טענת מרדכי מול טענת המן

בימים אלו שלפני חג הפורים, עלינו להתבונן ולדקדק בדברים ששמענו מפי הרבי מלך המשיח בשנת תשנ”ב בקשר לחג הפורים, ולמצוא בהם הוראות להנהגה שלנו היום. כמה נפלא הדבר, שהרי פורים תשנ”ב היה אחרי ז”ך אדר ראשון, והרבי כביכול הקדים ואמר את שיחת פורים תשנ”ב כבר בשבת שאחרי חנוכה (ש”פ ויגש)!

את הסיפור דלהלן שמעתי בזמנו מבעל המעשה, הרה”ח ר’ יעקב גאנזבורג: היה זה באחד מימי הפורים ברוסיה, בזמנים הקשים, כאשר המשטרה והבולשת רדפו באופן מיוחד את ה”שניאורסונים” - רבים נאסרו, רבים נשלחו לארץ גזירה ורבים נוספים נעלמו עקבותיהם ולא נודע מה עלה בגורלם. הנותרים חיו בפחד וחשש תמידי, כשאף אחד לא יודע מתי יגיע תורו. על אף כל הרדיפות וההתחקות אחרי החסידים, כאשר כל התאספות עלולה לגרום מיד למאסר בעוון “התקהלות בלתי חוקית”, לא הפסיקו החסידים אף ליום אחד את הפעילות היהודית, ארגנו מניינים לתפילה, שיעורי תורה, וביומי דפגרא כמובן התוועדויות חסידיות.

[במאמר מוסגר יש להעיר ממה שמספר החסיד הרב שמרי’ ששונקין, רבה של העיר באטום,  בספרו “זכרונותי”: היו רבים שהעירו לנו, החסידים, על המסירות נפש הלזו, שהיא פשוט “הפקרות מוחלטת” וסיכון עצום של החיים ללא הצדקה. והללו הוסיפו והטעימו: מילא כאשר אתם מתכנסים בלית ברירה במסירות נפש לתפילה או ללימוד תורה, מסתכנים בגלל שמירת שבת, ובפרט עבור חינוך הילדים, לפחות הסיכון “כדאי” ומביא תועלת רבה ברוחניות. אבל מה טעם במסירות נפש כה גדולה עבור אותם התאספויות להתוועדויות בצוותא? האם בשעות כה קשות לא ניתן לוותר לזמן מה על ההתוועדויות עד יעבור זעם?! ובפרט בסגנון ההתוועדויות של אותם ימים, לפני ה”גזירה” על ה”משקה”, כאשר כמעט לא דיברו, אלא רק ניגנו ושרו הרבה, שתו הרבה “לחיים”, ומדי פעם בפעם מישהו שפך את לבו ללא הגבלות. ומסיים הרב ששונקין שם: אבל המציאות הוכיחה, שמתוך אלו שהשתתפו בהתוועדויות, כמעט כולם החזיקו מעמד, ועברו את כל הניסיונות שם כשהם נשארים בכל התוקף של היהדות והחסידות, ואילו אלו שלא השתתפו בהתוועדויות, כמעט כולם לא החזיקו מעמד, ולא עמדו בניסיונות הקשים שהיו שם. ומזה מובן עד כמה חשובה ההשתתפות בהתוועדות של חסידים].

שהינו אז, יחד עם עוד כמה וכמה חסידים, ביניהם המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס, בפרבר ליד מוסקבה. מכיוון שחסידים אנו, הרי לא יעלה על הדעת, ובפרט בפורים, שלא נשב להתוועדות בצוותא, יצאנו לדרך לאחד הבתים כדי להתוועד בצוותא בחג הפורים (כמדומני שהיה זה בבית בו שהה אז המשפיע הרה”ח ר’ ניסן נעמנוב).

באותה תקופה, ימי מלחמת העולם השניה, שררה אנדרלמוסיה גדולה ברחבי רוסיה. פעמים רבות היו שודדים וגזלנים מנצלים את המצב הפרוע ששרר במדינה כדי לשדוד ולגזול, ואף גרוע מזה, בלי לחשוש מאנשי החוק. המצב הגיע לידי כך שלפעמים הייתה סכנה ללכת ברחוב, שכן קבוצת בריונים עלולה כל רגע להתנפל ולעשות ככל העולה על רוחה, בלי שיהיה סיכוי להתלונן באיזה שהוא מקום. במיוחד “הצטיינו” בפעולות השוד אנשים שבאו משבטי הצוענים, שהיו גדולי גוף, ענקים בקומתם ונועזים וחזקים בכל מהותם. וכמו תמיד, היו תמיד היהודים הקרבנות הראשונים.

אבל אם כל הבולשת הרוסית האימתנית לא הצליחה לעצור את החסידים מלהתאסף יחדיו להתוועדות, וודאי שהחשש מפני שודדי דרכים לא הניע אותנו מלצאת לרחוב וללכת קבוצת חסידים יחדיו, כשבינינו גם המשפיע ר’ מענדל, להתוועדות.

באחת מקרנות הרחוב, כשהיינו כבר סמוכים למחוז חפצנו, התנפלה עלינו לפתע קבוצה של צוענים, כשבידם סכינים וגרזנים וכל כלי משחית. התחלנו לברוח לכל עבר, כאשר אנו מנסים לזעוק בקול גדול לעזרה, אבל לא כולם הצליחו לברוח. אותי תפס בכוח רב צועני ענק, ולחץ אותי בחוזקה עד שמעצם הלפיתה כמעט נשברו עצמותיי. באותו רגע, ארוך כנצח, היה נדמה לי כי זהו זה, ועומד אני בעוד רגע לעבור לעולם שכולו טוב.

הקריאות לעזרה היו אמורות לעורר את חברינו החסידים שיגיעו למקום ובכוחות מאוחדים נצליח להניס את הצוענים, אבל עד שתגיע העזרה יעברו עוד כמה דקות יקרות. מה גם שהיה זה מחזה לא נדיר כלל לראות ולשמוע ברחובות העיר חבורות שיכורים מתהוללים וצועקים. אם נוסיף לכך את העובדה שגם אצלנו פורים היום, עלולות לעבור עוד כמה דקות יקרות עד שחברינו יבחינו שהפעם מדובר על משהו רציני ביותר, ואז עלול כבר להיות מאוחר מדי.

כשראה ר’ מענדל, שהיה אז צעיר יחסית וחזק הרבה יותר ממני, כי אני לכוד בחוזקה בלפיתת ידו של הצועני, לא היסס לרגע. הוא מיהר להתנפל על אותו צועני ענק, שלא ציפה לכך, כשהוא חובט בו בחוזקה. השודד, מופתע ומרוגז גם יחד, הרפה לרגע את אחיזתו בי ומיהר לתפוס בחוזקה בר’ מענדל שהעז לפגוע בו בצורה כזו. אני מיהרתי לברוח, ור’ מענדל נלכד בידו של הצועני שכבר הניף את סכינו. ר’ מענדל אימץ את כל כוחו ונשך בחוזקה את ידו של השודד עד שהאצבע ניתקה ממקומה. הכאב היה כל כך חד, שהלה נבהל לרגע והרפה בו את אחיזתו. ר’ מענדל חיכה רק לזה ומיד השתחרר וזינק לתוך השלג העמוק. השודדים חיפשו אחריו בחמת זעם, כשהם מניפים את סכיניהם הלוך ושוב בתוך השלג (סימן מאותה תגרה נשאר בפניו של ר’ מענדל כל ימי חייו).

בינתיים החלה להגיע עזרה. הצוענים שראו כי לא כדאי להם להישאר בשטח, מיהרו להעלם כלעומת שבאו. כך הציל ר’ מענדל את חיי במסירות נפש, ללא חשבונות וללא חישובים.

טענת מרדכי מול טענת המן

אנו עומדים בערב חג הפורים, החג בו “חייב אינש לבסומי עד דלא ידע”, החג המסמל יותר מכל את ההתרוממות למעלה מעלה מכל החישובים והחשבונות, את מסירות הנפש המוחלטת ששום שיקול שכלי לא יוכל לה - עלינו להיזכר שוב ושוב, להתבונן ולדקדק בדברים ששמענו מפי הרבי שליט”א מלך המשיח בשנת תשנ”ב בקשר לחג הפורים, ולנסות למצוא בהם את ההוראות להנהגה שלנו היום. ונפלא הדבר, שהרי פורים תשנ”ב היה אחרי ז”ך אדר ראשון, והרבי כביכול הקדים ואמר את שיחת פורים תשנ”ב כבר בשבת שאחרי חנוכה (ש”פ ויגש)!

בשיחה זו מדבר הרבי על אודות שני הרצונות ההפכיים - רצון מרדכי לעומת רצון המן: מרדכי עניינו הוא “לא יכרע ולא ישתחווה” לענייני העולם, שיהודי לא יתחשב כלל וכלל עם כל מה שאומר ורוצה העולם. אצלו כל מה שאינו אלקות בגלוי אינו אלא “עבודה זרה”, “עבודה שזרה לו”. יש לו עניין אחד ויחיד וכל מה שאינו שייך לעבודה זו, גם אם בזמן אחר ובמצב אחר היה עניין זה אפילו עניין של קדושה ממש, הרי ברגע זה ובשעה זו זוהי “עבודה שזרה לו”. שכן תפקידנו כעת הוא אחד ויחיד, וכל סטיה הקלה ביותר מן הנקודה, היא “זרה לו”, לעיקר עניינו שהוטל עליו בשעה זו.

לעומתו טוען המן - ולא מדובר כאן על המן שהולך בבגדי רוצח עם חרב שלופה נוטפת דם, אלא דווקא על אותו המן המתעטף לו בקפוטה של משי, בהראותו את טלפיו כאומר  “ראו טהור אני”. בהצביעו על הייחוס הנכבד שלו, דרך סבו עמלק, שהוא ממש מן הגזע, מגזע אברהם ויצחק. הוא טוען בהתחסדות, בהביאו לשם כך ראיות ואסמכתות מן התורה - שצריך להתחשב בעולם. שאי אפשר “ללכת עם הראש בקיר” ולתת את המסר האלוקי כמות שהוא. חייבים להתפשר ולוותר, טוען המן, ולתת לעולם רק את מה שהוא מוכן לקבל, שאם לא כן עלולה להיווצר “שבירת הכלים” והעולם לא יקבל מאומה. והרי נצטווינו לפעול “באופן המתקבל” ו”בכלים דתיקון”.

“המן” טוען שחייבים להתחשב בעולם, ודורש מכולם לכרוע ולהשתחוות לו. גישה זו צריך לשלול בתכלית השלילה. “לתלות אותו על עץ גבוה חמישים אמה”, שער הנו”ן, שיידע שההנהגה היא למעלה מהשתלשלות לגמרי, בלי שום חישובים ובלי שום חשבונות.

ניגוד זה בין מרדכי ובין המן אינו רק בפועל ממש, בשטח, אלא בכל הגישה ובכל המהות: האם העיקר הוא רצון ה’, וכל מה שמחוץ לזה לא מעניין ולא קובע כלל. כי כל פזילה הצידה מן הנקודה אינה אלא “עבודה שזרה לו”, והוא לא יכרע ולא ישתחווה לה. או שהעיקר הוא (“כרצון המן רחמנא ליצלן”) ההתחשבות המירבית במה שמוכן העולם לשמוע, ובהתאם לזה יש להתאים את מה שאומרים לו.

באה התורה ואומרת שיכולים וצריכים לעשות “כרצון איש ואיש” - כרצון “איש יהודי” ויחד עם זה כרצון “איש צר ואויב”.

כי למרות שרצון המן מצד עצמו, להתחשב בעולם, הוא מושלל בתכלית, הרי אם משלבים את רצון מרדכי לתוך רצון המן, אזי פועלים את התכלית הרצויה. אם פועלים על פי רצון מרדכי ללא התחשבות כלל במה שאומר העולם, אך ביחד עם זה עושים הכל בדרך הטבע כדי להכניס את זה לתוך גדרי העולם, אזי גם רצון המן (ההתחשבות בדרכי הטבע) מהווה מכשיר לסייע ולהשלים את רצון מרדכי. עד שמגיעים למצב שאי אפשר כלל להבדיל ביניהם, “לא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי”, כי גם ה”ארור המן” הוא חלק ממילוי הכוונה והרצון של מרדכי, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים, בתוך ענייני וגדרי העולם.

לקשר יהודים למרדכי שבדור

זה הזמן לקשר עוד ועוד יהודים עם מרדכי היהודי שבדורנו. כשם שהתינוקות למדו עם מרדכי אודות דיני הקרבנות בבית המקדש בשיא הגלות, כך גם אנחנו צריכים בעת הזאת, רגע לפני התנוצצות האור הגדול של הגאולה, ללמוד ביתר שאת ענייני גאולה ומשיח.

“המן” צריך להבין שכל מציאותו אינה קיימת אלא כדי שגם אלו שמבינים רק בשפה שלו, בשפה ה”המנית”, גם הם יבינו ויכירו כי “ברוך מרדכי”. ואז גם “המן” (ולפחות “בני בניו”) משלים את הכוונה. אז אין חילוק בין “ארור המן” ל”ברוך מרדכי”, כי ישנה רק מציאות אחת ועניין אחד ונקודה אחת - שהכל הוא אלקות ואלקות הוא הכל.

זאת עושים על ידי שלא מתחשבים בשום “עבודה שזרה לו”, לדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות - קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש, ומנצלים את הכל, ואפילו את “רצון המן”, הרצון להתחשב בעולם, אך ורק למילוי אותה מטרה וכוונה אחת ויחידה, המתבטאת באותה קריאה והכרזה, המגלה את עצם מציאותו של משיח כמות שהיא, ומביאה גם את התגלותו בעולם בגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר -  יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.