אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים –

אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים – אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”, כפי שהרבי מבאר ומפרט יותר את הדברים בשיחת ב’ ניסן תשמ”ח • התוועדות חסידים, עדיין עם תוכנו של כ”ח בניסן

בבואנו מיום כ”ח בניסן, ברוח התביעה והדרישה מאתנו שהעבודה תהיה יותר ויותר “בכח עצמו” ולא רק “מפני הציווי”, ועד הקריאה “עשו כל אשר ביכולתכם להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש” – נפתח בסיפור ששמעתי מפי הרה”ח ר’ יוסף יצחק הלוי ע”ה רייטשיק אודות אביו הרה”ח ר’ שמואל דוד הלוי ע”ה רייטשיק, סיפור של “בכח עצמו”.

ר’ שמואל דוד היה גר כיובל שנים, בלוס אנג’לס. ומנהגו היה לומר בכל יום תפילת הדרך (בלי ברכה), מלבד בזמן שהיה אצל הרבי. שהרי, הוא טען, ביתו האמיתי הוא אצל הרבי. ורק מפני שהרבי רוצה שיגור כאן הוא גר כאן בשליחות הרבי. אם כן, הוא נמצא כל הזמן בדרך, ועליו לומר תפילת הדרך. וכך נהג כל ימיו.

למרות היותו בא בימים, הייתה אצלו ההתקשרות לרבי בהתלהבות עצומה כמו הצעירים. מאז שהתחיל “מבצע תפילין” הוא לא יצא מהבית בלי תפילין, ובכל מקום שהגיע הניח תפילין לכל מי שפגש. לקחו אותו פעם לפגישה מכובדת מאד ב”בית הלבן”. האחרים הסתובבו עם עניבות והשתדלו להתנהג בצורה מכובדת בדעת-בעלי-בתים כראוי למקום זה, אך הוא לא פסק מלחפש שם יהודי נוסף שיוכל להניח עמו תפילין. 

פעם הלך עם ר’ שלום דובער גורדון לגביר. הניח עמו תפילין והלה תרם  תרומה נכבדה. משם הלכו ל”סאבוי”, לרכבת התחתית לנסוע בהמשך דרכם, והנה הגביר רודף אחריהם, כשהוא קורא בהתפעלות: היו אצלי הרבה רבנים, והיו מהם גם כאלו ששכחו אצלי את התפילין, אבל את השיק אף אחד לא שכח, ואילו אתם שכחתם את השיק…

בשנים המאוחרות יותר היה ר’ שמואל דוד נוסע יחד עם חברו המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס, לאסוף כספים בעבור כמה מטרות: ‘קופת רבינו’, הפצת שיחותיו של הרבי, הפצת המעיינות ובעבור יהודי רוסיה. הופעתם של שני החסידים הגדולים הללו יחדיו הייתה עושה רושם גדול וגם התרומות היו בהתאם. פעם הגיעו שניהם בצוותא למשרדו של אחד הגבירים, אלא שהלה היה עסוק באותה שעה וביקש שימתינו לו. הם ישבו והמתינו, וכשהתארך הזמן, בהיותם שניהם יהודים באים בימים, נרדמו. בינתיים סיים הגביר את ענייניו והיה צריך לנסוע. כשרצה לדבר עמם, מצא אותם ישנים. הוא יצא לדרכו והשאיר עבורם אצל המזכירה שיק מכובד לצדקה. כשהתעוררו וקיבלו את השיק, אמר ר’ מענדל לר’ שמואל דוד: נו, לאן עוד נלך “חאפן א דרעמל” (= לחטוף תנומה)…

ר’ שמואל דוד נהג להיות כל שנה בתשרי אצל הרבי הריי”צ. הוא שאל את הרבי האם הוא יכול לבוא, והתשובה שקיבל הייתה (בדרך כלל) שזה תלוי בהסכמת זוגתו. כיוון שהיא תמיד הסכימה, היה יכול תמיד לבוא. היה יוצא מביתו באלול וחוזר בערב י”ט כסלו. בתשרי של שנת תש”ט קיבל, כרגיל, את הרשות מהרבי הריי”צ, ובא לרבי לתשרי, אולם הרבי מה”מ, תמה על כך שעוזב את ביתו לכל כך הרבה זמן, ואמר לו שאילו היה הדבר תלוי בו, הוא היה צריך להימצא בביתו. כיוון שהייתה לו הסכמה מהרבי הריי”צ להישאר, והרי הרבי שליט”א לא קיבל עדיין את הנשיאות, לפיכך הרשה לעצמו ר’ שמואל דוד להישאר בכל זאת אצל הרבי הריי”צ בתשרי. 

אחרי יו”ד שבט תש”י, כשהרבי קיבל את הנשיאות והגיע חודש תשרי, חשש ר’ שמואל דוד שמא אסור לו להישאר בתשרי אחרי מה שהרבי אמר לו אז. הוא התייעץ על כך עם המשפיע הרה”ח ר’ שמואל לויטין. נענה ר’ שמואל ואמר לו: אם הרבי רואה אותך ואינו אומר לך מאומה, יכול אתה להישאר. כך אמנם עשה. כך היה בתשרי תשי”א, לפני קבלת הנשיאות הרשמית. 

בתשרי תשי”ב, אחרי יום הכיפורים, פנה אליו הרבי ואמר: “הרי סיכמנו משהו…” או אז כבר לא הייתה לו ברירה ונאלץ לחזור לחג הסוכות לביתו בלוס אנג’לס. בשמחת תורה רקד כדרך החסידים בבית הכנסת המקומי, אולם בעלי-הבתים המקומיים הלכו כולם הביתה עשר דקות אחרי גמר התפילה, בעוד הוא נשאר לבדו, כשאין לו עם מי לרקוד ועם מי להתוועד. כשראה כי גם אחרון המתפללים, שנשאר עוד קצת בבית הכנסת יותר מחבריו, עומד ללכת – ביקש ממנו בתחנונים שיישאר עמו. הלה טען שעליו לחזור הביתה כי אשתו מחכה לו. אולם, הוסיף אותו יהודי, אם יבטיח לו ר’ שמואל דוד בן זכר – היו לו כבר שלוש בנות והוא רצה מאד בבן זכר – יסכים להישאר עמו. ר’ שמואל דוד ניסה להתווכח, וטען שאינו ‘רבי’ ואינו יכול להבטיח כזה דבר. אך הלה התעקש ואמר לו שזהו התנאי היחיד שבגללו יסכים להישאר. כשראה ר’ שמואל דוד כי אין לו בררה, ומכיוון שלהישאר בשמחת תורה לבדו בבית הכנסת מאד לא רצה – הבטיח לו הבטחה כזו. בחודשים הבאים נכנסה אשתו של אותו יהודי להריון, ובפורים הוא בא לביתנו להזכיר לר’ שמואל דוד על הבטחתו. לבסוף נולד אכן בן זכר. 

מספר בנו ר’ יוסף יצחק: שאלתי אותו, אבא, איך העזת לקחת על עצמך הבטחה כזו? בתחילה התחמק ולא רצה לענות, אך לבסוף אמר: כשיהודי רוצה לעשות מצווה ואי אפשר באופן אחר, נותנים לו כוחות מלמעלה…

לא כמו במצרים – יותר מכך

כיוון שמשיח הוא סיום והשלמת הכוונה האלוקית של דירה לו יתברך בתחתונים, דירה שצריכה להיעשות על ידי התחתונים ובעבודה של ‘אתכפיא’ ו’אתהפכא’ השייכת למציאותם התחתונה – לפיכך צריכים הדברים אצל משיח לבוא דווקא מלמטה, מהתחתונים עצמם, “בכח עצמו”. אחד העניינים העיקריים בזה, שאצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים – אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”. 

לכל לראש אכן נדרשת מאתנו בשעה זו עבודה זו, כמו אצל משה רבינו, להאמין ללא פקפוק במשה רבינו של דורנו, ללכת אחריו ולקיים את הוראותיו בכל התוקף בלי להתפעל מהעולם. וגם זו עבודה קשה ודורשת מאמץ גדול ועצום: משה רבינו בא לעם אחרי כל כך הרבה שנות שעבוד ומכריז “פקד פקדתי”, “הגיע זמן גאולתכם”. והפסוק מספר “ויעש האותות לעיני העם. ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה’ את עמו, ויקדו וישתחוו…” אלא, מספרים חז”ל (במדרש רבה במקום, הובא גם ברמב”ן, ב”מעם לועז” ועוד) שבדיוק אז, כשמשה רבינו מכריז על הגאולה, השעבוד הלך והתעצם – ודווקא אז משה רבינו נעלם מהשטח. הוא הלך שוב לארץ מדין למשך כמה חודשים (ישנן דעות שונות במדרש כמה זמן זה היה: יש אומרים שלושה חודשים. יש אומרים ששה חודשים. ויש אומרים שנה וחצי), ומשאיר את ישראל במצב בלתי מובן כאשר כל מה שהאמינו מתנפץ לכאורה לסלע המציאות בשטח.

למה קורה כל זה, אומרים חז”ל – “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”. כדי לצאת ממצרים היו בני ישראל זקוקים שתהיה בידם זכות האמונה. ומתי מתגלית האמונה – לא כאשר רואים ומבינים ומרגישים שהכל הולך לפי התוכנית האלוקית. אז לא זקוקים דווקא לאמונה, ואז אין האמונה מתגלית כל כך, שהרי הכל מובן בשכל מורגש בלב ונראה בשטח. 

כך הוא המצב היום: “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”. כאשר הרבי מלך המשיח מכריז ומודיע שנמצאים אנו “בשעה שמלך המשיח בא והוא משמיע ואומר להם לישראל הגיע זמן גאולתכם”. הוא מצווה עלינו להכריז ולפרסם בכל מקום ולכל אחד שהקב”ה אומר זאת על ידי עבדיו הנביאים. והרבי אף נותן לדברים תוקף הלכתי של נבואה לטובה ששום דבר לא יוכל לעכב בעדה. תוך שהוא מאריך להסביר שנשיא דורנו – “כ”ק מו”ח אדמו”ר, ונמשך בדור שאחריו על ידי תלמידיו” – הוא נביא על פי גדרי ההלכה ברמב”ם. ועל פי זה אומר הרבי את הנבואה “שצריך להכריז ולפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו והקב”ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור, שיהיה ה”שופטיך” ו”יועציך” ונביא הדור … עד הנבואה העיקרית – הנבואה [“לא (רק) בתור חכם ושופט אלא בתור נביא, שזהו בוודאות”] ש”לאלתר לגאולה” ותיכף ומיד ממש “הנה זה (משיח) בא”. “וביחד עם זכות זו, יש לכל אחד מאנשי דורנו האחריות לקבל על עצמו את ה”שופטיך” ו”יועציך” ולציית להוראות ועצות טובות שלו”.

הרבי מראה לנו ריבוי אותות ומופתים שקורים בעולם כעדות לכך שאנו נמצאים בזמן של נפלאות הגאולה – פירוק המשטר בברית המועצות ממשטר של כפירה למשטר שמכריז על אמונה בה’, יציאת היהודים משם והאפשרות להקים שם בתי ספר ובתי כנסת וחיים יהודיים תוססים, פירוק הנשק והפסק המלחמה הקרה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי, הניסים הגדולים במלחמת המפרץ ועוד. 

ומאידך פתאום נראה שהכל הולך הפוך ומשה רבינו לא נראה בשטח, ועד שישנם האומרים ח”ו (כפי שאמרו לפני חטא העגל) “כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו” – דווקא בתקופה זו נדרשת מאתנו ביתר שאת האמונה הפשוטה והמוחלטת בדברי ה’ ומשה עבדו, ללכת אחריו ולהאמין בו ובדבר ה’ אשר בפיו, שהרי כבר נודע לנו בוודאות כי דבר ה’ בפיו ושכינה מדברת מתוך גרונו.

וכשם שאז “בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”, כך בדיוק היום, “כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות”, בזכות האמונה ניגאל, אלא שהפעם האמונה לא מספיקה. כיוון שהקב”ה בחר ומינה את המלך המשיח, צריכים העם ליטול יוזמה, מלמטה למעלה, לבוא אל המלך המשיח ולבקש ממנו שיבוא וימלוך עלינו. ובכך יפעלו הם דווקא, אנו, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

כדברי הרבי שליט”א (סוף שיחת ש”פ משפטים תנש”א) “והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר היה, כמו שכתוב “מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו”. צריכה רק להיות קבלת מלכותו על ידי העם וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי – בגאולה האמיתית והשלימה”. 

וכמו שכתוב (הושע ג, ה ובמצודות שם)  “אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” – “וגם יבקשו את מלך המשיח הבא מזרע דוד, ומעמו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בהם”. שבני ישראל יבקשו מן המלך המשיח שימלוך עליהם, ובכך יפעלו הם דווקא, התחתונים מצד עצמם, את התגלותו בעולם כמלך המשיח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה. 

ועוד נאמר (הושע ב, ב ובמצודות שם) “ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו ושמו להם ראש אחד” – “זהו מלך המשיח”. היינו שהם, בני ישראל, התחתונים מצד עצמם, ישימו ויקבלו על עצמם את המלך המשיח, “ראש אחד”. 

אצל משיח לא די רק להאמין בו וללכת אחריו כמו אצל משה רבינו לקראת הגאולה ממצרים – אלא צריכה להיות דווקא קבלת מלכותו על ידי העם, מלמטה למעלה, ובקשת והכתרת העם בהכרזת “יחי המלך”, כפי שהרבי מבאר ומפרט יותר את הדברים בשיחת ב’ ניסן תשמ”ח.

“עד מתי” ו”יחי המלך”

כאן ישנה נקודה חשובה, שכמדומה לא שמים לב אליה מספיק.

הרבי מבאר כאן שעיקר הסיבה ש”מרעישים” (מי מרעיש? – הרבי עצמו!) על “עד מתי” – היא לא רק בגלל שצריכים לבקש שמשיח יבוא בפועל ממש (זה עדיין לא מספיק סיבה לזה שמרעישים), אלא בעיקר משום שה”עד מתי” כולל בתוכו את הכרזת “יחי המלך” בנוגע למלך המשיח.

נשאלת מיד השאלה, אם העיקר הוא בגלל “יחי המלך”, מדוע הרבי מדבר כל כך הרבה על “עד מתי” ורק פעמים ספורות על “יחי המלך”?

התשובה לכאורה פשוטה על פי הנ”ל: הרבי עצמו אינו מדבר כל כך הרבה על הכרזת “יחי המלך” הנוגעת כל כך להתגלותו של משיח – משום שענין זה צריך לבוא לא מהמלך, אלא דווקא מלמטה, מהעם. שהרי זהו כל תוכנה של הכרזת “יחי המלך”, שהעם מקבל עליו את המלך למלך.

[ולכן גם מובן ופשוט שבהכרזה זו נוגע ונחוץ לדעת מיהו אותו מלך אותו אנו מקבלים – כי בלי זה אין כלל משמעות להכרזה שאנו מקבלים מלכותו של מי שאיננו יודעים מי הוא. ולכן אמנם בכל הפעמים בתנ”ך שמדובר על הכרזת “יחי המלך” מפורש שמו של המלך אליו קוראים “יחי המלך”].

ובכל זאת הרבי אומר לנו לפחות פעמים ספורות שהדבר חשוב וחיוני ומוכרח – כי אילולא זאת לא היינו יודעים שאכן הדבר מוטל עלינו ונדרש מאתנו. ועל דרך מאמר רבותינו ז”ל שהקב”ה אומר לישראל “אמרו לפניי מלכיות כדי שתמליכוני עליכם”.

אבל תוך כדי כך מוסיף הרבי ואומר כאן דבר נפלא – דעו לכם שכל מה שאני מרעיש כל כך הרבה אודות ההכרח לצעוק “עד מתי”, שהיא הזעקה והבקשה מהקב”ה על הגאולה, זהו משום שנחוצה הבקשה והדרישה כביכול מן המלך המשיח עצמו שאנו מקבלים עלינו את מלכותו ומבקשים ותובעים שיבוא ויגאלנו. אך כיוון שזה צריך לבוא מכם ולא ממני, לכן אני מדבר בעיקר על הבקשה מהקב”ה “עד מתי” – אך דעו לכם שזהו בעיקר כדי שתבינו את גודל החשיבות וההכרח בבקשת והכרזת “יחי המלך”! וממילא מובן שעיקר ההדגשה אצלנו צריכה להיות דווקא על הכרזת “יחי המלך”. וזוהי עיקר התביעה והדרישה מאתנו “עשו כל אשר ביכולתכם” – מה שאני כביכול אינני יכול לעשות, משום שזה צריך לבוא דווקא מכם.

ולא רק “יחי המלך” סתם – אף כי פשוט וברור לכולם למי הכוונה, אבל ב”בניין המלכות” נוגע במיוחד לפרש ולהדגיש זאת בדיבור מפורש ומפורט דווקא, “מראה באצבעו ואומר זה”, במפורש ובהדגשה – “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.