חשוב במיוחד בימים אלו לעבור ולקרוא את “רשימות המאסר” ב’לקוטי דיבורים’ ובשאר הספר

חשוב במיוחד בימים אלו לעבור ולקרוא את “רשימות המאסר” ב’לקוטי דיבורים’ ובשאר הספרים. ללמוד ולדעת את “דברי הצומות וזעקתם”, את כל פרטי המאסר ומה שמסביב לו. להפנים את המסירות נפש הנפלאה של הרבי הריי”צ וגם של החסידים…

לנסוע ב”מעזשדונאראדנע”

נמצאים אנו בימי “מועד המועדים”, חג הגאולה י”ב וי”ג תמוז, יום השחרור והגאולה של הרבי הריי”צ נ”ע ממאסרו ומגלותו, ויחד עמו גאולת “כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצוה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה”. בוודאי כל אחד מאתנו (ובהחלט חשוב לכוון לכך גם את הילדים והילדות) קורא את פרשת המאסר והגאולה כפי שהיא מופיעה בלקוטי דיבורים, ב’ספר התולדות’ וכדומה, כדי לחיות זאת מחדש וללמוד מזה כיצד לנהוג בימינו אנו. מה גם שהקריאה אינה דורשת מאמץ גדול, והדברים מעניינים וקלים לקריאה גם לנפש הבהמית.

נפתח גם כאן בסיפור מפרשת המאסר והגאולה, כפי שמספר הרבי שליט”א מלך המשיח (לקו”ש ח”ד (המתורגם) ע’ 43):

“מיד שהובילו את הרבי לבית הסוהר, קיבל על עצמו החלטה איתנה, שלא יאבד ח”ו את עשתונותיו, ושלא יתפעל מהם (אנשי הג.פ.או.) כלל. לא זו בלבד שלא יתחשב בהם בדברים הנוגעים ליראת שמים, אלא שלא יתחשב בהם כמציאות כלל. עד שיחשיב אותם כאילו היו - בלשון הרב - “כאין ואפס ממש”.

“מצב נפשי זה לא השתנה אצלו גם לאחר שנענש על סירובו לענות על שאלתם. העונש היה, שכלאו אותו בצינוק, שהיה מלא עד לגובה מסויים ברפש. לא היה על מה להישען. נוסף לכך רחשו עכברים ורמשים בתוך הרפש ועל הכתלים. בצינוק זה החזיקו בו קרוב ליממה. אבל גם לאחר מכן, עדיין נותרה אצלו ההחלטה התקיפה, שלא יתחשב בהם - הם כאין ואפס ממש”.

הרבי שליט”א ממשיך ומספר (בלקוטי שיחות שם): “ביום חמישי, ר”ח תמוז, בשעה אחת עשרה לפני הצהרים [בסיפור זה הוסיף הרבי, שבדרך כלל היה נוהג להתפלל במאסר באריכות] נכנסו שוטרים לחדרו וציוו עליו לקום - השוטרים דיברו רוסית, אבל דרכו של הרבי היתה, שהיה נוהג לענות להם באידיש - הרבי ענה להם, כי לא יקום. - הנוהג בבית הסהר היה, שבעת מסירת ידיעה לאסיר, עליו לקבלה בעמידה, כדי להוכיח לאסיר שהוא נתון תחת מרותם, לפיכך סירב הרבי לקום. כנראה, שאחד השוטרים היה יהודי, שהבין את התשובה באידיש. על תשובת הרבי אמרו לו שוב ברוסית: “אם לא תציית נכה אותך!” השיב הרבי: “נו”. השוטרים אכן עשו כדבריהם, ויצאו מן החדר.

“לאחר מכן נכנסה קבוצה שניה של שוטרים, ביניהם היה לולב. לולב היה צאצא של חסידים, ואת דבריו אל הרבי פתח בתיבת “רבי” באומרו: “רבי! מדוע אתם מתעמתים איתם? מדוע אתם מתנצחים עמהם? הם הרי באים לצוות על הקלה לכם - וכשמצווים עליכם לקום, עליכם לקום!” הרבי לא הגיב על כך מאומה. אמר שוב לולב: “הם הרי יכו אתכם”, וגם הפעם לא הגיב הרבי. הכו אותו פעם נוספת והלכו להם. גם לאחר שבאו קבוצת שוטרים בפעם השלישית וציוו עליו לקום, השיב הרבי שלא יקום. הכו אותו שוב אך ללא הועיל. קוולאוו התמלא בחמת רצח ואמר בכעס: “אנו נלמד אותך לקח” ענה לו הרבי: “תלוי מי את מי”. כעבור זמן מסוים נכנסו שוטרים ואמרו לרבי להתלוות אליהם למשרד, שם הודיעו לו את הידיעה, ההקלה אותה הזכיר לולב - שמשחררים אותו מבית האסורים, ומגלים אותו לשלוש שנות גלות לעיר קאסטראמא.

“כשהתקרב הרבי לשולחן ראה את תיק החקירה שלו מונח פתוח ואז הבחין בדף שבו נכתב פסק דינם עליו. השורה הראשונה בדף היתה מחוקה. לאחריה בשורה השניה נכתב כי פסק דינו להישלח לעשר שנות גלות לסאלווקי, ובצידה נרשמה המילה “ניעט”. בסוף נכתב גזר הדין (הסופי): “שלוש שנים לקאסטראמא”.

“כאשר הודיעו לרבי שמגלים אותו לשלוש שנים לקאסטראמא, שאלו, באיזה סוג רכבת ברצונו להגיע לשם, וענה: ב”מעזשדונאראדנע” (במחלקה הראשונה). וכששאלוהו אם יש לו במה לשלם עבור נסיעה במחלקה זו, כיון שמחירו יקר, ענה, שאם כספו שנלקח ממנו בשעה שאסרו אותו והמונח במשרדם אינו מספיק, יבקש מבני ביתו שישלמו עבור הנסיעה. הפקידים הסכימו להסדר זה והודיעו לו כי בשעה שתים בצהריים ישוחרר מבית הסוהר. הם הרשו לו לשהות שש שעות עם בני ביתו, אך הזהירוהו שבלילה עליו לעזוב את העיר ולנסע לקאסטראמא. כיון שזה היה ביום חמישי, שאל הרבי: מתי יגיע לקאסטראמא? והם ענו לו שיגיע לשם בשבת. הרבי הגיב על כך, שבשבת לא ייסע בשום אופן. כשסיפר הרבי סיפור זה סיים: “ברוך השם בשבת לא נסעתי. נותרתי לשבת בבית הסהר עד יום ראשון”. כי ביום חמישי לא רצה לנסוע ואילו להישאר בביתו זמן יותר ממושך הם מאנו לתת לו. עכבו אותו אפוא בבית הסהר עד ליום ראשון. ביום ראשון בא לביתו ובלילה נסע לקאסטראמא.

“לסיפור זה הוסיף הרבי כי החסיד רבי מיכאל דווארקין הגיע לפני כן לקאסטראמא, ובזמן זה קבץ רבי מיכאל ילדים ויסד מהם ‘חדר’. וגם השתדל שיתקנו את המקווה שהיתה קיימת לפני כן.

“כלומר: אותן הפעולות, שבגללם אסרו את הרבי ושפטו אותו למוות ר”ל - ורק הודות להשתדלות ובאופן ניסי החליפו גזר דין זה לשלוש שנות גלות - המשיך הרבי בהם מיד בצאתו מהמאסר: עוד בטרם שבא בעצמו לקאסטראמא, “שלח להורות לפניו גושנה”. שלח לשם שליח, לייסד שם “חדר” ולתקן המקווה לרבים”. עד כאן מלקוטי שיחות.     

י”ב תמוז זה לא כמו י”ט כסלו

“הקורא את המגילה למפרע - לא יצא”. מפרש מורנו הבעש”ט: מי שקורא את ה”מגילה” אודות הניסים והנפלאות שעשה לנו ה’, וחושב כי אין זה אלא סיפור שקרה בעבר, “למפרע”, ולא שדברים אלו קורים היום, כאן ועכשיו - לא יצא ידי חובתו. שכן עיקר גדול הוא בתורה שהתורה כולה, ובמיוחד החגים וימי הסגולה שבה, הינם עכשוויים ואקטואליים. אל לנו להסתכל על ימים אלו כימים שרק אי פעם בעבר בלבד קרו בהם ניסים ונפלאות, אלא “הימים האלו (כאשר הם) נזכרים (אזי) ונעשים” - כאשר הם נזכרים כראוי, כאשר לומדים ומתבוננים היטב במה שארע בעבר ביום זה, ולומדים מכך את הלקח העכשווי והאקטואלי לימים אלו, ומשתדלים ליישם זאת, לחיות עם זה ולהפנים את המסר בחיים כאן ועכשיו, אזי “ונעשים”, העניין חוזר שוב על עצמו, וגם עכשיו חוזר ונפעל ונעשה אצלנו העניין הנפלא בגללו אנו חוגגים חג זה.

ולכן, כאשר אנו חוגגים את חג הגאולה י”ב–י”ג תמוז, עלינו לזכור ולחזור ולשנן לעצמנו וכל הסובבים אותנו כיצד מסתכלת תורת החסידות על חג זה. חשוב במיוחד בימים אלו לעבור ולקרוא את “רשימות המאסר” בלקוטי דיבורים וכיוצא בזה. ללמוד ולדעת את “דברי הצומות וזעקתם”, את כל פרטי המאסר ומה שמסביב לו. להפנים את המסירות נפש הנפלאה של הרבי הריי”צ וגם של החסידים ללא שום חשבונות - וללמוד מכך למסור את הנפש בעניינים הנדרשים מאתנו היום, כשהמצב קל לאין ערוך. ומכיוון שסוף סוף העיקר הוא ללמוד ולהתבונן ולהפנים מה זה אומר לנו בזמננו ובמצבנו כאן ועכשיו, הרי לשם כך צריך ללמוד ולהבין מה אומרת תורת החסידות על גאולה זו.

ותורת החסידות אומרת: לא רק הצלה וישועה גדולה של הרבי הריי”צ הייתה כאן. הרבי שעמד בראש צבא של קומץ חסידים, ללא נשק וללא שום סיכוי טבעי, נגד מלוכה אדירה, ובכל זאת ניצח, למרות שגם זה דבר גדול ונפלא עד מאד.

יותר מזה: אין זו רק הצלה וישועה של היהדות מיד הקמים עליה, שאת זאת מסמלת גאולתו של הרבי שעמד בראש המערכה. וכפי שכתב במכתבו המפורסם: “לא אותי בלבד גאל הקב”ה בי”ב תמוז, אלא את כל מחבבי תורתנו הקדושה, שומרי מצווה, וגם את אשר בשם ישראל יכונה”, שכן נצחון זה היה נצחונה של היהדות על אלו שקמו עליה - אלא הרבה יותר גם מכך.

בפשטות נדמה שהרבי נאסר בגלל שהיבסקציה היו רשעים גדולים, והמפלגה הקומוניסטית הייתה כזו וכזו, אלא שהקב”ה ברוב חסדיו הצילו וגאל אותו. אולם הרי הקב”ה הוא בעל–הבית היחיד על כל מה שקורה בעולמו. ואם כן נשאלת השאלה, למה היה צריך מלכתחילה להיות כל כך הרבה צרות וייסורים וכל כך הרבה מסירות נפש, כדי שלבסוף נחגוג את השחרור והגאולה - שלא יהיו צרות וייסורים מלכתחילה, ולא יהיה צורך בגאולה?!

מבארת תורת החסידות, האמת היא להיפך: הרבי נאסר משום שהגיע הזמן להתגלות חדשה ונפלאה בפנימיות התורה, שלב נוסף ומכריע בהתקדמות לקראת משיח צדקנו. ולכך אי אפשר היה להגיע אלא על ידי אותה מסירות נפש מופלאה, שאמנם הביאה לבסוף לגילוי הנכסף של חג הגאולה ג’ תמוז וי”ב–י”ג תמוז. נמצא שעיקר השמחה והחגיגה היא לא רק בגלל השחרור והגאולה של הרבי והישועה של היהדות מהקמים עליה, אלא בעיקר בגלל הגילוי החדש והנפלא שהתגלה אז, שבשבילו היה כדאי כל פרשת וייסורי המאסר. עד כדי כך, שט”ו סיוון, היום בו נאסר הרבי הריי”צ, אינו נחשב ליום שחור, אלא אדרבה, ליום סגולה. ובשנים האחרונות הוציא הרבי שליט”א קונטרס עם מאמר חדש לרגל ט”ו סיוון (והרי מעולם לא יצא “קונטרס” עם מאמר לט’ באב או לי”ז תמוז וכיו”ב). וכפי שמספר הרבי הריי”צ מה שאמרו זקני החסידים שמאסרו של רבינו הזקן לא נחשב ברשימת הייסורים שסבל, אלא דווקא ברשימת הזכויות הנפלאות שזכה וגילה.

הרבי הריי”צ הביא לעולם גילוי חדש ונפלא של פנימיות התורה, שלב עיקרי ומכריע בהתגלות האלוקית של “הורדת השכינה למטה” שהחל במיוחד על ידי רבינו הזקן. רבינו הזקן היה הראשון שהתחיל להוריד ולהחדיר את האלקות אל תוך השכל; הוא המשיך את השכינה “מהרקיע השביעי לשישי”.

אך גם אחרי י”ט כסלו הייתה השכינה רק “ברקיע השישי”. ולשם כך נדרשה כל העבודה המופלאה של רבותינו נשיאינו הקדושים, שכל אחד מהם הוריד את השכינה יותר ויותר למטה.

אצל הרבי הריי”צ, ספירת היסוד, הגיע הזמן להתחיל להוריד את השכינה לכיוון הארץ, כיוון שעניינה של ספירת היסוד היא התחלת ההשפעה החוצה, למטה.

ולכן, עד הרבי הריי”צ הייתה עיקר התעסקותם של רבותינו נשיאינו בתורת החסידות והדרכותיה, עניינים רוחניים. ואילו אצל הרבי הריי”צ, ובמיוחד אחרי ג’ וי”ב–י”ג תמוז, הייתה ההתעסקות עם הפרטים הנמוכים ביותר שבארץ. הוא דר בערים גדולות, במקומות הומים וסוערים. ב”המונה של רומי”. הוא החל בתרגום ענייני חסידות לשפות אחרות וגם ל”שפות” פשוטות ביותר. הוא דאג לכך שילדים קטנים ילמדו אל”ף–בי”ת ויהודים פשוטים ישמרו מצוות שהם מינימום שבמינימום, דברים פשוטים ביותר.

כדי שיוכל להיות גילוי אלוקי מופלא זה, שהוא צעד מכריע ביותר לקראת התגלותו של משיח, שכל עניינו להחדיר את האלקות למטה מטה, להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים - היו זקוקים למסירות נפש מופלאה ביותר, גדולה יותר אפילו ממסירות נפשו של רבינו הזקן. כי רבינו הזקן היה בסכנה שמא יגזרו עליו גזר דין של היפך החיים. ואילו אצל הרבי הריי”צ כבר היה פסק דין כזה, אלא שבניסים נפלאים הוא נמנע ברגע האחרון. ועל ידי כל אותם עלילות גבורה ומסירות נפש מופלאה, זכינו לחג הגאולה, בו החלה השכינה לרדת אל הארץ, אל התחתון ביותר.

כאן מגיע התפקיד שלנו

אמנם, עיקר העניין של “המשכת השכינה למטה” הוא, כמובן, אצל “הדור השביעי”, ספירת המלכות, הרבי שליט”א מלך המשיח. כי כל עניינו של המלך המשיח הוא להחדיר את האלקות למטה מטה, להשלים את הכוונה של דירה בתחתונים דווקא.

ואכן רואים משנה לשנה כיצד הרבי שליט”א מגיע למטה יותר ויותר - גם לפינות הרחוקות והנידחות ביותר. גם ל”אובדים ונידחים” ביותר. גם לכל כלי התקשורת הנמוכים ביותר. לשלטי חוצות. לפעלולי גרפיקה. לעיתונות ולרדיו, לטלויזיה ולוידאו, לאינטרנט ול”לויין”, לתקשורת המחשבים ולכל החידושים המודרניים ביותר. ואף לאומות העולם, עם שבע מצוות בני נח וכו’. ואת כל זה הוא פועל על ידי התחתונים ביותר, על ידינו אנו, למרות שפלותנו ופחיתותנו, ואולי דווקא בגלל זאת, שהרי הכוונה היא בתחתונים ועל ידי התחתונים דווקא.

וכשמגיע השלב המכריע ביותר, כאשר כבר נגמרה עבודת הבירורים, והעבודה עכשיו היא לא עבודת הבירורים אלא עבודה מיוחדת להביא להתגלותו המלאה של משיח. ובעצם גם זה כבר ישנו וכל העבודה היא לפקוח את העיניים ולראות זאת גם ודווקא בתוך העולם הזה הגשמי והחומרי (שיחת ש”פ וישלח תשנ”ב). כש”הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות הוא - קבלת פני משיח צדקנו”, “המשיח היחיד שבדור”. לקבל את פניו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מהגלות (ש”פ חיי שרה תשנ”ב) - הרי גם זה צריך להעשות על ידי התחתונים ביותר, על ידינו.

וכמו בשלבים הקודמים, על אחת כמה וכמה בשלב האחרון והסופי, לקראת תכלית הכל, הגאולה האמיתית והשלימה - נדרשת לשם כך מסירות נפש. הן מסירות נפש של הרבי שליט”א עצמו, העומד בראש המערכה. שכביכול הוא “משליך חייו מנגד” בשביל ניצחון המלחמה. ובמיוחד נדרשת מסירות נפש ועקשנות תקיפה מצידנו אנו, התחתונים, שדווקא על ידי עבודתנו אנו (“עשו כל אשר ביכולתכם”) צריכה לבוא הגאולה - מסירות נפש מסוג אחר. מסירות נפש של “אל ייבוש מפני המלעיגים”. שלא לתת לשום דבר לבלבל אותנו ולהסיח את דעתנו מהמטרה העיקרית והסופית - לקבל את פני משיח צדקנו בפועל ממש.

עקשנות ללמוד בכל שבוע שוב ושוב את הדבר–מלכות מהשנים תנש”א–תשנ”ב, לחיות עמו ולהחיות בו נפש כל חי. עקשנות להחדיר ולהפיץ את עובדת מציאותו הנצחית של הרבי מלך המשיח שליט”א בכל מקום. עקשנות לפרסם לכל אנשי הדור אודות החובה והזכות להתבטל אל השופט היועץ הנביא והנשיא. עקשנות לדאוג שהנושא של משיח לא יירד מסדר היום אף לא לרגע.

הנהגה זו היא המביאה את ההתגלות המלאה והסופית לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש בגאולה האמיתית והשלימה, כשכל העולם יכריז “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.