מה פתאום עשרת–אלפים? כשיבוא משיח - יסעו הרבה יותר!

אנשים מוגי לב, פחדנים, שיש להם רגש–נחיתות בפני הגויים, שלחו מיד משלחת לוושינגטון   להודיע שהם מוכנים למסור בחזרה את השטחים שכבשו, כיוון שהם לא רוצים להסתכסך עם ה’גוי’, ורוצים לשאת חן בעיניו,וזה עיכב אתהגאולה!

 הניצחון ההיסטורי כנגד כל הסיכויים הביא איתו רוח חדשה של התעוררות עצומה בקרב כל שדרות העם. נהרות אדם שטפו את הדרכים המובילות לכותל המערבי, למערת המכפלה, לקבר רחל וקבר יוסף. בלב כולם חדרה ההכרה כי “יד השם עשתה זאת” >> שניאור זלמן לוין צעד בעקבות ההתרגשות הגדולה שחלפה עת החלו להישמע קולות מתרברבים של “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” >> הרבי במכתב נדיר וגלוי כותב לעיתונאי מר אליהו עמיקם: “קראתי את מאמריך גם במלחמת ששת-הימים, אבל לא מצאתי בהם את המילה העיקרית, הפשוטה, המתבקשת… יש לומר בפשטות שיהודים חייבים להיות ‘יהודים’!” >> מסמך מיוחד

 חמישים שנה חלפו מאז התחולל הנס האלוקי הכביר של ניצחון עם ישראל, שבמהלכו שוחררה ירושלים העתיקה. לבם של מיליוני יהודים בארץ ובתפוצות רטטו בהתרגשות עצומה למשמע הקריאה “הר הבית בידינו”. לא רק הר הבית והכותל המערבי, אלא אף קבר רחל בואכה בית לחם, קבריהם של “ישני חברון”, הרי יהודה ופסגות השומרון - מקום בו הונח ערשה של אומת ישראל לפני אלפי שנים. האדמות שבהן התרחשו המאורעות ההיסטוריים עם אבותינו.

החרדה הגדולה שאחזה בכל בני העם היהודי בארץ ישראל ובעולם בתקופת ההמתנה, הוחלפה בשמחה עצומה נוכח הניצחון ושחרור המקומות הקדושים, זאת אף שלא הייתה כלל תכנית לכבשם.

באותם ימים הכל חשו, מהשרים ועד האזרחים הפשוטים, ממפקדי צה”ל ועד אחרון החיילים, כי “יד ה’ עשתה זאת”. לא היה אז אפילו אדם אחד בר–דעת שלא ראה במלחמה ובתוצאותיה נס גלוי מאת בורא עולם ומנהיגו. היה ברור לכול שיד ה’ עשתה זאת, ומשום כך באה ההתעוררות הגדולה, כתחושת תודה פנימית מצד העם לבורא העולם שעשה לעמו את החסד הנפלא הזה.

נהרות אדם שטפו את הדרכים המובילות לכותל המערבי, למערת המכפלה ולקבר רחל. ההתרפקות על אבני הכותל ועל קברי האבות הקיפה את כל שדרות העם, מעבר להבדלים בשמירת מצוות ובהשקפות–העולם. בלב כולם חדרה ההכרה, שחלקי ארץ הקודש הושבו לעם ישראל לנחלת עולם. זו הייתה ההתרגשות הטבעית של בנים השבים לארצם, “ושבו בנים לגבולם”. אלו היו ימים היסטוריים. הייתה זו שעת חסד אלוקית מופלאה מאין כמותה.

 

הרבי מה”מ כדרכו בקודש, לא הסתפק בשמחה הגדולה נוכח הניסים אותם ניבא עוד קודם לכן באופן כה גלוי ובהיר, אלא ביקש לנצל את הזמן הנעלה הזה - ההתעוררות העצומה שהקיפה את עם ישראל, בקראו לתרגם את הרגש המיוחד למעשים - קיום מצוות מעשיות.

לאחר המלחמה ציין הרבי מה”מ את דברי הפסוק: “אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי”, והרמז היה ברור. הרבי ניצל זאת לעורר זאת על שמירת התורה והמצוות (אגרת ט’שכז). בין השאר העלה הרבי על נס את האחדות שקדמה והביאה להצלחה באה”ק, ואת תוצאות ההצלחה.

במכתב אישי ששיגר הרבי לשז”ר באותם ימים, איחל לו, ולכל יושבי ארץ–הקודש, שייטיב ה’ עמם חסדיו כמו עד עכשיו, ובהוספה. הרבי אף ציין את הנס שבו צה”ל על חייליו המועטים, ניצח צבאות גדולים ממנו בהרבה: “ומובן ופשוט שכולל ולכל לראש, ובסגנון הכתוב, וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי’ במצרים והמסייעים שלהם ומסר רבים ביד מעטים שהלכו במסירות נפש ל”עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם”, ואז הרי בוודאי ובוודאי שיהיה כסיום הודאה הידועה (שכל אחד ואחת יוסיף בתורה ומצוותיה ביחד עם ההודאה מקרב לב עמוק למקור הנסים) - להודות ולהלל לשמך הגדול והקדוש”.

שוב ושוב עמד הרבי על אווירת מסירות הנפש שבה עמדו יהודי ארץ ישראל בתקופה שלפני המלחמה, היא–היא שעמדה לזכות עם ישראל. “מסירות הנפש שגילו יהודים בארץ הקודש - אין לה מקור בחישובים הגיוניים מפוכחים, כי אם נובעת היא מעצמותו הפנימית של עם ישראל, של גוי קדוש הרוצה בארץ הקודש”.

מיד לאחר תום המלחמה, בהתוועדויות שהתקיימו בחג השבועות ובשבת–קודש פרשת בהעלותך, ט’ בסיוון, הרחיב הרבי על משמעות המאורעות בארץ–הקודש. בין השאר עמד הרבי על גילוי עצמותה של הנפש היהודית בפגישה עם הכותל המערבי: “אלפים ורבבות התעוררו והתקרבו אל הקב”ה, ואכן אירע כאן “נס” (מלשון התעלות, דוגמת נשיאת נס). כשנראה עין בעין כי יש בורא ומנהיג לעולם”..

הרבי לא הסתפק בהתעוררות זו, ודרש לנצל את ההתעוררות הכללית לעניינים מעשיים, בקיום המצוות: “האחריות והזכות התמידית, המוטלת על כל איש ישראל, לקרב יהודים אחרים ליהדות, קיימת עתה ביתר שאת, ובמיוחד בעניין של הנחת תפילין, שהשעה צריכה לכך, ועדיין יש צורך בסגולה של “וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך” שלפי חז”ל הכוונה לתפילין” (ראה באריכות בפרק רביעי - מבצע תפילין).

לאורך החודשים הבאים, המשיך הרבי מה”מ לדבר על המצב המיוחד ברצותו לנצל את העת–רצון המרגשת. דומה כי אחד הגילויים המרגשים שגילה הרבי, היה בחודש תשרי תשכ”ח, ארבעה חודשים לאחר המלחמה, בעת שאמר את המאמר ד”ה “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול”. בהתוועדות יום שני של ראש–השנה ציין הרבי שבנוגע לכמה ענינים התחיל כבר הענין של “יתקע בשופר גדול”: “ועל אחת כמה וכמה בזמן האחרון שראו במוחש שכמה וכמה שהיו תחילה במצב של אובדים ונידחים רח”ל התעוררו בתשובה על ידי התקיעה בשופר גדול”.

 

אלא שכמו כל התרגשות, גדולה ככל שתהיה, גם כעת החלה להשתלט על עם ישראל חולשת הרוח ורפיון הדעת. ההתלהבות הגדולה החלה להתפוגג אט אט ולדעוך. אם לא די בכך - הרי שבעוד שלפני המלחמה עיני ישראל היו נשואות בתפילה לאביהם שבשמים, שיחוס וירחם עליהם, הרי שלאחר הניצחון הגדול, החלו להישמע קולות מתרברבים של “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”.

באותם ימים שיגר הרבי מכתב לעיתונאי מר אליהו עמיקם (‘הרבי, שלושים שנות נשיאות’, עמ’ 95), בו הוא מעיר לו: “קראתי את מאמריך גם במלחמת ששת–הימים, אבל לא מצאתי בהם את המילה העיקרית, הפשוטה, המתבקשת… יש לומר בפשטות שיהודים חייבים להיות ‘יהודים’, כלומר: להניח תפילין, לשמור את השבת, להיזהר בכשרות ובחיי–המשפחה. הבנות… צריכות להתלבש כפי שהתלבשו סבותיהן… אילו היו היהודים ל’יהודים’ בימים אלה, מיד היו נגאלים, זאת צריך היה לומר עכשיו”.

באגרת נוספת ששיגר הרבי למר שלמה זלמן שרגאי, עסקן יהודי מפורסם, בחג הסוכות תשכ”ח, שוב ביטא הרבי את חרדתו מפני החמצת שעת ההתעוררות הגדולה: “כלה קיץ, וסיומו אלול, כלו עשרת ימי תשובה, ונמצאים אנו כבר באמצע זמן שמחתנו, ימי התעוררות בכל שנה ועל–אחת כמה–וכמה בשנה זו רבת המאורעות, ועדיין לא באה המילה ולא נאמרו הדברים” (אג”ק כרך כה, עמ’ ט).

הרבי מצביע מיד על כך שלמרות שהכול נוכחו כי אך ורק יד ה’ פעלה את ניסי המלחמה, הרי שכעבור תקופה קצרה “התחילו לקרר את ההתלהבות ולחזור לפירושים של ‘כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה’”. הרבי אף הוסיף וציין את הדפסת חוברת מטעם הממשלה ברוח הסיסמא “כל הכבוד לצה”ל” - והצביע על העובדה, כי מיד עם הפגנת כוחי ועוצם ידי החלו להיערם קשיים ותקלות בזירה הבינלאומית, “ועד להמצב כהיום הזה שעלול חס–ושלום וכו’ וכו’”.

דברים נוקבים עוד יותר, השמיע הרבי כשמונה חודשים לאחר המלחמה, בעיצומה של התוועדות י”ט בכסלו תשכ”ח, במהלכה הקדיש הרבי שיחה ארוכה לחרדה כמו גם להתעוררות שהקיפה את העם בתקופת מלחמת ששת הימים: לפני פרוץ המלחמה הרגישו הכול את הסכנה וגם ציפו לרחמי שמים, ורק לאחר ההצלחה בחסדי ה’ ובניסי ה’ - החלו להשמע צלילים של “כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”. ההכרה כי יד ה’ עשתה זאת - רק היא תשלים את ההצלחה
בכל השטחים.

בתוך דבריו התעכב הרבי על דבריהם של מתווכחים המערערים על העובדה שהיתה התעוררות תשובה במלחמה זו. מתווכחים אלו מסתמכים על מדרשים ופירושים, “להוכיח” שהתעוררות התשובה אינה התעוררות. ברם, קבע הרבי, דרשות לחוד והלכה פסוקה לחוד, והטעים את דברי ההלכה, שהרהור תשובה בלבד ואף ספק של הרהור תשובה עושה את האדם לבעל תשובה.

הרבי ציין, שאם לא היה המשך להתעוררות של אז - הרי זו אשמת אלו שלא ניגשו ליהודי בדברים היוצאים מן הלב ובדברי רגש: “הבה ונתחזק בקיום המצוות”. אלו שלא התביישו, ופנו ליהודים בתל–אביב ובחדרה וכו’ ואף ב”טיימס סקוור” בהצעה להניח תפילין - נוכחו שלא נדחו, כי–אם אדרבה.

בקיץ תשכ”ז אמר הרבי לרב חיים גוטניק מאוסטרליה בכאב לב: “אין דרך אחרת, את הכול ניסו כבר וללא הועיל. מדוע לא ינסו את הדרך הנכונה - לשמור תורה ומצוות. יש לומר ליהודים: שנה אחת, נסו, היו ל”עם התורה”!.. שימרו תורה ומצוות 24 שעות ביממה!”

 

 

גם בחורף תשכ”ח המשיך הרבי להפציר לתרגם את ההתעוררות שעדיין הייתה קיימת, לפעולות מעשיות בשמירת תורה ובקיום מצוות. בהתוועדויות כמו גם במכתבים וביחידויות הפציר הרבי באוזני בעלי השפעה, להכות על הברזל כשהוא עוד חם.

במכתב האמור ששיגר הרבי בחול המועד סוכות תשכ”ח למר שרגאי, הוא מוסיף לציין מתוך תקווה: ויהי–רצון שעל–כל–פנים עתה לא יבושו מפני האמת, אשר כנ”ל אך ורק יד ה’ עשתה זאת, ותוגמר גם פינת צפון על–ידי הוי’ בטוב ובחסד ובקרוב, ויאמר הוי’ די לצרות עמו בני ישראל, הצרות הרוחניות והגשמיות גם יחד, ויגאל כל אחד ואחת מאתנו בתוך כלל ישראל מן הגלות הפנימי ומן הגלות אשר מן החוץ”.

כחודש וחצי לאחר מכן, בראש חודש כסלו תשכ”ח, נכנס הרב משה צבי נריה ליחידות, ובין השאר חזר הרבי על דבריו מראש השנה שכבר החלה תקיעת שופר הגאולה, אך חידד את המסר: “בקשר עם שעת הכושר שישנה בעקבות הניצחון המפליא של מלחמת ששת–הימים, כאשר אין כל (מקום אפילו ל)ספק, וברור אשר אך ורק יד ה’ עשתה זאת כו’ שיש לנצלה להתעוררות כו’, לקרוא לבני ישראל לשוב אל ה’ - את המבואר בדרושי דא”ח עה”פ “והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול”, שהלשון “ייתקע” סתם, ולא נאמר מי הוא התוקע, מורה שייתקע מעצמו. והעניין בזה, שכיוון שהתקיעה ב”שופר גדול” היא בכדי לעורר את האובדים והנדחים, לכן, תהיה התקיעה מעצמה, בלי שום אתערותא דלתתא כלל”.

מפליא כי גם שנים רבות לאחר מכן, בפורים תש”מ, הוסיף הרבי להשמיע דברים נוקבים ברוח זו: “בעת מלחמת ששת–הימים “ראו כל אפסי ארץ” את הניסים הגלויים שאינם מלובשים כלל בדרכי הטבע - שעשה הקב”ה לעם ישראל. נס זה היה צריך לגרום ל”ארים ניסי על ההרים” - “נס” מלשון הגבהה - לרומם את היהודים על–ידי התנהגות יהודית ובכך לבטא את הכרתם בכך שזהו נס ומתנה מן השמים. וממילא, צריכים היו מיד להרבות ביהדות על–ידי בניית בתי–כנסיות ובתי–מדרשות, מקוואות–טהרה, ועל–אחת–כמה–וכמה ליישב את [=כל חלקי] ארץ ישראל”.

 

 

למרות שהרבי הזכיר פעמים מספר, כי הניצחונות הגדולים לצד ההתעוררות העצומה יכלו להיות הזדמנות טובה לקראת הגאולה, הרי שהרבי שלל בחריפות רבה את הקריאה שנפוצה באותה תקופה, כי הניצחון הגדול הוא ‘אתחלתא דגאולה’.

כך הוסיף הרבי והטעים באוזני הרב משה צבי נריה ב’יחידות’: “בד בבד עם העובדה שנמצאים בתקופה מיוחדת, חשוב להבהיר את אשר הנני חוזר ומדגיש פעמים רבות, שעדיין לא זכינו ל”אתחלתא דגאולה” על–פי פסק–דין הרמב”ם (שכבר נעשה שגור על לשוני!…) שהגלות נמשכת עד אשר “יעמוד מלך מבית דוד וכו’” ועליו לבצע תחילה את התנאים המנויים שם: לכוף כו’, ללחום מלחמת ה’, לנצח, לבנות בית–המקדש במקומו ולקבץ נדחי ישראל, ובקיבוץ גלויות זה - דווקא - תתחיל הגאולה!…”

ובהזדמנות אחרת התבטא הרבי בלשון חריפה ביותר: “אילו זכינו, היתה מסתיימת הגלות ומתחילה האתחלתא דגאולה כבר אחרי הניצחון במלחמת ששת–הימים, ויחד עם זה גם הגאולה האמיתית והשלימה; אולם מאחר שלא זכינו - באו אנשים מוגי לב, פחדנים, שיש להם רגש–נחיתות בפני הגויים, ושלחו מיד משלחת לוושינגטון להודיע שהם מוכנים למסור בחזרה את השטחים שכבשו, כיוון שהם לא רוצים להסתכסך עם ה’גוי’, ורוצים לשאת–חן בעיניו - וזה עיכב את הגאולה!

מספר הרב דוד לסלבוים מכפר חב”ד: “זכיתי להיות אצל הרבי בחודש תמוז תשכ”ח, כשנה לאחר המלחמה. אף זכיתי להיכנס ל’יחידות’ שנמשכה כעשרים דקות. באותם ימים דיבר הרבי רבות נגד תקנה שתיקנו אי–אלו רבנים לומר ‘הלל’ ולחשוב שהמדינה היא ‘אתחלתא דגאולה’. בחלק מהיחידות שלי דיבר הרבי בנושא זה והתבטא בחריפות. “מה פתאום לומר הלל, האם כמה ימים לפני כן, כשהיה ראש חודש הם גם אמרו הלל? האם הם מניחים תפילין ושומרים שבת?” הייתי נבוך וניסיתי להצדיק את מעשיהם, שכנראה תיקנו זאת משום שאנשים שמחים נוכח הניסים והנפלאות שראו. אך הרבי היה נחרץ בעמדתו: “השמחה וההודיה למחולל הניסים צריכה להתבטא בתוספת וחיזוק עניני מחולל הניסים”.

“לאחר היחידות אמרו לי שכדאי שארשום את הדברים. אכן רשמתי אותם ועוד באותו ערב הכנסתי את זה לרבי להגהה. שעות ספורות לאחר מכן קיבלתי את ההגהה של הרבי. הרבי מחק כמה דברים ותיקן אי אלו דברים. לדאבוני, אותה יחידות מוגהת נעלמה ממני במשך השנים”.

וכך התייחס הרבי באחד ממכתביו לנושא זה: “כל עוד הם [הנהגת המדינה] עסוקים בדרכים ואמצעים אחרים, במאמץ חסר התועלת שלהם לסיים את הגלות, הם לא יכולים להיות מעורבים במידה מלאה בקרב האמיתי נגד הגלות כפי שנקבע בפסק–הדין של הרמב”ם”. (מורה לדור נבוך ח”א, עמ’ 124–127).

(בפרק זה נעזרתי רבות במדורי ‘ניצוצי רבי’ בעלון ‘התקשרות’, בעריכת הרב מרדכי מנשה לאופר)

השאלה שהסעירה אלפים: האם הרבי יבוא לארץ הקודש?

לרגל כיבוש אתרי הקודש וההתעוררות היהודית העצומה, הופנו אל הרבי לאחר מלחמת ששת הימים פניות רבות, מקרב כל החוגים, וכן מגדולי התורה, לבוא לבקר בארץ–הקודש ולהנהיג את עם ישראל לקראת הגאולה האמיתית והשלמה. בין הפונים היה גם הגאון החסיד הרב שלמה–יוסף זוין שהזמין את הרבי לבקר בארץ–הקודש. באגרת השיב לו הרבי: (לע[ת] ע[תה] ע[ל] כ[ל] פ[נים]) אין מקום לנסיעתי מניו יארק לאיזה מקום שהוא. (אג”ק, כרך כד, עמ’ שמז).

לפונה נוסף (שם, עמ’ שסג) משיב הרבי בי”ג בתמוז: “מכתבו נתקבל באיחור זמן. ובודאי ידוע לו שמעת הסתלקות כ”ק מו”ח אדמו”ר לא נסעתי מניו–יארק אפילו לנסיעה לזמן קצר”.

מעניינת היא העובדה כי בלילה הראשון של חג השבועות תשכ”ז, זמן קצר לאחר המלחמה, בעת סעודת החג, התבטא החסיד ר’ זלמן יפה מאנגליה: “עתה קיימת אפשרות לבקר בכותל המערבי, ומלונדון יסעו יהודים רבים. ואם ייסע כ”ק אדמו”ר שליט”א - ייסעו עשרת אלפים יהודים כו’”.

הרבי הגיב על כך: “מה פתאום עשרת–אלפים? כשיבוא משיח - יסעו הרבה יותר!”

העדר מנהיגות לניצול ההתעוררות

העיתונאי ר’ שמואל אבידור זכה להיכנס ל’יחידות’ עם הרבי בחורף תש”ל, כמעט 3 שנים אחרי מלחמת ששת הימים. חלק ניכר מתוך הפגישה, עסקה במצב בארץ הקודש.

מר אבידור ניסה להציג לפני הרבי תמונה חיובית של התייחסות חדשה, אוהדת יותר, לענייני היהדות, שהשתררה בעקבות הניצחון במלחמה בארץ–ישראל. וכך מתאר זאת מר אבידור עצמו:

בתגובה הרצינו פניו של הרבי. מדבריו עלתה עתה נימה של כאב עמוק, הוא אמר: “נכון, יש בישראל התעוררות, אבל היא לא באה לידי ביטוי במעשים, מדברים אחרת, אבל לא נותנים לה ביטוי בפועל ממש. יש מושג של ‘אור מקיף’ ויש מושג של ‘אור פנימי’. ההתעוררות אשר ישנה עתה בעם ישראל אינה עוברת את ה’אור מקיף’ ואין לה המשך ב’פנימיות’. יהדות אינה עניין של התפלספות, ולא נושא לשיחות של אהדה. יהדות מחייבת קיום ממשי של תורה ומצוות, ובכיוון זה אין אותן תוצאות אשר היו מקוות לאחר מה שאירע בששת הימים”.

דממה השתררה לרגע, הרבי נראה מהורהר ושוקל דבריו. לפתע פרצו הדברים מפיו בכאב: “לפעמים נדמה לי כי היחידי שעודנו מדבר על ‘ששת הימים’, זה אני. מה קרה להם לאנשי ארץ–ישראל שכה מיהרו לשכוח את המאורע הגדול המחייב הזה? אני מדבר עם אישים מארץ–ישראל והם מתייחסים אל המאורע הגדול הזה כאל “היסטוריה ישנה”. הייתכן?! ואולי יש כאן בכלל הערכה מוטעית שלי, אולי רק נדמה לי שמאורע זה מחייב למחשבה וגם למסקנות מרחיקות לכת…

“הרי זה היה מאורע גדול ומיוחד במינו”, אומר שוב הרבי. ומעיר מיד בחיוך: “לשם הזהירות, ובימינו הרי צריכים לדבר בזהירות, אני רוצה להבהיר ולהדגיש, כי ‘ששת הימים’ לא היו ‘גאולה’ ולא ‘אתחלתא דגאולה’, ולא חלק מכל אותה אמונה ומכל אותן תקוות שלנו לגבי העתיד לבוא. אבל, הרי היתה כאן הצלה ברורה של היישוב היהודי בארץ–ישראל? היו סכנות נוראות וברוך–השם יצאו מהן בניצחון גדול, הכול ראו כי לא היה זה ניצחון טבעי. ואיך אפשר שלא ללמוד לקח ממאורע כזה?!”

הרבי אינו מסתיר את דעתו כי “אלה אשר צריכים היו לפעול, לעורר, לעשות, לא עמדו במבחן”, לא נתגלו בארץ–ישראל, בתוך היהדות הדתית של ארץ–ישראל, אותם האנשים אשר ‘יתרגמו’ את ההתעוררות ל’שפת המעשה’. ה’קטר’ דוהר אבל ה’קרונות’ נשארים עומדים. יש התעוררות לאמונה, יש רצון לחזור אל היהדות, אבל אין מי שייצור את הקשר ההכרחי בין ההתעוררות לבין המעשים. לכן, מסביר הרבי, נשארה האמונה בבחינה של “גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרייא”. גם לגנב החותר תחת בית כדי לגנוב בו, והוא עובר בצורה החמורה ביותר על איסור התורה לגנוב, יש אמונה, שהרי בשעת מעשה הוא מתפלל אל ה’ ומבקש להצליח בעבירה שבידו. בישראל יש בעלי ‘אמונה’ שהם אכן מאמינים, אבל האמונה שלהם היא כאמונתו של אותו גנב. תוך כדי אמונה ואפילו תוך כדי תפילה מוסיפים לעבור על איסורי תורה חמורים.

ולא קם בישראל מי שיבהיר כי אין אמונה ערטילאית, אין אמונה בלי מעשים. כל עוד שאין במדינה פחות חילול שבת ויותר מניחי תפילין, הרי קשה לדבר על התעוררות לאמונה.

(‘פנים אל פנים’ גיליון 365, מתאריך 8.3.70)

האם ה’ עושה ניסים דרך אינם שומרי מצוות?

בכ״ג תמוז פנה במכתב כללי־פרטי אל החיילים בצבא שכתבו לו. את מכתבו (אגרת ט׳שמו) מתחיל הרבי במלים: “בנועם קבלתי מכתבו בו כותב איך הכיר חסדי ה׳ וראה גודל הנסים וכולי”

באותם ימים היו רבנים שלא קיבלו את הסברה כי היו אלו ניסי ה’, בטענה כי לא ייתכן שה׳ יראה ניסים על ידי יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. קולות הגיעו בעיקר מחוגים חרדיים קיצוניים כדוגמת חסידי סטאמר. הרבי לא התעלם מטענות אלו (ומי יודע, אולי אפילו גרמו לקטרוג, אשר משום כך) והתייחס לדברים האלו בכמה שיחות במשך חודשי הקיץ ובמכתבים שכתב. באגרת שכתב (ט׳שעח), מתייחס לכך הרבי: “..ברור שזה דניצולו 2.5 מיליון בני ישראל שבארץ הקודש ת”ו  (כולל  הישיבות וכו’) - נס מן השמים דקדושה וכו’. באם לאו: 1) למה ועל מה ציוו לומר בוויליאמס[בורג] תהלים?! 2) מה פעלו באמירתם?!” והרבי הוסיף רמז עבה על הצלתו של האדמו”ר רבי יואל מסטאמר מידי הנאצים על ידי ד”ר קסטנר: “ד״ר קסטנער היה כו’ ובכל זאת באמצעותו ניצולו כו’. אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות וישאלו את דייני ירושלים ת”ו ההיו נסים. ובפרט את הראב״ד דעדה החרדית הרר״פ שי׳ עפשטיין וד”ל.