השמחה שעליה אנו מצווים ובה אנו מרבים, נובעת דווקא מתוך האמת הפנימית, השמחה על עצ

השמחה שעליה אנו מצווים ובה אנו מרבים, נובעת דווקא מתוך האמת הפנימית, השמחה על עצם היותנו קשורים לה’ ולמשה עבדו, ועל היותנו בזמן ומצב של גאולה.

משנכנס אדר מרבין בשמחה - אולי זו אינה הפתיחה המקורית ביותר שניתן למצוא, למאמר או לגליון כולו, אך את המקוריות צריך לשמור לשמחה עצמה, שהיא המצווה המיוחדת לחודש. להיות בשמחה זו היא מצוה תמידית, שאינה מוגבלת לחודש אחד או שניים בשנה, וכידוע, אשר שמחה, על ידי הבחנת הטוב והמשמח שבכל דבר, נחשבת בעיני החסידים למצווה דאורייתא. ובכל זאת, כאשר מגיע חודש אדר הרי נצטווינו להרבות בשמחה, ולכן צריך לחפש את הדרכים להרבות ולהוסיף על השמחה הקיימת.

התבוננות במושג “שמחה”, על פי תורת החסידות ובמיוחד לאור תורתו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א, תמחיש לנו את המשמעות הפנימית והמיוחדת של השמחה בכלל, ושל השמחה בדורנו בפרט. ישנם חוגים בהם חודש אדר הוא חודש בו שוררת אוירה של ‘התפרקות’ מסוימת ויש להזהיר מפני גלישה למחוזות בלתי רצויים. תחושה כזו נובעת מכך כי השמחה נתפסת כתנועת נפש לפיה יש לשכוח ממה שקורה בחיי היום יום, מהקשיים והצרות, ורק כך אפשר לשמוח. וכשנמצאים בתנועה של לצאת מהגבולות, מהמוכר והרגיל, לא תמיד יודעים היכן לעצור.

אולם כולנו יודעים שחודש אדר רחוק מלהיות חודש של התפרקות, זהו חודש נעלה ורציני ביותר, גם השמחה של פורים, מבטאת עליה אל מעל למוכר ולידוע, ולא בריחה ממנו. “עד דלא ידע” לא משום שאיננו רוצים לדעת, אלא משום שנדרש להתחבר אל מה שלמעלה מהדעת.

לכן מדגישים בחודש אדר את מעלתו - החודש שבו מתגלה מעלת עם ישראל, ובעיקר הקשר העצמי עם בורא העולם, באמצעות משה רבינו “נולד מושיען של ישראל”, באמצעות משה ומרדכי שבדור. ימי הפורים עצמם מנוצלים לענייני החסידות העמוקים ביותר, ביחד עם מילוי שליחותו של הרבי, מרדכי שבדור, זיכוי עם ישראל במצוות החג.

השמחה, אינה תנועה של התפרקות חלילה, אלא עבודה חשובה ויסודית. “ישמח ישראל בעושיו”, כדי לשמוח איננו שוכחים ומתנתקים, אלא דווקא זוכרים ומעמיקים באמת, בשמחת ה’ שהיא שמחתנו. ובדורנו - השמחה היא דווקא בגלל הזמן ובגלל המצב - זמן ומצב של הגאולה השלימה, אותה יש לחיות, לראות ולהרגיש.

זוהי למעשה העבודה שלנו כעת - זמן השיא של ימות המשיח. עצם ההכרזה של הרבי על תקופה כזו, צריכה להביא אותנו לרמה כזו של שמחה ובטחון, שכל עניין בלתי רצוי יתבטל, ויחלוף כאילו לא היה.

גם אם קורה לעיתים שהשמחה מוציאה את המקטרג (החיצוני, הרחוק, הקרוב וגם הפנימי) מדעתו. על מה יש להיות כל כך שמח? האם אינך מבין את חומרת ורצינות המצב, ולשמחה מה זאת עושה? אין לנו אלא דברי בן עמרם. השמחה היא גדולה ועצומה, ובעיקר - היא אמתית ונכונה. כל העניינים הבלתי רצויים, אמנם נראים מפחידים, אך כאשר אנו ממשיכים בעבודה, מקיימים את השליחות האחרונה והיחידה, הרי שהם בטלים בששים, ואולי אף במאה או באלף.

כאשר מתבוננים קצת מסביב, רואים דבר נפלא. ככל שהאדם קשור יותר אל הרבי, כך הוא שמח יותר. שמחה אמיתית, שמחה פנימית הנכרת גם כלפי חוץ. שמחה כזו אשר מוסיפה חיות בכל עניין חיובי, ולכן כל מי שקשור לרבי, הוא מלא חיוניות, יוזם כל העת רעיונות חדשים, וחי את ימות המשיח.

זוהי אבן הבוחן שלנו, כל החסידים. ככל שאנו מאמינים ומפנימים יותר את תפקידנו, את השליחות המוטלת עלינו, ובעיקר את בשורת הגאולה - כך אנו שמחים יותר, שהרי רק בגלל הקשר עם נשיא הדור, הזכות לקיים את הוראותיו - רק בשל כך ראוי לנו להרבות בשמחה, עד בלי די, עד דלא ידע.

מחכים ובטוחים כי מזלו של החודש הקרוב יהיה המזל הבריא, שיכפר על כל העניינים הבלתי רצויים, אנו מחכים ומתכוננים לשמחה האמיתית של העולם כולו, בהתגלות הרבי מה”מ, ואז ישירו כולם, בלי הבדל השקפה או השתייכות, ניגון של שמחה:

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!