס להפיץ ולפרסם שיחה הנ”ל — הרי מובן, שכל פרט בשיחה, כל תיבה ותיבה שבה, שייכים לכל אחד ואחד מישראל שנמצא בדורנו זה!

שיחה זו נאמרה אמנם בשנה מסויימת, במעמד ומצב מיוחד, בהתוועדות מיוחדת, וכו’, אבל אף על פי כן, בדורנו זה שייכים כל פרטי הדברים לכל אחד ואחד מישראל ובכל מצב, גם כאשר נמצאים במדינה שהיא בחצי כדור התחתון, וביום חול, ורוב הקהל — “תורה על על הרוב תדבר” — אינם בחורי–ישיבה, מכל מקום, שייכים הדברים לכל אחד ואחד מישראל, ואפילו לנשים.

ומכיון שתובעים זאת — הרי בודאי ניתנו לכל אחד ואחד הכחות הדרושים לכך, ובלשון חז”ל: “איני מבקש כו’ אלא לפי כחן”, שכן, על פי תורה אסור לתבוע דבר שאין בכחו של האדם לעשותו, כפי שמסופר בגמרא שגבאי–צדקה התחבאו כדי שלא לפגוש יהודי שלא הי’ בכחו — באותו זמן — לתת לצדקה, ועל אחת כמה וכמה שלא תבעו זאת ממנו! ואם כן, כאשר תובעים זאת — בודאי נתנו את כל הכחות הדרושים לכך.

ומזה באים לחיוב נוסף: מכיון שנשיא ישראל “האט זיך אָפגעגעבן און האָט זיך אַריינגעלייגט” להדפיס ולפרסם את הדברים עבורו ולתת לו את הכחות הדרושים לעבודה זו — “כל אחד ואחד חייב לומר בשבילו נברא העולם” — הרי אם לא ינצל ח”ו את הכחות שנותנים לו, נמצא, שלא זו בלבד שאינו ממלא את תפקידו, אלא עוד זאת, שגורם בלבול, כביכול, בתפקידו ושליחותו של נשיא ישראל!…

והנה, כל האמור לעיל הוא בתקפו במשך כל השנה כולה, ועל אחת כמה וכמה כאשר בא יום מיוחד בשנה שאז “מזלו גובר” — הרי בודאי שכל עניני תורתו ועבודתו, הוראותיו ושיחות קודש שלו, הם בתנועה של התגברות, ובמילא, הנתינת–כח היא ביתר שאת וביתר עוז.

 

ו. ואם לאחרי כל אריכות הדברים יבוא ה”קלוגינקער” ויאמר שזהו אמנם “פשט’ל” טוב ויפה, אבל אין זה נוגע אליו, ואין זה נוגע למעשה בפועל וכו’  — להוי ידוע שטענה זו אינה מה”קלוגינקער” עצמו, שאפילו הוא אינו מסוגל לטעון כן… טענה כזו יכולה לבוא רק כתוצאה ממצב שהוא מגרה את היצה”ר — “על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע”!

ויש להאריך בכל זה, אבל — ממה–נפשך: אם יפעלו הדברים (ובפרט ש”כל ישראל בחזקת כשרות”) — די במה שכבר נאמר, ואם לאו ח”ו — איני יודע מה ניתן עוד להוסיף!

יעיין כל אחד ואחד בפנים השיחה — אין זו “הנחה” שצריכים לחפשה כו’, כי אם שיחה שהוגהה ונדפסה וכו’, והעיקר — לדעת שהכוונה היא אליו, ולא רק שיקרא “שיחה נאה” בלבד, ויקיים על ידי זה מצות תלמוד תורה (שהיא “כנגד כולם”), אלא יש לדעת שזוהי מצוה עוברת, מצוה שהזמן גרמא, שדוחה גם את הענין דלמוד התורה, ולכן, יש לקיים את הדברים בפועל ממש, ובלשון הידוע: “טאַפאָרו–דאַ–פלאַחו”, כלומר, יש לפעול עם ה”בול–עץ” במעשה בפועל.

 

ז. והמעשה הוא העיקר: כאשר פוגשים יהודי — צריכים לדעת שכל הענינים שהוא חושב אודות תכלית ומטרת פגישתו, הרי ספק אם אכן זהו העיקר, מה שברור ללא כל ספק — שצריך  לפעול עליו את הענין דהפצת המעיינות חוצה!

ועל ידי ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה זוכים ל”קא אתי מר דא מלכא משיחא”, ובפשטות — בפועל ממש, והולכים לקבל את פני משיח צדקנו מתוך שמחה וטוב לבב, “בנערינו ובזקנינו גו’ בבנינו ובבנותינו”, שכן, אפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות.

וההכנה לזה היא — על ידי זה שפועלים על כל אחד ואחד מישראל וכללות עם ישראל לצאת למלחמת בית דוד, ובודאי שמנצחים במלחמה זו, שהרי “דוד מלך ישראל חי וקיים”.

ותיכף ומיד, בעגלא דידן — “מיד הן נגאלין” (כפסק דין הרמב”ם), בגאולה האמיתית והשלימה ע”י משיח צדקנו, דוד מלכא משיחא.