מרדכי זיו

מרתקת היא דמותו של הרב מרדכי זיו, אחד הפעילים הבולטים של מכון ‘אסנט’ בעיר המקובלים צפת, שם הוא פגש במשך השנים אלפי נשמות שהפכו את חייהן בעקבות המפגש עמו. עם חיוך הומוריסטי דק, פקחות יתרה בעיניו הוא שוזר את סיפור חייו יחד עם שורה של סיפורי נשמות מרגשים • מלאים זיו ומפיקים נגה

ערב חורפי אחד נכנסו אל מכון ‘אסנט’ בצפת  אימא וילד. השנים הזדהו כתיירים שהגיעו מדרום אפריקה הרחוקה ונמצאים בטיול בארץ ישראל. אנשי המכון הבחינו מהר מאד בדבר מה מוזר. בעוד האימא הייתה לבושה כיהודייה שומרת תורה ומצוות, הרי שבנה הצעיר היה לבוש כיהודי לא דתי, דיבר בצורה מזלזלת והתנהג בהתרסה.

אנשי המזכירות של המכון שהבינו שמדובר בסיפור מורכב, ידעו היטב אל מי לשלוח את השניים. האיש אליו נשלחו היה הרב מרדכי זיו. עובדים רבים יש ב’אסנט’, אך מי שהוכיח את עצמו בהתמודדות עם טיפוסים מענינים ואגוזים קשים לפיצוח, הרי הוא הרב מרדכי זיו או בכינויו: Big Mo .

הרב זיו הוזעק מחדרו וקיבל את הנער המתבגר לשיחה שנמשכה שעות ארוכות. חדרו של הרב זיו במכון ‘אסנט’ הוא החדר הכי צבעוני וססגוני במקום. במשרדו תמצאו ספה רחבה עליה ישבו בעבר ענקי רוח, פרופסורים, אנשי הגות ומחשבה כמו גם אנשים פשוטים, צעירים ומבוגרים מכל רחבי העולם, כשהם מוקפים בהמון אהבה ותמונות של כוכבי בייסבול לצד בקבוקי משקה.

בחדר הזה ישב אותו צעיר מתבגר, ושפך את אשר על לבו.   סיפור חייו לא היה קל. אביו, כך התברר, נטש אותו ואת אימו רגע אחד לפני בר המצווה שלו ומאז הוא כועס על העולם כולו ובייחוד על בורא עולם. צלקת הנטישה שחווה סירבה להגליד במשך שנים ארוכות, עד שמצא אוזן קשבת אצל הרב זיו וחמתו שכחה. “בתחילה האמא דיברה איתנו על אירוח של יממה אחת, אך לבסוף נשארו שלושה שבועות”, אומר הרב זיו וחיוך שובב נמתח על שפתותיו.  

בשעת ערב מאוחרת בבית משפחת זיו, בית אבן ערבי מסותת הממוקם בלב לבה של העיר העתיקה בצפת, אנו פוגשים אותו לשיחה; שיחה שנמשכת ומתארכת אל תוך הלילה. מי שמכיר אותו יודע שמדובר בחסיד בעל קסם אישי מיוחד; על–אף גילו המתבגר, שובבות צעירה מאפיינת את הליכותיו, חסיד מלא וגדוש בתורה ובידע, בעל לב רחב ואהבה גדולה ואלה ימצאו תמיד את המסילות ללבו של כל יהודי.

הרב זיו הצטרף לצוות ‘אסנט’ עם הקמת המרכז ותחת ידיו עברו אלפי יהודים שהמפגש עמו סלל אצלם מסילות חדשות אל עבר הניצוץ היהודי שבהם. ביקשנו לשאול על פעילותו, ויצאנו עם כתבה מרתקת של נער אמריקאי שגילה בעצמו את אור היהדות בעזרת שלוחי הרבי, ונדר לגמול אף הוא טובה לצעירים יהודים אחרים. סיפור חיים מלא תהפוכות, רב נפתולים ומרתק. 

“כמו ילד אמריקאי נורמטיבי”

מרדכי גדל בשכונת לונג איילנד במשפחה רחוקה מאוד משמירת תורה ומצוות. “אמי, מחנכת ומורה, באה ממשפחה יהודית שהתבוללה זה כמה דורות בארצות הברית. אבי, רואה חשבון במקצועו, נולד בירושלים להורים מסורתיים אך התנהג בחופשיות גמורה”.

את חגי ישראל ומועדיו הייתה משפחת זיו מציינת בסמליות בחברת בני משפחה וחברים, לקול צלילי מוזיקה, ו’קידוש’ על יין נסך. מדי תקופה היו פוקדים את בית הכנסת הקונסרבטיבי שבשכונה.

“מרבית חבריי היו יהודים ובעקבות לחץ חברתי, הסכימו הוריי לקיים לי טקס בר מצווה. בהשגחה פרטית מדהימה הטמפל הקונסרבטיבי נשרף חודשים אחדים לפני בר המצווה שלי והמניין עבר להתקיים באולם של בית ספר אורתודוקסי, כשחלק מתנאי ההשכרה הם שישבו בנפרד ויקפידו על חוקי ההלכה. את הדרך לבית הכנסת הלוך וחזור עשיתי ברגל שעה שליוויתי את סבתי מצד אבי ששמרה מסורת. אז אפשר לומר שחגגתי בר מצווה אורתודוקסית”, אומר הרב זיו ומבליע חיוך.

כמו ילד אמריקאי נורמטיבי גם הוא השקיע שעות וימים במשחקי פוטבול, הוקי ובמשחקי ספורט אחרים, אך כשבגר זנח את החלום הספורטיבי ובלחץ הוריו נרשם לאוניברסיטה קטנה באפסטייט במגמת ניהול עסקים. “באותה אוניברסיטה הייתה אנטישמיות גדולה, מרבית הסטודנטים הגיעו מערים מרוחקות מניו–יורק ולא בהכרח פגשו יהודים, והשנאה ליהדות הייתה גדולה. סטודנטים היו מתבטאים באנטישמיות ומציקים כל אימת שהתחשק להם בעוד הסטודנטים היהודים היו שותקים ומבליגים”.

כשמרדכי וחבריו הגיעו לאוניברסיטה הם החליטו לעשות לזה סוף. “יום אחד ניגשנו לחדר בו התגוררה חבורת אנטישמיים ואיימנו עליהם במילים ברורות, ומעתה חוקי המשחק השתנו - מידה כנגד מידה. אין עוד יהודי מושפל. עמדתי בראש קבוצה של סטודנטים יהודים, היינו מסתובבים עם שרשרות של ‘מגן דוד’ ועוד אלמנטים יהודיים, ואכן ההצקות פסקו. זה היה אירוני, שכן לא ידעתי כלום על יהדותי מלבד היותי בן לעם היהודי”.

גילה עולם חדש

בשלב מסוים הרגיש מרדכי שמיצה את הלימודים באוניברסיטה המבודדת, ונרשם עם חברים נוספים לאוניברסיטה ב’בופאלו’, שם נחשף לראשונה לפעילות החב”דית. “ראיתי בקמפוס שלט ועליו נרשם ‘בית חב”ד. חבר חדר שלי, יהודי אף הוא, נשאל על–ידי מהו אותו שלט, וסיפר לי שמתקיימת שם פעילות יהודית אותה מקיימים שני רבנים צעירים אורתודוקסיים - השניים: הרב נתן גור אריה והרב העשיל גרינברג. שבת אחת החלטתי להציץ ולראות מה יש להם להציע.

“אני זוכר את המפגש הראשון עם אותם צמד רבנים. לא גדלתי בברוקלין ומעולם קודם לכן לא פגשתי יהודים הדורי צורה; לא ידעתי מאומה על יהדות, למעט העובדה שממלמלים טקסט מסורתי עתיק ולוגמים מכוס יין פעם בשבוע. הפגישה הראשונה התקיימה בשבת, הגעתי בערב שבת במהלך תפילת שבת. הזמירות והאווירה השרו עלי נינוחות מדהימה. בית חב”ד היה ממוקם בחדר צנוע וקטן והייתה שם לכידות מרגשת של סטודנטים מחויכים ושמחים”.

עד אז חשב מרדכי מיודענו שביהדות אין עומק מיוחד, וכמו שיש איטלקים כך יש גם יהודים.

“בסבלנות אין קץ הסבירו לנו השלוחים כל פרט ביהדות. לפני שסעדנו יחד בסעודת שבת ביקשו שנטול את ידינו והסבירו את המשמעות בזה. כך הפכתי להיות אורח קבוע בבית חב”ד מדי שבוע, ובכל פעם למדתי דברים חדשים וסקרנותי רק הלכה והתעצמה. לאחר סעודת שבת הייתי מצטרף לעוד חבורה של סטודנטים והיינו מתארחים להתוועדות לא רשמית עם ד”ר דוד לאז, יהודי אקדמאי בעל תשובה שהתקרב על ידי השלוחים. ממנו למדנו מהי אהבת ישראל. הוא היה מכניס כל אחד לביתו, גם צרוע וזב”.

הקשר עם הרב גור אריה העמיק מדי שבת והמפגשים ביניהם הורחבו גם לאמצע השבוע.

“נטלתי חלק בשיעורים ומדי פעם ליוותי את הרב גור אריה בפעילות שלו באוניברסיטה. מי שמכיר אותו יודע שהוא איש של ‘לכתחילה אריבער’ אמיתי וזהו סוד הצלחתו. הייתי עובר איתו בחדרים של הסטודנטים, פוגש יהודים ומדבר איתם בכנות על יהדותם. בחופשת הקיץ הראשונה יסדו השלוחים מסגרת של ‘ישיבת קיץ’ וגם אני נטלתי בה חלק. בשבועיים הללו העמקתי עוד את ידיעותיי ביהדות”.

בסיומה של ישיבת הקיץ חבש מרדכי כיפה לראשו לראשונה, אולם לא העז להכנס איתה לביתו והניחה בכיסו. “הוריי כבר הבחינו בכך שאינני אותו בחור צעיר ששלחו לאוניברסיטה. אבי הבהיר לי שהיהדות אינה דבר רע, בתנאי שלא אהפוך להיות יהודי דתי”.

מחופשת הקיץ חזר מרדכי לאוניברסיטה לשנה השלישית והאחרונה, אך חווה ירידה רוחנית. “מי שהעיר אותי דווקא הייתה סטודנטית לא–יהודיה, שבמהלך שיחה בינינו סיפרתי לה שאני מתעניין יותר ויותר במסורת אבותיי, והיא סברה שהדבר הכי טוב שאלך על פי מצפוני ולא על פי מה שאומרים לי, ומורשת אבות היא תמיד דבר טוב. באופן פרדוקסאלי, דווקא הגויים עודדו אותי להתקרב למסורת”.

התקרבות ליהדות ומאבק באנטישמים

בשנה השלישית מונה זיו לסגן הנשיא של אגודת הסטודנטים היהודים באוניברסיטה הגדולה. מתוקף תפקידו פעל רבות כדי להעצים את הזהות היהודית ולהטיל אימה על האנטישמים באוניברסיטה ובסביבה. לאורך הזמן הוא התקרב מאוד ליהדות. מי שעשה אצלו את ‘המכה בפטיש’ היה הרב מצגר מקראון הייטס שהגיע להתארח באוניברסיטה בערב שבת. “הוא דיבר בצורה משכנעת וגרם לי להחליט לעלות עם שתי רגליים על רכבת התשובה. התחלתי בשמירת שבת וכשרות, ומהר מאוד הגיעה גם הקפדה על מצוות הנחת תפילין. הרגשתי שהתורה היא דרך חיים ולא רק מורשת היסטורית. החלטתי להפסיק לפסוח על שני הסעיפים”.

מרדכי זיו הפך להיות יד ימינו של הרב גור אריה. “לקראת חג הסוכות הוחלט שגם בבופאלו תהיה סוכה. עד אז הנהלת האוניברסיטה אסרה על הרב גור אריה להקים סוכה. יצאנו למשרדו של מנהל הקמפוס ופגשנו שם אישה. מהר מאד התברר שהמנהל שאסר עלינו בכל שנה להקים סוכה, יצא לשנת שבתון והיא מחליפה אותו. הרב גור אריה הסביר לה שהרב הגדול של היהודים ביקש שגם באוניברסיטה תהיה סוכה, והיא הסכימה מיד ללא בעיה. את בניית הסוכה סיימנו דקות לפני כניסת החג”.    

לקראת י”ט כסלו תשל”ו, בשנה השלישית ללימודיו של מרדכי באוניברסיטה, ארגן הרב גור אריה נסיעה של סטודנטים למפגש עם הרבי. “הוא הביא אותנו ל–770 ודחף אותנו קדימה. הפעם הראשונה שראיתי את הרבי היה כאשר הוא ישב על כסאו וניגנו ניגון דביקות. הרבי היה אחוז בשרעפיו. בגופי עברה צמרמורת. הרגשתי שמדובר במלך”.

כשסיים את חוק לימודיו, כבר היה חסיד וברזומה שלו כבר כמה וכמה ביקורים בשכונת המלך. “בביקור שעשיתי בארץ ישראל, נכנסתי ללמוד בישיבת ‘אור התמימים’ בכפר חב”ד. כשחזרתי לארצות הברית, נכנסתי ללמוד בישיבה לבעלי תשובה במוריסטאון. היה זה בחודש אלול תשל”ח. כל האווירה של חודש הרחמים והסליחות עם כל המאמרים, השיחות וההתוועדויות בישיבה, היה תענוג צרוף שהפך אותי לחסיד”.

ערב יום הכיפורים תשל”ט, ברכת התמימים. “אמרו לנו להכין את עצמנו לברכה, אך אף הכנה שבעולם לא יכולה להכין למעמד הנשגב הזה שבו הרבי מברך ברכה כאב לבניו. כל אותו תשרי לא הבנתי איך הרבי מצליח לתפקד ללא הרף”.

בקשת ברכה בשלוש מילים

בשנת תשד”מ בא מרדכי בקשרי שידוכין עם רעייתו הראשונה מרת חנה ע”ה, ובברכת הרבי יצאו השניים לשליחות באוניברסיטה בפילדלפיה. בתום תקופה של פעילות אינטנסיבית, הגיעה הצעה לשמש בשליחות ב’אסנט’ צפת שם שימש כמדריך בעת המסע שעשה בארץ ישראל חמש שנים קודם לכן. התנאי של הרב זיו הייתה שיקבל את ברכת הרבי. “במוצאי חג השבועות בכוס של ברכה עמדתי בתור הארוך ולא ידעתי איך לשאול את הרבי על השליחות בדרך הקצרה ביותר שלא תגזול מהרבי זמן יקר.

“חבר שעמד איתי באותו מעמד אמר לי: תבקש ברכה לשליחות בצפת, והרבי כבר יודע מי אתה ואיפה היית, ואם יברך אותך - תצא לדרך. זה אכן מה שעשיתי. כשעמדתי בפני הרבי חזרתי על אותן שלוש מילים. הרבי בירך אותי ב”ברכה והצלחה” והתקדמתי הלאה. לפתע אני שומע שקוראים לי לחזור. אני שב בחיל ורעדה והרבי מעניק לי בקבוק ‘משקה’ ואומר לי: כשתגיע לצפת תערוך התוועדות עם הבקבוק הזה. הייתי כל–כך נרגש עד שלא יכולתי לנהוג בדרך חזרה לפילדלפיה. סטודנט שהצטרף אלי התנדב לנהוג במכונית”.

זמן קצר אחר–כך עזבה משפחת זיו את פילדלפיה ועשתה את דרכה לצפת, שם הצטרף אבי המשפחה הרב זיו לצוות מכון ‘אסנט’ והרעייה לצוות המורות של ‘אור מנחם’ בנות. מאז, במשך עשרים ושבע שנים, משמש הרב זיו בשליחות כשהוא נמנה על אחד מבכירי המכון. מי שזכה לעבוד עם הרב זיו יספר על שליח שאין אצלו ‘אגוזים קשים לפיצוח’. יש בו קסם מיוחד, כריזמה יוצאת מגדר הרגיל.

• מהו סוד ההצלחה שלכם בהפצת המעיינות?

“להיצמד להוראותיו ולהדרכותיו של הרבי. כל יהודי, אבל כל יהודי ללא יוצא מהכלל, לא משנה איך הוא נראה וכמה כסף יש לו, לא משנה מה הוא עבר בחיים ובאיזה גיל הוא, נתייחס אליו בכבוד וניתן לו את מרב תשומת הלב. יש לי הנאה גדולה לעזור לאנשים בפרטים הקטנים. כשאנחנו מארחים אנשים ב’אסנט’, אני אמנם על תקן דמות רבנית, אך לא רואה כל בעיה לדאוג להם למברשת שיניים ואפילו למצעים ולכסתות.

“לפני חודשים ספורים הגיעה ל’אסנט’ כלה צעירה וביקשה להזמין אותי ליום המאושר והגדול בחייה. היא הייתה נראית כמו צעירה שהגיעה מבית חב”די, ולא הבנתי מה אני קשור בעניין. ואז היא סיפרה לי שלפני כמה שנים, בתקופה מבולבלת בחייה, היא הגיעה ל’אסנט’ ואני הקדשתי שעות ארוכות להקשיב למצוקותיה. ההקשבה שלנו היא זו שגרמה לה לעלות שוב על דרך המלך וכעת היא נישאת כדת משה וישראל”. 

הרב זיו שומר על קשר עם מאות ואלפי מקורבים שעברו תחת ידיו. כשאני מתעניין לגבי סיפורים מיוחדים, הוא מסביר שכל התקרבות של יהודי לבורא עולם היא סיפור מרגש בפני עצמו. הוא היה בצד השני של המתרס ויודע עד כמה ה’לעומת זה’ נלחם בכל רצון של הנשמה להאיר. בכל זאת, ר’ מרדכי מסכים לשתף אותנו בכמה סיפורים:

“בשנת תשנ”ה הגיעו לכאן כמה סטודנטים אמריקאים שטיילו עם כמה חברים גויים ביוון. באמצע הטיול החליטו לחתוך את המסלול שנקבע ולבקר ביקור קצר בארץ ישראל.

“בעת ביקור שעשו בירושלים פגשו מישהו שעד היום אינני מצליח להבין מי הוא והוא סיפר להם על ‘ביג מרדכי’ בצפת. כשנכנסו ל ‘אסנט’ ביקשו לפגוש אותי. ישבנו בחדר ושוחחנו, הם היו שני סטודנטים שלא היה להם אף לא ידע קלוש ביהדות. התחלנו לדבר על ספורט וקישרתי זאת עם יהדות. בפועל הצמד–חמד הללו חשבו להישאר ב’אסנט’ ימים ספורים ונשארו לבסוף ששה חודשים.

“בח”י אלול אני זוכר שהתוועדנו ממושכות ודרשתי מהם לקבל החלטות טובות מעשיות. אחד מהם אמר שהוא מבטיח להינשא לצעירה יהודיה, והשני הבטיח להישמר מאכילת נבלות וטריפות. בשביל חבר’ה כאלה ההחלטות הללו הם כבדות משקל. כך נפרדנו לדרכינו. חלפו כמה שנים ואחד מהם הזמין אותי להשתתף בחתונה שלו בניו–יורק, היה זה בסמיכות לכינוס השלוחים, הסתדר לי טוב, אז הגעתי לחתונה. כמה הופתעתי כשראיתי שהחתונה שנערכה במנהטן התקיימה כדת משה וישראל.

“שנה אחר כך קיבלתי עוד הזמנה מהבחור השני, כשהגעתי לחתונה הופתעתי עוד יותר, ‘התכשיט’ הזה הפך להיות יהודי שומר תורה ומצוות. אנחנו עומדים בקשר עד עצם היום הזה והוא שולח את ילדיו ללמוד במוסדות לימוד אורתודוכסים”.

סיפור רודף סיפור ובפיו של הרב מרדכי עוד סיפור נשמות מיוחד בסגנון ‘אסנט’. “שבת אחת באמצע שאני מתוועד, נכנס למקום זוג, צעיר וצעירה, וביקשו לדעת איפה הם יכולים למצוא בריכת שחיה בעיר. לשלוח אותם לבריכה אני לא יכול וגם להשיב את פניהם ריקם זה לא יאה, אז שלחתי אותם למקווה האר”י… חלפו כמה שעות והשניים חזרו אלינו: כבוד הרב, אמר לי הצעיר, מעולם לא ראיתי כזו בריכה, רק אני העזתי להיכנס, המים היו קרים מאוד אך חשתי תחושה של התעלות.

“שנתיים אחרי נכנסתי ל–770 להתפלל תפילת מנחה ובסופה ניגש אלי בחור עם מגבעת וחליפה ושאל אם אני מזהה אותו. אימצתי את זיכרוני אך לשווא; ביקשתי שיחשוף את עצמו, ואז הוא הזכיר לי שהוא אותו צעיר ששלחתי אותו למקווה. התרגשתי מאוד ויחד יצאנו החוצה ואז לפתע ניגשת אלינו צעירה עם חצאית, צנועה וחסודה. התברר שהשניים עברו ביחד תהליך של חזרה בתשובה, ניתקו קשר, וכעת הם שבועות ספורים לפני חתונתם כדת משה וישראל, חתונה שהתקיימה בשכונת המלך”.  

החוט המרובע לא במהרה ינתק

הרב זיו הוא נחל נובע של סיפורים מרגשים ואנו מבקשים לדלות ממנו עוד סיפור אחד מרגש מבחינתו. “בחנוכה תשמ”ח הגעתי ל’אסנט’, ובדיוק הגיעה למכון קבוצה של צעירים יהודים שלמדו באוניברסיטה יהודית במנהטן. הם היו צעירים בתחילת חייהם ולכל אחד חלום משל עצמו, האחד רצה להיות ראביי רפורמי, האחר ראביי קונסרבטיבי, אחד רצה להיות חזן ועוד אחד מחנך, וכן הלאה.

“הקשבתי לכל חלומותיהם ובמעט זמן שהיה לי השתדלתי להחדיר בהם את דרך האמת הצרופה. אחד מרגעי השיא של הביקור היה טבילה במקווה האר”י, אך כשהגענו לשם אף אחד לא רצה להיכנס. נזכרתי במה שהיה לי עם רבי ומורי הרב גור אריה כשצעדנו איתו יחד למקווה בפעם הראשונה בחיינו, והוא מבלי אומר ודברים הוריד את הבגדים ונכנס. כך עשיתי גם אני - הייתי הנחשון וכולם אחריי.

“המשך הסיפור הוא לא פחות ממדהים. לאחר כמה שנים נסעתי ללוס אנגל’ס, ואני נכנס לחנות של מוסיקה ופוגש שם יהודי חרדי לכל דבר עט עלי בהתלהבות. ‘אתה זוכר אותי?’ זעק ואני נזכרתי ונפעמתי. הוא מספר לי על עוד חבר שרצה להיות מורה שהפך אף הוא ליהודי חרדי ולא נטש את חלומו להיות מורה מפני שהוא מורה בחדר בבוסטון. שאלתי מה עם השלישי? והוא סיפר בחיוך שאף הוא חזר בתשובה וגם הוא לא נטש את חלומו להיות חזן והוא חזן בבית כנסת אורתודוקסי בבוסטון. רק לגבי הרביעי הוא לא ידע לספר לי.

אני כבר שכחתי מהכול, אך לפני שנים מספר נסעתי בשליחות ‘אסנט’ לאיסוף כספים והמתנתי להמראה בשדה התעופה ‘בן גוריון’. מרחוק אני רואה אברך חרדי רץ לקראתי. כשהגיע אלי נפל על כתפיי מבלי שזיהיתי מי הוא. הוא החל לספר מהיכן הוא מכיר אותי ודמעות חנקו את גרוני. הוא היה הבחור הרביעי שרצה להיות רב קונסרבטיבי, במקום זאת חזר בתשובה; סיים לימודי רבנות בירושלים, וכעת הוא בדרך לניו–יורק שם הוא עומד להינשא ולהקים בית של תורה ומצוות”…

• כמי שעוסק בקירוב יהודים כל–כך הרבה שנים, יש שוני בשיטות ובאופי הקירוב ממה שהיה לפני כשלושים שנה?

“המדיה הטכנולוגית משגעת את האנשים. בעבר הייתי יכול לשבת עם יהודי ולשוחח איתו במשך שעות ארוכות וראשו היה פנוי, כיום אני משתדל לתמצת את המסר לכמה שיותר קצר. ניתן לראות מאות אנשים יושבים ברכבת או באוטובוס ובמקום לשוחח בניהם כל אחד תקוע במכשיר האלקטרוני שלו. זה מציב בפנינו אתגר לא פשוט. כך או כך, מה שלא השתנה זה הנשמה היהודית שהיא כמהה לשמוע עומק ופנימיות”.   

• ומה עם משיח אשר כדברי הרבי זו השליחות היחידה?

“אני מדבר ברורות עם אנשים שהרבי הוא ‘נשיא הדור’, שהרבי הוא ‘משה רבינו’ שבדור, מסביר לאנשים בפירוט איך הרבי הוא המנהיג היהודי היחיד שדואג לכל יהודי בשאר הוא יהודי מבלי שיש לו מכך טובות הנאה. אנשים כבר עושים את ההקשרים לבד. אני בדעה שיש להסביר ולתת את התמונה העמוקה יותר, ואז האדם האינטליגנטי כבר יידע להסיק מסקנות לבד.

“בנוגע לפירסום משיח, תלוי מאוד מי עומד לפניך ומה הן ידיעותיו בנושא. בכול שנות שליחותי אף פעם לא דיברתי בשפה אחת עם כולם; יש יהודים שאני יודע שאלמד איתם פרק ל”ב בתניא והם יצאו מכליהם, יש שאלמד איתם פרק ב’ בתניא, או כאלה שאלמד איתם ‘באתי לגני’ או שער היחוד והאמונה. כך גם ב’משיח’ - עם כל אחד אדבר לפי הכלים שלו”.

שר של שלג בשירות נשמות

“כשחבשתי את ספסלי הישיבה במוריסטאון, הייתי יוצא עם חברים מדי יום שישי למבצע תפילין בניו–ג’רסי. האחריות שלי הייתה לנהוג בטנדר בו נסעו כל התמימים שיצאו ל’מבצעים’. פעמים רבות היינו ממשיכים מ’המבצעים’ הישר לשכונת קראון הייטס כדי להיות בשבת במחיצת הרבי ב–770. באחד השבועות, היה זה בחורף תשמ”א, החלו לרדת שלגים בבוקרו של יום. זירזתי אפוא את הבחורים לצאת כמה שיותר מוקדם כדי שלא נתקע בחזור ונספיק להגיע ל–770 בזמן.

“עברנו את מסלול המבצעים בזריזות יותר מהרגיל, אך ככל שנקפו השעות סופת השלגים הפכה להיות יותר ויותר כבדה, והמשטרה החלה לחסום כבישים. מיהרתי לנסוע לכיוון ברוקלין בתקווה שהגשר יהיה פתוח, אך התבדיתי כשראינו את הכביש פקוק, ובראשיתו כוח גדול של שוטרים שסגר אותו לתנועה. כשהבנו שלברוקלין כבר לא נגיע ניסינו לחזור למוריסטאון, אך גם הדרכים חזור היו חסומות ופקקי ענק השתרכו בכל כביש שניסינו לפנות אליו.

“כשראינו שהשעון מראה על חמש דקות לפני כניסת שבת, החנינו את הרכב באחת הצמתים, כל המטלטלים שהיו עלינו הושארו במכונית, וצעדנו רגלית לתוך שכונת לוינסטון. ידענו שיש בשכונה שליח אך לא ידענו היכן בדיוק הוא מתגורר. התחלנו לחפש אחר בתים עם מזוזות. נכנסנו לבית הראשון, דפקנו והגברת מלמעלה שהבחינה בנו דרך העינית בדלת הודיע שאין לה כסף לתרום לנו ולא ניאותה לפתוח, כך גם קרה בבית השני. בבית השלישי פתח לנו יהודי שפניו אורו לפגוש בנו.

“הערב זה היארצייט של אבי, סיפר, והוסיף שמדי שנה הוא מקפיד לומר ‘קדיש’ במניין ולעמוד כשליח ציבור, והנה השנה היארצייט שלו חל בערב שבת מושלגת והוא היה בטוח שהמסורת תפסק. הוא נשא אפוא תפילה ליושב במרומים, והנה אנחנו נכנסים… הוא אירח אותנו בחום ובלבביות רבה, התפללנו אצלו תפילת מנחה וערבית, והוא הדריך אותנו כיצד להגיע אל ביתו של השליח, שם עשינו את השבת.

“זה החלק הראשון של הסיפור המפעים. החלק השני אירע לפני שבע שנים, כשנסעתי לארצות הברית לשבת שבעה אחר אבי ע”ה. חשבי לעשות את השבת בקראון הייטס, אך סופת שלגים הותירה אותי ואת משפחתי בלונג איילנד. בכל זאת דאגתי מה יהיה עם המניין. בערב שבת שאלתי את השליח בשכונה הרב ויספיש מה יהיה? הוא הבטיח לחפש מניין, אך בפועל, בעקבות הסופה, הוא לא הצליח להשיג אלא שני יהודים בלבד, וביחד היינו ארבעה. בשלב מסויים היה ברור לי שקדיש לא אזכה לומר והתעצבתי מאוד.    

“שעה לפני שבת מקבל הרב ויספיש טלפון מכמה תמימים שיצאו מ–770 למבצעים באזור ונתקעו בעקבות הסופה. הם שאלו אם יוכלו להעביר את השבת אצלו… הוא שאל אותם כמה חבר’ה אתם? והם ענו “ששה בחורים”… הוא קפץ על המציאה משמחה, ורק כשהגיעו לבית חב”ד, הבינו איזה השגחה פרטית מופלאה קרתה שהותירה אותם בלונג איילנד ומספרם היה בדיוק ששה.

“השליח סיפר לי שזו הייתה הפעם הראשונה בתולדות שליחותו שהיה לו מניין גם לתהילים, מפני שהיה שבת מברכים. ואני, זכור זכרתי היטב איך גם לי בבחורתי אירע סיפור בדיוק נמרץ”…