בכתבה הקודמת בגיליון זה, הובא סיפור הצלת ציונו של רבי נחמן מברסלב בעקבות הוראה מ

בכתבה הקודמת בגיליון זה, הובא סיפור הצלת ציונו של רבי נחמן מברסלב בעקבות הוראה מופלאה של הרבי ביחידות לגאון הרב פנחס טייץ ע”ה. נקודת מפנה מרכזית בסיפור הינה כאשר חסידי ברסלב, הרב מיכל דורפמן ע”ה ויבלחט”א הרב נתן שי’ מיימון, פונים לרבי מלך המשיח במעמד ‘כוס של ברכה’ במוצאי חג השבועות תשל”ט ומוסרים מכתב בו הם מבקשים את עזרת הרבי בהצלת הציון.

הרב מיימון הציג את עצמו במכתב שניתן לרבי, כ”חתן ידידכם הרה״צ ר׳ צבי אריה רוזנפלד”. מאחורי מילים סתומות אלו מסתתר קשר מיוחד, מופלא ובלתי שגרתי של הרבי עם אחד מחשובי חסידי ברסלב בארה”ב (והובא גם הוא בספר מאת אהרן קליגר). בכתבה זו מוגש הסיפור המלא לפניכם:

הרב צבי–אריה רוזנפלד ע”ה למד בבחרותו בישיבת ׳עץ חיים׳ ובנובהרדוק. בשנת תש”ט או תש”י נבחן ל׳סמיכה׳ אצל רבי אברהם שטרנהרץ, שהיה מחשובי וזקני חסידי ברסלב, ומי שעמד בראש ׳ארגון רבני רוסיה׳. הבחינה עצמה היתה נדירה בכל הקשור לזמן שנמשכה ובעמקותה: הרב שטרנהרץ בחן את המועמד שש שעות מידי יום, שלושים ימים ברציפות.

המבחן שארך, אפוא, מאה ושמונים שעות, הקיף את כל מסכתות הש”ס בבבלי וירושלמי, השולחן–ערוך, הזוהר הקדוש וספרים נוספים. הפירוט המלא נכתב בתעודת הסמיכה המיוחדת שקיבל, וזו הייתה חשובה מאוד בעיני הרב רוזנפלד, ולא בכדי.

בשנת תרפ”ה יצא מפולין, ובסופו–של–דבר הגיע לניו–יורק, שם עשה את רוב שנותיו הבאות. הוא הקדיש זמן רב לפעילות בקרב בעלי–תשובה ולפעילויות דומות שקירבו מאות ואלפים.

לדבר בלימוד בכל התורה כולה

הקשר של הרב רוזנפלד עם כ”ק אדמו”ר שליט”א החל בשנת תשי”ב, שנה לאחר קבלת הנשיאות של הרבי באופן רשמי. באותה תקופה התגורר ר׳ צבי–אריה בשכונת פלטבוש שבברוקלין. חלק מחבריו היו חסידי חב”ד, שפעלו להביאו אל הרבי. ר׳ צבי–אריה, שמלבד היותו עסקן היה גם בקיא עצום במכמני התורה, ניצל את ה׳יחידות׳ הראשונה גם לדבר עם הרבי בלימוד, ויצא בהתפעלות עצומה.

הרבי, מצידו, הציע לו להגיע אליו לעתים תכופות יותר, וכך החל ר׳ צבי–אריה לבוא לרבי לעיתים די תכופות, אך שמר על כך בסוד גמור. הקשר המיוחד נשמר, במתכונת חשאית, כל השנים. כל ׳יחידות׳ כזו נמשכה זמן לא קצר.

על טיבה של אותה ידידות מופלאה ועמוקה, יעיד סיפורו של הבן, הרה”ח ר׳ ישראל שי’ רוזנפלד:

היה זה בקיץ תשכ”ב. לילה לפני הבר–מצווה שלי, קרא לי אבי ע”ה וציווה עלי להצטרף אליו. לאן? לא ידעתי ולא חשתי צורך לשאול. עלינו על מונית ונסענו למרכז חב”ד העולמי ב–770 שבשדרת איסטערן פארקווי. כשהגענו, הכרתי את המקום מיד, מאחר שהשתתפתי עם כל ה׳חדר׳ שלי באיסט–סייד בתהלוכות ל”ג בעומר שהיו נערכות בחזית 770, בהשתתפות הרבי. בלי לחשוב, שאלתי את אבי: “מה אנחנו עושים בליובאוויטש”? ואבי השיב: “ישראל, מרגע זה לא שואלים שאלות!”… נכנסנו פנימה אל הבניין.

בחדר שלפני חדרו של הרבי, המתינו ל׳יחידות׳ בני–זוג זקנים, שנכנסו לרבי ברגע שהגענו, ואנשים נוספים. אבי נכנס אל חדר המזכירות, ואני אחריו. ברגע שאבי נכנס, המזכיר הבחין בו, קם ממקומו ואמר: “הרב רוזנפלד, אודיע לרבי שהגעת, ואכניס אותך מיידית”.

מאוחר יותר התברר לי שהמזכיר פעל בהתאם לבקשת הרבי, שהורה להכניס את הרב רוזנפלד פנימה, מיד כשיגיע, בלי להמתין בתור ובלי להטיל עליו הגבלת זמן. למרות זאת, אבי התווכח עם המזכיר וביקש שלא להוציא איש מהתור. “אני צריך ממילא להתכונן”, אמר, “ועד שיגיע תורנו, אכנס לבית–המדרש”. אבי נכנס, אפוא, לבית–המדרש הסמוך לחדרו של הרבי, והתיישב ללמוד. כעבור זמן קצר יחסית הסתיימה ה׳יחידות׳ של הבאים בתור, ואנחנו נקראנו להיכנס פנימה.

הרבי מתעקש בעדינות לשמוע דרשה

נכנסנו אל חדרו הקדוש של הרבי. הרבי ישב ליד השולחן, וברגע שהרבי ראה את אבי בפתח, אמר: “הו, ר׳ צבי–אריה, קומט אריין, קומט אריין” [=הו, ר׳ צבי–אריה, היכנסו פנימה, היכנסו פנימה]. גם כשהרבי הבחין בי ניכרה על פניו הקדושות קורת–רוח.

בתחילה הרבי ואבי החליפו מספר מילות נימוס וידידות, ולאחריהן אבי הסביר לשם מה הגענו. הרבי פנה אלי ושאל אותי מה שמי. עניתי, והרבי כתב את שמי על פתק והוסיף עליו עוד כמה מילים. ואז הרבי הסתכל עלי ושאל: “אביך לימד אותך דרשה לבר–מצווה?”.

עניתי שכן, והרבי המשיך ושאל: “יכול אני לשמוע כמה מילים ממנה?”. ואז אבי ע”ה התרגש ואמר לרבי: “חבל על הזמן, אינכם זקוקים לזה”. אך הרבי התעקש בעדינות, אם אפשר לומר כך. הרבי לא התווכח, אלא פשוט לא ויתר והמשיך וביקש: “בכל אופן”, “אפשר”, וכו’ והתמונה נראתה בערך כך - הרבי מבקש שוב ושוב, אבי “לא מתלהב מהרעיון” ומנסה להניא את הרבי מכוונתו, ואני בתווך… לבסוף אבי אמר: “בסדר, אם הרבי מבקש - צריכים לומר”.

מרוב התרגשות, פרח מראשי לרגע המשפט הראשון, הפותח את הדרשה, ואבי לחש באוזני: “תתחיל במילים”… שהיו בעצם המשפט השני, ואז התחלתי: “עס שטייט אין”… [=כתוב ב…), ופתחתי כמתוכנן בציטוט מ׳ליקוטי מוהר״ן’, שאחריו באה הערה מ׳פרי עץ חיים׳.

כאן אני רוצה להפסיק לרגע את תיאור המשך האירועים בחדרו של הרבי, ולהתעכב על תופעה ששמתי–לב אליה באותה שעה, ועד היום איני יכול לשכוח אותה, והיא עומדת כמו חיה לנגד עיני.

אני יכול להעיד שראיתי בעיני - כפי שאפרט בהמשך - שהרבי גדול ואדיר בתורה, אך כאשר חזרתי על הדרשה, הרבי לימד אותי בהתנהגותו גם פרק בחסידות. אני מתייחס לצורת ישיבתו של הרבי בשעה שחזרתי על הדרשה. הרבי היה יכול לשבת, כפי שאני יושב כעת כשאני משוחח אתכם - מרווח על כיסאו, נינוח ושליו. אולם לא כך ישב. הרבי התכופף קדימה - כל–כולו, וגם כתפיו - ממש כאילו נכנס באותו רגע למאמץ פיזי. הרבי נעשה מתוח בכל אבריו, ויכולתי לראות בבירור שכל גופו הקדוש כאילו נמצא במתח, כשהוא מקשיב לדבר תורה.

כשראיתי את תגובת הרבי לדברי הדרשה, הבטתי לכיוון אבי, כדי לראות כיצד הוא מגיב. ראיתי שהוא נתון בתנוחה מיוחדת, שהיתה אופיינית לו כאשר היה באמצע מאמץ ריכוזי חזק. אבל הזיכרון שנחרת בי קשור דווקא ברבי, ועד היום אני זוכר זאת וכולי התפעלות: יושב מולי האדמו״ר מליובאוויטש, שהיה אז כבר בן שישים, והוא נראה כאילו מעמסה כבדה מוטלת על כתפיו - עד–כדי–כך שאפילו שרירי פניו היו מתוחים. הוא לא הביט בי, אלא היה מרוכז בעניין.

מראי מקומות ‘מתעופפים באוויר’…

עכשיו אוכל לחזור לתיאור הדרשה: חזרתי על דרשתי בערך רבע שעה. התחלתי, כאמור, בציטוט מ׳ליקוטי מוהר״ן’, עברתי להערה מ׳פרי עץ חיים’, המשכתי בסוגיה במסכת ׳נזיר׳ בעניין “עשה דוחה לא–תעשה״, עברתי לקושיה של הרשב״א והבאתי תירוץ מדבר תורה חסידי, שהיה בנוי על משל. סיפרתי את המשל והסברתי כיצד זה מבאר את קושיית הרשב״א - ואז אבי ע״ה הפסיק אותי, פנה לרבי ואמר: “חבל על הזמן. אם הוא התחיל, אני כבר אמשיך”.

כאן הרבי כאילו התעורר ואמר לאבי: “אם אתה מסכים להמשיך לומר לי, בסדר”. ואז הרבי חזר לאותה תנועה, ואבי אמר על התשובה האחרונה: “ס׳איז מיר שווער פון…” [=קשה לי מ… ונקב בציון מראה–מקום מסוים]. הרבי אמר לו: “אבער וואס טוט איר מיט…” [=אבל מה תעשה עם… ונקב במראה–מקום אחר].

אני חשבתי שאבי עוד יספיק להסביר מה קשה לו באותו מראה–מקום, והנה הרבי רק שומע את אבי מזכיר את מראה–המקום הראשון, וכבר הרבי שואל אותו מה יעשה עם מראה–מקום אחר. ואבי עונה: ״דאס איז ניט שווער. איך האב א ראיה פון”… [=זה לא קשה, כי יש לי ראיה מ…].

הייתי אז בחור בן שלוש–עשרה פחות יום אחד. גמרא כבר הספקתי ללמוד; רש״י הקדוש כבר ידעתי, והספקתי ללמוד גם קצת תוספות. אני זוכר שפי ממש נפער מרוב תדהמה: שמעתי את הרבי ואבי מזכירים את שמותיהם של ספרים רבים מאוד מכל מקצועות התורה, אך יותר מאלה לא קלטתי דבר, וחילופי הדברים נמשכו בצורה כזו קרוב לחמש דקות…

לאחר חמש דקות, הרבי אמר: ״שוין, איך האב פארשטאנען די ערשטע קשיא” [=טוב, הבנתי כבר את הקושיה הראשונה], ומדובר בקושיה הראשונה שאבי שאל, כשהתחיל לדבר, אחרי שהפסיק אותי מאמירת הדרשה. ואז אבי מפסיק ואומר את המילים הבאות: ״איך האלט, אז דאס קינד האט גענוג געזען. גיט עם א ברכה און ער זאל ארויסגיין, און מיר וועלן ממשיך זיין״ [=סבורני שהילד כבר ראה מספיק. תנו לו ברכה והוא ייצא ואנו נמשיך].

הרבי הרים את הפתק שבו כתב את שמי, בירך אותי, הפסיק לרגע והמשיך לברך, ובין היתר הזכיר את העובדה שהוא מחבב ומייקר מאוד את אבי. הברכה היתה די ארוכה, והיו בה משפטים שהתקשיתי לעקוב אחריהם.

לאחר שהרבי סיים את ברכתו, אבי סימן לי לצאת. הייתי אז ילד צעיר, שרק רגעים אחדים לפני כן נודעו לו דברים שאף פעם לא שמע עליהם ולא ידע על קיומם, אפילו ברמז, ולא צייתתי מיד. שאלתי את אבי: “כמה זמן זה ייקח”? ואבי ענה: “אשתדל לקצר, זה יכול לקחת שעה ויותר״. רק אז פסעתי לכיוון הדלת - ויצאתי.

הייתי המום לגמרי. אני מדבר בהתרגשות, אבל אתם צריכים להבין שאדם שעבר חוויה נדירה כזו, חש התרגשות מיוחדת כשהוא מספר את הסיפור.

אבא, מה קורה כאן?!

כשאבי יצא החוצה, הוא נראה עייף וסחוט כמו אחרי מאמץ פיזי קשה מאוד. הזמנו מונית וכשישבנו בה אמרתי לאבי: “עכשיו אתה מוכרח להסביר לי מה בדיוק קורה פה”.

היו לי כמה דברים שהייתי חייב לעמוד על טיבם במדויק. ראשית, מה לאבי ולמקום הזה? ידעתי אמנם שאחדים מידידיו הקרובים ביותר נמנים עם חשובי חסידי חב״ד, אך בין קשר כזה ובין נסיעה עם בנו לליובאוויטש, בערב הבר–מצווה שלו, יש מרחק. הדבר הוכיח לי שיש דברים בגו, מעבר לידידות עם חסידי חב״ד.

שנית, מה פשר קבלת-הפנים שזכה לה במזכירות, עם ההודעה הדרמטית של המזכיר שיכניס אותו מיידית, ללא תור. והעיקר - מה פשר הלימוד המיוחד הזה שקישר בינו לבין הרבי, עד שבאמצע הפסיק אותי בקביעה שראיתי מספיק?

ואז, לראשונה, גילה לי אבי על הקשר המיוחד שקיים בינו ובין הרבי, שהחל כבר אחת–עשרה שנים לפני ה׳יחידות׳ הזו, ואני, וכמוני איש מבני הבית, לא ידע עליו מאומה. אבי דיבר ברצון, והתשובות והגילויים שהעניק לי במהלך הנסיעה, אפשרו לי לקלוט את התמונה, שהלכה והתבהרה ככל שהנסיעה נמשכה.

באותה נסיעה אבי ביקש ממני שלא אספר גם בבית היכן היינו. ובאמת, לאחר פטירתו של אבי, שאלתי את אמי אודות הקשר המיוחד, ומפיה התברר לי שגם היא לא ידעה דבר על הקשר עם הרבי. היא סיפרה שידעה רק זאת: שאבא יוצא מידי פעם “ללמוד עם מישהו”, והיה חוזר אחרי כמה שעות מותש לגמרי. יותר מזה לא ידעה דבר.

בין הגילויים המיוחדים שהרב צבי–אריה רוזנפלד זצ״ל השמיע לר׳ ישראל, כשחזרו מה׳יחידות’, היה גם הגילוי הבא:

אבי סיפר, שהרבי נהג לשוחח עמו גם על דברים נוספים, וציין שהקשר הוסב גם לעניינים אישיים. שאלתי לגבי מה הדברים אמורים, וביקשתי דוגמא. אבי סיפר שפעם אמר לרבי שהוא מעוניין להדפיס את ספרי רבי נחמן מברסלב. הרבי השיב שהוא לוקח על–עצמו את הוצאות ההדפסה, אך אבי התעקש שלא לקבל מהרבי כסף לצורך זה, והשמיע לרבי טיעון, שהיה די אופייני לו: ההדפסה היא עבודת השם - ואין מעבירים עבודת השם זה לזה.

“ידעתי אמנם שהכסף של הרבי ממתין לי”, אמר לי אבי, “אך עמדתי היתה עקרונית, ולא הסכמתי לקבל”. אחרי שהספרים יצאו–לאור והעסק התחיל לרוץ, אבי הודיע לרבי שאין סיבה להוסיף ולהחזיק את הכסף.

•

לקראת פרסום הכתבה שוחחנו שוב עם בני–ביתו של הרב רוזנפלד, וחתנו הרב מיימון אישר את כל הפרטים המרתקים המתפרסמים בצמד–הכתבות.

להשלמת התמונה, שוחח אברהם רייניץ עם מזכירו של הרבי, הרב יהודה לייב גרונר, שאמר כי הוא זוכר היטב את הרב צבי–אריה רוזנפלד, והיחס המיוחד שהפגין הרבי כלפיו. “הוא היה מגיע כל כמה חודשים, ונכנס ליחידות ארוכה מהרגיל. לעיתים היה שוהה ביחידות כחצי שעה! בצאתו מהיחידות הוא היה תמיד בהתפעלות עצומה מהרבי”.

הוסיף הרב גרונר ואמר כי באופן כללי הרבי עורר את הרב רוזנפלד להרחיב את פעילותו בענייני ברסלב. ובקשר לסיפור אודות הדפסת ספרי רבי נחמן, הוא אינו מתפלא לשמוע שהרבי ביקש להשתתף בהדפסת ספרים שאינם ספרי חב”ד, לאחר שראה במו עיניו סיפור מופלא יותר:

לעיתון של חוג ליטאי בניו יורק, היה מצורף מוסף לילדים. עיתון זה ביטא את הקו הליטאי, כולל התקפות נגד שיטת חב”ד בנושאים שונים. יום אחד חדל מוסף הילדים להופיע. לאחר זמן מה, ביקש הרבי לברר מדוע הפסיקו להוציא את מוסף הילדים. ביררתי, והודעתי לרבי שהעיתון במצב כספי קשה, ומשום כך החליטו לקצץ בהוצאות.

למרות שמדובר בעיתון שיצא כמה וכמה פעמים נגד ליובאוויטש, ביקשני הרבי לזמן את עורך העיתון ליחידות. הרבי התעניין אודות מצבו הכספי של העיתון, ואמר שהוא יעניק להם סיוע כספי, כדי שיוכלו להמשיך ולהוציא את המוסף לילדים. העורך היה המום. אחרי כל ההתקפות על ליובאוויטש, זה היה הדבר האחרון שהוא יכול לצפות לו… בכל אופן, אחרי שהוא הלך, הרבי הורה לרב חדקוב להעביר להם צ’ק בסך 10,000 דולר! סכום עצום בימים ההם. הרבי התבטא אז, הילדים בוודאי לא אשמים, והם אינם צריכים להפסיד את דברי התורה שהופיעו במדור הילדים.