משכלה ועקרה ברוחניות

 משכלה ועקרה ברוחניות

כ”ק אדמו”ר הזקן: כאשר מתבונן האדם בשכלו בגדולת ה’, בעניינים המעוררים אהבת ה’ ויראתו, על פי סדר שבחי ה’ בתפילה, הנה, אם מצליח להתעורר באהבה ויראה, אלא שמידות אלו חולפות ועוברות אחרי התפילה, הרי זוהי בחינת “משכלה”, שיולדת, אך לאחר מכן קוברת נפלים, ה’ ישמרנו. בחינת “עקרה” היא: שאינו מצליח להוליד מההתבוננות שבשכלו, רגש של אהבת ה’ ויראתו. והנה, כשם שישנה גם עקרה ש”אפילו בית ולד אין לה”, כך ישנו ברוחניות סוג של “עקרה ברוחניות”, שאינו מצליח לתפוס בשכלו את האמת האלוקית של ביטול העולמות, מחמת ישותו, כך שאין לו “כלי מחזיק”.    

(תורה אור פרשת משפטים עח, ד)

וכי הארץ יולדת?

כ”ק אדמו”ר האמצעי: צריך להבין מהו ענין משכלה ועקרה שלא תהיה בארצך דווקא. וכי הארץ יולדת? אלא שארצך היא בחינת ארץ החיים העליונה, מקור נשמות ישראל שלמעלה. כלומר, כשם שבתהליך הצמיחה שבארץ הגשמית, לא די בזריעה, אלא יש צורך בכח הצומח האלוקי שמצמיח, כך גם במקור נשמות ישראל - ארץ החיים העליונה, אין די מה שהאדם מתבונן באלוקות, אלא יש צורך בחיות אלוקית מיוחדת המושפעת מלמעלה כדי לתת קיום באהבה והיראה שזרע האדם.

(תורת חיים רצה, ב)

חפירה וכריה בעבודת האדם

כ”ק אדמו”ר ה”צמח צדק: כדי שיעשה האדם בחינת כלי מחזיק, כאשר אינו תופס במוחו ושכלו את האמת האלוקית, צריך הוא לפעול בעצמו שיהיה “כלי ריקן”, והוא על ידי שיהיה בבחינת לב נשבר ונדכה, בחינת חפירה ברוחניות, שזהו ענין “באר חפרוה שרים” ברוחניות. אך ישנה גם בחינת “כרוה נדיבי עם”, וענין ה”כריה” ברוחניות, הוא סוד ענין “כוס של ברכה צריכה הדחה מבפנים”, שבעבודת ה’ הוא הזהירות מכל תאוות היתר, ועל ידי זה יוכל להיות כלי להבנת האמת האלוקית.    

(אור התורה במדבר כרך ג’, תתנד)

איזוהי תפילה המגיע מעל שם הויה?

כ”ק אדמור מהר”ש: ענין זה, המבואר ברוחניות, תוכן “כוס של ברכה צריך הדחה מבפנים”, מכל התאוות הגשמיות, ואשר רק אז מגיע לבחינת ותתפלל חנה על הוי’, שמתעורר מסירות נפש, גילוי עצם הנפש, כדי להתגבר על כל התאוות, ועל ידי זה זוכה להתגלות בחינה נעלית יותר בשם הוי’ - על הוי’! - זהו “גן נעול אחותי כלה”, שעל ידי שהאדם נזהר מכל עניני תאוות העולם, זוכה, בעבודתו להגיע לגילוי “ציון” - נקודת פנימיות הלב, שמתקשר בקב”ה, למעלה אפילו מבחינת שם הוי’.   

(תורת שמואל תר”מ ח”א עמ’ קמח)

מדוע כלי ריקן ממשיך אור?

כ”ק אדמו”ר מהורש”ב: כדי שלא יהיה בבחינת “משכלה” או “עקרה”, שלא יומשך האור, או שלא יהיה לו קיום, חייב הוא להיות בבחינת ביטול. או אז, ממש מדה כנגד מדה: האדם פועל על עצמו - להיות היפך טבעו - טבע של יש, ולהגיע לביטול אמיתי. וכך מתנהגים עימו מלמעלה: אף שהאור טבעו לעלות למעלה, עושים עימו הפך טבעו ומורידים אותו למטה - להאיר את נפשו באור אהבת ה’ ויראתו, ובאופן של קיום.          

(המשך תער”ב ח”א עמ’ תקצה)

מדוע רק האם נקראת “משכלה”

כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ: לכאורה תמוה: העובדה שמת תינוק ונהיה נפל, ה’ ישמרנו, אינה “באשמת” האם יותר “מאשמת” האב, ואם כן מדוע דווקא האם היא הנקראת בכתוב “משכלה”? אלא, שעל פי פנימיות העניינים הכן מדובר כאן אודות “משכלה” בעבודת ה’, שהכוונה בכך היא להתעוררות אהבה ויראה שאין להם קיום וחולפים ועוברים. ועניין זה, הוא אכן שייך במיוחד ל”אם” כי הנה ידוע בכוחות הנפש שהחכמה היא “אב” והבינה היא “אם” לאמור: אם האמה שהיא מכח הבינה שבנפש תהיה באופן היסודי והטוב, כלומר, שהאדם יתבונן בעניין האלוקי ויתעכב בזה מתוך קבלת עול, שוב ושוב, להבין ולהתבוננן כמה וכמה פעמים עד שיהיה חדור בזה בשלימות, אזי יהיה קיום ל”אהבה ויראה” - תולדותיה של ה”אם”. ולפיכך מיוחסת אי ההצלחה בזה לאם.    

(סה”מ תרצ”ב עמ’ ר’)

“את מספר ימיך אמלא”

כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א: לאחר שפועל האדם באופן של “לא תהיה משכלה ועקרה בארצך” - הרי זוכה הוא ל”את מספר ימיך אמלא”: 1. שמתבונן בזה ש”ימים יוצרו ולא אחד בהם” היינו שימיו קצובים לצורך תפקידיו בעולם, ובמילא יתעורר להשלים את הכוונה העליונה בעבודתו לקונו, ויהיה כתוצאה מכך, קיום לאהבת ה’ ויראתו. 2. שאם אדם עושה כן, אזי גם אם יש איזה פגם וחיסרון בעבודת האדם - בכל זאת הקב”ה בעצמו ימלא את החסר עד שכל הימים נעשים מלאים ומאירים, שכן “מספר” מלשון אבן ספיר–שהוא לשון ספירות ובהירות,–כך שימיך יהיו לא רק מלאים אלא גם מאירים…       

(מאמר ד”ה “לא תהיה משכלה” תשי”ב)

פתגם השבוע בעניני משיח וגאולה

על–פי האמור לעיל מתחזקת יותר הפליאה והתמיהה, ביחד עם גודל הצער וההבהלה (ועד שמצד גודל הצער אין להאריך בזה ביום השבת) - היתכן שבני–ישראל נמצאים עדיין בגלות?!… עד מתי?!…

היתכן שלאחרי כל הסימנים על בוא הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש .. נמצאים אנו ביום השבת–קודש זה בחוץ לארץ, במקום להמצא .. בארצנו הקדושה .. מסובים ל”שולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם”, שעליו ערוכים הלויתן ושור הבר ויין המשומר!

(ש”פ משפטים תשנ”ב)