אך מעטים יודעים כי בנוסף ל”פרשת הספרים” אותה חוגגים בימים אלה, הייתה פרשה נוספת

אך מעטים יודעים כי בנוסף ל”פרשת הספרים” אותה חוגגים בימים אלה, הייתה פרשה נוספת סביב כתבי יד רבותינו נשיאנו שהייתה בגדר תעלומה עבור החסידים. מדובר בספרים ובכתבי יד קודש שהוחזרו לרבי בתום מסע ארוך ומרתק, חבוי מן העין. כשהגיעו כתבי יד אלו לרבי, טבע לראשונה את המושג “דידן נצח” הרבה לפני הניצחון שהיה בשנת תשמ”ז * מסע מרתק

מאת שניאור זלמן ברגר ומנחם זיגלבוים

לא רבים יודעים, אך בנוסף ל”פרשת הספרים” הידועה, אותה חוגגים בימים אלה, הייתה פרשה נוספת סביב כתבי יד רבותינו נשיאנו שהייתה בגדר תעלומה עבור החסידים. מדובר בספרים ובכתבי יד קודש שהוחזרו לרבי בתום מסע ארוך ומרתק, חבוי מן העין. גם במקרה הזה, הספרים וכתבי היד מצאו גאולה ושבו למקומם האמיתי - בספרייתו של הרבי מה”מ.

במשך השנים התגלה מעט פה ושם סביב אותה פרשיה, וכעת חושף “בית משיח” פרטים נוספים סביב אותה פרשיה, השופכים אור על תעלומת הספרים וכתבי יד של רבותינו נשיאנו ששבו למקומם.

לחדור אל תוך היכל השן

הסיפור עצמו מתחיל בוורשה פולין, אך בכל זאת בחרנו להתחיל את המסע המרתק דווקא באולמות הספרים רחבי הידיים שבספריה הלאומית בירושלים. מדובר בבנין שן גדול ורחב ידיים המכיל את הספריה הלאומית הגדולה של ארץ ישראל. ספריה זו נמצאת במתחם האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים והיא הוקמה לפני כמאה ועשרים שנה. הספריה מכילה אגפים ומחלקות לרוב, ובהם למעלה מחמשה מיליון כותרים!

פנינה חשובה בכתר הספריה, היא מחלקת כתבי יד. אם בספריות בכלל שוררת אוירה של כובד ראש ורצינות, סוג של הדרת כבוד לספרים, כך פי כמה באגפים שבהם גנוזים כתבי היד והאוצרות הכמוסים. באגף זה נמצאים לא מעט כתבים חב”דיים היסטוריים חשובים, מהם מאמרים, שיחות ומכתבים הכתובים בכתב ידם הקדושה של רבותינו נשיאנו. קודש הקודשים ממש. ישנם גם כתבי יד שאינם אלא העתקות נדירות מתוך כתבי היד הקדושים, וגם בהם יש ערך בהיותם יחידים במינם בעולם.

בהיות הספריה מרכז לאומי עתיר פרסום ותקציבים, הגיעו אליה במשך השנים לא מעט כתבי יד קדושים, אם כאלה שהושגו תמורת תשלום ואם כאלה שהגיעו מתוך עזבונות שלא היה להם דורש (כפי שיסופר בהמשך). לא ייפלא אפוא שברבות השנים החזיקה הספריה בכתבי יד קדושים, ובהם גם של נשיאי חב”ד לדורותיהם שאף לא היו בספרייתו העשירה של הרבי (ספריה שסגולותיה הנדירים החלו להצטבר כבר אצל אדמו”רים קודמים ששמרו עליהם כעל בבת עינם).

כתבי היד של רבותינו נשיאנו, שייכים מן הדין לאוצרות הרוח של רבותינו נשיאנו, אלא שבמשך השנים, בגלל צוק העיתים, נעלמו כתבי יד רבים, או נאבדו או נמכרו בשל סיבות שונות ומשונות, עד שהגיעו לספריה הלאומית. חלק נכבד של ספרי קודש יקרים וכתבי יד מסולאים מפז, נשאר בוורשה הבוערת, אותה נאלץ אדמו”ר הריי”צ לנטוש בעת שהנאצים ימ”ש כבשו את פולין.

מלבד הערך המיוחד, יש כמובן חשיבות רבה לגאול כתבי יד של מאמרים ושיחות קודש, כדי שחסידי חב”ד, ועם ישראל כולו, יוכלו לרוות את נפשם בכתבי הקודש הללו באופן של “יפוצו מעיינותיך”. וכך אכן נהג הרבי כל השנים בעין טובה כלפי החסידים, כשהוא הורה להדפיס מדי פעם בפעם עוד כתבי יד שהיו גנוזים במשך שנים ארוכות בגנזכי הספריה, והרבי ביקש לשתף באוצרות אלו את עם ישראל כולו.

נו, מה עושים חסידים שמגלים אוצרות כאלו נמצאים בספריה הלאומית במקום בספרייתו של הרבי? הם מבינים את חשיבות העניין ועושים הכול כדי להשיב את האוצר היקר למקומו הטבעי.

דא עקא, שהספריה הלאומית בירושלים היא, כאמור, מוסד לאומי הכפוף לתקנות נוקשות ומחמירות. ספריה המכבדת את עצמה, לעולם אינה משיבה כתבי יד עתיקים, מלבד בעתים נדירות ממש, וגם זאת, בדרך כלל לאחר החלטות משפטיות שמאלצות אותה לעשות כך. יותר מכך, כשנציגי הרבי הגישו תביעה לקבל בחזרה את כתבי היד הקדושים כדי להביאם למקום הראוי להם, התחכמו נציגי הספריה וקבעו כי אין מקום ראוי יותר לכתבי יד קדושים מאשר בעיר ירושלים…

רק לעתים הספריה מתירה לצלם (בעידן הטכנולוגי כבר אין “העתקות” כפי שהיה נהוג בעבר) כתבי יד עתיקים מעין אלו, אך גם אז, אין לאיש גישה אליהם מלבד עובדי הספריה הנדרשים לאישורים מיוחדים להיכנס למחלקות אלו; ואם נשתמש בעושר לשונו של אדמו”ר הזקן במשלו הידוע “אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה”.

זה היה הקושי המרכזי של חסידי חב”ד שביקשו להביא לרבי את כתבי יד קודש של חסידות, בפרט כתבי יד של רבותינו נשיאנו. נוכח רקע הדברים שהובא, נראה שהמשימה הייתה כמעט בלתי אפשרית. אולם כפי שנראה להלן, השתדלנות החב”דית בערוצים השונים, הביאה בכל זאת להשבת אוצרות רבותינו למקומם הטבעי. בשורות הבאות נוכל להציץ לפרויקט המיוחד הזה שנמשך על פני עשרות שנים. הצצה אמרנו, ולא יותר מכך, כיון שבדרך כלל העשיה בנושא נעשתה בחשאיות רבה כדי שלא לעורר קטרוגים שיערערו על כך. 

מוורשה לקיבוץ נען,
ומשם לספריה

כיום ניתן לגלות, כי אחד מאנשי המפתח שסייעו רבות בהגשמתה של משימת קודש זו, היה הפרזידנט מר זלמן שזר - ידיד מובהק לרבי ולבית ליובאוויטש. במשך עשרות שנים היה מאתר בדרכים שונות כתבי יד עתיקים, ספרים נדירים וכדומה, והיה מביאם בעצמו לרבי או שולחם באמצעות שלוחים.

מי שחשף כמה טפחים בנושא זה, היה הסופר החסידי הרה”ח הרב חנוך גליצנשטיין ע”ה:

“בשנת תש”ל בערך, פנה אלי שזר באחד הביקורים שערכתי אצלו, בבקשה לייעץ לו מה הוא יכול להעניק לרבי במתנה. אמרתי לו שמאחר ובספרייתו של הרבי נשמר אוסף גדול של כתבי–יד ובהם דרושי חסידות חב”ד, שהרבי בוודאי ישמח להגדיל את האוסף הזה, גם אם המדובר רק בצילומים מכתבי–יד הנשמרים במקום אחר. בכך רמזתי לאפשרותו של שז”ר [שכיהן אז כ’פרזידנט’] להפעיל את קשריו ולנצל את משרתו הרמה כדי להשיג עבור הרבי צילומים מכתבי היד בחסידות שנשמרו בבית הספרים הלאומי בירושלים [לימים “הספריה הלאומית”].

“שזר שמח על הרעיון ומיד הרים טלפון אל הד”ר מרדכי נדב, מנהל מחלקת כתבי היד שבספריה הלאומית, וביקש אותו לאפשר לי לעבור על קטלוג כתב היד, לאתר את התכריכים הנחוצים ולצלמם. שכן קודם מלאכת הצילום, היה צריך לעשות סדר ולאתר מה שייך לקטגוריה הזאת של כתבי יד קודש של רבותינו נשיאנו.

“הגישה לקטלוג אכן ניתנה לי, ובזכות כך עלה בידי להעביר עשרות תכריכי כתב יד לספרית הרבי. כמובן שלא היה מדובר בכתבי היד עצמם, אלא צילומים.

“לקראת י’ שבט הגדול תש”ל בו מלאו עשרים שנה לנשיאותו של הרבי - הכנתי צילומים משלושה תכריכים עבי כרס, כמדומני מתורותיו של אדמו”ר ה’צמח צדק’, ואת הצילומים הבאתי למשרדו של שזר”.

מי שהביא בפועל את צילומי כתבי היד הללו, היה ר’ שלמה מיידנצ’יק, ידידו הטוב של שזר. כאשר נכנס הרב גליצנשטיין ל’יחידות’ באותה תקופה, התעניין אצלו הרבי מדוע בחלק מכתבי היד מופיעה חותמת של ‘קיבוץ נען’. הרב גליצנשטיין השיב, כי עד כמה שהצליח לברר, כתבי היד הגיעו לספריה מקיבוץ נען, שם היו שייכים לחבר הקיבוץ מנחם מענדל רוזנבוים, שהיה מהמהפכנים ברוסיה. אלה כנראה הגיעו אליו מאביו החסיד המפורסם הרב אברהם חיים רוזנבוים מפלשניץ, מחסידיו המובהקים של אדמו”ר ה”צמח צדק” ולאחר מכן של בנו אדמו”ר המהר”ש.

הרבי מצדו שיגר איגרת תודה וברכה למר שזר, ביום כ”ב בשבט תש”ל, ובה הוא כותב: “אף שדורש מכתב בפני עצמו, תודה מיוחדת בעד התשורה הכי יקרה - צילום ביכל דא”ח מעזבונו של הרה”ח וכו’ וכו’ אברהם חיים רוזנבוים, מהחסידים המפורסמים בשעתם, ובזכרונות כ”ק מו”ח אדמו”ר מדובר אודותיו בכמה מקומות, וכמדומה גם נדפס [בספר השיחות קיץ ה’ש”ת ע’ 120], ומעיין אני בו לראות הנמצא במאמרים כאלה שעדיין לא הוציאו לאור” [“נשיא וחסיד” ע’ 515].

הרבי הגיב:
“התחיל הדידן נצח”

הרב חנוך גליצנשטיין היה מעורב בהשבת אוצרות חב”דיים לספריית הרבי לא רק באמצעות שזר, אלא הוא טרח לאתר בדרכים שונות ויצירתיות כתבי ידי חב”דיים שהתגלגלו אצל אנשים פרטיים, אישי ציבור או ספריות. כל מה שמצא, הוא שלח אל הרבי.

באחד הימים נודע לו על אחד עשר ביכלאך של כתב יד אדמו”ר ה”צמח צדק” הנמצאים בספריה הלאומית בירושלים. בעקבות בירורים מקיפים התברר כי כרכים אלו הגיעו מהספריה הגדולה בוורשה בין השנים תש”ו–תש”ח. כרכים אלו התגלגלו במבצע מורכב של מפקדת “הבריחה וההעפלה” והגיעו לידי בית הספרים הלאומי בירושלים.

הרב גליצנשטיין דיווח על כך לרבי, וכעבור זמן קצר קיבל הוראה לעשות הכל כדי להביאם למקום המתאים. בדרכים שונות, גם דרך מר זלמן שזר, החל לפעול כדי לשכנע את הנהלת הספריה להסכים להשיב את כתבי היד ליורש החוקי - הרבי, אלא שכאמור, הספריה הלאומית אינה מוציאה מרשותה ספרים או כתבים שיש מהם רק עותק בודד, אפילו תמורת כסף רב.

גם נוכח הטענה שהספרים למעשה שייכים לרבי, סירבה הספריה לשתף פעולה, בטענה שמא יבואו יורשים נוספים ויטענו על בעלות, ומכיון שכך - הם נצמדים למדיניות הרשמית שאין החזרות בכל מקרה שהוא. הרב גליצנשטיין נתקל שוב ושוב בחומה אטומה.

באחד הימים התקשר מר שזר במפתיע אל הרב חנוך גליצנשטיין ובישר לו כי לאחר השתדלות שלו, ניאותה הספריה הלאומית למסור לרבי את כתביו של אדמו”ר ה’צמח צדק’. לא היה גבול לשמחתו של הרב גליצנשטיין, אולם זו לא ארכה זמן רב, שכן כאשר הגיע לספריה, הודיעו לו לאכזבתו הרבה, שאין באפשרותם למסור את הכתבים.

חלפו שנים, מר שזר הלך לעולמו, ובינתיים נמשכו המאמצים בשני מישורים. מצד אחד הרב גליצנשטיין המשיך ללחוץ על אישים שונים שיורו לספריה להחזיר את כתבי היד הקדושים.

כמו במקומות נוספים, גם כאן נכנסו נציגי חב”ד לעובי הקורה במטרה לקבל בחזרה כרכים אלו. מי שהשתדלו בכך היו ר’ אברהם שמטוב ועורך הדין ר’ יוסף שוסטק מארה”ב. הרב שמטוב הפעיל לחצים משפטיים ופוליטיים על סנטורים בארצות הברית, כדי שהללו ילחצו על גורמים פוליטיים בארץ הקודש להורות להנהלת הספריה להשיב את כתבי היד.

כדי להוכיח שכתבי יד אלו באים מאוסף רבותינו, מסר הרבי את רשימת כתבי היד של רבותינו נשיאינו שערך הוא עצמו בהיותו בריגא. זו הייתה הפתעה, שכן איש לא ידע שהרבי עצמו ערך מעין קטלוג מסודר ומובנה מכל כתבי היד של רבותינו שהיו בספרייתו של אדמו”ר הריי”צ.

לאחר מאמצים רבים בזירות השונות, הוכתרו הללו בהצלחה ובמלאת שלושים שנה לנשיאות הרבי - בחודש שבט תש”מ, נסע הרב חנוך עם רעייתו ובתו לרבי, ועמו אחד–עשר ספרי כתבי יד קודש מאדמו”ר ה’צמח צדק’. למעשה מדובר היה בספרים כתבי יד שנכרכו בכריכה עשויה עץ, ומשקלם הכולל היה גדול מאוד.

ביום ו’ בשבט הגיע הרב גליצנשטיין לרבי, ולאחר תפילת מנחה המתין יחד עם הרב שמטוב בגן עדן התחתון, שם הניחו את הספרים במטרה שהרבי יראה אותם בטרם ייכנס לחדרו הקדוש. משנכנס הרבי ל’גן עדן התחתון’, ניגש הרבי אל כתבי היד ופתח כמה מהכרכים ועיין בכל אחד במשך מספר רגעים. לאחר מכן בירר מספר פרטים טכניים לגבי הוצאת הספרים מהספריה הלאומית, ובירך את ר’ חנוך ויבלחט”א ר’ אברהם שם טוב בברכות לרוב.

בתום מסכת הברכות, החל הרבי להרים את הכתבים. אחד המזכירים התקרב בבקשו לסייע נוכח משקלם הכבד, אך הרבי סימן לו שאין צורך, ולמרות המשקל, הרבי הרים את כולם ונכנס עמם לחדרו.

לאחר תפילת ערבית זכו ר’ חנוך ע”ה, ויבלחט”א ר’ אברהם שמטוב להיכנס ליחידות, והרבי בירכם בברכות מיוחדות על שזכו להשיב את הכתבים היקרים. ביומן מאותם שנים מוזכר גם כי הרבי בירכם בהזכירו שזה ענין של פדיון שבויים, כן נזכה בקרוב לפדיון שבויים של הפרט והכלל בגאולה האמתית והשלימה. בין השאר התבטא הרבי באותו מעמד ביטוי נדיר: “התחיל הדידן נצח”, וזאת, לזכור, מספר שנים בטרם אימצה חב”ד את המושג הזה. ויהיו הדברים לפלא.

הרבי סיים את היחידות בברכת: “אַ פריילכען שבת און אַ פריילכען המשך” [שבת שמחה, והמשך שמח]. בסיום נתן הרבי לכל אחד מהם 5 דולר וחמש לירות ישראליות, וכן חמש דולר עבור עורך הדין שעסק בנושא הוצאת הכתבים.

בין החסיד ובין החוקר

לא מעט כתבי יד של רבותינו נשיאינו, או העתקים מהם, שיגר הרב יהושע מונדשיין ע”ה לספרית הרבי. כתבי יד אלו מקורם, ברובם המוחלט, בספריה הלאומית בה עבד עשרות שנים כספרן מומחה במחלקת כתבי היד. הרב מונדשיין שהכיר היטב את כל נבכי הספריה הלאומית, פעל בכל דרך כדי להשיב כמויות ענק של אוצרות חב”דיים אותנטיים, או לכל הפחות העתק מהם, לספרייתו של הרבי.

במקרה של החזרת כתבי היד של הצמח צדק לספרייתו של הרבי, היה הרב מונדשיין נתון בין הפטיש לבין הסדן - מצד אחד מחויבותו כחסיד, ומן הצד השני - מקום עבודתו ממנו התפרנס. אולם הוא בחכמתו ובתושייתו הצליח למצוא את הדרך הנכונה שבה סייע רבות להביא כתבי יד או העתקים שלהם לספרייתו של הרבי.

רק כעבור שנים, הסכים לחשוף מעט מפעילותו זו, והעלה את זיכרונותיו בנושא ב’תשורות’ שהוציא לקראת שמחות משפחתיות. וכך הוא מספר ב’תשורה’ שיצאה לאור בשנת תשע”ג, בה הוא גם מסכם נקודות מ’יחידות’ שזכה להיות בחודש אדר תשל”ה:

“בהיותי ב’יחידות’ בחודש אדר שנה זו, שאלני כ”ק אדמו”ר שליט”א, על דבר הרשימות שהכנתי ממאמרי הביכלאך שבספריה [הלאומית] בירושלים, והורני לשלוח העתקה מהרשימה… יזמתי צילום כל הביכלאך, כפי המודעה המצורפת בזה (הנשלחת לכל ריכוזי אנ”ש בארץ הקודש, והאיסוף על ידי ראשי הקהל) ובגמר הצילומים אצרף לכל ביכל את רשימת תוכנו.

“גייסתי גם את הרב שניאור זלמן שי’ גופין למבצע זה כדין גבאי צדקה. גם באתי בדברים עם הנוגעים בדבר במחלקת כתבי היד, והם נתנו הסכמתם העקרונית. תוכנית הצילומים הנ”ל כוללת - מלבד כתבי היד שבירושלים - גם צילומי הגדלה מהמיקרופילם מספריות תבל המרוכזים בירושלים, אלא שלשם כך תידרש הסכמת כל ספריה וספריה שברשותה האורגינל”.

לאחר ההכנות המתאימות, תוכנית הצילומים יצאה לפועל, והרב מונדשיין פעל רבות מתוך מאמץ רב כדי לשלוח לרבי ביכלאך רבים ככל האפשר. הוא אף זכה לקבל על כך תשובה במכתב שקיבל בחודש אדר תשל”ו: “מכתביו נתקבלו… וכן הפוטוסטאט דהביכלאך כתבי יד [הצילומים של הספרים בכתב יד], ותשואות חן תשואות חן”.

 

•   •   •

 

על פרוייקט השבת אוצרות ליובאוויטש, ניתן לומר ללא הגזמה - רב הנסתר על הנגלה, ועוד חזון למועד.

 

אלפי חסידים מצטופפים בבית מדרשו של הרבי, נוכח פניו המאירות, ומקשיבים קשב רב לתורה מסיני היוצאת מפי קודשו של הרבי. התוועדות שגרתית לכאורה של שבת מברכים. הרבי פותח מעניינא דיומא, על מעלתה של שבת מברכים חודש ניסן, שהוא “ראש חודשים ראשון לכם לחודשי השנה”. בין שיחה לשיחה החסידים מרימים כוסית, והרבי משיב בהארת פנים ‘לחיים’ לכל אחד מהחסידים.