לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

מובן שמה שהקב״ה דורש מכל יהודי, איש או אשה, הרי זה לגמרי במסגרת כוחותיו ואפשרויותיו לבצע. אבל בד בבד דורש הקב״ה שכל אחד ואחת ינצל את כוחותיהם בכל מלוא המדה  

לע”נ הרב רחמים ב”ר יואב אנטיאן ע”ה

  מכתב כללי מכ״ק אדמו״ר מלך המשיח שליט״א. תרגום מאידיש

ב״ה, בימים שבין יו״ד וט״ו בשבט, ראש השנה לאילנות, ה׳תשמ״ז. ברוקלין, נ. י.

אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם, ה׳ עליהם יחיו

שלום וברכה!

בבואנו מיום יו״ד שבט, יום ההילולא של כ״ק מו״ח אדמו”ר, עדיין ״חי״ בזכרון הענין של נצחיות הנפש בכלל, ובפרט נצחיות נפשו של נשיא בישראל ואשר כל חייו בעולם הזה היו קשורים וחדורים בנצחיות התורה והמצוות, וביחוד, כיוון שבעל ההילולא הקים דור, ודורי דורות, של תלמידים וממשיכים ההולכים בדרכיו,

ובמיוחד כאשר המטרה העיקרית של עבודתו ופעילותו היתה הפצת התורה (הנגלית והפנימית) והמצוות בחוגים הרחבים ביותר של יהודים בכל מקום, עד שהדבר יקיף את כל יהודי ואת כלל היהודים, בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו, בלי יוצא מן הכלל, ואדרבה: ״כולנו כאחד״, ובאופן של ״עמדו הכן כולכם״ ולומר לה׳: ״נעשה ונשמע״ — את כל המצוות ואת כל התורה כולה, לנצח.

לפיכך, מופנית ההצעה והבקשה הכפולה דלהלן לכל אחד ואחת, יהודים בכל מקום שהם, ובהקדמה:

כל שנה, ומשנה לשנה, ביום הילולא, צריכים להיות, ונהיים, כל עניני בעל ההילולא, לא רק נמשכים, כי אם, ובעיקר, מתחדשים ביתר שאת וביתר עוז, כפי שצריכים להיות כל עניני הטוב והקדושה, כפי ההוראה ״מעלין בקודש״, ובפרט בענינים כלליים ועיקריים.

ההתחדשות היא גם בענינים שכבר היו מקודם, אלא שלפני כן לא היה הענין דבר עיקרי, או לא באותה הדגשה כפי שהיא מתבטאת באופן המחודש. וממילא מעוררת ההתחדשות, אצל אנשים בכלל, ואצל יהודים בפרט, כוחות רעננים, המתבטאים גם במעשה בפועל, והרי ״המעשה הוא העיקר״. כך נעשים הענינים המחודשים (גם אם אינם חדשים) ״כחדשים״, ועד לכדי התחדשות העושה אותם ״חדשים״ ממש.

•     •     •

טבע האדם, כפי שברא אותו הקב״ה, הוא שתופעה יום–יומית, או אפילו תופעה שאינה תכופה אלא שהיא באה יחד עם, או בתוך ענינים אחרים, ולא כדבר עיקרי — הרי אין היא מעוררת תשומת לב מיוחדת, גם אם הענין כשלעצמו יהיה חשוב ככל שיהיה.

שונה הדבר כאשר הדבר מופיע כדבר עיקרי, ובתוספת הדגשה מתאימה, שאז ההתייחסות אליו וההיענות הם באופן אחר לגמרי.

ובנוגע אלינו — ענין שכבר דובר עליו בעבר, אבל לא במלוא ההדגשה הנדרשת כשמדובר בדבר עיקרי בחיי יום יום:

לעשות כל בית יהודי ל״מקדש מעט״, כפי שהדבר רמוז בציוויו והבטחתו של הקב״ה: ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״, כהדגשת חכמינו ז״ל שלא נאמר ״ושכנתי בתוכו״ (לשון יחיד: במקדש), אלא ״בתוכם״ (לשון רבים) — בכל אחד ואחת, ב״לבבך״, ״נפשך״, ״מאודך–ממונך״, בכל בית יהודי.

במלים פשוטות: באים לבטא במלוא ההדגשה כי יש לעשות את הענין של ״ושכנתי בתוכם״ — לדבר עיקרי, ולהתמסר לכך בפועל בהשתדלות הגדולה ביותר, במחשבה דיבור ומעשה, לשם הבאת הדבר להגשמה מעשית במדה המלאה ביותר.

ביתר בהירות ויתר פירוט: ה״מקדש מעט״ — ״ושכנתי בתוכם״ — בלבו של כל יהודי ובכל בית יהודי, יהוו השתקפות ובבואה, כביכול, של המקדש הכללי, שכלל בתוכו, ושימש בזה מקור לכל העולם, את כל שלושת העמודים שעליהם העולם עומד: תורה, עבודה וגמילות חסדים.

תורה — מודגשת בפרט הראשון של ״ועשו לי מקדש״ — בהציווי: ״ועשו ארון וגו׳ ונתת אל הארון את העדות״ (התורה) — בקודש הקדשים של המשכן והמקדש,

ותיכף לאחר שהושלמה התורה (שבכתב) — בא הציווי והקיום של: ״ושמתם אותו (את ספר התורה) מצד ארון ברית ה׳״ — בקודש הקדשים.

עבודה — ״ביתי בית תפלה יקרא״ ו״זה שער השמים״, כל התפילות מכוונות ועולות דרך בית המקדש (וקודש הקדשים).

והרי ״ועשו לי מקדש״ בכלל הוא שיהא ״בית לה׳ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות״, כפי שמסביר הרמב״ם, והכוונה והתוכן הפנימי של הקרבן הוא — ״אדם כי יקריב מכם קרבן לה’״, להתקרב אל ה׳, עד לידי הקרבת חלבו ודמו, תפלה במסירת הרצון והנפש.

גמילות חסדים — כפי הציווי הפרטי שמיד לאחר ״ועשו ארון״ (ופרטיו): ״ועשית שולחן גו׳ ונתת על השולחן לחם״, שבית המקדש היה המקום שממנו השפיע הקב״ה את כל חסדיו מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, בשביל העולם בכלל ובשביל בני ישראל במיוחד.

•     •     •

בכל האמור קיים ציוויו של ה׳: ״והלכת בדרכיו״, כשם שה׳ גומל חסדים, כך, כביכול, תהיה אתה גומל חסדים וכו׳. ה״מקדש מעט״ שבכל בית יהודי צריך לגלם בתוכו את כל שלושת העמודים האמורים:

תורה: — ״בית שמגדלין בו תורה״, בית שבו לומדים תורה בקביעות, ובאופן של ״מגדלין״, גדלות בכמות ובאיכות, כולל גם שהבית יהיה ״בית מלא ספרים״, שהספרים לא ישארו על המדף או בארון, אלא שכל הבית יהיה ממולא ב(תוכנם של) הספרים.

תפלה: — ״בית שמגדלין בו תפלה״, החל מפתיחת היום ב״מודה אני לפניך מלך״ ועד ל״השכיבנו אבינו לשלום״ בקריאת שמע שעל המטה.

התפלה היא בצבור בבית הכנסת, אבל מיד שיתעורר משנתו על מטתו — יקום ויאמר: מודה אני וכו’, והיום מסתיים בקריאת–שמע שעל המטה, וביניהם כמה ‘תפלות וברכות, ברכות לפני המזון ולאחרי המזון וכו’.

גמילות חסדים: — נוסף לקופת הצדקה שבבית, הרי זה בית שמקיימים בו הכנסת אורחים, גמילות חסדים בנפשו בגופו ובממונו ליחידים ולכלל, תמיכת והחזקת מוסדות תורה, בתי כנסיות לתפלה, ומוסדות צדקה וחסד וכו’.

בית כזה — ״מקדש מעט״ — נמשל, כביכול, ל״מקדש אד׳ כוננו ידיך״ (בפרשת השבוע), הקשור בפסוק הבא מיד לאחריו: ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״,

זהו בית ש״מודה אני לפניך מלך״ חודר בכל עניני הבית ומהווה נקודת מוקד יסודית להנהגת הבית ובני הבית של כל היום, ״לעולם ועד״.

ודאי ישנם כל שלושת הענינים האמורים — תורה, תפלה וצדקה — בבתי היהודיים, אך אין הדבר דומה למצב שבו עושים אותם לעיקר ויסוד של כל עניני הבית.

ומאחר שהקב״ה דורש מן האדם לעשות לפי כוחו — מובן שמה שהקב״ה דורש מכל יהודי, איש או אשה, הרי זה לגמרי במסגרת כוחותיו ואפשרויותיו לבצע. אבל בד בבד דורש הקב״ה שכל אחד ואחת ינצל את כוחותיהם בכל מלוא המדה. בפרט ע״פ המאמר הידוע שלא ברא הקב״ה בעולמו דבר אחד לבטלה (כלומר, מיותר ובלתי ניתן לניצול), והוא מצפה לפיכך שהכוחות אשר הוא מעניק ינוצלו במלוא המדה.

בכך נכללים גם הכוחות שהקב״ה מעניק ליהודי לקיים את הציווי ״להעלות בקודש״ — לא להסתפק במצב שבהווה, יהיה טוב ככל שיהיה, כי אם ללכת ״מחיל אל חיל״, לעלות ולהתעלות יותר ויותר, מזמן לזמן ומיום ליום, בכל הענינים של טוב וקדושה.

•     •     •

וכאן גם הקשר לראש השנה לאילנות, הלקח ממנו:

התורה אומרת ״כי האדם עץ השדה״, האדם נמשל לאילן. סימן לעץ חי הוא, שהוא צומח כל העת, ותכליתו של כל עץ היא להוציא פירות טובים ופירי פירות, רבים יותר ככל האפשר וטובים יותר ככל האפשר.

נדרש מיהודי שיפעל באופן של צמיחה מתמדת, מוסיף והולד בכל עניני טוב, המתבטאים וקשורים בשלושת העמודים, תורה, תפלה וגמילות חסדים (מצוות),

וכיוון שכל הענינים האלה קשורים עם הקב״ה, אין סוף ברוך הוא, הרי ממילא גם הם אין–סופיים, ותמיד יש מקום להוסיף בהם,

וגם להוספה ולעליה העניק הקב״ה את כל הכוחות הנחוצים, כאמור, ויותר מכך: לעשות ולפעול בכל האמור בשמחה ובטוב לבב.

•     •     •

ויהי רצון, שכל אחד ואחת יצליחו בכל האמור, שעל ידי כך יחישו עוד יותר את בנין בית המקדש, הרמוז בפסוק “מקדש אד׳ כוננו ידיך”, בביאת משיח צדקנו, כאשר יקויים ״ה׳ ימלוך לעולם ועד״,

ויקויימו במלואם היעודים: רצית השם ארצך, ארצנו תתן יבולה, לשכון כבוד בארצנו, משום שיקויים: הראנו ה׳ חסדך, וישעך תתן לנו (חסדך שלך וישעך שלך), ובאופן של ״הראנו״, ״וראו כל בשר״ — לעיני בשר ממש.

בכבוד ובברכה ובברכת הצלחה בכל האמור

מנחם שניאורסאהן