כאשר התורה ומצוות נחקקים בהאדם מעבר אל עבר , שזהו כל העצם שלו , הרי - זה חודר ופ

כאשר התורה ומצוות נחקקים בהאדם מעבר אל עבר, שזהו כל העצם שלו, הרי-זה חודר ופועל מעבר אל עבר, בכל כוחותיו ועניניו עד בכל הדברים שבעולם, ולכן נראה ונגלה גם בגשמיות העולם שאין הפסק בין פעולת האדם והפירות הצומחים, שההשפעה של הקב”ה נשפעת תיכף ומיד ממש בלי הפסק כלל * משיחות חודש שבט ה’תשל”ט (לקו”ש בהו”ב ה’תנש”א. השיחה בשלימותה עם המראי מקומות נדפסה בלקו”ש חלק לז)

זה שבזמן דעתה באים עניני האדם באופן של טירחא ויגיעה, ועובר זמן רב עד שמוציאים פירות, הן בעשבים והן בפירות האילן, אינו רק בסיבת חטא עץ הדעת שירד מצב העולם, “ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלה גו’ בזעת אפיך תאכל לחם גו’”א. על הפסוק ונתנה הארץ יבולה דרשו רז”ל בתורת כהנים: “לא כדרך שהי’ עושה עכשיו אלא כדרך שעושה בימי אדם הראשון, ומנין שהארץ עתידה להיות נזרעת ועושה פירות בן יומה תלמוד-לומר זכר עשה לנפלאותיו וכן-הוא-אומר תדשא הארץ דשא עשב מלמד שבו ביום שהיתה נזרעת בו ביום עושה פירות ועץ השדה יתן פריו לא כדרך שהוא עושה עכשיו אלא כדרך שעשתה בימי אדם הראשון . . בו ביום שהוא נוטע בו ביום עושה פירות, מנין שהעץ עתיד להיות נאכל תלמוד-לומר עץ פרי, אם ללמד שהוא עושה פרי והלא כבר נאמר עושה פרי, אם-כן למה נאמר עץ פרי אלא מה פרי נאכל אף העץ נאכל, ומנין שאף אילני סרק עתידים להיות עושים פירות תלמוד לומר ועץ השדה יתן פריו”.

והנה תוכן זה, בהפלאת נסים ומעלות שיהיו לעתיד בגשמיות העולם, מצינו בדברי רז”ל בכמה מקומות, ולדוגמא במס’ כתובות “עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת . . עתידה חטה שתתמר כדקל ועושה בראש הרים . . עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול” וכיו”ב.

וצריך להבין: בתיאור המצב דלעתיד לבוא כתב הרמב”ם “ולא יהי’ עסק כל העולם אלא לדעת את ה’ בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”, ומובן, דכאשר בני ישראל יהיו במצב כזה אין חשיבות לנסים ונפלאות הגשמיים הנ”ל שיהיו בפירות הארץ (ובלשון הרמב”ם “וכל המעדנים מצויים כעפר). ואף שמובן שיש תועלת בדברים אלה, כי כאשר “הטובה תהי’ מושפעת הרבה” הרי זה אמצעי “כדי שיהיו (ישראל) פנויים בתורה וחכמתה ולא יהי’ להם נוגש ומבטל, מכל-מקום, למה האריכו חז”ל כל-כך במעלת המעדנים הגשמיים שיהיו לעתיד לבוא, כאילו הוי דבר מיוחד ונעלה ביותר בפני עצמו?

 

ב. והנה מעין שאלה זו הקשו המפרשים לענין שכר מצוות המבואר בפרשתנו, “אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם – ונתתי גשמיכם גו’”, ומאריך הכתוב בפרטי שכר המצוות, שרובם הם דברים גשמיים, והרי עיקר שלימות השכר הוא תועלת וטובה רוחנית, שהיא הטובה והתועלת האמיתית.

ובמפרשים ביארו לפי דעת הרמב”ם, “שכל אלו היעודים (שבפרשתנו) אינן עיקר השכר וכל כו’ הטובות שנזכרו כאן בפרשה זו הם מדברים מעניין הסרת המונעים לבד ור”ל שאם תשמור מצותי אסיר ממך כל המונעים כמלחמות וחליים ורעב ויגון באופן שתוכל לעבוד את ה’ בלא שום מונע, אבל עיקר השכר של העולם הבא אינו נזכר כאן כדי שיעבוד את בוראו לשמו ולא מחמת השכר ההוא או מיראת העונש”.

אבל לדעת כמה וכמה מפרשים, מדובר בפרשה זו השכר על קיום התורה ומצוות.

ויש לומר, שהטעם שהשכר שנתפרש בכתוב הוא בעיקר יעודים גשמיים, מובן בהקדם ביאור השאלה, למה האריך הכתוב בתיאור שכר לימוד התורה וקיום המצות, ובפרט שתכלית העבודה היא העבודה לשמה, “אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס”?

אלא, לפי שעבודה זו היא עבודה גדולה, וכמו שכתב הרמב”ם ש”מעלה זו היא מעלה גדולה ומאד ואין כל חכם זוכה לזה, אבל תחילת העבודה היא העבודה שלא לשמה, וכמאמר רז”ל לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אף על פי שלא לשמה, לפיכך כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר עד שתרבה דעתן כו’”. ומכיון שתורה על הרוב תדבר, ולימוד התורה וקיום המצוות דרוב בני ישראל אינו “שלא על מנת לקבל פרס”, לכן נתפרש בתורה השכר על עסק התורה ומצוות ובאריכות.

וכשם שהוא בנוגע לשכר בכלל, כן הוא גם בנוגע לתוכן השכר: כיון שרוב בני ישראל שבדרגא זו הרי בדרך כלל אין להם תשוקה בייעודים ושכר רוחניים, לכן נתפרש בתורה בעיקר השכר הגשמי והייעודים הגשמיים, שבזה יש לכל אחד ואחד השגה וטעם, וזה יזרז אותם על לימוד התורה וקיום המצוות.

ובדרך זו יש לבאר גם בנוגע לעתיד לבוא, שרז”ל מפליאים הזמן דלעתיד לבוא בנסים ונפלאות בגשמיות שיהיו אז, כי גם לעתיד לבוא לא יגיע כל אחד ואחד תיכף להשגה נעלית בשכר רוחני, ופשיטא לא  לדרגת העבודה דלשמה, עבודה מאהבה, אלא גם אז יהי’ סדר העליות מחיל אל חיל, ולא יולד אדם בתכלית השלימות בידיעה והשגת ה’ ועבודה מאהבה, ולכן יש צורך בנסים ונפלאות גשמיים, כדי להקדים ולזרזו על קיום התורה ומצוות.

 

ג. אבל לכאורה ביאור זה קצת דחוק הוא, שהרי פרשת בחוקותי וכן כל הפרשיות בתורה שבהן נתפרשה ההבטחה על שכר מצוות, נאמרו לכל ישראל, גם לאלו שהם בדרגא נעלית בעבודת השם, ולפי הנ”ל נמצא, שפרשה זו אינה שייכת לאלו שיש להם השגה בשכר רוחני, ופשיטא שלא לאלו שעבודתם היא שלא על מנת לקבל פרס, אלא רק למי שהשגתו היא רק בטובות גשמיות, ורק זה יזרז אותו על קיום התורה ומצוות.

ואף שבכלל תורה על הרוב תדבר, מסתבר יותר לפרש באופן שיהי’ שייך לכל. ועוד זאת, שבטח יש איזה לימוד בזה גם למיעוט.

זאת ועוד: בביאור הכתוב “אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם” פירשו רז”ל (והובא בפירוש רש”י) דהיינו “להיות עמלים בתורה”, ולא עוד אלא שהעמל בתורה הוא על מנת לשמור ולקיים, ונמצא, שעיקר כתוב זה קאי בלימוד התורה וקיום המצוות לא על דרך הרגיל, אלא בדרגא נעלית של לימוד התורה וקיום המצוות, לימוד מתוך עמל, וכן שמירה וקיום מתוך עמל.

ובפרט לפי המבואר בספרים בפירוש “בחוקותי” (על-דרך הרמז) שהוא מלשון חקיקה, והיינו שלימוד התורה וקיום המצוות כאן הוא לא רק באופן של עמל ויגיעה סתם, אלא באופן של חקיקה, שהתורה והמצוות חקוקים בלבו ובכל מהותו. וכמעלת אותיות החקיקה על אותיות הכתיבה, שלא רק שאותיות החקיקה מאוחדות יותר עם האבן שהן חקוקות בה מאשר אותיות הכתיבה עם הקלף שעליו נכתבו, אלא שאין כאן מציאות מלבד האבן שבה חקוקות האותיות. כלומר, לימוד התורה הנרמז כאן הוא לא רק באופן שהאדם עם התורה הם כמו שני דברים המחוברים יחד, אלא עוד זאת, שהאדם אינו מציאות, וכל מציאותו היא התורה שלומד. ומובן, שאצל אדם כזה לימוד התורה שהוא מקיים הם באופן כזה, שחודרות בכל מציאותו.

ומכל זה מובן, שהמדובר בדרגא נעלית ביותר של לימוד התורה וקיום המצות – ואם כן פשוט שאצלו אינו תופס מקום שום דבר מלבד התורה והמצוות, ופשיטא – שלא שכר וייעודים גשמיים, והיתכן שלאדם בדרגא כזו בעבודת השם, אומרים לו שבגלל זה ש”בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם” יקבל שכר ד”ונתתי גשמיכם בעתם גו’” וכל הייעודים הגשמיים בענינים גופניים כו’.

 

ד. ויש לומר הביאור בזה:

על התורה נאמר “הוא חייך ואורך ימיך”, ופירושו, לא רק שהתורה מביאה חיים להאדם בעולם הזה ובעולם הבא, אלא שהיא היא החיים של כל אחד ואחד מישראל, והיינו שבנוגע לאיש ישראל אין התורה דבר נוסף על מציאותו ואחד משאר פרטים בחייו, אלא היא מהותו וחייו ממש.

והנה האדם נחלק לכמה חלקים, ובכללות – ראש גוף ורגל, הראש הוא מקום משכן כוחותיו הנעלים השכל וכו’, וכן החושים דראי’ ושמיעה כו’, והגוף הוא כלי ומשכן למדות שבו וכיו”ב, ואילו ברגלים ישנו רק כח ההילוך שהוא הכח התחתון ביותר, שלא ניכרת בו מעלת האדם. אמנם כל זה הוא בשייכות לכחות פרטיים של האדם, אבל עצם החיות הנפשי שלו, שהוא למעלה מהכחות הפרטיים, נמצא בכל הגוף בשווה, מראשו ועד רגלו.

וטעם הדבר, לפי שחיות הנפש היא מהותו של האדם, ולכן נמצאת בכל נקודה ונקודה של הגוף בשווה.

[ועל דרך סיפור הגמרא לגבי התענוג שבנפש, שפועל גם על ובהעקב שברגל “שמועה טובה תדשן עצם”. לפי שהתענוג הוא ממהות הנפש ולכן הוא נמצא ופועל בכל האדם עד אפילו לעקבו].

ויתר על כן: ההוכחה והבחינה אם דבר מסויים מקורו החיות שהיא מהות האדם, היא מזה שבא לידי גילוי לא רק בכוחות הנעלים שלו, אלא גם בכחות הפחותים עד לעקב שברגל.

– מעין דוגמא לדבר: אדם המתבונן בדבר המביא לידי שמחה, הרי ההוכחה לזה שהשמחה חדרה בכל מהותו והוא שמח באמת, היא כאשר השמחה מתבטאת לא רק במחשבתו ודיבורו אלא גם במעשיו עד לריקוד ברגלים. ועל דרך זה בשאר המדות כגון אהבה ויראה או להבדיל צער וכיו”ב. -

ומזה יובן גם בנוגע לזה שהתורה היא חיינו – שהגילוי והביטוי של זה שהתורה היא חיותו וכל מהותו של האדם, היא כאשר התורה פועלת ומשפיעה לא רק על עניני נשמתו, ענינים רוחניים ונעלים, אלא גם בענינים גופניים ובכל עניניו הגשמיים השייכים אליו:

אם השכר על לימוד התורה לשמה הי’ רק שיזכה למעלות רוחניות וענינים נעלים, אין כאן ביטוי שלם שהתורה היא כל מציאותו, כי השכר הוא כמו תוצאה טבעית מעסק התורה שלו, שלכן הוא שכר רוחני תמורת עבודתו הרוחנית; אבל כאשר נשפעים לו טובות גשמיות בגלל עבודתו הרוחנית בתורה ומצוות, “ונתתי גשמיכם בעתם ועץ השדה גו’” אזי נראה וניכר שתורה ומצוות אינם רק לימוד ועשי’ הנוספים על מציאותו או על כל פנים רק פרט במציאותו, אלא התורה היא כל מהותו וחיותו, ולכן העסק בה מביא טובה ותועלת בכל עניניו, גם בענינים גשמיים דעולם הזה.

והנה סיבת הדבר שהתורה היא חיותו ומהותו של האדם, הוא לפי שאורייתא וקוב”ה כולא חד, ולכן, כשם שהקב”ה הוא אמיתית המציאות, שמאמיתת המצאו נמצאו כל הנמצאים, שממנו באו כל המעלות וסוגי השלימות שבכל הבריאה כולה, על דרך זה הוא בנוגע לתורה, שהיא מביאה טוב ותועלת בכל הנמצאים כולם, כל סוגי תועלת, הן רוחניות והן גשמיות.

ועל פי זה נמצא, שאדרבה, דוקא בעניין דשכר גשמי מודגש שהתורה היא באופן של “בחוקותי” – מלשון חקיקה, שהתורה חקוקה בו, עד שנעשית מציאותו ממש.

 

ה. על פי הנ”ל מבואר גם הקשר דהייעודים הגשמיים שבפסוקים ומאמרי רז”ל בנוגע לעתיד לבוא, וכמו מאמרים הנ”ל “בו ביום שהוא נטוע בו ביום עושה פירות”, “עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת” וכיו”ב – כי דוקא זה מורה על שלימות מצב בני ישראל בלימוד התורה וקיום המצוות שלהם:

זה שבזמן דעתה באים עניני האדם באופן של טירחא ויגיעה, ועובר זמן רב עד שמוציאים פירות, הן בעשבים והן בפירות האילן, אינו רק בסיבת חטא עץ הדעת שירד מצב העולם, “ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלה גו’ בזעת אפיך תאכל לחם גו’”, אלא לפי שעניני גשמיות העולם אינם “כלים” כביכול להשפעת הקב”ה. והיינו שגם אדם הלומד תורה ומקיים מצוות כדבעי, ונשפע לו כל טוב גם בצרכיו הגשמיים, אין זה בא תיכף ומיד, כי דבריו הגשמים אינם מיוחדים עם שרשם ברוחניות, השפעת ה’.

וזהו החידוש שיהי’ לעתיד לבוא בימות המשיח, שלא יהי’ הפסק בין הפעולה והצמיחה בגשמיות, לפי שלעתיד יהיו הפעולה והצמיחה בהתאחדות עם שרשם ומקורם – דבר הוי’.

וחילוק זה בין העבודה באופן של חקיקה והתאחדות בזמן הזה והחידוש שיהי’ לעתיד לבוא, מובן על פי משל מהחילוק בין חקיקה על גבי האבן וחקיקה שהיא מעבר לעבר. וכמבואר חילוקם, דאותיות החקיקה על דרך משל באבן טוב אף שהאותיות הם מני’ ובי’ דהאבן, מכל-מקום, כיון שאותיות אלו יש להם מקום אחיזה בהאבן יש להם דמיון ושייכות לאותיות הכתיבה, שגם הם מעלימים קצת, הם משחירין ה”טוהר” של האבן טוב, ואילו אותיות החקוקות מעבר אל עבר (כמו האותיות שבלוחות) אין להם מקום אחיזה ומובדלות לגמרי מאותיות הכתיבה.

וכן הוא בנמשל: כאשר איזה דבר חקוק בהאדם דוגמת אותיות החקיקה באבן טוב, היינו שחקוק וחודר בתוכו (לא כאותיות הכתיבה שהן על הקלף) אבל אינו חודר לתוך העצם שלו ממש, הרי כשם שאצל האדם אינו העצם שלו ממש, כן הוא גם בהתוצאה מזה, שאינה באופן שחודר עד לכל דבריו החיצוניים שלו; אבל כאשר התורה ומצוות נחקקים בהאדם מעבר אל עבר, שזהו כל העצם שלו, הרי-זה חודר ופועל מעבר אל עבר, בכל כוחותיו ועניניו עד בכל הדברים שבעולם, ולכן נראה ונגלה גם בגשמיות העולם שאין הפסק בין פעולת האדם והפירות הצומחים, שההשפעה של הקב”ה נשפעת תיכף ומיד ממש בלי הפסק כלל.

וענין זה יהי’ בגילוי לעתיד לבוא שאז תהי’ בגלוי החקיקה שבלוחות, כמו שכתוב “חרות על הלוחות”, ואמרו רז”ל “אל-תקרי חרות אלא חירות, חירות ממלאך המות כו’” שחירות זו תהי’ לעתיד לבוא, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, במהרה בימינו ממש.