לפני העבודה “שתמליכוני עליכם” קשורים בני ישראל עם הקב”ה בהתקשרות עצמית שלמעלה מל

לפני העבודה “שתמליכוני עליכם” קשורים בני ישראל עם הקב”ה בהתקשרות עצמית שלמעלה מלהתבטא בציור מיוחד, אפילו לא ציור כללי ד”תמליכוני עליכם” • משיחות ש”פ שופטים, ז’ אלול ה’תשמ”ח • תרגום מאידית

א. בנוגע לחודש אלול - חודש הרצון והרחמים - שואל אדמו”ר הזקן (במאמר ד”ה “אני לדודי ודודי לי ר”ת אלול”): מכיון “שבאלול הוא זמן התגלות י”ג מדות הרחמים” - “למה הם ימות החול ואינם יום טוב”?

יום–טוב (ועל–דרך–זה שבת) מחולק מימי החול בזה שאז מאירה קדושה מיוחדת (“מקרא (קודש)”), שעושה את היום ליום–טוב. ומכיון שבחודש אלול מאירים י”ג מדות הרחמים, שהם “הארת עליונות מאד” (קדושה נעלית ביותר), שמתגלים בשלימות ביום הכיפורים - היו צריכים להיות יום–טוב ולא ימי החול.

ומבאר אדמו”ר הזקן “על–פי משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם, ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו, ואחר–כך בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי–אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה” (ולא כמו שהי’ בשדה).

וכמו–כן בחודש אלול, נמצא הקב”ה  (מלך מלכי המלכים הקב”ה) ביחד עם בני–ישראל ב”שדה”, ובני–ישראל מקבלים אור פניו ית’ בשדה.

עד כאן תוכן הביאור במאמר. אבל אדמו”ר הזקן אינו מסיים בפירוש התירוץ לשאלה מדוע ימי חודש אלול הם ימי החול.

ב. ויש לומר הביאור בהתירוץ:

הקדושה המאירה ביום–טוב היא יותר נעלית (ואינה בהתלבשות) מעולם העשי’, ולכן יום–טוב אסור בעשיית מלאכה - כי עשיית מלאכה ועובדין דחול הם בסתירה לקבל הקדושה המאירה ביום–טוב, ובכדי לקבל הקדושה דיום–טוב צריך “לצאת” מעניני ה”חול” (בדוגמת הכניסה להיכל המלך, שדרושים תנאים מיוחדים); מה–שאין–כן הגילוי די”ג מדות הרחמים בחודש אלול הוא לכל יהודי, אף שנמצא במעמד ומצב דחול (ב”שדה”) - בדוגמת המלך בשדה, שכל אחד יכול לקבל פניו.

ולכן אלול אינו יום–טוב - כי זוהי מעלתו דחודש אלול, שהגילוי הוא לכל אחד ואחד מבני–ישראל, ועד לזה שעבר וחטא כו’, והגילוי די”ג מדות הרחמים שבחודש אלול נותן לו כח לעשות תשובה.

אמנם עדיין צריך להבין: התוכן דיום–טוב הוא לא רק באיסור עשיית מלאכה, אלא גם מה שיום–טוב הוא “מועדים לשמחה”. [ואפילו יום–טוב של ראש השנה שאינו “מועדים לשמחה” - הרי נוסף לזה שגם בראש השנה ישנו החיוב דכבוד ועונג, צריך להיות גם שמחה] וכשאומרים שאלול אינו יום–טוב, הרי שוללים (לכאורה) גם ענין השמחה (וגם כבוד ועונג).

וצריך להבין: מכיון שבחודש אלול ה”מלך בשדה”, שהקב”ה נמצא עם כל אחד ואחד (אפילו) כמו שהוא בעניני חול שלו - הי’ אדרבא צריך להיות אז שמחה הכי גדולה ובפרט כמודגש בשם דחודש אלול ר”ת “אני לדודי ודודי לי”, ש”דודי” מורה על אהבה (וקירוב בין הקב”ה לבני ישראל), ובלשון הב”ח: “לבו קרוב אל דודו בתשובה, ואז דודו קרוב לקבל תשובה מאהבה”.

ובפרט שכנ”ל בחודש אלול הקב”ה הוא כמו “מלך בשדה”, ש”מראה פנים שוחקות לכולם” (ששחוק הוא בדוגמת שמחה) - הרי זה צריך לעורר שמחה גם אצל בני ישראל, כמים הפנים לפנים.

ואף–על–פי–כן, לא רק שלא מצינו שבחודש אלול יהי’ חיוב דעונג ושמחה, אלא יתירה מזו: המשל ד”מלך בשדה” - שאז הוא “מראה פנים שוחקות לכולם” - הוא ביאור על זה שאלול אינו יום–טוב, שזה שולל (לכאורה) חיוב השמחה באלול?!

ג. ויובן זה בהקדים הידוע שחודש אלול הוא חודש ההכנה לשנה החדשה. ויש לומר, שההכנה דאלול לשנה החדשה הוא בדוגמת ענין החינוך (כדלקמן ס”ז).

בענין החינוך מצינו דבר פלא: בכדי שיהודי יוכל לקיים מצוות כשיתחייב בהם (בן י”ג ובת י”ב), הרי זה תלוי בידיעותיו בזה, בחינוך שקיבל לפני זה בקטנותו. אף על פי כן, מן התורה אין מצוה מפורשת ובפני עצמה לחנך בניו ובנותיו במצות. [ואפילו מדברי סופרים - ישנה שקלא וטריא בגדרי חיובו וכמה דעות בזה]. ולכאורה תמוה: מכיון שחינוך הוא היסוד דקיום כל המצוות (כשיגדל) - היתכן שאין ציווי (מן התורה) לחנך?

לכאורה הי’ אפשר לתרץ, שאדרבה: מכיון שחינוך הוא דבר המוכרח (כנ”ל), הרי יעשו זה מעצמם, ולכן אין צריך ציווי על זה.

ועל–דרך שאין ציווי על “מכשירי מצוה” [לדוגמא: במצות מילה, אין ציווי להכין איזמל וכו’, או מצות תפילין, שאין ציווי לקחת עור בהמה לעבדה ולעשות ממנה קלף וכו’. ועל–דרך–זה בשאר המצוות]. כי בכדי לקיים המצוה מוכרח ל”מכשירי מצוה” - הרי לאחרי שישנו הציווי לקיים המצוה, אין צורך בציווי לה”מכשירים”, כי זה כבר מובן מעצמו.

ד. אבל באמת יש חילוק עיקרי בין חינוך למכשירי מצוה:

לימוד התורה דקטנים וקטנות אינו רק הכשר והכנה לקיום התורה ומצוות שלהם כשיגדלו, כי אם זה גם ענין לעצמו. ועד שבדברים מסויימים, קיום התורה ומצוות דקטנים הוא נעלה יותר מקיום התורה ומצוות של הגדולים. וכפי שמצינו בכמה מדרשי חז”ל גודל העילוי ד”הבל תינוקות של בית רבן”.

ועל–פי–זה נשאלת השאלה: זה שאין ציווי על “מכשירי מצוה” הרי זה כי הם רק הכשר לקיום מצוה ורצון הקב”ה. מה שאין כן התורה ומצוות דקטנים, מכיון שהם גופא רצונו של הקב”ה - היו צריכים לכאורה להיות מצוה (אלא מכיון שלא שייך ליתן ציווי וחיוב על הקטנים, הי’ צריך להיות ציווי מן התורה על הגדולים להשתדל שהקטנים יקיימו מצות)?

ה. ויש לומר הביאור בזה, שקיום התורה ומצוות של הקטנים הוא “למעלה” מגדר מצוה.

ועל–דרך הענין דקבלת עול מלכות שמים, שאין זה במנין המצות [אף על פי שמובן בפשטות שקבלת עול הוא ענין לעצמו (ולא רק הכשר לקיום המצוות)]. כי ציווי (מצוה) מתאים לאחרי זה שהאדם יש לו כבר העול לציית לציוויי המלך, אבל זה גופא שמקבל על עצמו את עול המלך - אין מתאים על זה ציווי, וזה שהאדם מקבל על עצמו עול המלך, עושה זה לא מצד ציווי המלך, אלא עוד לפני–זה, מצד עצמו.

וכמו כן הוא בנוגע לקבלת עול מלכות שמים, שזה שיהודי מקבל עליו עול מלכות שמים, הרי זה בא מחמת היהודי גופא (ולא בגדר “מצוה”), כי בני–ישראל בטבעם עבדים של הקב”ה, כי לי בני ישראל עבדים.

ו. ויש לומר, שזהו (עיקר) ענין החינוך: להרגיל ילדי ישראל שצריכים לציית ולקיים לציוויי הקב”ה בתורתו, שעל–ידי–זה פועלים, שטבע הקבלת עול מלכות שמים שיש אצל כל יהודי, יהי’ אצלם בגילוי.

ולכן קיום התורה ומצוות דקטנים אינו “מצוה” (אף על פי שאין זה רק הכשר לקיום התורה ומצוות לכשיגדלו, אלא זה גופא הוא רצון הקב”ה) - כי קיום התורה ומצוות שלהם הוא למעלה מגדר “מצוה”.

כשם שקבלת עול מלכות שמים (גם של הגדולים), אף–על–פי שמובן בפשטות שאין זה “הכשר” לקיום המצוות אלא שזה גופא רצון הקב”ה, ואף–על–פי–כן אין זה “מצוה”, כי קבלת עול הוא למעלה מגדר מצוה, זה קשור בעצם מציאותו של היהודי,

על–דרך–זה הוא גם קיום התורה ומצוות דקטנים, כי עיקר ההדגשה בזה שמחנכים קטנים לקיים תורה ומצוות הוא ענין קבלת עול מלכות שמים.

ויש להוסיף, שקבלת עול מלכות שמים דקטנים הוא בפרט אחד יותר עמוק מקבלת עול מלכות שמים דגדולים: אצל גדולים, אף שהקבלת עול שלהם בא (לא רק מצד הציווי, אלא בעיקר) מצד מציאותם (מצד הטבע דבני ישראל “לי בני ישראל עבדים”) - אף על פי כן, אפשר “שיתערב” בזה ההבנה שלהם בגדלותו של מלך מלכי המלכים (שכיון שהוא מלך גדול וכו’ מוכרח להיות עבדו); מה שאין כן קטנים, כיון ש”לאו בני דיעה נינהו”, הקבלת עול שלהם קשור בעצם מציאותם, ההתקשרות העצמית דישראל עם הקב”ה.

ז. ויש לומר, שג’ ענינים אלו - (א)  חינוך, (ב) קבלת עול מלכות שמים, (ג) קיום התורה ומצוות - יש דוגמתם במשך ימי השנה - בחילוק שביניהם:

עיקר העבודה דראש השנה הוא - מה שבני ישראל מכתירים את הקב”ה למלך, ומקבלים על עצמם עול מלכותו יתברך, וכדאיתא בגמרא בנוגע לתקיעת שופר דראש השנה [ש”מצות היום בשופר”] “אמר הקב”ה אמרו לפני כו’ מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כו’ ובמה בשופר”.

והקבלת עול דראש השנה הוא ה”יסוד” לקיום התורה ומצוות במשך כל השנה. שזהו מהטעמים על השם “ראש השנה”. כי הקבלת עול דראש השנה הוא ה”כלל” שממנו באים כל עניני עבודה במשך כל השנה (ומונהגים ממנה) - בדוגמת הראש, שבו כלול חיות כל האברים (ומונהגים ממנו).

אבל זה גופא שבראש השנה מכתירים בני ישראל את הקב”ה למלך - הרי זה מצד שלפני זה (לפני העבודה “שתמליכוני עליכם”) הם קשורים עם הקב”ה בהתקשרות עצמית שלמעלה מלהתבטא בציור מיוחד, אפילו לא ציור כללי ד”תמליכוני עליכם”.

ובכדי שהתקשרות זו תתגלה - על זה באה העבודה דחודש אלול שהר”ת דאלול הוא “אני לדודי ודודי לי” - לעורר ולגלות ההתקשרות עצמית דישראל (“אני”) עם הקב”ה (“דודי”).

ויש לומר, שזהו מהטעמים לזה שבנוגע לחודש אלול אין דינים מיוחדים (בגמרא ובראשונים), והענינים שבני ישראל עושים בחודש אלול (תקיעת שופר, אמירת מזמור לדוד ה’ אורי, וכיו”ב) הם (בעיקר) רק מנהג (שהגדר דמנהג הוא מה שבני ישראל מתנהגים כך מצד עצמם - בדוגמת קבלת עול וקיום התורה ומצוות דקטנים, שאינו בגדר מצוה כי אם קשור בעצם המציאות, כנ”ל).

ח. ויש לומר, שזהו גם הביאור בזה, שהגילוי די”ג מדות הרחמים שמאיר בחודש אלול - שגילוי זה הוא (בדוגמת) אתערותא דלעילא ונתינת כח להעבודה דאלול - הוא בדוגמת “מלך בשדה”.

בשעה שהמלך נמצא בהיכל מלכותו - מלובש בבגדי המלכות, וכתר המלך בראשו וכו’, “מורגשת” בגדלות גדלותו ומעלתו כמלך.

מה שאין כן כשהמלך בשדה - לא נראית (כל כך) גדלותו ורוממותו [ובפרט כאשר בשדה “מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם”, שזוהי הנהגה היפך ענין הרוממות]. אבל אף על פי כן, ומהאי טעמא גופא, ישנו עילוי במלך בשדה - שדוקא בשדה נמצאת עצמיותו (שלמעלה מרוממותו כמלך).

ועל–ידי–זה שבחודש אלול ישנה עצמותו של הקב”ה (שלמעלה מתואר “רוממות, יופי מלך”), ובאופן שהוא “מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם” - הרי זה מעורר אצל בני ישראל “כמים הפנים לפנים”, להתקשר עם הקב”ה עם עצמיותם, “אני לדודי”.

 

ט. ועל–פי–זה אפשר להסביר איך שהמשל ד”מלך בשדה” (במאמרו של אדמו”ר הזקן) הוא ביאור על זה שאלול אינו יום טוב. ובהקדים:

מהטעמים ש”כל מעשיך יהיו לשם שמים” ו”בכל דרכיך דעהו” אינם מצוה - יש לומר, כי זה מובן מעצמו: מכיון ש”אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני” - מובן בפשטות, שכל דבר שעושה צריך להיות לשמש את קונו, ואינו צריך לציווי על זה.

ויש להוסיף, שזה ש”כל מעשיך יהיו לשם שמים” ו”בכל דרכיך דעהו” אינם מצוה - הרי זה מכיון ש(בפרט אחד) הם למעלה מגדר מצוה (על–דרך שנתבאר לעיל בענין חינוך). והביאור בזה:

מצוות הם בכלל ציוויים מהקב”ה בנוגע לענינים פרטיים (או ענינים נוספים לעצם המציאות) של האדם, שהאדם יעשה דבר מסויים (מצות עשה) או שלא יעשה דבר מסויים (לא תעשה). אבל ההכרה בנוגע למציאותו בכלל - שכל מציאותו נבראה בכדי לשמש את קונו - זה קשור עם עצם מציאותו.

ועל דרך זה הוא גם בנוגע ל”כל מעשיך יהיו לשם שמים” ו”בכל דרכיך דעהו” - כי התוכן שלהם מבטא את ההכרה שכל מציאותו, וכל פעולותיו, הן לשמש את קונו.

ועל–פי–זה יומתק השייכות ד”מלך בשדה” עם זה שאלול אינו יום טוב:

זה שבחודש אלול הקב”ה כמו “מלך בשדה”, שזה קאי על עצמותו של הקב”ה - צריך לעורר אצל בני ישראל הענין ד”אני לדודי”, שכל ה”אני” שלו (עצם מציאותו) הוא “לדודי”,

וענין זה ד”אני לדודי” מודגש דוקא בימי החול, כשעסוקים בעשיית מלאכה ועובדין דחול ואף על פי כן עושה זאת לשם  שמים - שבא מצד ההכרה וההרגש שכל ה”אני” שלו הוא (רק) לשמש את קונו.

 

י. על–פי כל הנ”ל יש לומר, שזה שאין ציווי שבחודש אלול צריך להיות בשמחה, ולא רק שאין ציווי על זה (מן התורה וגם לא בדברי סופרים) אלא שלא נמצא אפילו בדברי האחרונים, כולל גם דרושי חסידות - אף–על–פי שלא יכול להיות שמחה יותר גדולה מזה שהקב”ה מקבל את כל אחד ואחד, ב”סבר פנים יפות” ו”מראה פנים שוחקות לכולם” - הוא כי השמחה דחודש אלול היא למעלה מגדר ציווי (אפילו מגדר ציווי דמנהג הכתוב בספרים):

השמחה דיהודי שבאה מ”אני לדודי ודודי לי”, מזה שעצם מציאותו קשורה עם עצמותו יתברך (שלמעלה מתואר מלך), היא למעלה מגדר ציווי.

ויש להוסיף, שזוהי גם ההסברה בזה שהמשל דמלך בשדה הוא ביאור על זה שאלול אינו יום טוב, שזה שולל (כנ”ל ס”ב) גם חיוב השמחה באלול:

שמחת יום טוב, מכיון שהשמחה היא מהגילוי אור שמאיר ביום טוב, לכן היא  במדידה והגבלה, לפי מעלת האור דהיום טוב. ולכן יש על זה ציווי וחיוב.

מה שאין כן השמחה שבחודש אלול, הבאה מזה שה”מלך בשדה”, מזה שבני ישראל קשורים עם עצמותו יתברך - הרי זה למעלה ממדידות והגבלות, ולכן אין זה בגדר ציווי וחיוב.

 

. . טו. בהמשך להאמור לעיל אודות ההדגשה בפרט בחודש אלול על העבודה בכח עצמו - מציעים דבר שיבטא בגלוי יותר איך שיהודים מוסיפים בעבודתם בכח עצמו:

כהכנה לשנה החדשה, יתחילו בכל מקום ומקום (או על כל פנים לקבל החלטה להתחיל בשנה הבאה) להקים בנינים חדשים, בתי תורה, בתי תפלה, בתי גמ”ח, או כולם, או כולם יחד.

וההתחלה (או על כל פנים ההחלטה) כבר תהי’ תיכף הכנה קרובה ללכת ביחד עם המלך בשדה לעיר הבירה ולהיכל מלכותו, ובפשטות - לירושלים עיר הקודש, קרית מלך רב, בבית המקדש השלישי (שכבר עומד בנוי למעלה), ועד - בקדש הקדשים, ותיכף ומיד ממש.