הרב מנחם מענדל נחשון – ראש ישיבות חב ” ד בנצרת עלית , בראיון מקיף ל ’ בית משיח ’

הרב מנחם מענדל נחשון – ראש ישיבות חב”ד בנצרת עלית, בראיון מקיף ל’בית משיח’ לרגל פתיחת שנת הלימודים בישיבות חב”ד, ביום ראשון הקרוב * מה המעלה בעולם הישיבות החב”די של היום? איך הישיבה הופכת לבית עבור תלמידי התמימים? מהו לימוד ענייני משיח וגאולה? כיצד מחנכים את התמימים לחיות עם משיח כפי שהרבי דורש? ומה תפקידם של ההורים כשהבן בישיבה?

אנו ניצבים בפתחה של שנת הלימודים, כשבתחילת השבוע יצעדו מאות ילדים שזה עתה סיימו את ה’חדר’ אל תוך כותלי הישיבה ויהפכו ל’תמימים’. כיצד חווה התמים את השלב הזה של כניסה לחיי ‘תומכי תמימים’?

באופן כללי חייבים להדגיש שעצם השאלה אינה מדוייקת, מכיוון שהרבי הדגיש פעמים רבות שהחינוך אינו מתחיל כשילד עובר ללמוד בישיבה. החינוך להיות ‘תמים’ מתחיל הרבה קודם לכן – וכבר בחודשי ההריון מתחילה ההשפעה על הילד. בשיחותיו מסביר הרבי כיצד כל פרט בחינוך של ילד חשוב, וממשיל את הילד לעץ צעיר, שכל נגיעה בו משפיעה לאחר מכן על גדילתו. גם הילד יונק את ההשפעה עוד מתקופת הילדות והלימודים ב’חדר’, וברור שכדי שיגיע לישיבה בהתאם למה שנדרש ממנו – צריכים להשקיע בו בכל הנוגע לחינוך עד אז.

החינוך החסידי מתחיל בראש ובראשונה בבית, ואין תחליף למה שההורים יכולים לטעת בילד. זהו הבסיס לכל חינוכו של הילד. הרבי הרש”ב מדגיש את החשיבות של הסביבה על יראת השמים של הילד, והרי ידוע שעולמו הפנימי של הילד מתעצב בזמן שהותו בבית, עוד לפני שנכנס לישיבה.

כאשר הילד נכנס לישיבה – אפשר כבר לראות עליו, איזה חינוך הוא קיבל, ועד כמה הכינו אותו לשלב זה בחייו. היום ברוך ה’ יש המון מסגרות לילדים שמחדירים בהם את כל החיות של חסידישקייט, אם זה ב’קעמפים’ וקייטנות, או בנסיעה לרבי לחודש תשרי כבר לפני הבר-מצווה, במסגרת המיוחדת לילדים. במסגרות אלו, הילדים נכנסים כבר לעולם החסידי, כך שלאחר מכן כשהם מגיעים לישיבה הדברים אינם חדשים להם.

לאחר שהילד נכנס לישיבה, מתחילה העבודה של הצוות, לכוון את הבחור ולהכניס אותו לתוך העולם של ‘תומכי תמימים’. בישיבה קטנה ניתן המון דגש על יחס אישי והכוונה פרטית של כל בחור על-ידי המשפיע שלו. הקשר האישי מאד משפיע ומעצב את עולמו החסידי של הבחור. לכן בישיבות קטנות היום טורחים ומביאים ‘שלוחים’, כדי שיהיו לבחורים דמויות חסידיות קרובות שיוכלו להיות עימם בקשר קרוב. אם ‘משפיע’ נתפס כדמות יותר מרוחקת אולי, אז ה’שליח’ הצעיר יכול להיות יותר קרוב לכל בחור. התלמידים בישיבה קטנה מחפשים דמויות לחקות ואנחנו דואגים שיהיה להם על מי להסתכל ולחקות; בחורים בוגרים שהם רואים בהם סמל ודוגמא. 

בנוסף גם הצוות משתדל להיות תמיד קרוב לתלמידים ולהעניק אוזן קשבת. כל בחור מוצא את הר”מ או המשפיע שקרוב אליו והוא יכול להתחבר איתו. זה מה שבונה את הבחור – היחס החם והקרבה – וזה מה שמעניק לו את היכולת להיקלט בעולם של ‘תומכי תמימים’. 

במה ההורים יכולים לסייע לתלמיד בשלב זה?

התפקיד של ההורים הוא לעבוד בשיתוף פעולה עם הנהלת הישיבה ולהעניק לה את התמיכה והעזרה שהיא נדרשת, לגבי בנם שבישיבה. אנחנו נתקלים המון בצורך של שיתוף פעולה בין ההורים להנהלת הישיבה.

אני אומר בצחות שכשם שיש ארבעה בנים סביב שולחן הסדר, כך ישנם מספר סוגי הורים: יש את ה”תם” – הוא הביא את בנו לישיבה ומכאן ולהבא לא אכפת לו מה קורה עם הבן, ומבחינתו מדובר באחריות של הנהלת הישיבה. הוא מתנהג כמו אותו אדם שנכנס למסעדה לאכול, למרות שהוא יודע שישנם בעיות כשרות באוכל, אבל הוא טוען ‘זו האחריות של המשגיח – לא שלי’. יש אותו אחד ‘שאינו יודע לשאול’ – הוא באמת ובתמים רוצה להעניק להנהלה את התמיכה, אבל אין לו מושג מה עובר בנו בישיבה ובמה הוא יכול להועיל. מבחינתו כל עוד לא פנו אליו על בעיות עם בנו בישיבה – הרי כנראה שהמצב טוב והוא לא רואה צורך ליצור קשר עם הישיבה. ויש את המצב האידיאילי, של ‘הבן החכם’ – שמבין שצריכים לשאול ולהתעניין. ישנם הורים שפונים לצוות ושואלים במה הם יכולים לסייע; הם שומרים על קשר מצידם עם הנהלת הישיבה ועם הצוות הקרוב שמכוון את הילד. זה המצב האידיאלי ובזכות שיתוף פעולה כזה, ניתן לסייע המון לילד.

בנוסף, ההורים צריכים לדעת שילד שנכנס לישיבה זקוק עדיין להמון תמיכה. זה יכול לבוא לידי ביטוי בשיחות הטלפון כל יום עם הילד, במשלוח חבילות כאלו ואחרות. כל הורה צריך לחפש את הדרך שהוא מוצא לנכון להעניק את התמיכה לילד. בשלב הזה, חשוב שתהיה לילד תמיכה רגשית, של חום ואהבה, שתעניק לו כוח להתמודד עם המצב החדש.

להאהיב את הלימוד

מדברים היום רבות על סכנות האינטרנט והעולם הטכנלוגי המפותח. איך ניתן להגן על הילד מפני כל האטרקציות שבחוץ, כשהעולם מלא באתגרים לא פשוטים?

אכן מדובר על אחת המשימות הקשות יותר. אני רוצה להעצים את השאלה ולהסביר כי מדובר באתגר מורכב גם עבור ההורים, שכן ברוב המקרים נמצאים ההורים שלב אחד אחרונית מבחינת הידע שלהם על עולם הטכנולוגיה וההמצאות המתפתחות כל הזמן. לצערי, הניסיון מוכיח שהילדים כבר מכירים את כל האפשרויות וההתחכמויות. כיום ‘רשות הרבים’ הפכה להיות נוכחת בכל מקום. ילד יכול להחזיק מכשיר קטן ותמים ובכל מקום לקלוט תכנים מאד לא רצויים. בפרט שכיום ישנם מקומות רבים שמעניקים שירות גלישה חינמי – כמו באוטובוסים או במקומות ציבוריים אחרים. שמעתי מאברך שחזר מ’כנס המחנכים’ ונדהם לגלות על כל האפשרויות השונות שמציע כיום עולם האינטרנט.

לכן במצב שנוצר כיום, התשובה היא שאף פעם אי אפשר לעצום עיניים. כל הזמן צריכים להיות ערניים ולוודא שאכן הילד לא נחשף לתכנים לא רצויים. בקו של “סור מרע” אין לנו כיום ביטחון במאת האחוזים וצריכים לנצל את כל סוגי השמירות כדי להגן על הילד.

הכלים שיש לנו להגן על הילד – והתשובה שלנו להשתוללות של הפירצות – היא לחזק את הצד החיובי אצלו. פשוט לתגבר את הילד בחסידישקייט, בהשקעה בעניינים חיוביים, כך שממילא עולמו הרוחני יהיה חזק מספיק להתמודד עם האתגרים שבחוץ. 

ישנו סיפור שפעם הגיע אורח ל’תומכי תמימים’ בליובאוויטש ושאל את הרבי הריי”צ מדוע התמימים דורשים מעצמם כל-כך הרבה בהתמסרות ללימוד, תפילה באריכות וכו’. הרבי הריי”צ הסביר לו שהדבר דומה לכך שבערב שבת מחממים את התנור בעוצמה רבה, כדי שלאחר מכן בשבת – כשהגחלים יכבו – עדיין ימשיך התנור להפיץ חום. זו התשובה של ‘תומכי תמימים’ לעולם, לחמם את החום החסידי כמה שיותר.  

ככל שהילד יהיה מונח באווירה חסידית, בהתוועדויות, בהתקשרות לרבי, כך הוא לא יתעסק בחיפוש אחרי האטרקציות שבחוץ. צריכים להאהיב על הבחור את העניינים החסידיים, שיחיה בעניינים חסידיים. יש מכתב של הרבי לגבי ההשפעה החסידית על הבחורים והרבי כותב שצריכים לחיות את העניינים שיש לנו כחסידים.

אני חושב שהבעיות של האינטרנט וכו’ אינם בעיות רק של הישיבה, אלא גם בבית הן קיימות. אולי הייתי אפילו אומר שבבית הן קיימות יותר, בגלל הנגישות של הדברים וגם כיוון שבישיבה ישנו צוות שמטפל בעניינים כאלו ופוקח עיניים, ודווקא בבית הבחור יותר משוחרר. העבודה בנושאים האלו מוטלת בבית, על ההורים, בדיוק כפי שהיא קיימת בישיבה.

כיצד נוהגים כשמזהים בחור עם יראת שמים והנהגה חסידית אבל יכולות חלשות בלימוד? הרי מחד רוצים שישאר ב’תומכי תמימים’ ויקנה הנהגה חסידית ומאידך לא תמיד הוא מתאים לדרישות המסגרת.

באחת היחידויות לר’ ראובן דונין, הרבי אמר לו משפט, שמבחינתי הוא משפט מפתח בכל הקשור לעבודה עם בחורים: ‘אף אחד לא נולד עם הבנה’, אמר לו הרבי, ‘אבל התורה ניתנה לכולנו. לאותו גדול בתורה שלמד כך-וכך שנים וכתב כמה חיבורים וחידושים, אין חלק גדול יותר בתורה מילד שלומד חומש עם רש”י’. זה משפט שמנחה אותנו בעבודה עם בחורים. הרי אין ילד שלא יכול ללמוד בכלל – השאלה היא רק האם הרמה הלימודית מתאימה לו או שצריכים להתעסק איתו באופן פרטי וליצור לו את המסלול בשבילו, שבו הוא יצליח מבחינה לימודית.

כשיש מצב שבחור מתקשה בלימודים אז הצוות מכוון אותו באופן פרטי, לפי הקצב והרמה הלימודית שלו. העיקר הוא שיהיה שקוע בלימוד ושישקיע את הכוחות לפי היכולות שלו. כל זה לא אמור להשליך כלל על ההנהגה החסידית של הבחור. אמנם כאן נדרשת עבודה יותר מצד הצוות של הנהלת הישיבה, אולם תמיד ניתן למצוא את הדרך שבה הבחור ימצא את הדרך שלו בלימוד.

היה אצלנו בחור בעל יראת שמים והנהגות טובות, שהצטיין בהנהגה חסידית, אבל התקשה מאד בלימוד גמרא כפי שנהוג במסגרת הישיבתית. בעקבות כך החליט הר”מ שלו לפתח אצלו את הלימוד בתחומים אחרים והנחה אותו ללמוד שולחן-ערוך אורח-חיים. היה לו סדר מיוחד כך שמספר שעות כל יום הוא למד שולחן-ערוך ובסיום שנה סיים ללמוד את כל השולחן-ערוך. מובן שהיה לו בזה סיפוק רב והוא היה מונח בלימוד שהתאים עבורו. אצל אותו בחור, הקושי נהפך לנקודת חוזקה והוא פיתח אצל עצמו שקידה והתמדה, כיון שמצא את החלק שמתאים לו בתורה ושם הוא יכול להצליח.

כמובן כל מקרה צריך להיבחן לגופו ואסור שההכוונה של בחורים פרטיים תפגע בסדר הלימודי הרגיל של ישיבה. נדרשת רק יצירתיות והשקעה של הצוות, כדי למצוא לכל בחור את האופן שבו הוא יכול להתמסר בלימוד.

כך גם בנוגע לבחורים שאצלם המצב הוא הפוך: הם בעלי יכולת גדולה יותר משל שאר הבחורים ויכולים להשקיע יותר בלימוד. גם שם נדרשת אותה עבודה מהצוות – לכוון את הבחור באופן פרטני ולהתאים לו תוכנית לימודית בהתאם לכישרונותיו. ישנם בחורים שלומדים מחוץ לסדרי הלימוד ומסיימים מסכתות שלימות וישנם גם בחורים שמסיימים את כל הש”ס בתוך שנות הלימוד בישיבה. העבודה של הצוות היא להחדיר בבחורים חיות בלימוד, כדי שיהיה מונח בלימוד שמתאים לו.

איך גורמים לבחורים לאהוב את הלימוד, כדי שיהיה מונח שם באמת?

כשאתה מלמד את הבחור כיצד ללמוד באמת, כיצד להיכנס לתוך העולם של הסוגיה, אז הוא ממילא ייהנה מזה והלימוד ייהפך להיות חלק מהחיים שלו. בחור שלומד סוגיה ומתחיל להבין איך ניגשים לסוגיה, איך מכינים סוגיה ואיך מבינים את הסברות, הוא מתאהב בעצמו בלימוד. כשהר”מ מעביר שיעור טוב ומסודר והבחור מבין כיצד כל הסוגיה מתורצת בבהירות, הפלא ופלא, אז הוא ייהנה מהלימוד וירצה ללמוד עוד. בחורים יודעים ליהנות מסברה טובה ומלימוד בעיון.

הרבי אמר פעם ביחידות לבחורים, בתמיהה, ‘האם בחור צריך ללמוד בגלל המשגיח?’. אכן המציאות היא שצריכים להביא את הבחור לכך שירצה ללמוד מצד עצמו, בלי קשר למשגיח או לציווי של הישיבה.

בין ישיבה קטנה לישיבה גדולה - כמו בין עולם הזה לעולם הבא!

איך מפתחים אצל בחור את התחום של הלימוד העצמי, כך שיתקדם בעצמו בלימוד?

בנושא הזה ישנו הבדל מהותי בין ישיבות קטנות לישיבות גדולות. ישיבה קטנה, מטבעה, הינה מסגרת של גבולות מאד מוגדרים. המהות שלה היא יותר מסגרתית ובחורים נדרשים ללמוד לפי סדר הלימוד בישיבה ולהיות מונחים בסוגיה שנלמדת כעת. כמובן שמעודדים את הבחור להשקיע לימוד גם מחוץ לשעות הסדרים, אבל לא תמיד הדגש הוא על לימוד חיצוני של מסכתות אחרות, אלא פעמים רבות ההכוונה תהיה להעמיק בלימוד הסוגיה הנוכחית. למשל בחור שיש לו יכולות טובות בלימוד יכוון על-ידי הר”מ שלו להשקיע יותר בסוגיה, ללמוד יותר מפרשים, להכיר צדדים נוספים של הסוגיה ויותר חומר לימודי שקשור לנושא הנלמד. בישיבה קטנה ישנם עוד המון רבדים שניתן להשקיע ולקדם אותם. יחד עם זאת ישנם בחורים שלומדים עוד מסכתות מחוץ לסדרי הישיבה. בשנים האחרונות ישנם את המבצעים של “דור דעה” שייסד ר’ שלום דובער דריזין ובחורים משננים סדרי משניות שלמים בעל-פה. ישנם בחורים שלמדו את כל סדר “זרעים” בעל-פה מילה-במילה.

בישיבה גדולה לעומת זאת, ישנו יותר מקום לפתח את הלימוד האישי אצל כל בחור ולתת לכל בחור לפתח את הכישרונות שלו. זו עיקר העבודה של הצוות הרוחני בישיבה גדולה, לתרגל את הלימוד העצמי אצל הבחורים, כך שכל בחור יכול לנצל את כל הכוחות שלו ללימוד. בישיבה גדולה ישנם בחורים רבים שלומדים מסכתות שלימות מחוץ ללימוד המסגרתי, וזה השלב בו בחור לומד כיצד להקנות לעצמו לימוד של עוד חומר מחוץ לסדרים, בצורה אישית. בישיבות רבות מעודדים את הבחורים לגמור את כל הש”ס.

אתה מכהן כראש ישיבה גם בישיבה קטנה וגם בישיבה גדולה. האם קיים שוני בחינוך בין ישיבה קטנה לישיבה גדולה?

הרבי כותב באחד המכתבים על ההבדל בין התורה של העולם הזה לתורה של ימות המשיח, ומביא דוגמא מההבדל בין ישיבה קטנה לישיבה גדולה, שכשם שהתורה היא אותה תורה וכל אחד יודע שיש הבדל בין ישיבה קטנה לישיבה גדולה, כך הוא גם בנוגע לתורה של זמן הזה לתורה של ימות המשיח…

הלימוד הוא אכן אותו לימוד אבל התלמיד עובר שלב, בפיתוח האישי שלו, באיכות של הלימוד וההשקעה. בישיבה גדולה בחור מגיע למצב שהוא נדרש לנצל את כל היכולות שלו ופשוט ‘לשחות’ בים של תורה. ישיבה גדולה היא השלב שבחור עובר להיות בעל-הבית לעצמו ולקחת אחריות על עצמו ופשוט להתמסר לעולם של הלימוד. 

בליובאוויטש יש גם שלוחים, וגם למדנים, וגם שלוחים-למדנים!

ישנה תפיסה שבליובאוויטש אין ‘למדנים’. כביכול משקיעים בהנהגה חסידית, בהתקשרות, אבל פחות בלהיות למדן. האם כך היא המציאות בעולם הישיבות?

זוהי תפיסה שגויה, ואני סבור שאין מקום לשאלה כזו כלל. אמנם אצלנו משקיעים בשליחות ובהתעסקות בעניינים של הרבי, אבל לא חסרים שלוחים שהינם למדנים מופלגים. אני יכול לספר שלי אישית יש חברותא כל יום (באמצעות הטלפון) עם חבר שבתור בחור היה מהלמדנים בישיבה, וגם לאחר שיצא לשליחות הוא לא מוותר על לימוד כל יום. הוא מונח בסוגיות בגמרא לא פחות ממה שהוא מונח בענייני השליחות. אצלנו לא מטפחים את התנשאות של “אני גדול”, אבל לא חסרים למדנים בליובאוויטש – והראייה לכך היא שישנם ברוך ה’ הרבה ר”מים וראשי ישיבות שכולם צמחו בישיבות חב”ד. 

אתה חושב שיש סתירה בין ההשקעה בחינוך להנהגה חסידית והתקשרות, לבין הרצון לחנך ל’שטייגען’ בלימוד? לכאורה הרי אי אפשר לחנך באותה התלהבות לכל התחומים.

לכאורה היית יכול לשאול את אותה שאלה, כשהרבי הרש”ב פתח את ‘תומכי תמימים’, כדי שילמדו חסידות, ונוצרו שני תחומים – נגלה וחסידות. אבל למעשה אין כל סתירה בין התחומים האלו. כשבחור חדור בחינוך חסידי, אין כל הבדל בין היותו מונח בלימוד לחיות וההתלהבות בעניינים של התקשרות והנהגה חסידית. כשם שלימוד החסידות לא פוגע בלימוד הנגלה וניתן לחנך לשניהם באותה התלהבות, כך ניתן לחנך גם להשקיע בהנהגה חסידית וגם להיות מונח בלימוד.

עובדתית לא מדובר בסתירה, כי בחור צריך להשקיע בשני האפיקים האלו. אלו שתי תנועות בעבודת ה’, בדיוק כשם שנדרשת גם אהבת ה’ וגם יראת ה’. אולי אם אתה מתחיל לדון בדין קדימה ואיחור, יש מקום לדון בכך. אבל לא בתור סתירה חלילה. לא יתכן שענין של קדושה יפגע בענין אחר של קדושה. הרבי לימד וחזר על הכלל שקדושה לא מעלימה על קדושה. הרבי הוכיח את זה אפילו בלימוד כשהקשה בסוגיות מנגלה ותירץ אותם על-פי חסידות – באופן שכל חלקי התורה עולים בקנה אחד. 

בנוגע לבחור שאצלו קיימת סתירה לכאורה בין שני התחומים – למשל כשיש חלישות בלימוד אבל רוצים לחזק את היראת שמים – הרי שרבותינו נשיאנו קבעו כבר שהמקום של ישיבה הוא להעניק לבחור מקום של יראת שמים. 

יש מכתב מפורסם של הרבי באגרות קודש לישיבה בארץ ישראל, מהשנה הראשונה של הנשיאות, י”ב אדר שני תשי”א, בו הרבי כותב “בימים מקדם הנה מתפקידי הישיבות והתלמודי תורות היה בעיקר לימוד התורה והשגשוג בזה. וקיום המצוות בפועל ושמירת מנהגי ישראל היה מובן בדרך ממילא לכל בן ובת ישראל על ידי החינוך שנתחנכו בביתם ובהסביבה ששם היו באותן השעות שלא היו בין כתלי בית המדרש והישיבה. נשתנו העיתים בימינו אלו אשר מתפקידי הישיבה והתלמוד תורה, כעת, גם כן ובעיקר, לעשות את התלמיד ראשית כל לירא שמים, ליהודי שומר תורה ומצוות ואחר-כך ללמדן, ובהישיבות מיסודן של נשיאנו – גם לחסיד”.

פשיטא שהנקודה הראשונה בישיבה היא לא “אוניברסיטה ללימוד”, אלא מקום שבו הבחור מקבל את החינוך והתמיכה ליראת שמים והנהגה חסידית. ישיבה היא קודם כל מקום של חינוך. תמיד הייתה שאלה על בחור אם להשאירו בישיבה, הרבי כיוון לכך שתמיד יעשו הכל להשאיר את הבחור בישיבה, גם אם הוא לא מצטיין בלימודים, העיקר שיהיה בתוך המסגרת של ‘תומכי תמימים’. כי המהות של ישיבה היא מקום לרכוש בו יראת שמים והנהגה חסידית. 

יחד זאת הרבי דרש שהתמימים יהיו למדנים.

תלוי לגבי מי הדברים אמורים. אם מדובר לגבי הנהלת הישיבה, הרי שהצוות צריך לדעת שקודם כל המקום של ישיבה הוא מקום של חינוך, מבלי להתייחס לרמת הידיעות וההשגות בלימוד של הבחור. כהנהלה אנחנו יודעים שהקו האדום שלנו הוא פגיעה ביראת שמים, ועד אז נעשה הכל שהבחור יהיה בישיבה. לעומת זאת לגבי הבחור וודאי שאסור לו להסתפק רק בהנהגה חסידית, כי עליו מוטל לעמול בתורה ולהתייגע, כפי שהרבי דרש. מצד הבחור הרי אין לו כל עיסוק אחר וכל עניינו צריך להיות לימוד התורה, וכפי שהרבי התבטא פעם שבחור שלא יודע ללמוד – פוגע ברבותינו נשיאנו. 

הכוח של הצעירים

בשנים האחרונות עברו הישיבות בארה”ק מהפך וכיום כמעט כל הנהלות הישיבות מורכבות מצוות צעיר – כפי שקיים גם בישיבה אצלכם. אתה חושב שהמהפך הזה יצר שוני בין הישיבות של פעם לישיבות של היום?

פעם יכלו ליצור אווירה וחינוך שנשענים על דמויות חסידיות. היום הדורות מתקדמים בקצב מהיר הרבה יותר וצריכים אנשים שיודעים לדבר בשפה של הבחורים. המציאות היא שהעולם היום מתקדם מבלי הכר משנה לשנה – בקצב שתואם להתקדמות שהייתה מתרחשת בעבר אחת לעשרים או שלושים שנה. במציאות הזו חייבים אנשי צוות שיודעים לדבר בשפה של הבחורים ולהבין את המציאות שלהם. כמובן שאיננו פוגעים חלילה בצוות המבוגר, עם הניסיון ועם השנים הרבות של העבודה האישית, אך לצד אלו ההוספה של אנשי צוות צעירים יצרה תוספת חשובה בעולם הישיבות. חלק גדול מהחינוך של בחור בישיבה קטנה נוגע ליכולת להקשיב לו ולהבין אל ליבו, ומהניסיון שלנו הצוות הצעיר יודע לעשות זאת בצורה יוצאת מהכלל. 

ישיבה היא קודם כל בית. אם לבחור אין בישיבה את התחושה של בית – אז אנחנו מפספסים בגדול את היכולת להעניק לו הנהגה. הצוות צריך להיות ערני ולהתעניין בבחור באמת, להתעניין בעיסוקים שלו ובנעשה איתו, גם בעניינים הפרטיים ביותר, כדי שבחורים יאהבו את הישיבה וירגישו שייכות. באחד המכתבים כתב הרבי לר’ ניסן נעמנאוו, ש”בכלל צריכים להשתדל יותר ויותר מה שחסר לדאבוני בתלמידים בענין ההתקשרות לישיבה וענייניה” (ההדגשה במקור). הרבי רוצה שהצוות יצור אצל הבחור התקשרות לענייני הישיבה, כלומר שהוא יחוש שזהו הבית שלו, שזה מקום שתומך בו ושיש שם מי שמבין אותו. 

אנחנו לא מוותרים על אף נקודה. צריכים גם משפיעים שהינם דמויות חסידיות שהבחורים יכולים ללמוד מהם, אבל אם פעם הסתפקו רק במשפיעים מבוגרים – שהבחורים היו אלו שצריכים לגשת אליהם ולרצות ליצור עימם קשר – היום המצב הוא שצריכים משפיעים שיודעים כיצד לגשת לבחור.

לחיות רבי -
פירושו: לחיות משיח!

איך מחנכים את תלמידי התמימים ללמוד ענייני גאולה ומשיח, כפי שהרבי דורש שזוהי “הדרך הישרה” והקלה להביא להתגלות משיח צדקנו בפועל ממש?

קודם כל זכינו שיש כיום כל הזמן מבצעים של ארגון את”ה העולמי, שמעודד את הנושא של לימוד גאולה ומשיח, כך שכל הזמן התמימים חיים סביב המבצעים הנוכחיים ועם הלימוד של גאולה ומשיח בעיון.

אני חייב לספר אפיזודה, מהתקופה שהייתי בישיבה, שזו הייתה התקופה שהרבי דיבר כל הזמן על הנושא של משיח וכל העניינים. הבחורים ניגשו למשגיח, הרב זושא פויזנר, וביקשו ממנו שיהיה זמן מיוחד בישיבה ללימוד ענייני גאולה ומשיח. ר’ זושא מצידו אמר לנו אז שאנחנו צריכים ללמוד את החומר הנלמד בישיבה, ואם נלמד באמת – נמצא שבכל ענין יש גאולה ומשיח. הוא הבטיח לנו שבכל סוגיה הוא יראה לנו איפה נמצאים העניינים של גאולה ומשיח.

אמנם הבחורים אוהבים תמיד לחפש את הלימוד בשיחות של הרבי וכדו’, אבל לאמיתו של דבר בכל סוגיה ישנם העניינים של גאולה ומשיח. וכשלומדים כך, הם מתגלים. יחד עם זאת יש ישיבות שאימצו סדר מיוחד ללימוד גאולה ומשיח – וענין זה זכה לקבל את אישורו של הרבי – שאישר שבחורים ילמדו גאולה ומשיח על חשבון הסדרים, כשעשו משמרות של לימוד מסביב לשעון.

החינוך צריך להיות ללימוד בענייני משיח וגאולה, בכל מקום לפי עניינו. לפעמים רואים שאם הופכים את הלימוד לסדר ‘רשמי’, הלימוד דווקא נפגע כי הבחורים מאבדים את ה’הרגש’ ומזלזלים, ודווקא כשהלימוד הוא מחוץ לסדרי הישיבה, בסדר שהבחורים קובעים לעצמם, יש בו הרבה חיות והתלהבות. כל ישיבה צריכה לשקול בעצמה האם להכניס את הסדר כחלק מסדרי הלימוד הרשמיים בישיבה, או כסדר של הבחורים מחוץ לסדרים, אבל העיקר הוא שתהיה חיות אצל תלמידי התמימים בלימוד ענייני משיח וגאולה כפי שהרבי דורש ללמוד את ענייני המשיח. 

איך מחנכים את הבחורים “לחיות” עם משיח, כפי שהרבי דורש?

זוהי העבודה של הצוות וביחוד המשפיעים. היום לחנך את הבחור לחיות רבי – פירושו לחיות משיח. צריכים לדבר על כך ולהתוועד על כך עד כמה שאפשר. כשאתה מקרין לבחור שלכל ענין יש קשר לגאולה ומשיח – בכל ענין רואים משיח – אז הבחור מעצמו כבר מבין איך לחיות משיח. זה חלק מהחינוך של לחיות עם הרבי – לחשוב מה הרבי רוצה מאיתנו? התמימים נמצאים בעולם שכולו רבי והם חיים עם הרבי באמת. התפקיד שלנו הוא לשדר להם את המציאות הזו – את החיים האלו. האטמוספרה של ‘תומכי תמימים’ זו אטמוספרה של רבי והדרישה היא שבכל ענין, הרבי יהיה הנושא. תמים צריך ללמוד למדוד כל דבר לפי מה הרבי רוצה ממנו, מה הרבי דורש ממנו. כשמדברים על הרבי, מספרים סיפורים על הרבי ומתוועדים על הרבי – אז התמימים חיים עם הרבי. 

העבודה של הצוות היא לחבר את הבחורים עם הרבי – וזו אינה עבודה פשוטה. כמו שהענין של חסידות היא אהבת ה’, אבל אי אפשר לצוות על אהבה, אלא צריכים לחנך לכך, כך גם הנושא של חיים עם הרבי. צריכים לשדר, לעורר, ללמד, להחדיר רבי בכל פרט, וממילא התמימים כבר יחיו עם הרבי כפי שנדרש.

לסיום?

אנחנו צריכים להשקיע את שלנו ובעזרת ה’ שנוכל להגיד לרבי “ראה גידולים שגידלנו” בחינוך של תלמידי התמימים ותלמידי התמימים יביאו את הגאולה.