במלאות שלושים שנה למבצע יום הולדת, כ”ה באדר תשמ”ח, יום הולדת הרבנית חיה מושקא, ו

במלאות שלושים שנה למבצע יום הולדת, כ”ה באדר תשמ”ח, יום הולדת הרבנית חיה מושקא, ולקראת יום ההולדת ה–116 של הרבי שליט”א, שהוא יום ההולדת של כל עם ישראל - זה הזמן להתבונן בתוכנו של יום הולדת בכלל, ו’מבצע יום הולדת’ בפרט  >> התוועדות שמחה

בשבוע זה ימלאו שלושים שנה למבצע יום הולדת, שהחל בכ”ה באדר תשמ”ח, יום הולדת הרבנית חיה מושקא.

לצד זאת, עומדים אנו לקראת יום ההולדת המאה ושש–עשרה של הרבי שליט”א, שהוא יום ההולדת של כל עם ישראל, שעניינו הוא “משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח”.

לאור שני תאריכים אלו - זה הזמן להתבונן שוב בתוכנו של יום הולדת בכלל.

תחילת ההתייחסות המיוחדת ליום הולדת, החלה ביחד עם התגלות תורת החסידות. קודם לכן, הדגשת עניין יום ההולדת לא היה מקובל כל כך אצל יהודים. למרות המקורות לכך בדברי חז”ל, החל מז’ אדר, שהולדתו של משה היא שביטלה את גזירת המן - הרי בפועל לא מצינו בדורות קודמים שיהודים הדגישו כל כך את יום ההולדת.

אולם עם התגלות החסידות התחילו לשים יותר דגש על ימי ההולדת. החל מח”י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש”ט ורבינו הזקן. אבל גם אז היה זה מוגבל ליחידי סגולה בלבד ולא חגגו זאת בגלוי ובפרסום. עצם העובדה שח”י אלול הוא יום סגולה, היה ידוע ליחידי סגולה, ועבר מדור לדור בחשאי בין רבותינו נשיאינו.

הגילוי והפרסום מענין יום הולדת, התחיל אצל אדמו”ר הריי”צ נ”ע, שגילה כמה ממנהגי יום הולדת. הענין קיבל תנופה מיוחדת במיוחד אצל הרבי שליט”א מלך המשיח בדור השביעי, שהסביר בהרחבה את הענין ואת המשמעות של היום בשיחותיו ובמכתביו. ה”שטורעם” הגדול בזה, באופן של ‘מבצע’, התחיל במיוחד בתחילת התקופה החדשה בנשיאות, בכ”ה אדר תשמ”ח.

לכאורה תמוהה בכלל השמחה ביום הולדת - מה כל כך שמח כאשר נולד התינוק ויצא לאויר העולם? לכאורה, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית היה לו הרבה יותר טוב לפני שנולד: אז לא הי’ צריך לדאוג לו למזון מתאים, שהרי הוא אוכל ממה שאמו אוכלת והמזון מותאם עבורו במיוחד. באותו זמן הוא הי’ גם הרבה יותר מוגן מכל פגע מאשר אחר לידתו וכו’. ומבחינה רוחנית, באותה תקופה לא הי’ חסר לו מאומה, שהרי “נר דלוק על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה”. ואילו לאחר שנולד, “בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל מה שלמד”.

אם כן, תמוה מאד מדוע שמחים ביום ההולדת?

מבאר הרבי: נכון אמנם שלפני לידתו הי’ לו הרבה יותר, אבל הוא לא הי’ עדיין מציאות עצמאית. ובלשון רש”י: “לאו נפש הוא”. הי’ לו אמנם כל טוב, בגשמיות וברוחניות, אבל כל מה שהי’ לו, לא הי’ שלו. ואפילו עצם מציאותו לא הייתה שלו, “עובר ירך אמו הוא”. הי’ לו רק מה שקיבל מאחרים - ממה שאמו אוכלת, ממי שלימדו את כל התורה וכו’. ובנוגע לכמה דינים, עדיין אינו נחשב למציאות ממש. רק בשעת הלידה נתחדשה מציאותו כ”נפש” עצמאית.

אחד החידושים העיקריים של חסידות חב”ד היא “עבודה בכח עצמו”: לא לסמוך על מתנות שמקבלים מלמעלה. כל זמן שאין האדם עובד ועמל ומתייגע ומגיע למה שמגיע בכח עצמו, עדיין אין כאן מאומה. כי אף שיש כאן הרבה מאד, הרבה יותר ממה שיכול להגיע בכחות עצמו, אבל כל זה הוא מה שניתן לו ממקום אחר. זה לא שלו, “אייגענע”.

ביום ההולדת נתחדשה מציאותו של האדם כ”נפש” עצמאית: הוא מתחיל לחיות באמת לא בגלל שמישהו נתן בו חיות מבחוץ, אלא זוהי אכן החיות שלו עצמו, עלי’ הוא עמל ויגע ומצליח להגיע בכוחות עצמו. אולי זה מעט ואולי זה מלא חסרונות, אבל זה שלו.

כאשר היסוד והבסיס הוא העבודה בכח עצמו, אז אפשר להכניס בזה גם הרבה מתנות שמקבלים מלמעלה. כמו שכתוב “גם כי יזקין” - גם כאשר יתעלה לאחר מכן ויגיע למעלות גדולות ונפלאות, גם אז - “לא יסור ממנה”, מה”חנוך לנער על פי דרכו”, ממה שעמל ויגע והשיג בכח עצמו. זהו הבסיס והיסוד, שעליו נבנית כל עבודת ה’ שלו תמיד.

לא לסמוך על המתנות שמקבלים מלמעלה

יחד עם זאת, אין פירושו של דבר שחסידות חב”ד אומרת שצריכה להיות “אייגענע מציאות”. ההיפך הוא הנכון. אין כמו חסידות חב”ד מי שמדגישה את הביטול העצמי, ושלא לבנות מאומה על השכל והרגש העצמיים. אלא שהביטול עצמו עלול להיות באדם כמו דבר שחוץ ממנו, שמישהו (הקב”ה, הרבי) העניק לו במתנה. ואז נמצא שהביטול לא חדר בתוך מציאותו כלל, ומצד עצמו הוא נשאר מציאות יש כמקודם. כל מה שיש לו זה כלל לא שלו. זוהי יציאה ממה שהוא בעצמו. וברגע בו יחזור להיות מה שהוא עצמו, יתברר לפתע שהוא אחרי הכל מציאות יש, ואפילו “יש ודבר נפרד בפני עצמו”.

לכן, אחד היסודות העיקריים של חסידות חב”ד הוא שלא להסתפק במתנות, ולו יהיו אלו המתנות הנפלאות ביותר, שבכח עצמך לא היית מסוגל בשום אופן להגיע אליהם. יש לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי להחדיר את הביטול והנחת עצמותו בפנימיות. חב”ד דורשת פנימיות (“חב”ד מאנט פנימיות”). להפנים בכח עצמו את מה שמאמינים ויודעים, כדי שהדברים יחדרו היטב היטב לתוכו פנימה. אמנם, ייתכן ובגלל שדורשים ממך לעמול ולהתייגע בכוחות עצמך תקבל בתחילה פחות, אבל מה שתקבל ותקלוט יהיה אכן שלך וחלק ממך.

זהו החידוש המיוחד של יום הולדת - עבודה בכח עצמו, לעמוד על הרגלים של עצמך (“שטיין אויף די אייגענע פיס”). לא לסמוך על המתנות שמקבלים מלמעלה, אלא לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי שהדברים האמיתיים והנפלאים אכן ייכנסו בתוכך ויפעלו בך את פעולתם.

עבודה עצמית ברובד הכי מעשי

רבינו הזקן התחיל את ה”הולדת” של חסיד - את החדרת האמונה והביטול בפנימיותו על ידי עבודה בכח עצמו, אבל עדיין לא הדגישו זאת בגלוי ובפרסום, והדבר היה לידיעת יחידי סגולה בלבד.

מאז, כל דור נוסף של רבותינו נשיאינו, “הוריד את השכינה” למטה יותר, החדיר את האלקות לרמות נמוכות יותר של אנשים, למדריגות נמוכות יותר של שכל ושל רגש, יותר ויותר למטה, בתוך ה”רקיעים” השייכים יותר לעולם הזה.

הרבי הריי”צ התחיל להחדיר זאת גם במקומות באנשים ובמובנים הנמוכים ביותר (ראה לקו”ש ח”ג ע’ 835 ואילך ועוד). שלכן הוא דר בערים גדולות דווקא, התעסק עם אנשים נמוכים ביותר ובענינים נמוכים ופשוטים ביותר.

אך עיקר ההמשכה למטה בארץ היא על ידי הרבי מלך המשיח שליט”א, ספירת המלכות, שלא רק “ממשיך את השכינה” בתחתון ביותר, אלא גם באופן שזה פורץ ובוקע מתוך המציאות של התחתון עצמו: “והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין. דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום הנה כל השביעין חביבין. שנמצאים אנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה - לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא” (המאמר של קבלת הנשיאות, ד”ה באתי לגני תשי”א סוף סעיף ג’).

אצל הרבי שליט”א מגיעה האלקות לתחתונים ביותר, ופורצת מתוכם עצמם. הרבי מגיע לכל מקום ולכל פינה בעולם, גם לרחוקים ולנידחים ביותר הן בגשמיות והן ברוחניות, והם עצמם הופכים למקומות עצמאיים ולמרכזים של יהדות וחסידות (ראה שיחת ש”פ וישב תשנ”ב): מתרגמים ומסבירים זאת בכל השפות ובכל הרמות. משתמשים בכל האמצעים המודרניים החיצוניים והנמוכים ביותר. מגיעים לכל סוגי האנשים, לאנשים נשים וטף, ולכל אחד לפי עניינו ומדריגתו. ואת כל זה פועל הרבי על ידי השלוחים והחסידים, זאת למרות שאנחנו במצב נמוך ביותר מול החסידים בדורות הקודמים. דווקא אנו, במצבנו התחתון ביותר, יכולים להביא את העולם כולו כפי שהוא תחתון, להיות שייך לאלקות בתכלית השלימות.

מאז ז”ך אדר ובפרט אחרי ג’ תמוז, כאשר אנו במצב שנדמה כאילו ח”ו אנו צריכים לעבוד לבד, שכן לא רואים בעיני בשר את הרבי; עבודה בכח עצמו לגמרי (“ויקחו אליך”). כאילו לא עוזרים כלל ח”ו מלמעלה וצריך כאילו לעשות הכל בכח עצמו.

למרות המצב בו אנו נמצאים, שלא חלמנו מעולם שיהי’ שייך בכלל - בכל זאת ממשיכים כל עניניו של הרבי מלך המשיח ללא שום שינוי כלל: ממשיכים לנסוע אל הרבי, ומוסיף והולך ואור, אפילו יותר מלפני כן. כותבים לרבי יותר ויותר, גם כאלו שלפני כן לא הייתה להם שום שייכות גלוי’ לרבי, ומקבלים תשובות מדהימות דרך אגרות קודש וכדומה. השלוחים ממשיכים לצאת ולפעול ולהפוך את העולם בהצלחה מופלגה. תלמידי התמימים מהוים דוגמא וסמל של התקשרות לרבי ושל הפצת המעיינות והפצת בשורת הגאולה מבלי התחשב עם כל מאומה. ה”קבוצה” ממשיכה בהצלחה מופלגה שלא בערך למה שהי’ לפני שנים, כאשר ראו ושמעו.

מתוך התחתון עצמו, ובמצבו התחתון ביותר, פורצת הקריאה: “הרבי חי וקיים” גם ללא הסברים וללא פירושים. כל אלו מהווים הוכחה חזקה ביותר, שהענין של “יום הולדת”, העבודה בכח עצמו ומצד עצמו של התחתון ביותר, הגיע אל השיא.

זה המסר של ‘מבצע יום ההולדת’, ויום ההולדת של נשיא הדור, שהוא בעצם יום ההולדת של כל עם ישראל ושל כל אחד ואחת מישראל - להחדיר כאילו “בכח עצמו”, בכל העוצמה, בתוך העולם, גם כפי שהוא תחתון ביותר. להחדיר את האלקות ואת מציאותו של הרבי מלך המשיח שליט”א בכל מקום ובכל פינה.

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.