תחילת גילוי החסידות

רבינו האמצעי פירסם את תורת החסידות בכל מקום, וגילה עניינים שגם אביו אדמו”ר הזקן לא העז לפרסמם, בטענה ש”דור דור ודורשיו”. בהשראתו, גם עדת החסידים הרחיבה את מעגל לומדי החסידות בעיון ובבקיאות, גם נושאים נעלים שהיו חתומים מעיני כל, הפכו להיות נושא של לימוד ושיחה בקרב החסידים עד שהחסידות הייתה חלק בלתי נפרד מהם  • התוועדות חסידית לכבוד חג הגאולה ויום הולדת והסתלקות אדמו”ר האמצעי

שבת זו מברכת את יו”ד כסלו, חג גאולת כ”ק אדמו”ר האמצעי, עליו נאמר (הובא גם בספר המנהגים) כי יום זה הוא יום ההולדת של חסיד, כאשר י”ט כסלו הוא יום הברית של חסיד. וקדם לו ט’ כסלו, יום ההולדת וגם יום ההילולא של כ”ק אדמו”ר האמצעי.

השייכות של “יום הברית של חסיד” לי”ט כסלו מבוארת בפרטיות בליקוטי שיחות ח”ג (עמוד 799) בשיחה לי”ט כסלו - שב”ברית” ישנם שלושה עניינים: א) פעולת הברית. ב) שיהיה מהול. ג) שלא יהיה ערל. וזהו עיקר החידוש של חסידות חב”ד: א) שצריך פעולה ועבודה ולא שהדברים יבואו מלמעלה בדרך ממילא. ב) שהלב יהיה “מהול”, לב טוב, שידרוש בטובת זולתו. ג) “כל ענין החסידות לשנות טבע מידותיו”. ונוסף לזה ענין המילה הוא התחלת כניסת נפש הקדושה בפנימיות, והרי זהו ענינה של חב”ד, “חב”ד מאנט (תובעת) פנימיות”.

אבל בקשר לעובדה שיו”ד כסלו הוא יום ההולדת של חסיד, לא ראיתי עד עתה ביאור בדברי רבותינו נשיאינו. ולכאורה לא כל כך מובן מדוע דווקא יו”ד כסלו הוא יום ההולדת, בו נולדה כל מציאותו של חסיד, ואילו חג הגאולה י”ט כסלו, שהוא “ראש השנה לחסידות”, אינו אלא “יום הברית”, שבא אחר ה”לידה” של עצם מציאותו. לכאורה איפכא מסתברא, שי”ט כסלו הוא התחלת המציאות של חסיד, ה”לידה”, “ראש השנה לחסידות”, ואילו ביו”ד כסלו לכאורה רק נוספו עניינים נוספים.

להבנת הענין בדרך אפשר, עלינו לנסות להתבונן קצת יותר במהותו של חג הגאולה יו”ד כסלו. לכאורה מה הרעש הגדול כל כך ממה שהרבי האמצעי היה במאסר ויצא לחופשי, ועד שכאמור זהו “יום ההולדת של חסיד”. 

תחילת גילוי החסידות

ידוע ומפורסם בתורת רבותינו נשיאינו בנוגע למאסר וגאולת רבינו הזקן, שכל המאסר לא היה אלא השתקפות של המאבק למעלה אם תינתן הרשות והיכולת להפיץ ולפרסם את תורת החסידות חוצה, מאחר שמדובר בסודות ורזין עליונים שלא ניתנה רשות לגלותם. ובגאולתו ניתנה הרשות והיכולת להפצת מעיינות החסידות חוצה, שעל ידי זה “קאתי מר”, דא מלכא משיחא. ולא רק באופן של “טיפה” ונקודה, כמו אצל הבעש”ט והרב המגיד, כדי להתגבר על ה”מחלות” של עקבתא דמשיחא, אלא באופן של הבנה והשגה בחכמה בינה ודעת, כטעימה והתחלה מאורו של משיח (ראה ליקוטי שיחות ח”ל שיחה לי”ט כסלו ועוד).

מזה מובן גם בקשר ליו”ד כסלו, שלא מדובר כאן רק במאסר וגאולה בפשטות, אלא במאבק למעלה על גילוי אור חדש בתורת החסידות, אור כה נעלה ונשגב שלא התגלה ולא ניתנה הרשות לגלותו גם אחרי י”ט כסלו, ודווקא ביו”ד כסלו ניתנה הרשות והיכולת לגלותו ולהפיצו. ועניין זה הוא כל כך חשוב ונחוץ, עד שהוא נוגע לעצם מציאותו של חסיד, “יום ההולדת של חסיד”.

הרה”ק מהרי”ל מיאנוביטש, אחיו של רבינו הזקן, כותב במכתבו להרה”ק ר’ אהרן מסטראשעלע (ספר התולדות אדמו”ר האמצעי עמוד 91): “ואפילו דברים שהם כבשונו של עולם, שלא רצה רבינו הקדוש נ”ע לגלותם לפני כל, ובנו הרב מוה”ר דב שי’ דרשם שלא ברצונו. ואמר על זה מה אעשה, דור דור ודורשיו אמרו, ואפשר שהגיע הדור לדורו של בני ובדורותיו לא הייתי דורש”.

על ריבוי השפעת ענייני החסידות באותה תקופה, ניתן ללמוד מתיאור שמופיע בקונטרס לימוד החסידות (ע’ 28 ואילך. סה”ת הנ”ל ע’ 54 ואילך):

“בימיו של רבינו האמצעי התרומם קרן האברכים הצעירים בידיעת החסידות, כי אחרי פירסום ההוראה שעל האברכים הסמוכים על שולחן אבותיהם או חותניהם, לקבוע שיעור בלימוד החסידות לא פחות משלוש שעות ליום - נתרבו בכל עיר ומושב הרבה אברכים יודעי דבר בתורת החסידות.

“כעבור כמה שנים נתרבו גם המשכילים בידיעת תורת החסידות, ורבים מהם נעשו ל”משפיעים” ומלמדים בעיירות בכפרים וביישובים השונים. מה שפעל רושם חזק בעדת חסידי חב”ד, כי נתרבו הידיעה והעסק בתורת החסידות.

“בעיר לעפלי גר אחד מחסידי רבינו הזקן, חנווני מוכר מלח ורבי יקותיאל שמו. הוא היה אחד ה”עובדים” הידועים. ואילו השגתו בידיעת התורה בכלל ובתורת החסידות בפרט, הייתה מצומצמת ביותר.

“פעם אחת עבר דרך העיר לעפלי אחד האברכים המשפיעים והתעכב שם כשבוע ימים. ובכל יום היה חוזר מאמר חסידות של הרבי האמצעי בעל פה. באותם מאמרים נתבארו ענינים עמוקים עיוניים ביותר . . האברך היה בעל כשרון נפלא בהשכלה והשגה ובעל כושר דיבור מופלא, וכל מה שיצא מפיו היה מחוטב וברור, הרי שחזרתו המאמרים עשה רושם חזק על כל השומעים. ברם, החסיד רבי יקותיאל לא הבין את המאמרים. והדבר נגע לליבו מאד ודיכא את רוחו. והיה שפל בעיני עצמו מכך, ומייסר ומוכיח את עצמו בקריאת שמות של בוז.

“החסיד המשכיל הנודע רבי שמואל דוב נ”ע מבוריסוב סיפר את אשר שמע מהחסיד רבי יקותיאל בעצמו בעניין זה: הגע בעצמך - אמר רבי יקותיאל לרבי שמואל דוב - הייתי אז כבן ארבעים. וכחמש עשרה שנה הייתי הולך אל רבינו הזקן, ובכל משך הזמן ההוא למדתי כפי כוחי. והנה חדשה נהייתה. בא אברך צעיר, אפרוח ממש, חוזר מאמרי הרבי בזמרה ובחיות, ואני שומע ואינני מבין. מרגיש אני שהעניינים עמוקים מאד, עניינים נפלאים, אבל אני אינני יודע מאומה.

בכל יום ויום - מספר רבי יקותיאל - כשאני שומע חזרת המאמרים מפי האברך, שומע ואינו מבין, נעשה בשרי חידודין חידודין. כל מאמר דיכאני כמכתש במדוכה, וקראתי את עצמי בכל השמות של בוז, ואש הוצתה בקרבי לדעת את המאמרים, להבינם ולהשיגם. ביקשתי את האברך לחזור לפני עוד פעם ועוד פעם, וכן השתדל הוא להסביר לי, ואני ראשי עלי כבול עץ, ומוחי אטום מלקבל כל אשר יסביר לי האברך. שלושה שבועות עיכבתי את האברך בביתי. השארתי את החנות ביד בני ביתי ושמתי לילות כימים להתעמק בהבנת העניינים שלימד אותי האברך, ולדאבון לבי לא עשיתי פרי. האברך נסע ואני נשארתי כאניה בלב ים. עיניתי בצום נפשי, בכיתי בכי רב באמירת תהילים, וללא הועיל. והלכתי לליובאוויטש.

“בבואי לליובאוויטש ראיתי לפני עולם חדש. כחמשה או ששה מנינים של אברכים שוקדים יום-יום שעות ארוכות בלימוד החסידות, חוזרים על מאמרי החסידות ומסבירים אחד לשני.

“לליובאוויטש הגעתי ביום הרביעי. ובשבת לפני קבלת שבת אמר הרבי מאמר. וכן ביום השבת לפני תפילת מנחה אמר מאמר ביאור על המאמר שנאמר לפני קבלת שבת. את המאמר הבנתי ואף חזרתי מקצתו בעל פה, אבל את הביאור לא הבנתי. ומה נתפלאתי שהאברכים ידעו גם את הביאור. צער גדול הצטערתי על שלא הבנתי את הביאור, וכל הלילה בכיתי מעומק לבבי וצמתי כל היום. ביום השני נכנסתי ליחידות אל הרבי האמצעי. סיפרתי לו מכל העבר עלי בביתי, שעבר דרך עירי לעפלי אחד האברכים המשפיעים וחזר המאמרים ששמע בליובאוויטש. את המאמרים הרגילים הבנתי, ואילו המאמרים שנתבארו בהם ענינים עמוקים לא הבנתי. כן סיפרתי שאת המאמר שנאמר בשבת זו הבנתי, ואילו מאמר הביאור לא הבנתי.

“ענה לי על כך רבינו האמצעי: אין לך דבר העומד בפני הרצון. אף שרצון הינו גם כן רק כח בנפש ולא עצם הנפש, יש אבל בכוחו להטות את הנפש ולגלות גילויים עצמיים בפתיחת הכוחות העצמיים והתפתחות החושים. בפרט על הכוחות שלמטה מן הרצון, כגון שכל ומדות, פועל עליהם כוח הרצון בגזירה ופקודה, בדרך של כוח עליון. וכאשר רוצים באמת, גם החושים מתרחבים.

“בשמעי מהרבי שאין הדבר תלוי אלא ברצוני, החלטתי להישאר בליובאוויטש עד שאתחיל להבין. באמצעות תושבי ליעפלי הודעתי לביתי שאתעכב בליובאוויטש זמן מסויים ומשום כך עליהם לנהל את החנות בעצמם. כארבעה חודשים יגעתי ביגיעה עצומה, ביגיעת נפש וביגיעת בשר, ביגיעת בשר להרגיל את עצמי לחשוב בעניין אחד כמה שעות רצופות, וביגיעת נפש לחזור על עניין אחד כמה עשרות פעמים. טובה גדולה עשה לי האברך אפרים מסמיליאן, שהיה חוזר איתי את המאמרים כמה פעמים עד שיכולתי להתעמק בהבנתם. בדרך כלל הייתי מתבודד במרתף שמתחת לבית הכנסת הגדול או על גבי התקרה שמתחת לגג בית הכנסת. באותו חודש תשרי הרגשתי את עצמי כבריה חדשה, ותהילה לא–ל רחצתי את הקדרה ונעשיתי כלי לקבלה, וחזרתי לביתי.

געגועי נפש להבין ‘עניין’ בחסידות

“מעניין מאד תוכן היחידות שהייתה לחסיד רבי יקותיאל אצל רבינו האמצעי לפני שובו לביתו, ממנה נראה מהלך רוחם של החסידים בימים ההם. כשנכנס ל”יחידות” ושמע שהכל תלוי ברצון, לא זז ממקומו עד שתיקן במה שחסר לו מבלי התחשב כלל בכמה יגיעה ועבודה עלתה לו זאת.

“הרבי מהר”ש סיפר לבנו הרבי מוהרש”ב שסבו הרבי האמצעי היה מחלק את החסידים העוסקים בידיעת תורת החסידות וב”עבודה” לכמה פלוגות, כמה סוגים ב”משכילים” וכמה סוגים ב”עובדים”, ולכל סוג כתב מאמרים וספר מיוחד. לסוג אחד מה”עובדים” כתב את הספר “שער התשובה והתפילה” חלק ראשון, החלק השני מספר זה לסוג אחר, והחלק השלישי שוב לסוג אחר. לסוג אחד מה”משכילים” כתב את הספר “שער האמונה”, לסוג שני - הספר “עטרת ראש”, ולסוג המעולה יותר - את הספר “אמרי בינה”. הספרים “שער היחוד” ו”שערי אורה” הם כלליים ונכתבו עבור כל החסידים. הספר “שער היחוד” הוא המפתח של תורת החסידות והספר “שערי אורה” - האלף–בית של תורת החסידות.

“את הספר “אמרי בינה” - סיפר הרבי מהר”ש לבנו הרבי מוהרש”ב - כתב אדמו”ר האמצעי עבור החסיד רבי יקותיאל מליעפלי. הוא - רבי יקותיאל - היה בול עץ. אף שהיה ב”יחידות” אצל רבינו הזקן והייתה זו “יחידות” עשירה, אבל ראש הרי לא יכולים לברוא לאדם, והיה לו לב רגש והתפלל בהתעוררות טובה. כשחזר רבינו האמצעי ממאלע–רוסיה והתיישב בליובאוויטש, והתחיל להתעסק עם האברכים בלימוד תורת החסידות, התקנא רבי יקותיאל והשתוקק גם כן להבין, ויגע ביגיעה עצומה עד שהביא את עצמו להשגת העניינים הדקים ביותר.

“פעם - המשיך הרבי מהר”ש לספר - הוקשה לי דבר ב”אמרי בינה” שער התפילין פרק ל”ב בענין “אור ישר” ו”אור חוזר”, ובעניין התהוות החכמה מלמעלה מהחכמה המבואר בפרק ל”ז, ויגעתי בזה רבות. נכנסתי ל”יחידות” אל אבי - הרבי הצמח צדק - והרצאתי בפניו את שאלותיי. ואבי ענה לי: נמצא כאן החסיד רבי יקותיאל מליעפלי, והרבה לספר אודותיו, ובתוך הדברים אמר שאת הספר “אמרי בינה” כתב הרבי האמצעי עבורו, ובכן שאל אותו, וכל שיאמר לך תמסור לי, ואז אשיב ואבאר לך.

“דרכו של רבי יקותיאל הייתה שהיה מאריך בתפילה, וציויתי את המשרת יוסף מרדכי שישגיח לומר לי כשרבי יקותיאל יסיים את תפילתו. וכך היה, נכנסתי לבית הכנסת והרצאתי בפניו את שאלותיי. הוא התבונן כשעה ואמר: אני הנני חנווני, ודרכו של חנווני כשמבקשים ממנו סחורה ויש לו מה לתת, הוא מקבל מקודם את המחיר ואחר כך הוא נותן את הסחורה. הסחורה יש לי. תן את המחיר ואתן את הסחורה. לשאלתי מהו המחיר, ענה שאחזור בפניו המאמר שנאמר בשבת ואסביר לו מה שאינו מבין, ומה שלא אדע להסביר אשאל את אבי, והסכמתי. רק אז הוא ענה על שאלותיי בטוב טעם ובדעה מסודרה שלא האמנתי למשמע אזניי כי הדברים האלה יוצאים מפי איש כזה שהיה בינוני ואפשר גם פשוט בידיעת גליא שבתורה, ואילו בכל העניינים העמוקים ביותר בקבלה ובחסידות דיבר לרווחה בהסברים רחבים ובהעמקה גדולה.

“כשהרצאתי את הדברים שאמר לי רבי יקותיאל לפני אבי, אמר: החסיד רבי יקותיאל הוא מופת חי על מאמר רז”ל: “יגעת - מצאת”. הרבה יגע, אבל גם הרבה מצא.

“באותו ערב בא אלי החסיד רבי יקותיאל בתביעה לשלם לו את המחיר כפי שהותנה בתחילה. חזרתי בפניו את המאמר והוא הקשיב קשב רב. היה מה לראות כיצד חסיד זקן שומע חזרה. כשסיימתי ביקש שארחם עליו ולמחרת בוקר בהשכמה אחזור בפניו את המאמר עוד הפעם. הבטחתי וגם קיימתי, ורק אז התחיל לסדר את שאלותיו שעל רובן הוצרכתי לשאול את אבי. שבוע של עונג היה לי אז בשאלות ובתשובות ההן. ומאז הנה בכל עת בוא החסיד רבי יקותיאל לליובאוויטש הייתי מתענג בחברתו. הוא זכר כל מה שראה מיום הראשון לבואו לליאזני בקיץ תקנ”ו. ומרגלא בפומיה: כל שבוע אני הולך במחשבה ל”יחידות” אצל אותו רבי שאני רוצה, כי זכר כל הפעמים שהיה ב”יחידות” אצל רבינו הזקן, רבינו האמצעי, רבינו הצמח צדק. הייתה לו ברכה מיוחדת מרבינו הזקן לאריכות ימים וחי קרוב למאה שנה.

“החסיד רבי שמואל דוב מבוריסוב מפליג לפני הרבי מוהרש”ב נ”ע בשבח החושים והכשרונות של רבי יקותיאל, ואומר שמשכיל נפלא ועמקן חריף ומסודר כזה לא ראה. ומעלה נפלאה הייתה לו שאהב אהבה עצמית את היגיעה במושכלות, ולא הפריע לו שום דבר. כשהיה מעיין באיזה ענין היה סוגר את עיניו ואוטם אוזניו, ושום דבר בעולם לא היה מבלבל אותו”.

יום הולדת - עבודה מלמטה למעלה

מכיוון שכל עניינה של תורת החסידות הוא ה”טעימה” וההתחלה של גילוי משיח בעולם, הרי גם גילוי החסידות הוא באופן כזה שתחילה הגילוי מלמעלה על ידי רבינו הזקן, באופן של “חכמה”, נקודה בלבד, “מלמעלה למטה”, ולאחר מכן, עניין עיקרי ביותר, שהגילוי יהיה “מלמטה למעלה”, על ידי אדמו”ר האמצעי, “ספירת הבינה”.

ולכן דווקא אצל אדמו”ר האמצעי מוצאים אנו את העובדה שיום לידתו ויום הסתלקותו הם באותו יום גם בגשמיות כפשוטו (כמבואר בארוכה בדבר מלכות ויצא תשנ”ב) - כי דווקא אצלו מודגשת יותר העובדה שה”מטה” עצמו שייך לאלקות, והעניינים אינם יכולים להישאר רק למעלה ברוחניות, אלא הם חייבים להיות גם ודווקא למטה בגשמיות.

ואולי זו גם הסיבה שדווקא יו”ד כסלו הוא “יום ההולדת של חסיד”. שהרי גם בעניינו של יום הולדת ידוע הביאור (ליקוטי שיחות חכ”ד לח”י אלול ועוד) שמה שנתחדש כאן היא העובדה שהנולד (ה”מטה”) נעשה מציאות עצמאית שאינה תלויה באמו, בניגוד למצבו לפני הלידה, כאשר “עובר ירך אמו” ו”לאו נפש הוא”. למרות שאז היה טוב יותר, הן בגשמיות והן ברוחניות, אבל זה לא הי’ “שלו” אלא של אמו, “מלמעלה”. והיינו שעיקר החידוש ביום הולדת היא העבודה “מלמטה למעלה”, שזהו עיקר החידוש של אדמו”ר האמצעי.

• • •

השייכות שלנו לאדמו”ר האמצעי הינה בעיקר כפי שהוא כלול בנשיא דורנו, לכן גם מהווים ימים אלו, ט’ וי’ כסלו הכנה והקדמה לימים ששייכים גם בגלוי ובפשטות אלינו במיוחד: הימים הבהירים י”ג כסלו, ה”דידן נצח” הראשון, כאשר נפסק, בשנת תשמ”ו, עוד לפני תחילת משפט הספרים, כי המלך אין דנין אותו, אינו מעיד ואין מעידין אותו. וי”ד כסלו, “היום שקישר אותי עימכם ואתכם עמי, אני לא אתן לכם מנוחה ואתם לא תיתנו לי מנוחה וביחד נביא את משיח צדקנו”.

שכן ספירת המלכות, עניינו של המלך המשיח, “עיקר בניינה מהגבורות”, ויש לה שייכות מיוחדת לעבודה מלמטה למעלה דווקא, למרות שהיא כוללת בתוכה את כל המעלות יחדיו.

שלכן גם לא די בהתגלות מלמעלה של המלך המשיח, שכולם יקבלו את מלכותו כדבר טבעי ומובן, אלא גם עצם התגלותו, ואף התגלות עצם מציאותו, צריכה לבוא דווקא “מלמטה למעלה”, מן העם, שיקבלו את מלכותו בהכרזת “יחי המלך”, שתוכנה הוא הכתרת המלך וקבלת מלכותו שתמלא ותחדור את כל החיים ואת כל המציאות.

וכמבואר בשיחה המפורסמת מב’ ניסן תשמ”ח שהעניין של “יחי המלך” ישנו במיוחד במלך המשיח, שהעם הם הפועלים את עצם מלכותו.

ועד שכל מה ש”מרעישים” (מי מרעיש?) אודות הצורך וההכרח בהכרזת “עד מתי?!” זהו בעיקר בשביל העניין של “יחי המלך” שישנו במיוחד במלך המשיח, כי מלכותו צריכה להתקבל דווקא ע”י העם, “מלמטה למעלה”, ועי”ז הוא מתגלה גם לעיני כל. שכולם יכירו וידעו “כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון” - שכן עיקרה של הגאולה הוא דווקא מתוך ה”מטה” עצמו, שגם התחתונים ביותר יכירו ויידעו “ויקבלו כולם עליהם את עול מלכותך, ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד”.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!