בית משיח · עברית
התוועדות‭ ‬חסידותית · #981 · 2015-07-26

קדושה ללא הגבלות - בתוך גשמיות

אחד האמצעים החזקים ביותר לפעול על הילדים, ובאמצעותם ב״אור-חתר״ גם עלינו המבוגרים, הוא ה״קעמפ״ ״אורו- של-משיח״ המשריש באופן מיוחד בילדים את ה״לחיות עם משיח״ באופן מיוחד ביותר, כפי שרואים כל ההורים וכל אלו שנתקלו בילדים שהשתתפו ב״קעמפ״ בשנים שעברו התוועדות קיצית, על חשיבות רישום הילדים לקעמפים שמחדירי

אחד האמצעים החזקים ביותר לפעול על הילדים, ובאמצעותם ב״אור-חתר״ גם עלינו המבוגרים, הוא ה״קעמפ״ ״אורו- של-משיח״ המשריש באופן מיוחד בילדים את ה״לחיות עם משיח״ באופן מיוחד ביותר, כפי שרואים כל ההורים וכל אלו שנתקלו בילדים שהשתתפו ב״קעמפ״ בשנים שעברו התוועדות קיצית, על חשיבות רישום הילדים לקעמפים שמחדירים חיות בענייני גאולה ומשיח

מספר כ״ק אדמו״ר הריי״צ (ספר השיחות תש״ג עמוד 41. תרגום חפשי): ״בתחילת הנשיאות של הוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק הצמח צדק, הגם שזה היה כבר הדור השלישי של נשיאות חב״ד, וכבר נפעל ונתחדש הרבה בחסידות, בכל זאת עדיין לא חדר הדבר בכל המקומות.

״באותו זמן היו החסידים באופן כזה שלא רק קראו את עצמם בשם חסידים, אלא היו אכן חדורים בזה. אבל היה חלק מהחסידים שהיו להם מניעות ועיכובים, ובכל זאת עמדו (הרגישו עצמם והחזיקו עצמם) בתנועה של קירוב.

״הנסיעה לרבי לליובאויטש הייתה כרוכה אז בקשיים. היו רגילים ללכת רגלי, ולפעמים היו נוסעים מעיר אחת לשניה, ושוב היו הולכים ברגל.

״הגיעה פעם קבוצת יהודים מליטא לליובאוויטש. הסדר היה אז שכמה היו נכנסים לרבי ליחידות ביחד. כאשר נכנסה קבוצה זאת, של היהודים מליטא, ליחידות להוד כ״ק אאזמו״ר הרה״ק הצמח צדק - הם אמרו לרבי: רוצים אנו להתקרב, אבל יש לנו מניעות ועיכובים, יש לנו קושיות. ענה להם הרבי הצ״צ: שאלו. סיפרו הללו שראו חסיד גדול שבכה בשמחת תורה וניגן בטי באב, וסיימו: מילתא דמתאמרא באפי מריה, לית בה משום לישנא בישא (דבר הנאמר בפני בעליו אין בו משום לשון הרע).

״ענה להם הרבי הצ״צ: אצל חסיד, הניגון אינו שמחה, והבכיה אינה עצבות. הבכיה היא מרירות. בשמחת תורה, כאשר הוא נזכר בהתגלות אור התורה ביום זה וכיצד התורה הקדושה שמחה עמו, וכאשר הוא מתבונן בעובדה שהוא רחוק, אזי מגיע הוא לידי מרירות. בתשעה באב, בעת החורבן, כאשר הוא רואה כיצד נתקיים החורבן, והרי ״בכל עצב יהיה מותר״, והוא מאמין בקיום יעודי הגאולה, אזי מתוך זה הוא מנגן. הניגון הוא להתענג על הוי’.

ומסיים הרבי הריי״צ: ״זה היה בזמן הרבי הצ״צ, כאשר חיו בליובאוויטש, כאשר גם הבוץ והרפש היה בוץ ורפש חסידותי. אבל כעת, כאשר נמצאים באמריקה, והבוץ הוא אכן בוץ ממש, הרי זמן זה הוא מר עד מאוד… צריך לשיר ניגון, ניגון של פנימיות, וצריך לקוות שהניגונים של העבודה החסידותית ייבשו את הבוץ…״.

בשיחה שהובאה בספר המנהגים (עמי 48) (כנראה משום שיש בכך גם משום הוראה ומנהג) מסופר: ״הצמח צדק היה נוהג לקרוא את הרב הקדוש מרוזיין ״דער הייליקער רוזיינער״ וסיפר: הרוזיינער הקדוש היה מרחיק עצבות ואפילו מרירות. כתוצאה מזה נוצרה אצל החסידים שובבות. בתשעה באב היו משחקים ב״בערעלאך״. לאחר מכן הוסכם אצלם שיפתחו את הגג של בית המדרש, יורידו מלמעלה פלצור, ומי שייכנס יזרקו עליו את הפלצור ויעלוהו על הגג, וכן עשו. בינתיים נכנס הרה״ק מרוזיין. אלו שהיו על הגג לא ראו הרי בדיוק מי נכנס

והתחילו גם להרים אותו. כאשר הכירו אותו, הורידו אותו מיד למטה. אמר אז הרה״ק מרוזיין: ריבונו של עולם, אם בניך אינם ״אוחזים״ מהיום טוב שלך, אנא קח אותו מהם…״.

קדושה ללא הגבלות - בתוך גשמיות

אחד ההסברים בחסידות, המגלה את הפנימיות של כל דבר וגם את פנימיותם של ימי החורבן והגלות, ימי בין המצרים. שהרי נאמר כי ימים אלו יהפכו לששון ולשמחה, ופירושו של דבר הוא שלא רק שהצום והאבל יתבטלו, כיוון שתתבטל סיבת החורבן ומציאות החורבן ויהיה בית המקדש השלישי - אלא שדווקא הימים הללו, שהיו אצלנו ימי אבלות וחורבן, דווקא הם יהיו ימים של ששון ושמחה וימים טובים. ולכאורה תמוה: מה יש לשמוח דווקא באותם ימים של חורבן וגלות?

אלא מבואר בחסידות, שתוכנם הפנימי של ימים אלו עצמם, כלומר התוכן הפנימי של החורבן עצמו, הוא לא שלילה וחסרון אלא אדרבה - ביטול ה״ציור״ הקודם, ״ציור״ שהיה כל כולו ציור של קדושה, בניין של קדושה, בית המקדש. אבל בניין זה של קדושה הייתה בו עדיין הגבלה מסוימת. עדיין הייתה זו קדושה מוגבלת. התכלית היא להגיע דווקא לגילוי הבלתי מוגבל של משיח צדקנו, של בית המקדש השלישי, עליו נאמר ״פרזות תשב ירושלים״ - שאז תהיה ירושלים ובית המקדש ללא חומה (״פרזות״) וללא הגבלות.

וביחד עם זה יהיה גם אז בית המקדש השלישי בית גשמי מוגבל, שימצא במקום מסוים בעולם הזה הגשמי והמוגבל. וכפי שנאמר אודות ירושלים (אותה ירושלים עליו נאמר ״פרזות תשב ירושלים״ - שאז תהיה ירושלים ובית המקדש ללא חומה (״פרזות״) וללא הגבלות.

וביחד עם זה יהיה גם אז בית המקדש השלישי בית גשמי מוגבל, שימצא במקום מסוים בעולם הזה הגשמי והמוגבל. וכפי שנאמר אודות ירושלים (אותה ירושלים עליה נאמר ״פחות (ללא חומה) תשב ירושלים״): ״ואני אהיה לה חומת אש סביב״, שהיא תהיה גם אז מוקפת חומה, מציאות מוגבלת ומוגדרת במקום גשמי ובבניין גשמי.

ואכן, זהו החידוש של משיח צדקנו, של בית המקדש השלישי, שהקדושה תהיה ללא שום הגבלות כלל (״פרזות״), וביחד עם זה היא תיכנס ותחדור ותפרוץ ותבקע מתוך המציאות הגשמית המוגבלת שפשטה מעצמה את ה״ציור״ המוגבל שלה, גם את ה״ציור״ וההגבלה שמצד הקדושה, ולבשה ״ציור״ חדש, ״חומת אש״, ״ציור״ כזה שכל עניינו הוא התגלות הבלי גבול (״פרזות״) שלמעלה מכל מציאות וציור והגבלה איזה שיהיו.

לפעול בכל הפרטים, עם נקודה אחת

בזה מבאר הרבי שליט״א מלך המשיח קושיא ותמיהה רבתי:

איך היה מותר לו להקב״ה להחריב את בית המקדש. והרי המשבר או הנותץ משהו מבניין המקדש עובר על מצוות לא- תעשה, שנאמר ״לא תעשון כן לה’ אלוקיכם״! וידוע שהקב״ה מקיים כל מה שהוא מצווה לישראל, כמו שכתוב ״מגיד דבריו ליעקב, חוקיו ומשפטיו לישראל״, כי ״מה שהוא מצווה לישראל לעשות - הוא עושה״. אם כן איך ייתכן שהקב״ה עבר כביכול על האיסור לנתוץ ולהחריב את בית המקדש?!

אלא, מבאר הרבי, אין כאן נתיצה וחורבן. אין זה אלא ״סותר על מנת לבנות״. מבטלים ונותצים את הבניין הקודם, למרות שהיה זה בניין ומציאות שכל כולו קדושה ואלוקות, בית המקדש - כדי לבנות בניין גדול ויפה ואמיתי הרבה שלא בערך יותר. עד כדי כך, שכדאי כביכול לשם כך לסבול את כל צער החורבן ואת כל הסבל הנורא של כלל ישראל ושל שכינתא בגלותא - כדי להגיע לבניין אמיתי ונצחי זה. אשר בבניין זה שוב לא יהיה שייך בו שום חורבן וגלות, כיוון שאין זה רק ״ציור״ וגבול, גדול וקדוש ככל שיהיה, אלא התגלות הבלתי גבול האמיתי בתוך הגבול, כך שהגבול עצמו הופך להיות נצחי ובלתי מוגבל לחלוטין.

בדורות הקודמים, אומר הרבי, לא נתגלה עדיין עניין זה, שהוא תוכנו של כל החורבן והגלות, ולכן היה חודש תמוז חודש עצוב, חודש שעצם הזכרת שמו מזכירה אודות החורבן והגלות. ואילו אצלנו, בדור האחרון, הפך חודש תמוז, כל החודש, כולל גם ימי ״בין המצרים״, להיות ״חודש הגאולה״. התגלו בחודש זה הימים הטובים של ג’ תמוז וי״ב-י״ג תמוז, גאולה של כלל ישראל ואפילו של מי ש״בשם ישראל יכונה״, גאולה שהיא פתיחה של שלב חדש ב״יפוצו מעיינותיך חוצה״ בדרך אל הגאולה האמיתית והשלימה.

וכשם שע״י הגאולה בתרפ״ז נתגלה שכל תכלית המאסר והגלות (לקאסטראמא) לא היה אלא שבירת הציור הקודם של המצב בהפצת המעיינות שלפני כן - כדי להגיע למצב של הפצת המעיינות חוצה בכל קצווי תבל ממש ללא כל הגבלות. עד שגם בחצי כדור התחתון שלא היה בו מתן תורה, שהוא עצמו יהפוך להיות מרכז ומקור של הפצת המעיינות לכל קצווי תבל - כך גילתה גאולה זו בנוגע לכל עניין שבירת הלוחות ובקיעת החומה שהייתה בי״ז (י״ז גימטרייא ״טוב״) בתמוז, שלא הייתה זו אלא פריצת ושבירת ציור הלוחות הראשונות והחומה של הקדושה במצב הקודם, וזאת אך ורק על מנת להגיע אל הקדושה הבלתי מוגבלת לחלוטין, הנמצאת בכל מקום ופורצת ובוקעת מכל פינה ומכל נקודה, גם מתוך הגבול הנמוך ביותר, בהיותה בלי גבול בעצם.

הדרישה מאתנו עתה היא ״לחיות עם משיח״ בכל הפרטים ובכל המציאות. וכפי שאומר הרבי כמה פעמים, שהסיבה שהרמב״ם מסיים וחותם את ספרו בענין ביאת המשיח והגאולה, היא משום שבכך הוא מדגיש, שהסיום והתכלית של הכל, ולכן משאת הנפש כל הזמן, בקיום כל מצווה וכל לימוד תורה, היא אחת ויחידה - ביאת המשיח והגאולה. כמו חייל הנלחם ופועל ורץ ושוכב וקם ומתאמץ ועושה, והכל לשם תכלית אחת ויחידה - לכבוש את היעד שהציב המצביא. כך כל יהודי, ובפרט בתקופה זו, כל מעשיו וכל תורתו ועבודתו מכוונים כל כולם, ובגלוי, לתכלית אחת ויחידה - לראות את מלכנו משיחנו שליט״א עומד ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

זו הנקודה, זהו הענין, זו המטרה, זוהי השליחות וזהו הדבר היחיד, כפי שמדגיש הרבי שליט״א, שנשאר לנו לעשות בעבודת השליחות!

מובן ופשוט שאין פירושו של דבר שאין צריך לעשות מאומה בכל העניינים שתבע מאתנו הרבי עד אז. ההיפך הוא הנכון. ברור שיש לפעול בכך עם כל הפרטים ופרטי-הפרטים. החל מהעבודה עם עצמו - בלימוד והבנה וידיעה ויגיעה והתבוננות, ולעשות זאת באמת. ובוודאי לעסוק עם הזולת ולפעול עליו בכל פרטי ועניני התורה ומצוותיה ולימוד החסידות ודרכי החסידות, ועד הפרטים הקטנים ביותר. אלא שהכול צריך להיות כל כך חדור ומלא במשיח וגאולה, עד שכשמסתכלים עליו לא רואים שום דבר - רואים רק משיח וגאולה.

וכדברי הרבי (שיחת שמח״ת תשנ״ב ס״ג) בביאור העניין שהילדים נקראים בשם “משיחי” - שבדורנו מחנכים את הילדים באופן כזה שאין צורך בשום ביאורים והסברים מדוע נקראים הילדים בשם “משיחי”, כדברי חז”ל (שבת קיט, ב) על הפסוק “אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן” (על שם המשיחה בשמן או “למשחה - לגדולה” כפי שפירשו רש”י ובחידושי אגדות מהרש”א שם) שכן כאשר רק מעיפים מבט על ילד יהודי בדורנו זה, מה רואים? - רואים משיח! וכשהילדים גדלים להיות מבוגרים והעניינים נכנסים בפנימיות - ודאי שהדברים צריכים להיות כך, ועל אחת כמה וכמה.

וכפי שמתבטא הרבי פעמים רבות (לדוגמא ראה שיחת ש”פ מקץ ה׳תנש׳׳א) שיהודי “חי” משיח כל הזמן ומחפש זאת בכל אשר יפנה, כך שכאשר הוא מגיע לאיזה שהוא ענין שאפשר לקשר אותו בצורה כלשהי למשיח וגאולה, הוא נזעק מיד ואומר: “אהה!” שכן זהו הענין “שלו”, בו הוא חי, אותו הוא נושם ואותו הוא מחפש ומוצא בכל אשר יפנה.

אחד האמצעים החזקים ביותר לפעול זאת על הילדים, ובאמצעותם ב”אור-חוזר” גם עלינו המבוגרים, הוא ה”קעמפ” “אורדשל-משיח” המשריש באופן מיוחד בילדים את ה”לחיות עם משיח” באופן מיוחד ביותר, כפי שרואים כל ההורים וכל אלו שנתקלו בילדים שהשתתפו ב”קעמפ” בשנים שעברו.

וכפי שהרבי מבאר פעמים רבות, שהעובדה שילד נמצא במשך תקופה מסוימת כל העשרים וארבע שעות ללא הפסקה באווירה כזו, משפיעה עליו לפעמים הרבה יותר ממה שקיבל במשך כל השנה בבית ובבית הספר, גם אם הוא היה שם בתכלית השלימות. וכפי שרואים זאת גם במוחש ממש. ובפרט שב”אורו” שומרים קשר רצוף עם הילדים-החיילים במשך כל השנה ודואגים שמה שקיבלו ב”קעמפ” לא רק יישמר, אלא ילך ויגדל ויוסיף עוד ועוד.

נכון שההוצאות לא קלות תמיד לכל כיס, וישנן אולי הצעות מפתות יותר מבחינת העלות הכספית, אבל השאלה בעניין זה אינה רק שאלה של אפשרות אלא בעיקר של סדר עדיפויות. כי גם מי שאין לו, כאשר הוא מרגיש באמת שצריך וחיוני, הוא מוצא את האפשרות.

אחת ההוכחות הפשוטות לכך: כל אחד ואחת מאתנו (המבוגרים יותר) כאשר מגיע הזמן בשעה טובה ומוצלחת, הוא מחתן את ילדיו, למרות ההוצאות הרבות הכרוכות בכך ולמרות שבאמת אין לו - כי מונח אצל כל אחד מאתנו בפשטות שהדבר חיוני ומוכרח ואי אפשר אחרת.

וכן בענייננו, אם יהיה מונח אצלנו בפשטות שהדבר מוכרח וחיוני לטובת חינוך הילדים, לא נעשה חשבונות, והילדים יגיעו ל”אורו של משיח” ויספגו את החינוך של ימות המשיח בכל מהותם, ובאמצעותם נזכה גם אנו ההורים להיות גם אנו ראויים קצת לתואר “משיחי”.

והרי אמרו רבותינו ז”ל “כל הוצאותיו של אדם קצובות לו מראש השנה חוץ מהוצאות בניו לתלמוד תורה” - את זה מקבלים ללא קשר לכל מה שנקצב לנו מלמעלה לפרנסה. אם כן, בהימנעות מרישום הילדים בגלל קשיי תקציב אין אנו חוסכים דבר!

ובזכות חינוך עצמנו וילדינו בחינוך של ימות המשיח, נזכה תיכף ומיד ממש לראות בגלוי ובפשטות בשלימות הגאולה האמיתית והשלימה של עם ישראל ושל העולם כולו.

ובפרט על ידי ההכרזה בשירה ובזמרה ובריקודים ש”אידן אנערקענען ניט אין גלות” [=היהודים אינם מכירים בגלות] - “דאלאי גלות”, ואדרבה - “חיים” עם משיח וגאולה, “נושמים” משיח ומחפשים משיח בכל מקום בכל פינה בכל ענין ובכל נקודה.

שכל זה מתבטא בהכרזה - מתוך שירה ושמחה וריקוד - המביאה ופועלת וממהרת את ההתגלות המלאה בגאולה האמיתית והשלימה -

“יחי אדוננו מורנו וובינו מלך המשיח לעולם ועד!”