חיילים במלחמת העולם הראשונה, חבושים במסכות אב”כנוכחות אדה”ז הגנה על הבנין

סיפורי חסידים אותנטיים, שסיפר הגה”ח ר’ זלמן לייב אסטולין ע”ה, כפי ששמע בעצמו מפי בעלי המעשה • מוגש לרגל היארצייט התשיעי בשבת שושן פורים קטן

חיילים במלחמת העולם הראשונה, חבושים במסכות אב”כנוכחות אדה”ז הגנה על הבנין

הכרתי אחד מזקני החסידים (מחסידי חב”ד קאפוסט) ר’ יחיאל לוריא שמו, וסיפר לי שבצעירותו נסע לעיר ליאזנא, ושם פגש זקן מופלג כבן מאה שנים וראשו עדיין צלול, וסיפר לו שני דברים שזוכר בעצמו מאדמו”ר הזקן, שנקרא אז המגיד מליאזנא:

א. לקראת אחד החגים הגיעו חסידים רבים לשהות במחיצתו. הזאל לא הכיל את כולם, ועקב כך הוחלט לערוך את התוועדות החג במבנה מלכותי גדול ומרווח, אך ישן ונטוש, ששכן ביער שבקצה העיירה. אף האולם הגדול ששם, התמלא עד מהרה בחסידים, והבניין, שזה זמן רב שלא היה בשימוש, החל להשמיע קולות חריקה. הרבנית סטערנא, ששהתה בחדר הצמוד לאולם, הגיעה במהירות ואמרה לרבי בקול: מה רצונך מהחסידים? הרי סכנת נפשות לשהות כאן! הנה, שמע את קול החריקה!

הגיב אדמו”ר הזקן ברוגע ואמר “אם–כן, יכולים הם לצאת”… יצאו כולם ורק הרבי נשאר עד לאחרון היוצאים שאז יצא גם–כן, והנה רק יצא הרבי - התמוטט הבניין וקרס תחתיו בקול רעש גדול.

ב. בשמחת–תורה היה הסדר שהרבי עורך הקפות עם תלמידיו ושאר החסידים מביטים ושמחים מהצד. באחת השנים משך הרבי אליו פנימה אל המעגל אחד מהבעה”ב של העיירה. רקוד, רקוד, האיץ בו. החסיד רקד ורקד עד שהתעייף. תמשיך ותרקוד, לא הרפה הרבי, וכך רקד החסיד עד שלא נשאר בו כח כלל, ורק אז עזב אותו הרבי. והיה הדבר לפלא.

כמה חודשים לאחר מכן חלה אותו חסיד במחלה קשה. הרופא שביקרו, אמר למשפחתו שעל–פי דרך הטבע לא יוכל להתגבר על מחלתו. עוד באותו לילה, נשלח שליח מהמשפחה לבית אדמו”ר הזקן לבקש עליו רחמים. האור בביתו של רבינו הזקן דלק, והשליח הקיש על החלון. כאשר הרבי פתח ושאל לרצונו, סיפור השליח כי אבי המשפחה חולה אנוש. אמר לו הרבי: הוא הרי רקד היטב בשמחת–תורה! אין מקום לדאגה, לך לשלום, וה’ ישלח לו רפואה שלימה. כמובן שאכן חזר לבריאותו התקינה.

וודאי שלש מאות! הרי רבינו בחיי אומר כך

הכרתי חסיד במוסקבה ששמו ר’ ברוך טפלזון (רפאלסון) שסיפר לי על אופן התקרבות אביו אל אדמו”ר הצמח–צדק:

אבי היה רב בעיירה ונחשב לרב ‘מתנגד’. למשכורתו קיבל סכום נמוך, אך מאחר שהיה בקי בדיני ממונות אף שימש כמתווך בדיני תורה, דבר שהכניס גם–כן מעט ממון.

באחד הימים התבקש לשמש כמתווך באיזושהי מחלוקת רצינית. על–פי תכניתו יכול היה להספיק לחזור לשבת העירה. דין התורה הסתיים בכי טוב לשביעות רצונם של ב’ הצדדים, אף מתן שכר הייתה בצידו, אלא שבדרכו חזרה הבחין שהזמן התארך מידי, ואם אינו חפץ להסתכן בשביתה בתוך יער עבות, מוטב שימצא תיכף מקום יהודי לשבות בו.

בתוך זמן קצר התברר שנמצא ליד העיירה ליובאוויטש. נו! - הרהר לעצמו - סוף סוף החסידים יראי שמים. אכנס לשם.

תוך כדי שהוא מחפש אכסניה, נפגש ברב חסידי מאזורו. לאחר חילופי ‘שלום עליכם’ ושאלות המתבקשות, הזמינו הרב לשבות באכסנייתו. הוא הסכים בחפץ לב והצטרף אליו, אלא שבתפילות השתתף במנין צדדי. הוא נימק זאת בכך שהתפילה אצל הרבי מתארכת יתר על המידה שרגיל בה, ועלולה לגרום לו לביטול תורה.

למחרת היום, כאשר סיימו את הסעודה, ניגש הרב החסידי לנוח. שאל אותו אבי: הלא עוד היום גדול, מוטב ללמוד מעט, ואז לענג את השבת אף בשינה. לא! השיב לו החסיד, לפנות ערב אומר הרבי ‘מאמר’ ואני נח כדי שיהיה לי ראש צלול להקשיב ל’מאמר’. עצתי לך שאף אתה תעשה כן.

ומה עם ביטול תורה? - הקשה אבי. מוטב לי להספיק עוד דף גמרא מאשר ‘לרוץ’ להתוועדות של הרבי.

הרב החסידי ניסה לשכנעו שבאים חסידים תלמידי חכמים מופלגים וגדולי הרבנים במאמצים עצומים, אך ורק כדי לשהות בד’ אמותיו של הרבי, והנה זימן לו הקב”ה שיגיע הנה ללא שום טרחה, האם יוותר על זכות זו שאינה דורשת שום מאמץ?

כל אחד נשאר בשלו. החסיד נרדם, כשלאחר כשעה קפץ ממקומו, והחל ללכת במהירות לבית מדרשו של הרבי. אבי עדיין היה מונח בסוגיא שעסק בה. כשראה את הדחיפות בה ממהר החסיד תמה על–כך: חשיבות יתירה מייחסים ל’מאמר’, חשב. בינתיים ראה עוד ועוד אנשים רצים ברחוב, ממהרים לתפוס מקומות. הוא החל לחשוב שאולי כדאי בכל זאת ללכת לשמיעת המאמר. כך התרוצצו המחשבות במוחו לכאן ולכאן.

בסופו של דבר החליט שמכיוון שאינו מסוגל בין כך להתרכז בלימודו, יגש ויראה במה דברים אמורים. כשהתקרב לזאל הגדול, ראה את החסידים נדחקים פנימה. ה’זאל’ היה מלא מפה לפה, הצפיפות הייתה גדולה, ובתוך כל זה נדחק אף הוא. ‘אם כבר הגעתי - לפחות לשמוע קצת’, חשב לעצמו. תוך רגעים מספר מצא עצמו עומד מול הרבי, מקשיב ושומע כיצד מדבר הרבי על כח הצומח שיש בו את ענין הבלי גבול, שמגרעין אחד צומחים הרבה גרעינים. בתוך הדברים התבטא הרבי “מגרעין אחד יוצאים אף שלש מאות גרעינים”. התבטאות זו צרמה לאבי, והוא חשב לעצמו: ‘ממש שלש מאות? כאילו הרבי ספר אותם! והחסידים עוד מאמינים לזה, אכן נכון הוא שחסידים מאמינים לכל מה שמספרים להם…’

עודו עסוק במחשבותיו אלו, פנה לפתע הרבי לכיוונו ואמר: “וואס דריי אונדערט? זיכער דריי אונדערט! זיכער דריי אונדערט! רבינו בחיי זאגט דאך אזוי” (מה שלש מאות? וודאי שלש מאות! וודאי שלש מאות! הרי רבינו בחיי אומר כך), והמשיך הרבי את המאמר.

החסידים ששמעו כך, תמהו על הסגנון. אכן אבי הבין היטב, ודברים אלו פעלו בו שינוי מן הקצה אל הקצה. לאחר השבת, נכנס אבי אל הרבי ליחידות, ובתוך הדברים שאל אותו הרבי באם יסכים ללמד את נכדיו. הוא אף הבטיח לשלם לו יותר ממשכורתו כרב. לאחר שראה במוחש את רוח קדשו של הרבי, בוודאי שהסכים.

וסיים ר’ ברוך לספר: אבי התקשר כל כך אל אדמו”ר הצ”צ עד שמרגליה בפיו: ‘אילו יאמר לי הרבי לתחוב את אצבעי בתוך קיר בטון, אעשה זאת תיכף, באמונה שלימה שהאצבע אכן תחדור פנימה’.

כשהרבי כיוון תפילין של ראש

החסיד הישיש המכונה ר’ פרץ דער אלטער סיפר לי: “באחד הבקרים לאחר שהנחתי את הטלית והתפילין, והמתנתי יחד עם החסידים לכניסתו של כ”ק אדמו”ר מהר”ש לתפילה, החלו כאבים עזים לתקוף אותי בראשי. הכאבים היו בלתי נסבלים. הרגשתי שראשי הולך ‘להתפוצץ’. התיישבתי ‘מטושטש’ בלא לחוש את המתרחש סביבי.

בינתיים לא הרגשתי שהרבי נכנס לבית המדרש. כולם עומדים, ורק אני נשארתי לשבת. הרבי חלף על פני, וכבדרך אגב תוך כדי הליכתו, יישר לי את התפילין של ראש, שיהיה מכוון באמצעו, והמשיך למקומו. ממש מאותו רגע שכיוון לי את התפילין, חלפו אצלי הכאבים כלא היו כלל.

סימן משמים במטבח ‘תומכי תמימים’

סיפר לי ר’ לייב רבזין על אופן התקבלותו ללמוד בתו”ת: “שמעתי את שמעה של הישיבה ובער בי מאוד החשק להתקבל בה כתלמיד מן המנין.

לאחר שנכנסתי לראיון אצל המנהל כ”ק אדמו”ר הריי”צ, נודע לי שלא התקבלתי. תנאי הקבלה היו נוקשים, וכנראה לא התאמתי לגמרי למסגרת. התאכזבתי מאוד ולא מיהרתי לשוב. לאחר נסיעה כה ארוכה, ולאחר שכבר הגעתי אל המקום שייחלתי לו, לאן יש למהר?

וכך נשארתי באזור הישיבה, וכדי שלא לרעוב החלטתי להכנס למטבח לאחר הארוחה וללקט מהשיריים. בעוד אני טועם משיירי המאכלים, נכנס לפתע הרבי - כ”ק אדמו”ר הרש”ב. נדהמתי ועמדתי קפוא על מקומי.

הרבי פנה אלי בנחת: “בחור, מה אתה עושה כאן?”

שפכתי לפניו את רחשי ליבי, בהדגישי שמאוד חשוב לי ללמוד בישיבה. הרבי אמר לי שיסדר זאת, ואכן לאחר זמן קצר נקראתי שוב אל כ”ק אדמו”ר הריי”צ שבישר לי כי זכיתי להתקבל כתלמיד מן המנין.

הרבי הריי”צ הסביר את פשר השינוי: בדרך כלל, אבי אינו מתערב כלל בסדר קבלת הבחורים, וסומך לגמרי על שיקול דעתי. אלא שכאן חש שעליו להתערב. והטעם, משום שבדרך כלל הרבי לא נכנס אל המטבח, מלבד בעיתים מאוד נדירות. באותו יום, תוך שהוא שקוע בשרעפיו נשאוהו רגליו אל המטבח, ומאחר שלא היה זה רגיל כלל אצלו - הבין שהגיע עבור איזה מטרה. והנה, תוך שהוא מהרהר לאיזה מטרה רוחנית הגיע לשם - מצא אותך, ולאחר ששמע את דבריך הבין שמשמים מתאים הינך לישיבה. רק לכן החליט לשנות מהכללים ולהכניסך”.

הידור במצוות “ונשמרתם לנפשותיכם”

סיפר לי ר’ לייב רבזין: פעם הסתובבתי בליובאוויטש בחורף, בלבוש קייצי. בדרך פגש אותי אדמו”ר הרש”ב. שאל אותי הרבי: “היודע אתה מהו ההידור של המצווה ‘ונשמרתם מאוד לנפשותיכם’?”

שתקתי. לא ידעתי מה לענות.

המשיך הרבי ואמר: “כשלובשים צעיף”.

הניצול היחיד מהפגזה כימית, בברכת הרבי

עוד סיפר לי ר’ לייב רבזין: כשהגיע צו הגיוס, ניגשתי כיתר חבריי אל הרבי לקבלת ברכה לשחרור. לרבי היו, כידוע, שלש נוסחאות - מי שקיבל ברכה בנוסח “השי”ת יעזור שלא יביטו בך כלל” (או “לא יתנו עלייך את עיניהם”), ידע שיקבל ‘פטור’ בקלות; מי שקיבל ברכה בנוסח: “השי”ת יעזור לך”, ידע שישתחרר אך בקושי, או רק יקבל ‘דיחוי’ זמני; ומי שקיבל את הנוסח בשלישי: “השי”ת ישמור אותך בכל מקום שתהיה” הבין שלא יוכל להתחמק אלא יתגייס לצבא, ואף שם תשמור עליו ברכת הרבי.

אני קבלתי את הנוסח השלישי. הבנתי כבר את המחכה לי, ניגשתי ללשכת הגיוס, וכמובן לא הועילו ניסיונותיי להפטר. גויסתי, אך הייתי בליבי רגוע. ידעתי כי ברכת הרבי תלווה אותי.

ואכן, במהלך הקרבות נוכחתי לראות זאת: היה זה במלחמת העולם הראשונה. באחד הקרבות הקשים שבין הרוסים לגרמנים, בשעת הפוגה, החליטו “חברי” לפלוגה להתפרק קצת. כמובן “הקרבן” צריך להיות יהודי, ומיהו היהודי? - אני! תפסו אותי והחלו לשחק בי ככדור, כל אחד זורק אותי לחברו, ואני מרגיש שכמעט מתפרקים עצמותיי. וכך נמשך למשך כמה דקות ארוכות, עד שלבסוף העיפו אותי הצידה. השתטחתי על הרצפה, ונשארתי שוכב חרישי. ראשית, כדי שלא לעורר את תאבונם שוב, ושנית פשוט לא היה בי כח לקום.

בינתיים חזרה הפלוגה לחזית. לאחר זמן של מנוחה, התנערתי ממקומי וניגשתי לכיוון בו הלכו. כשהגעתי לקו האש ראיתי לתדהמתי שכולם שוכבים על הקרקע - מתים. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות שהגרמנים השתמשו בנשק כימי שגרם לצד הרוסי אבידות רבות בנפש.

עמדתי משתומם, ובאזני הדהדו מילותיו של הרבי: “השי”ת ישמור עליך בכל מקום שתהיה”.

עודי שוקל את מעשיי, והנה הגיעה משלחת סיוע מהמפקדה הראשית. שמעתים מדברים בהתרגשות: “שמענו שהשתמשו בגז, באנו לראות אם יש עוד את מי להציל”.

מאחר שרק אני הייתי, שמחו בי מאוד, שלחו אותי למפקדה להתאוששות מהחוויה, ואפילו קיבלתי צל”ש על גבורתי בתור החייל היחיד ששרד מפלוגתו.

לא להסיר את הכיפה

ר’ בן ציון מרוז סיפר לי על שחרורו הפלאי מהצבא:

“לפני מועד התיצבותי, ניגשתי אל הרבי הרש”ב לבקשת ברכה ועצה היכן לגשת. להפתעתי הפנה אותי הרבי ללשכת גיוס שבראשה עמד שונא ישראל מובהק. יחד עם זאת, אמר לי הרבי, שאקפיד שלא להסיר הכיפה מעל ראשי, ושאצייר את פניו.

כשהגעתי לעיר זו, ניגשתי קודם אל אחד הגבירים מחסידי אדמו”ר הרש”ב לבקש את עזרתו.

הלה, כששמע מהיכן אני מגיע, שמח בי במאוד. ראשית עלינו להתוועד, פסק. התיישבנו, אמרנו לחיים, חזרתי בפניו על השיחות והמאמרים שנאמרו בתקופה האחרונה, והיינו בעולם אחר.

כשהפציע השחר הוא הלך להתפלל ולדאוג עבורי. כשחזר, אמר לי שדיבר עם אחד מרופאי הוועדה ומקוה לטוב.

בפועל, כשנגשתי לא הייתי צריך שום רופא. כשנצטוויתי להסיר את בגדי לצורך הבדיקה, סרבתי בתוקף להסיר את הכיפה מראשי, בעודי מצייר את פניו הקדושות, כפי שצווה עלי הרבי.

עקשנותי עוררה ‘רעש’, ואותו ‘שונא ישראל’ יו”ר הוועדה ניגש לבדוק מה קורה. כשהבחין בי מתעקש להשאר בכסוי ראש, החל לצעוק: “החסרים משוגעים אנחנו? הוא הרי משוגע שלחו אתו מכאן!”.

“יבא יום שגם אצלך יתגלה כח זה”

ועוד סיפר לי ר’ בן ציון מרוז:

פעם, כשנכנסתי ליחידות אצל אדמו”ר הרש”ב, שאלתיו על המבואר בתניא (פרק י”ח) שאפילו קל שבקלים מוכן למסור נפשו על קידוש השם - מפני מה אינני מרגיש שאני מסוגל לכך?

ענה לי הרבי: “עוד יבוא יום שגם אצלך יתגלה כח זה”.

ואכן, ברבות השנים, בימי מלחמת העולם השנייה, חליתי והתאשפזתי בבית רפואה, בסמוך לימי החגא שלהם. כמה צעירים שראו אותי, אדם מבוגר עטור בזקן לבן, החליטו שאני מתאים לשמש בתור הסבא שמחלק מתנות בחגא שלהם, והורו לי להגיע לחינגא שלהם.

בתחילה, כשהבחנתי באיום הנשקף מהבעת פניהם, חששתי לסרב. בדעתי כבר עלו סברות - שמא אין בזה איסור גמור, שהרי בסך הכל תפקידי יהיה לחלק מתנות, ובפרט שכאן מדובר בפיקוח נפש, שכן המבוסמים הללו העומדים כנגדי עלולים לחסלני אם לא אענה לבקשתם.

או אז עלתה בזכרוני אותה יחידות בה צפה הרבי ברוח קודשו שגם אצלי יגיע מצב שאצטרך לגלות את כוח המסירות נפש. מיד סירבתי לכך בכל תוקף, וב”ה שהם לא הצרו לי.

צדקה על דעת הרבי

באחת ההתוועדויות של כ”ק אדמו”ר הרש”ב - בה נוכח אף הרב יעקב לנדא שסיפר זאת - השתתפו כמה גבירים גדולים מחסידי פולין. הרבי דיבר על ענין הצדקה, ואף פנה אליהם שיניחו את כספם ויתנו זאת “על דעתו”, דהיינו באופן שהרבי יוכל ליטול כמה שיחליט.

אחד הגבירים נענה מיד, שלף צרורו מכיסו והניחו בשלימות על השולחן. אולם עמיתיו שחששו שמא הרבי יטול סכום גדול מידי, השתהו בהוצאת כספם.

בהמשך ההתוועדות נטל הרבי סכום קטן מהצרור המונח, ואת היתר החזיר לגביר. כשראו הגבירים שהחשש היה לשוא וההוצאה אינה גדולה, רצו אף הם להניח את כספם. אך הרבי סירב באומרו: “עכשיו כבר מאוחר מידי”.

ממי ירש הרבי הרש”ב את הפרומקייט?

סיפר לי הרב לנדא על אדמו”ר הרש”ב שהיה מחמיר גדול מאוד. בנסיעותיו לא היה יושב על כסא מרופד מחשש שעטנז, ואת הכלים בהם השתמש בדרך - היה מכשיר לאחר הנסיעה, מחשש שמא נגעו בדבר איסור בדרך. ועוד חומרות רבות.

פעם הרבי הרש”ב התבטא בפני הרב לנדא: את טבעי להחמיר ואת הפרומקייט שלי ירשתי מזקני ר’ אברהם ברוידא (שאדמו”ר הרש”ב היה מצאצאיו דרך אמו הרבנית רבקה).

חצי בהקיץ וחצי בחלום

סיפר לי הרב לנדא, שבתקופה שלאחר הסתלקות כ”ק אדמו”ר הרש”ב נקלע לבעיה כלכלית קשה. כדי לחיות את עצמו זקוק היה למעט מזומנים שבהם יקנה סחורה שהומלצה לו, ועל ידה יוכל להרויח מעט. בצר לו פנה אל הציון ושפך את ליבו.

לאחר ששפך את ליבו בציון, עלה בדעתו לגשת לאדמו”ר הריי”צ שמא יש באפשרותו לעזור. כשהגיע לרבי, אמר לו הרבי שאין לו מאומה, אך יעשה מאמצים להשיג לו את הכסף הדרוש ממקורבי בית הרב.

לאחר שהשיג עבורו את הכסף הנחוץ, אמר לו כ”ק אדמו”ר הריי”צ: “לפני שהגעת אלי, היה אצלי אבי, כשהייתי חצי בהקיץ וחצי בחלום, ואמר לי: ‘יענק’ל בא אצלי במרירות, ושפך את ליבו. אני מבקש ממך שתעשה את שביכולתך לעזור לו’”.

בזכות שהחייתי את הרבי

הרב ר’ יעקב לנדא היה אומר פעמים רבות “תיתי לי (תעמוד לי הזכות) שהחייתי את הרבי הריי”צ”. פעם סיפר לי את המעשה שהיה:

בשנים הראשונות להיות כ”ק אדמו”ר ברוסטוב, התלוותי אליו במסעו למוסקבה. במשך הדרך לא הרגיש הרבי בנוח, וכמה פעמים אף אמר: “אני מרגיש שהצ’יקה (המשטרה החשאית - גלגול הראשון של הק.ג.ב.) עוקבים אחרינו”

זמן קצר לאחר ששבנו לרוסטוב, והנה “ואנשי סדום נסבו הבית”. נעמדו הרשעים ליד הפתחים ואישרו לאנשים להכנס, אך לא הניחו לאף אחד לצאת. במהירות הערימו את כל הממצאים החשודים בעיניהם, פתקאות, חשבונות, מכתבים וכיו”ב, על שולחן שבאחד החדרים. על השולחן הונחו בין השאר כמה מסמכים, שעלולים להימצא כמרשיעים ביותר מחמת תוכנם - מכתבים לעורר את דעת הקהל העולמי נגד שיטות הכפייה הקומוניסטית. (במכתביו לרבי מספר הרב לנדא שהייתה זו קריאה נגד המשטר בשם “קומה ישראל למנוחתיך”).

הרבי עמד ופניו חיוורים כסיד. אני הבנתי על מה דואג הרבי, והחלטתי לעשות מעשה. ניגשתי לאט לכיוון השולחן, וברגע נאות השחלתי במהירות לכיסי את המסמכים המרשיעים, ובמשך דקות מספר מוללתי אותם באצבעותיי לפיסות קטנות. כשנשלמה העבודה בקשתי להתפנות, אמרתי כי אני חש בבטני ומוכרח אני לצאת, ללא רצון שלחני המפקד עם ליווי צמוד לבית הכסא ששכן מחוץ לבית, שם רוקנתי את תכולת הכיס עד שלא נותר מזה זכר.

כשחזרתי, חיכיתי לשעת הכושר, ולחשתי לרבי: “את החמץ כבר ביערתי”. פניו של הרבי - שהבין תיכף לכוונתי - השתנו לחלוטין, הצבע חזר אליהם, ראיתי במוחש שהחייתי אותו (סיפור זה מופיע בשינויים מסויימים, אולם כך שמעתי מפיו פעמים רבות).

ממשיך לספר הרב יעקב לנדא: לאחר מכן בקשו מתופרת יהודיה שהייתה נוכחת, לתרגם עבורם דף חשבונות ההכנסות וההוצאות של רשת ישיבות תו”ת שמצאו בין הניירות.

תופרת זו לא ידעה קרוא וכתוב בעברית, אך בפקחותה, עשתה עצמה כקוראת. לאחר כמה שניות פנתה אליהם ואמרה: “אין זה כי אם חשבון מכולת! מה לכם עם חשבונות שטותיים אלו?!” אמרה, והשליכה את הדפים אל הזבל.

הגשמיות של יהודי

סיפר לי ר’ מענדל לייב אברמסון הי”ד:

לאחר המהפכה הקומוניסטית הורע המצב הכלכלי, בפרט ליהודי שומר תורה, ו’הגיעו מים עד נפש’.

כשהגיע אדמו”ר הריי”צ למוסקבה, המצב הכלכלי היה כל כך קשה, עד שלא היו בכיסי קופק’ות ספורות לשלם לחשמלית על מנת לנסוע לרבי, ונאלצתי לילך דרך ארוכה רגלי.

כשנכנסתי ליחידות הגשתי לרבי שלש עמודים מלאים. נטל הרבי את הפדיון נפש וענה לי על כל שאלותיי.

כשהחלתי לצאת קרא ואמר לי: “עד כאן ביקשת על רוחניות, ומה עם הגשמיות”?

“מגשמיות לא אכפת לי כלל”, עניתי בהנעת היד בביטול.

הרבי חייך ואמר: “לך אין זה מפריע, אך לי נוגע מאוד מהגשמיות שלך”, וברכני, ואכן מאז השתפר מעט מצבי.