עשיו - יהודי מומר
מהי הסיבה שביום החתונה נמחלים כל עוונותיהם של חתן וכלה, ומדוע לומדים זאת דווקא מחתונתו של עשו הרשע ולא מחתונתם של האבות? ואיך משתלבים פה חמשת הכוחות הרוחניים שיש ביהודי? • מבט מיוחד ומרתק לפרשת–השבוע, לפי מדרשי חז”ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב”ד, מוגש לרגל יום י”ד בכסלו, יום נישואי הרבי והרבנית
מהי הסיבה שביום החתונה נמחלים כל עוונותיהם של חתן וכלה, ומדוע לומדים זאת דווקא מחתונתו של עשו הרשע ולא מחתונתם של האבות? ואיך משתלבים פה חמשת הכוחות הרוחניים שיש ביהודי? • מבט מיוחד ומרתק לפרשת–השבוע, לפי מדרשי חז”ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב”ד, מוגש לרגל יום י”ד בכסלו, יום נישואי הרבי והרבנית
נוסף על שתי נשותיו הראשונות ׳עדה׳1 ו׳אהליבמה׳2 - ששתיהן ציערו את הורי עשו כפי הנאמר ״ותהיינה מורת–רוח ליצחק ורבקה״, התחתן עשיו עם אשה שלישית, כדי לגרום נחת להוריו - “מחלת״ שמה.
חז״ל מספרים ששמה המקורי היה ״בשמת״, אבל כשהתחתנה שינו שמה למחלת, מדוע? מסביר רש״י ״כי שלשה מוחלין להם על כל עונותיהם, גר שנתגייר והעולה לגדולה והנושא אשה . . לכך נקראת מחלת שנמחלו לו עונותיו״.
מדוע רש״י מזכיר גם את מחילת העוונות של גרים, הרי הנדון כאן בנישואין ולא בגיור? גם צריך להבין, לגופם של דברים, מדוע בחתונה נמחלים העונות, מה הקשר בין קידושין למחילת עוונות?
בנוגע למחילת העונות ביום כיפור נחלקו התנאים - יש אומרים שעיצומו של היום הקדוש מכפר גם למי שלא עושה שום צעד לכיוון התשובה. ואם ישן כל היום הקדוש מבלי שהיו לו הרהורי תשובה - הרי שעצם קדושת היום פועלת מחילה וכפרה על החטאים. יש החולקים וסוברים שיום הכיפורים מכפר רק למי שמצטער ומתחרט על חטאיו (“יום הכיפורים מכפר לשבים.”)
ובנוגע ליום החתונה - האם העוונות נמחלים רק לחתן וכלה שעשו תשובה, או גם לאלו שלא עושים שום צעד לכיוון התשובה נמחלים החטאים?
כתב הרמ״א שנהגו החתן והכלה לצום ביום חופתם, כיוון שזה יום סליחה שבו נמחלים עוונותיהם. ובספרי האחרונים כתוב שבתפילת מנחה לפני החופה החתן והכלה צריכים לומר ווידוי כמו ביום–כיפור.
מכאן מבינים שכדי שימחלו עונותיהם, צריכים החתן והכלה לעשות תשובה. המעמד המרגש והקדוש של החופה, מעורר בלב החתן והכלה התרגשות ושמחה עילאית, או אז הם מקבלים על עצמם לבנות בית נאמן בישראל המיוסד על יסודי התורה והמצוות (כפי שהם מוארים במאור שבתורה) וזה גורם שימחלו כל חטאיהם.
עניין זה רומז רש״י בהזכירו כאן, בחתונה, את מחילת העוונות של הגר, כדי ללמדנו שכמו גר נמחלים עוונותיו משום שפרש מחטאיו שעשה כגוי וקיבל על עצמו עול תורה ומצוות, כך גם חתן וכלה שבבוא חתונתם מקבלים עליהם להשתפר ולהיטיב מעשיהם ולבנות ביתם כרצון ה׳ - מוחלים על עוונותיהם והם מתחילים את חיי הנישואין בדף נקי וחדש.
חשוב להבהיר: אפילו אם רק אחד מבני הזוג מחליט להשתפר במעשיו נמחלים עוונות שני בני הזוג, כך רואים אצל עשו שלמרות שהוא לא עשה תשובה ולא תיקן מעשיו, אדרבה בחתונה הוסיף רשעה על רשעותו3, בכל זאת כיוון שאשתו השתפרה במעשיה - נמחלו לא רק חטאיה, אלא גם חטאי בעלה, עשו הרשע.
עד החתונה חיו החתן והכלה לבדם, וכשמישהו חטא - הוא לבדו נענש על כך; אבל עתה שנישאו זה לזה, ואשתו כגופו, הרי אם יענישו את אחד מבני הזוג על חטאי העבר, בעקיפין ייענש גם בן הזוג השני, שחי יחד עמו. לכן בחתונה מוחלין עוונות גם אם רק אחד מבני הזוג מצטער על חטאיו.
עשיו - יהודי מומר
כאן צצה ועולה השאלה המתבקשת מאליה: למה התורה מלמדת על מחילת העוונות דווקא מתוך נישואי עשיו, שהיה יהודי מומר, ולא מתוך נישואי זוג נורמלי מדמויות המקרא, כמו האבות שיכולים להוות דוגמה נאותה לכך?
התשובה לכך פשוטה: דווקא בשל היות עשו המומר הראשון שעבר על העוונות הכי חמורים בתורה - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - ואף על פי כן נמחלו כל עוונותיו, הרי שמכאן חתן וכלה יכולים לדעת, שגם להם בוודאי ימחלו על עוונותיהם…
כל יהודי, גם החוטא הגדול ביותר, נשאר יהודי בפנימיות נפשו, נשמה אלוקית קדושה בקרבו ואינה עוזבת אותו - וכשמגיע יום מרגש ומיוחד כיום החופה - מתעוררת נשמתו ונמחלים עוונותיו.
יחידה שבנפש
מחילת העוונות ביום החתונה מבטאת את הדף החדש שהזוג הטרי מתחיל מרגע החופה, אבל עדיין צריך להסביר איך פתיחת הדף החדש מוחקת פגמים וקלקולים שנוצרו מהחטאים, כיצד למעשה נוצרת המחילה?
כאמור יום החתונה הוא מעין יום–כיפור פרטי לחתן ולכלה:
כשם שהקדושה המאירה ביום–הכיפורים חושפת את רצונו הפנימי וכוחות נשמתו העמוקים של היהודי, שהם לא היו שותפים למעשה החטא, מצידם נשארו קשורים ומחוברים לה׳ גם בעת החטא - גילוי רבדים עמוקים אלו מנקה את הטינופות ומתקן את הפגמים. הרמב״ם מסביר שהחוזר בתשובה נהיה ׳איש חדש׳ והוא אינו אותו האיש שחטא. מדוע? מוסבר בתורת הסוד, שכיוון שהתגלו בו כוחות נשמתיים חדשים שהיו גנוזים ולא פעילים בעת החטא, לכן כאילו נהיה איש חדש. הגוף אכן אותו גוף, אותו בשר גשמי, אבל העיקר - המנוע הפנימי, כוחות הנשמה הרי הם התחדשו והתגלו בו כוחות שלא היו פעילים וגלויים עד כה! כוחות אלו לא חטאו ולכן היהודי נחשב כמי שלא חטא מעולם.
גם בחתונה האושר וההתרגשות העצומה, הנובעים מקדושת המעמד הנשגב של חיבור נשמות החתן והכלה, מגלה כוחות נשמתיים עליונים נעלמים, שלהם חיבור חזק ואיתן בה’. שום קלקול של חטא ועוון, אינו יכול לקלקל ולפגום בקשר זה.
בנשמה היהודית חמשה מרכיבים:
1. נפש - כוח החיים, המנוע, של הפעילות הפיזית
2. רוח - רגשות ויצרי הלב
3. נשמה - שכל ותבונה במוח
4. חיה - כוח הרצון
5. ויחידה - כוח התענוג
כל אחד מחלקי הנשמה ׳יורד׳ ומתלבש בגוף בשלב מסויים בחיים: ה׳נפש׳ - בעת שהתינוק נולד והוא מתחיל לחיות. ׳רוח׳ - בברית המילה4. ׳נשמה׳ - בבר מצווה. ׳חיה׳ - בחתונה. ׳יחידה׳ בקיום מצוות פרו–ורבו, בלידת ילד.
(גם תהליך יציאת הנשמה מהגוף במוות, מתרחש בשלבים: הנפש יוצאת בפטירה. הרוח בקבורה. הנשמה בתום השבעה. החיה בתום השלושים. והיחידה בתום שנת האבל.)
הכוח הנשמתי הקרוי ״חיה״ הוא כוח עצום ששום טומאה אינה יכולה לפגוע בו והוא המתגלה בחתונה ובכוחו נמחקים ונמחלים העוונות והחטאים.
התגלות כוחות הנשמה בימות המשיח
כשם שבמרוצת חיי היהודי הוא הולך ומתקדם בגילוי כוחות נשמתו עד לשיא, הכוח הכי חזק ״יחידה״, כאמור, כך גם בכללות האומה היהודית מתגלים כוחות הנשמה בשלבים במרוצת הדורות:
ביציאת מצרים - ניתנה הנפש של עם ישראל (אז התחילו החיים הפיזיים של העם היהודי)
במעמד מתן תורה - הרוח של עם ישראל (אז התחילו החיים הרוחניים, התורה והמצוות).
בכניסה לארץ הקודש - הנשמה של עם ישראל (הארץ היא נשמת העם)
בבנין בית המקדש - החיה של עם ישראל (לכן בבית המקדש הקריבו קורבנות שמחלו חטאים, כבחתונה)
. לעתיד לבוא בביאת המשיח - היחידה של עם ישראל (הקשר הכי עמוק של העם לה׳)
לכן עד ביאת המשיח אפילו צדיקים גמורים בעלי הנשמות הכי גבוהות לא זוכים לקירבה לה׳ כפי שיהיה בשלימות רק לעתיד לבוא.
התשוקה והצימאון למשיח אינו רק של הרחוקים מראיית פני השכינה, אלא גם של הצדיקים הנהנים עתה מזיו השכינה, ואדרבה הכמיהה שלהם לגאולה הרבה יותר גדולה וחזקה, דווקא הם משתוקקים לגילוי הכוח הנשמתי הנשגב שיתרחש בימים ההם.
ויהי רצון שנזכה לביאת משיח צדקינו במהרה בימינו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצינו הקדושה, בקרוב ממש.
מקור: לקוטי שיחות חלק ה, לפרשתנו, ועוד.
לקבלת המייל ישירות ולתגובות והערות שיתקבלו בשמחה:
1) שנקראה גם ׳בשמת׳, כי קיטרה בשמים לעבודה–זרה.
2) שעשו קרא לה ׳יהודית׳, כדי לרמות את הוריו כאילו בחר אשה הכופרת בעבודה זרה, אבל האבן–עזרא מבהיר שהיה מקובל במשפחתם שיהיו שני שמות - ״אל תתמה על עדה ובשמת שיש לה שני שמות, כי גם לאביה היו שני שמות״.
3) כוונתו היתה לרמות את הוריו שכאילו הוא חזר בתשובה ולקח אשה ראויה, כדברי המדרש–רבה ״אילו הוציא את הראשונות - יפה היה, אלא ׳על נשיו׳ כאב על כאב (כוב על כוב)״.
4) ובתינוקת בת, בקריאת השם. לכן משתדלים לתת שם סמוך לספר–תורה קדוש.