במשך השנים ביקרתי את הרבנית חנה בכשלושים וחמש הזדמנויות, עם רעייתי או עם חברים.

במשך השנים ביקרתי את הרבנית חנה בכשלושים וחמש הזדמנויות, עם רעייתי או עם חברים. במסגרת זו אשתף את חוויותיי משלושה ביקורים מיוחדים שערכתי בביתה. ביקורים אלו יכולים ללמד אותנו על הרבנית חנה, ועל עצמינו * מוגש לכבוד יום הולדתה של הרבנית חנה ע”ה, כ”ח בטבת  

הרבנית חנה היתה אישה אצילית ומלכותית - אינטלגנטית מאד, רגישה, אנושית ומעורה בחיי הקהילה. היא נהגה להתפלל בבית הכנסת 770 ולהשתתף בהתוועדויות של הרבי. פעמים רבות שהיתה יושבת בחצר הקדמית של בנין מגוריה ומברכת את העוברים ושבים, ולפעמים גם מנהלת אתם שיחה קצרה.

במשך השנים ביקרתי את הרבנית חנה בכשלושים וחמש הזדמנויות, עם רעייתי או חברים. במסגרת זו אשתף את חוויותיי משלושה ביקורים מיוחדים. הביקורים האלה מלמדים אותנו על הרבנית חנה, ועל עצמינו.

משלחת זקני החסידים בבית הרבנית

נשלחתי לאנגליה על ידי הרבי כבר בתקופה שהייתי חתן. הרבי הורה לי להרצות במנצ’סטר ולבקר בלונדון. בזמן זה, החסיד ר’ בנציון שמטוב ע”ה, מחשובי אנ”ש באנגליה, מסר לי חבילה קטנה כדי להעביר לרבנית חנה.

חזרתי לניו יורק בערב שבת קודש, י”א ניסן תשכ”ג, יום הולדתו הס”א (61) של הרבי. נחתתי בבוקר, ומיד בשעה שבע בבוקר, ניגשתי להרה”ח ר’ דוד רסקין, איש הקשר עם הרבנית עוד מהימים שמשפחתו סייעה להורי הרבי באלמא אטא, בימיו האחרונים של רבי לוי יצחק בעלמא דין.

סיפרתי לר’ דוד שיש לי חבילה עבור הרבנית מר’ בנציון שמטוב, וביקשתי ממנו להעבירה לרבנית. ר’ דוד ענה לי ש”אנו הולכים” לבקרה הבוקר, ואוכל להצטרף.

התעניינתי לדעת מי אלה שהולכים לבקר, ונודע לי שבכל שנה, בי”א ניסן, יום הולדתו של הרבי (וכן ביארצייט של בעלה, אביו של הרבי, בכ’ מנחם אב) כעשרה מזקני חסידים באים לדירתה של הרבנית לביקור של כחצי שעה. הייתי הרבה יותר צעיר מכל שאר חברי המשלחת, שכן רובם היו בשנות השבעים. בין המבקרים היו הרה”ח ר’ זלמן דוכמן, הרב קזרנובסקי, ועוד.

במשך הביקור עלו נושאים שונים לשיחה, אמרו ‘לחיים’ על ליקר. באותה שנה, תשכ”ג, זכיתי אפוא להצטרף לקבוצת המבקרים.

הרבנית התעניינה בקשר למשפחת רעייתי לעתיד, שאלה על אנגליה. לאורך אותו ביקור שוחחה עם כל אחד מהמבקרים בביתה.

בהזדמנות הבאה שביקרו אצל הרבנית, קיץ תשכ”ג, הייתי באנגלי’ ולא יכולתי להצטרף. בי”א ניסן הבא, תשכ”ד, יום הולדתו הס”ב של הרבי, שוחחתי עם ר’ דוד רסקין, שאמר לי שהיות וכבר הייתי חלק מהמשלחת, אוכל להצטרף גם בביקור הקרוב.

חברי המשלחת, ואני בתוכם, ישבנו סביב השולחן, והרבנית חנה מזגה ליקר בנדיקטין לאמירת ‘לחיים’. הרבנית אמרה “‘לחיים’ עבור בנה הרבי, באומרה: לחיים, אים זאל זיין גוט” [= לחיים, שיהיה טוב לו, כלומר לרבי].

כאשר הרבנית ברכה את הברכה הזאת, אחד מזקני החסידים נענה ואמר: “אני יודע בדיוק מה את מתכוונת. לפעמים רוצים לברך, אולם לא יודעים בדיוק באיזה פרט להתמקד. אז מברכים בברכה כללית - ‘שיהיה טוב’”.

הרבנית חייכה ואמרה: “במקרה זה, הענין לא בדיוק כך. זו הברכה הספציפית שחפצה אני להעניק”. ואז חזרה על ברכתה “אים זאל זיין גוט; והוסיפה - עס קומט אים” [= שיהיה לו טוב, מגיע לו].

מסיבות שונות לא שיתפתי את הרבי בפרטים הללו עד לשנת תש”נ, כשכתבתי לרבי את סיפור המעשה, על הביקור ומה שאירע, ואיך שיצא לי להיות מעורב, ומה שהרבנית אמרה. זכיתי לקבל מענה מהרבי שמודה לי על האיחולים ליום הולדתו, ותודה מיוחדת עבור כתיבת הפרטים מהביקור ההוא.

 

מילות פרידה על הרבי

בכ’ מנחם אב תשכ”ד ציינו את היארצייט הילולא העשרים של אביו של הרבי. באותו קיץ הייתי בניו יורק והצטרפתי לקבוצת החסידים בביקור אצל הרבנית. נושא השיחה היה ימיו האחרונים של ר’ לויק, כאשר הרבנית תיארה את כל האנשים שעזרו להם, וכן סיפרה על כיצד לאחר ההסתלקות, אירגנו הלוויה מתאימה לצדיק גדול בהשיגם את כל מה שנדרש במאמצים גדולים ובמסירות נפש רבה, כדי שהכל יהיה כפי שצריך.

תמונה אחת מפגישתנו אז אני זוכר בבירור, כי זו היתה פגישתנו האחרונה עם הרבנית לפני הסתלקותה בו’ תשרי תשכ”ה, כשבעה שבועות לאחר מכן. היה זה בשעות אחר צהריים המאוחרות, לפנות ערב; אנחנו עמדנו סמוך לדלת על מנת לצאת והיא אמרה את הדברים הבאים:

“במשך חיי ראיתי הרבה אנשים גדולים. אבי (הרה”ח ר’ מאיר שלמה ינובסקי) היה רב גדול, “און ס’איז נישט געווען וואס צו שעמען זיך מיט מיין מאן” [= ולא היה מה להתבייש עם בעלי] ומנהיגים, חכמים ורבנים ואנשים גדולים ביקרו את שניהם. אולם, אף אחד מכל אלה לא הגיעו לגדלות של “דער זון, זאל געזונט זיין” [= הבן, שיהי’ בריא].

הרבנית לא דיברה כאמא הגאה בבנה, אלא כחסיד המדבר על רבו. והרבנית הוסיפה שהדבר הכי מדהים הוא “אז ער טראגט זיין גדלות מיט א פשיטות” [=שהוא נושא את גדלותו עם פשיטות].

דבריה השאירו חותם עמוק במוחו וזכרוני. כאמור, היא הסתלקה שבעה שבועות אחרי הביקור.

כמה שבועות אחרי הסתלקותה, בפרשת נח תשכ”ה, החל הרבי בהענקת מתנה יקרה ערך לעם היהודי, כאשר הוא מלמד פירוש רש”י לעומק בשיחותיו השבועיות הקדושות, כשהרבי מסביר כיצד רש”י מפרש את פשוטו של מקרא, ובו–זמנית מלמד אותנו עניינים נפלאים. וכך, לאורך השנים הבאות לימד אותנו הרבי כיצד לראות את העומק של פירוש רש”י, וכיצד רש”י משלב פירוש שנלמד עם ילדים בני חמש המסוגלים להבין את הביאור הבסיסי של המקרא על ידי פירוש רש”י, ובו–זמנית פירושו חושף ומבטא את סודות התורה העמוקים ביותר.

בהתבוננות בדברי הרבנית על בנה הרבי, מצאתי קוים משותפים בין רש”י ופירושו, והרבי. מצד אחד, הרבי כל כך כביר; ומצד שני, הוא נושא את גדלותו בפשטות רבה. אם אי–מי באמת רוצה קשר עם הרבי, הדרך הנכונה היא על ידי לימוד תורתו, שמעניק בהירות והבנה חדה בכל סוגיא וענין, כאשר, בו זמנית עושים הכרות עם הרבדים והניואנסים השונים שישנם בתורה.

“מדברת חנה…”

בשנותיו האחרונות של רבי לוי יצחק, הרבנית חנה שהתה לצידו וסייעה לו בכתיבת דברי התורה על פי התנאים הבלתי–אפשריים שהיו בגלות.

אולם לפני שנות הצער והגלות, בשנות הפריחה והפאר, כאשר רבי לוי יצחק כיהן ברבנות יקטרינוסלב, הוא ניהל את מה שאני מכנה הבית חב”ד הראשון בעולם. רבי לוי יצחק אירגן מנין מיוחד ביום כיפור בשעה שש בבוקר עבור יהודים שנאלצו לעבוד ביום הכי קדוש בשנה. ההשתתפות במנין נתנה ליהודים אלה הרגשה שהם שייכים, גם אם הם מוכרחים ללכת לעבוד. בסיום יום עבודתם הם חזרו לבית הכנסת לתפילת נעילה עם שאר הציבור. יהודים אלה בכו מאוד בתפילת נעילה מרוב צער על מצבם. ר’ לויק אמר לרבנית חנה כמה שהוא מעריך את יהודים אלה ומרגיש שפל–רוח לידם, שהיו כה רחוקים עד שעבדו ביום כיפור, אך בו–זמנית היו מלאי חרטה וצער ממצבם.

גם לרבנית חנה היתה היכולת הנדירה להתייחס לחכמים וגאונים גדולים, ובו זמנית לתת תשומת לב לאנשים פשוטים. היא שוחחה עם כל אחד ברמתו הוא, והסיפור הבא יוכיח:

זמן קצר לאחר נישואינו, רעייתי ואני הלכנו ברחוב. רעייתי הינה אישה צעירה שהגיעה מאנגליה, בתקופה שלא היו הרבה זוגות צעירים בקראון הייטס, ובוודאי לא נשים בגילה ממוצא אנגלי. הרבנית פגשה אותנו ושאלה את רעייתי שאלות רבות בנוגע להתאקלמותה. היא אף נתנה לה הדרכה פרקטית על החיים היומיומיים בשכונה - איפה עורכים קניות, אלו בעלי חנויות אמינים וכדומה.

כעבור שנה, שבועיים לפני לידת בננו הבכור, אמי ע”ה נפטרה. באותו קיץ עברתי ליד דירתה של הרבנית ברחוב פרזידנט, והרבנית היתה בחוץ בקדמת הבית. היא קראה לי ושאלה מה שלום רעייתי והתינוק ואיך היא מסתדרת? הרבנית המשיכה והתעניינה לדעת האם אמי עוזרת לה. היה ברור לי שהיא לא מעודכנת בקשר לאמי ע”ה, ולכן עניתי לה תשובה כללית, שכולם עוזרים וכולם משתדלים לסייע.

חמי וחמותי נשארו אתנו למשך זמן אחרי הלידה. חמי חזר הביתה שבוע אחרי הברית וחמותי נשארה עוד שבועיים.

למחרת נסיעתה של חמותי, הטלפון צלצל בביתנו. רעייתי הרימה את השפופרת; על הקו היתה הרבנית חנה! היא התקשרה לברר כיצד רעייתי מתמודדת, ושוחחה אתה במשך 20–30 דקות! השיחה התקיימה באנגלית. כאשר רעייתי שאלה מי המדברת, הרבנית ענתה בפשטות ואנושיות “חנה”… רגישות ומסירות אנושית לכל אחד, בכל רמה.

 

חב”ד זה המרכז!

הרה”ח ר’ משה פלר הינו שליח במרכז מערב ארה”ב, אחד מהשלוחים הראשונים שייסדו בית חב”ד. ר’ משה הוא גיסי, נשא לאישה את אחותי הצעירה מינדי. שניהם יצאו לשליחות בשנת תשכ”ב, זמן קצר לאחר נישואיהם. גיסי לא הגיע לרבי לראש השנה, יום כיפור או שמחת תורה והיה מגיע רק לקראת שבת בראשית. הרבי (באגרת קודש שכתב בשנת תשי”ז לר’ משה לברטוב) מודה לחסידים שלא הגיעו לחגים אלה, ונשארו עם קהילותיהם.

במוצאי שבת בראשית הלך גיסי לבקר את הרבנית חנה, ואני הצטרפתי אליו. ר’ דוד רסקין סידר לנו את הפגישה, וכך הגענו לדירתה ברחוב פרזידנט.

באותו מוצאי שבת חנה אוטובוס גדול מחוץ ל–770. בימינו זהו מראה שיגרתי לגמרי, כאשר קבוצות אנשים באים לבקר ב–770 וכו’, אולם, באותם ימים, המראה של אוטובוס ענק חונה ליד 770 היה נדיר ומעורר ענין.

התברר שהאוטובוס היה מיועד לתלמידי ישיבת טעלז בקליבלנד, שאסף תלמידים תושבי קראון הייטס בחזרה לישיבה בקליבלנד לקראת זמן חורף. בכל שכונה יהודית היתה נקודת איסוף לתלמידים, ובקראון הייטס נקודת האיסוף המרכזית היתה ברחוב איסטרן פארקוויי וקינגסטון, ממש מחוץ ל–770.

בהקשר לכך, הרבנית מצאה לנכון לשתף אותנו בסיפור מיוחד הקשור לישיבת טעלז.

שני ראשי הישיבה בטעלז שבמדינת ליטא, היו אחים שמקור משפחתם היה העיר יקטרינוסלב. האחים היו מגיעים לעיר פעם בשנה כדי לציין את היאר–צייט של אביהם שחל בסביבות י”ט כסלו. בביקורם זה היו האחים נשארים להשתתף בהתוועדות שערך רבי לוי יצחק במהלכה היה אומר ‘הדרן’ עמוק לצד דברי חסידות ששפעו ממנו כל הלילה. בפעם הראשונה התפלאו האחים מה’הדרן’, וקבעו לעצמם מנהג להשתתף בהתוועדות בכל שנה.

הרבנית התבטאה בחן ואמרה: “דאס האב איך ליב–אז אלע זיינען באחדות, און אלע וויסען אז כאן הוא המקום [= את זה אני אוהבת - שכולם מאוחדים, וכולם יודעים שכאן הוא המקום!] אני אוהבת, הוסיפה, כאשר כל חלקי היהדות מאוחדים, וכולם יודעים שכאן הוא המקום - אם ביקטרינוסלב בהתוועדות של הרב, ואם זה כאן, כאשר המקום המרכזי להתאסף לקראת היציאה לישיבות, הוא 770.

 

גם כתיבה הינה פעולה

ר’ משה פלר היה כותב מאמר שבועי בעיתון “ג’ואיש פרעס” וכותרת המהדורה היתה: אנו נוסעים כדי לחנך. באותם ימים, מוסד השליחות היה ייחודי, ולמרות שטרם צמחו בתי חב”ד רבים, הרבי בדאגתו לכל יהודי באשר הוא, שלח שלוחים מחוף לחוף ואף לצד השני של הגלובוס כדי ללמד תורה ולקרב יהודים לשמירת מצוות. וכך בכל שבוע כתב ר’ משה טור על חוויותיו כשליח ובעבודתו ב’מרכז שליחות’. הוא היה מספר לקוראיו על אנשים שפגש והשפיע עליהם, ועוד.

באותה פגישה עם הרבנית במוצאי שבת בראשית, הרבנית שאלה אותו מדוע מאמריו לא מופיעים יותר בעיתון ה”ג’ואיש פרעס?” ר’ משה כתב את טורו עד לנישואיו, כאשר יצא לשליחות במדינת מיניסוטה, ואז הפסיק לכתוב בעיתון.

במענה לשאלתה מדוע אינך כותב, ענה: כעת אני פועל!

הרבנית היתה נחושה להביע את דעתה בענין ואמרה: גם כתיבה הינה פעולה.

•

הרבנית היתה משתפת בתובנות שקיבלה מניסיונות חייה. מיומנה למדנו על הרגשות המעורבים שלה, והבנתה העמוקה בכל נושא.

פעם לימדה כיצד שולטים על רגשות על פי המשל הבא:

ברוסיה, כל יהודי רעד משוטרים או מכל לובש מדים אחר. הפחד היה לגמרי מוצדק. כאשר יהודי צפה בשוטר צועד במרחק חצי רחוב ממנו, הוא חצה את הכביש כדי שלא לעבור ליד השוטר. השוטר עלול היה להתנפל על היהודי בכל רגע נתון מבלי שום סיבה מצדו.

“כאן בארה”ב”, הסבירה הרבנית, “תפקידו של שוטר הוא לסייע. אני מכירה בעובדה וגם מעריכה אותה, אולם התגובה הראשונית שלי היא פחד מלובש המדים. על כן נדרש לזכור שחייבים לשלוט על הרגשות עם המח - מח שליט על הלב”.

(מתורגם מתוך אתר “chabad.org”)