במסגרת עבודתו של הרה”ח ר’ זלמן חאנין כמנהל קה”ת והוועד להפצת שיחות, זכה לאין–ספו

במסגרת עבודתו של הרה”ח ר’ זלמן חאנין כמנהל קה”ת והוועד להפצת שיחות, זכה לאין–ספור הוראות והדרכות מהרבי בענייני הדפסת ספרים והפצת המעיינות. בדרך כלל לקראת יומא דפגרא היה מקבל הוראה להדפיס בזריזות ספר כזה או אחר, אבל היו גם הוראות יוצאות דופן, שנותרו חתומות ועלומות עד עצם היום הזה >> לקראת ל”ג בעומר, חושף הרב חאנין כמה סודות מעבודתו בקודש

שנים רבות עוסק הרב זלמן חאנין בעבודת הקודש של הפצת המעיינות. בתחילה עסק רק בהפצת שיחותיו של הרבי, כמנהל הוועד להפצת שיחות; אולם במשך שנות הלמ”דים הטיל הרבי על חברי הוועד מידי פעם פרוייקטים נוספים של הדפסת ספרי חסידות, כמו רשימות הצמח–צדק על מגילת איכה (בשנת תש”ל), “כתר שם טוב” (בשנת תשל”ג), והאחריות על הדפסות התניא (בשנת תשל”ז); ובשנת תשל”ט, זכו חברי הוועד, שהרבי מינה אותם לנהל את כל הדפסות הספרים של קה”ת וכלשונו של הרבי במכתבו “על פי הוראתי להנהלת קה”ת, נמסר להם ההוצאה לאור”. כך זכה הרב חאנין להדפיס עשרות ומאות ספרי חסידות בהדרכת הרבי.

במהלך השנים התרגל לכך שלקראת כל יומא דפגרא חסידי, מתקבלת הוראתו הק’ של הרבי להוציא לאור ספר הקשור לבעל ההילולא וכדומה. וכפי שהרבי התבטא (כ’ חשון תשמ”ו) ש”הכל יודעים מכמה וכמה שנים (וכך שמענו מרבותינו נשיאינו) שכאשר מגיע “יום זכאי” הקשור עם נשיא, אזי מדפיסים מתורתו”. אך לעיתים היו הוראות יוצאות–דופן, שמיימיות, שפשרן לא הובן לרב חאנין עד עצם היום הזה.

לקראת ל”ג בעומר ניאות הרב חאנין לחשוף בפנינו כמה סיפורים מעבודתו בקודש, אך לפני כן מבקש להקדים את דבריו של הרבי לרב חדקוב בקשר להוראותיו אודות הוצאת הספרים, וכך אמר הרבי: “ישנם כמה מבצעים שנתנו משמים לגלות את הטעם לזה - כמו מבצע תפילין שפועל “וטרף זרוע אף קדקד” ומבצע מזוזה ששומרת בבית ובחוץ; המבצע של הדפסת ספרים, לעומת זאת, לא ניתן לגלות טעמו, אלא יש לנהוג כדברי המדרש – ”בכל עת יהיו בגדיך לבנים”, להיות מוכן תמיד לעשות את העבודה כאשר מתקבלת ההוראה, באם רק רוצים ליטול חלק בזכות נפלאה זו…”

כפי שהרבי אמר לרב חדקוב, “המבצע של הדפסת ספרים - לא ניתן לגלות טעמו”, היו הדפסות מיוחדות, שעד עתה לא נודע טעמן, והן סיפור שמיימי חתום ונעול, או כפי שהרה”ח ר’ זלמן דוכמאן היה מכנה “רבי’סקע זאכן”.

והיו גם קונטרסים בודדים שהרבי ביקש להדפיס בזריזות גדולה, בליווי הוראות מפורטות כלפי סוג הנייר וסוג הכריכה, ולבסוף לא הופצו לציבור הרחב… בזמנו ידעו אנשים ספורים על הקונטרסים הללו, וכיום נעלם זכרם לגמרי, ורק בארכיונו של הרב חאנין נותר עותק בודד לעדות זיכרון…

על קונטרסים אלה מספר הרב חאנין בכתבה שלפנינו:

הקונטרס שנגנז ונשרף

בחול המועד תשל”ח, ימים ספורים לפני התקף הלב הידוע של הרבי בליל שמיני עצרת, קיבלתי את הוראת הרבי לרכז את המכתבים הכללים שיצאו לאור לקראת החגים, ולהדפיסם בקונטרס מיוחד בשם “קונטרס מכתבי ברכה”. הרבי הורה להדפיס כ–3/4 אלף עותקים, ושיהיה מוכן לא יאוחר מהושענא רבה.

באופן חריג התייחס הרבי גם לנייר עליו יודפס הקונטרס, וביקש שאלך לסיטונאים המוכרים נייר לבתי הדפוס, ואבחר נייר מיוחד ומשובח. ובלשונו הק’: “א בעסערע און שענערע און חשוב’ע פאפיר, ניט ווי געוויינליכע פאפיר וואס מיר נוצן יום יום” [= נייר טוב, יפה וחשוב, לא כמו הניירות הרגילים בהם אנו משתמשים יום–יום].

כמו כן הורה הרבי שגם כריכת הקונטרס תהיה מעט יותר עבה מהרגיל, עם צבע יפה, ויכול להיות אפילו עם שני צבעים (דבר בלתי רגיל בקונטרסים).

הרבי הוסיף ואמר שהוא מוכן לבחור בעצמו את הנייר, ובלשונו הק’: “איך בין גרייט אויסקלייבן די פאפיר”!

נסעתי במהירות ללונג–איילנד, שם היו סוחרים שמכרו נייר בכמות סיטונאית, ולקחתי מספר דוגמאות של ניירות משובחים, הן עבור הקונטרס עצמו, והן עבור הכריכה. כאשר הגעתי חזרה ל–770, הכנסתי את הדוגמאות לרבי דרך המזכיר, וכעבור זמן קצר קיבלתי את הדוגמאות בהן בחר הרבי. נסעתי שוב ללונג–איינלד ורכשתי כמות מהנייר שהרבי בחר.

בינתיים הכינו חברי הוועד את הקונטרס בהתאם להוראותיו של הרבי, שיכלול את המכתבים כלליים לתשרי, וכן את הברכה בערב יום הכיפורים, והברכה בעת נתינת האתרוגים וכו’. בהתאם להוראת הרבי, שהכנת הקונטרס תיעשה בסודיות ובעיקר בזריזות - עסקו בכך חברי הוועד בעצמם בלי לספר לאף אחד, וברוך ה’ הצלחנו להדפיס כאלפיים עותקים עד הושענא רבא.

כאשר חזרתי מבית הדפוס, לאחר חלוקת ה’לקח’ של הושענא רבה, הכנסתי לרבי שלושה עותקים כפי שנהגתי תמיד, ושאלתי מה לעשות עם הקונטרסים. הרבי השיב שבינתיים יש להניח את הקונטרסים בצד, ולא להוציאם לציבור. אחסנו את הכל בארגזים במשרדי הוועד להפצת שיחות.

חשבנו אז, שמסתמא הרבי מעוניין לחלק לאורחים שהגיעו לתשרי, לפני נסיעתם חזרה, קונטרס עם המכתבים והברכות. אלא שאז אירע התקף הלב בעיצומו של חג שמיני עצרת, והרבי לא קיבל אף אחד ליחידות אחרי החגים, ולא חילק את הקונטרס.

משך זמן לאחר שהרבי חזר לאיתנו, שאלתי את הרבי מה לעשות עם הקונטרסים הללו, ותשובת קודשו הייתה: “מען זאל זיין אוועקלייגן אן א זייט ביז ווייטערדיקע הוראות” [= להניחם בצד עד להוראות הבאות].

אלפי החוברות נשארו איפוא במשרדי הוועד להפצת שיחות, שם נותרו במשך כמה שנים, עד שבמהלך השריפה הגדולה שהייתה במשרדי הוועד, בשנת תשמ”ג, נשרפו כל החוברות…

במשך שנים חשבתי שלמעשה חוץ מהעותקים שמסרתי בזמנו לרבי, לא נשארו עוד עותקים בעולם. עד שלאחרונה מצאתי כמה קונטרסים בודדים באמתחתי, והתעוררתי לכתוב על כך לעדות ולזכרון עולם…

הקונטרס המלכותי לביקור בגין

מסיפורו של קונטרס זה, נזכרתי בסיפורו של קונטרס “אהבת ישראל”, שאף אותו ביקש הרבי להדפיס על נייר יוקרתי, וכפי שיסופר להלן:

בשנת תשל”ז, ימים ספורים לפני בואו המתוקשר של ראש ממשלת ישראל דאז, מר מנחם בגין, ליחידות אצל הרבי - קיבלתי טלפון ממזכירו של הרבי, הרב יהודה לייב גרונר, שביקשני להגיע מייד למזכירות, שכן ברצונו להתייעץ עמי בעניין דחוף מאוד.

כאשר הגעתי, סיפר לי שמקודם היה בחדרו הק’ של הרבי, והרבי הורה לו להדפיס כ–30–50 עותקים של מהדורה מיוחדת מקונטרס “אהבת ישראל” (אותו הדפיס הרבי כמה חודשים קודם לכן). הרבי ביקש שהקונטרס יודפס באופן מיוחד, ונתן הוראות מדוייקות, אלא שהרבי הזכיר בין השאר כמה מושגים שלא היו מוכרים לו. הוא שיער שכנראה הרבי הזכיר מושגים אלו ברוסית, ומכיוון שאני מבין את הרוסית המדוברת בין אנ”ש, החל להקריא לי את הוראת הרבי מתוך הפתק שרשם לעצמו:

“מען זאל אפדרוקן א קונטרס בשם “אהבת ישראל” אויף ספעציעלע פאפיר, א שיינע פאפיר בגשמיות מיט א פראדנעם טאבל געמאכט פון בארכעט. דער קאליר זאל זיין בלוי א טונקעלר בלוי אדער א ביסל א ליכטיקער - עס מאכט ניט אויס, אבער זאל זיין אויף דיקערע פאפיר, מען זאל פילן אז דאס איז א טאבל, און דער טאבל זיין געמאכט (אפגעשטעמפלט) מיט גאלדענע אותיות אזוי ווי ספרים מיט הארטע טאוולען (דעם נוסח וועל איך דיר געבן שעפטער). און ארום דעם קונטרס אויפן רוקן מאכן א קיסטיטשקע וואס זאל רייך מאכן דעם ציור חיצוני”.

[שידפיסו קונטרס בשם “אהבת ישראל” על נייר מיוחד, נייר יפה בגשמיות, עם כריכה מכובדת, העשוייה מבד–קטיפה. הצבע שיהיה כחול - כחול כהה או קצת בהיר - לא משנה, אבל שיהיה על נייר עבה, שירגישו שזוהי כריכה, ושהכריכה תיעשה (הטבעה) עם אותיות זהב, כמו הספרים עם כריכה קשה (את הנוסח אתן לך מאוחר יותר), ומסביב לקונטרס, על השדרה, יעשו חוט קשירה דקורטיבי עם פרנזים, שיעשיר את הציור החיצוני].

הרב גרונר לא ידע מה זה “פראדנעם טאבל געמאכט פון בארכעט”, ומה זה “קיסטיטשקע”, ולאחר שהסברתי לו במה מדובר, ביקשני להשיג את החומרים הדרושים. באותן שנים הייתי עדיין ‘ירוק’ בענייני דפוס, וגם אני לא ידעתי היכן אפשר להשיג את סוג הנייר שהרבי ביקש.

צלצלתי איפוא לר’ רפאל גראס מבית הדפוס של האחים גראס, וביקשתי ממנו שיפנה אותי לכתובת הנכונה של סוחר המשווק ניירות מיוחדים כאלה.

הוא הביע נכונות לעזור, ומיד כאשר הגעתי לבית הדפוס שלו, נסע איתי לאחד הסוחרים הגדולים שעוסק בזה, והבאתי לרב גרונר כמה דוגמאות. לאחר שהכניסם לרבי, והרבי בחר את סוג הנייר לקונטרס עצמו וכן לעטיפה - גילה לו הרבי שהקונטרס הזה יודפס לכבוד ביקורו של מר מנחם בגין, ועליו הכריכה צריך לכתוב “הוצאה מיוחדת - שני במנחם אב תשל”ז”.

למרות שכאשר מדובר במספר קטן של עותקים, לא מדפיסים במכונת הדפוס הגדולות, אלא במכונת שכפול רגילות - הרי מכיוון שהרבי רצה שיהיה מלכותי, השפעתי על ר’ רפאל שידפיס את הקונטרס במכונות הדפוס האיכותיות, ואכן הקונטרס היה מכובד מאוד.

כאשר הבאתי את הקונטרסים ל–770, הרבי היה מאוד מרוצה, ואמר: “זייער שיין” [= מאוד יפה]! ונתן לרב גרונר קונטרס אחד למסור לי, באמרו: “דאס איז שכר טרחה” [= זהו שכר טרחה].

מכיוון שלא הייתי בחדרו של הרבי בעת ביקורו של מר בגין, אינני יודע מה בדיוק הרבי עשה עם הקונטרס. לאחרונה מצאתי אצלי את העותק היחיד שקיבלתי מהרבי, ושאלתי את הרב גרונר אם זכור לו מה היה עם זה, אך ממרחק השנים שחלפו נשמט הדבר מזכרונו.

‘עותק אספנות’ של לקוטי תורה

וכיוון שעלו בזכרוני דברי הימים ההם, נזכרתי בסיפור נוסף, שאירע בחורף תשד”מ:

בערך בחודש כסלו תשד”מ קיבלנו מהרבי הוראה להדפיס מחדש את הלקוטי–תורה, אך לפני כן להוסיף את המראי–מקומות החסרים, וכן לתקן את הדרוש תיקון ככל שהדבר יתאפשר. בנוגע להדפסה עצמה, הורה הרבי שנדפיס שתי מהדורות - אלף עותקים על נייר רגיל, ואלף עותקים על נייר בייבל משובח (זהו נייר דק, שלמרות דקותו - הוא מספיק אטום שלא יראו את הנדפס מעבר לדף. זהו נייר יקר יותר מהרגיל, ובדרך כלל משתמשים בו בהדפסת ספרים עם מאות עמודים).

הרה”ת ר’ אהרן חיטריק ע”ה, שהיה אחראי על הכנת תורת אדמו”ר הזקן לדפוס, החל להכין את הספר לדפוס, כולל התיקונים וכו’. מידי שבוע–שבועיים התעניין הרבי היכן אוחזים עם הלקוטי–תורה, והייתי צריך להכניס דו”ח מפורט מה נעשה וכו’.

כעבור כמה שבועות ביקש הרבי למסור לנו, שמכיון שבעוד זמן קצר מתחילים ללמוד את הפרשיות של לקוטי–תורה (מפרשת ויקרא ואילך), עלינו להזדרז לסיים את ההדפסה קודם לכן, “מען זאל קענען לערנען די חסידות’ע פרשה אין דעם דרוק פון לקו”ת” [= שיוכלו ללמוד את הפרשה החסידית בהדפסה הזאת של הלקוטי–תורה].

כידוע, ספר לקוטי–תורה הוא אחד הספרים החב”דיים הגדולים ביותר, הן במספר הדפים והן בפורמט הגדול. באותן שנים מכונות הדפוס לא היו משוכללות כמו בימינו, והדפסת ספר כזה הייתה אורכת זמן רב. כמובן שנלחצתי מאוד, כיוון שידעתי שהעבודה עוד רחוקה מקו הסיום…

בעוד הרב חיטריק עובד על התוכן, קידמתי ככל יכולתי את החלקים הטכניים של ההדפסה. הזמנתי את כמות הנייר הדרושה לשתי המהדורות, ועדכנתי את הדפוס מראש, שבעוד זמן קצר אגיע עם ספר גדול מאוד להדפסה, ואצטרך את זה באופן מיידי.

לאחר שעדכנתי את בעל–הבית, הוא נכנס למפעל הדפוס והודיע לעובדים בשמחה, שבעוד כמה ימים נקבל ספר להדפסה מהרבי, ושיהיו מוכנים להדפיס את העבודה בתוך שעות. הוא לא תיאר לעצמו באיזה גודל מדובר, וחשב שיוכל להדפיסו בתוך כמה שעות…

ברוך ה’ הרב חיטריק הספיק להכין את הספר בזריזות, ולאחר שהרבי הגיה את הפתח דבר, בו צויין שהדפסת המהדורה החדשה היא לפי הוראת הרבי וכו’ - נותרו לי עוד כמה ימים עד שיתחילו ללמוד את פרשת ויקרא, ועד אז כזכור הספר צריך להיות מוכן.

השתדלתי מאוד שהספר יגיע לרבי לפחות לפני שבת, וברוך ה’ שהצלחתי לכרוך כ–15 (אולי 20) ספרים לפני שבת, והבאתי אותם ל–770 בבוקרו של יום שישי, ערב שבת קודש.

כשהרבי הגיע ל–770 בשעה 10:15 בערך (אם זכרוני אינו מטעני), הייתי כבר ב–770 וכאשר ראיתי את הרבי נכנס לבניין, לקחתי שני ספרים ורצתי למסור את הספרים לרב גרונר, על מנת שימסרם לרבי תיכף ומיד, כדי לעשות לרבי נחת רוח כמה שיותר מוקדם.

כשנכנסתי ל–770, הרבי כבר היה בגן–עדן התחתון ועמד לפתוח את דלת חדרו הקדוש. הצלחתי למסור לרב גרונר את הספר רגע לפני שהרבי נכנס לחדרו, וכאשר הרבי שם לב לכך, הרבי הסתובב לעבר הרב גרונר ושאלו מה זה. הרב גרונר אמר לרבי שזוהי ההדפסה החדשה של הלקוטי–תורה, והגיש לרבי את הספרים.

בעודו עומד בפתח חדרו, חצי בפנים וחצי בחוץ, החל הרבי לדפדף בספר. הרבי לקח את הספר ממהדורת הבייבל, ומיד אמר לרב גרונר שיש כאן טעות והעמודים לא בסדר…

אני עדיין עמדתי מחוץ לגן–עדן התחתון, והרב גרונר העביר לי מייד את דברי הרבי. אמרתי לו שכרכתי רק כמה ספרים, ונתקן את זה מייד, ולאחר שבת קודש הספרים יהיו מוכנים.

הרבי שמע את דבריי, והגיב: “די ספרים וואס זיינען דא - זאלן אזוי בלייבן; און אויף די אנדערע זאל מען פאריכטן. און אין די דפוסי הלקו”ת זאל מען אנשרייבן . . ווייל דאס וועט ווערן א “קאלעקטארס איידעם” [= הספרים שישנם כאן - שיישארו כך; ואת האחרים יתקנו. ובדפוסי הלקוטי תורה יכתבו . .  כיוון שהם יהיו ‘ספרי אספנים’]… את המילים האחרונות אמר בחיוך רחב מאוד.

התברר שבכל גיליון נדפסו 64 עמודים, ובקיפול עשו טעות ולא הכניסו את הנייר בכיוון הנכון, וממילא זה יצא הפוך. אבל את הגיליון האחרון היינו צריכים להדפיס מחדש.

ואכן, ברשימת הדפוסים שבסוף לקוטי–תורה נכתב: ‘בהטופסים הראשונים שהגיעו (עש”ק תשא, פורים), נפלה טעות בבוגין האחרון בסדר העמודים, ובדף קלח, א נדפס העמוד השייך אחר דף קלט, א. ונדפס הבויגן עוד הפעם’.

בהתוועדות שנערכה בשבת קודש, התוועד הרבי בקשר להדפסת הלקוטי תורה, וביאר מדוע בתחילת הספר מופיעים מאמרים לפרשיות בשלח ופקודי, ועוד פרטים בנוגע ללקוטי–תורה. הרבי התבטא ואמר שחסידים היו צריכים לעשות מספרים אלו ‘שטורעם’ גדול ולהיות בשמחה גדולה. הרבי התבטא בשבח העורכים ואמר כי “אשרי חלקם וגדול זכותם, ותבוא עליהם ברכה, ולהם דומיה תהילה, עם כל הלשונות של שבח וברכה - כל אלו שעסקו בהוצאה לאור, והדירו שינה מעיניהם בלילות האחרונים, והשתדלו שהספר יצא לאור במהירות האפשרית, כל אלו שעסקו בעריכת הציונים ומראי מקומות כו’”.

אחר השיחה אמר הרבי, שהאחראים על העריכה ייגשו לקבל בקבוק משקה “כדי לערוך התוועדות חסידים גדול, שבה יעוררו אודות הוספה בלימוד התורה, ובמיוחד - בתורת החסידות, החל מלקוטי תורה וכו’”, הרבי הרחיב את הדיבור על החשיבות בהשתתפות בהתוועדות זו, ואמר שגם מי שלא ישתתף בהתוועדות, “הרי זכין לאדם שלא בפניו, ויסחפו אותו לענייני החום והקדושה”.

הרב חיטריק, שערך את המהדורה החדשה, לא היה נוכח בהתוועדות, והרבי קרא בשמי ואמר לי לגשת. כאשר מסר לי את בקבוק המשקה, אמר לי הרבי שלא אשכח להזמין גם את המדפיס והכורך להשתתף בהתוועדות, ושנעשה ‘רעש’ גדול בקשר להתוועדות.

מה שסיפר לי אביו של הכורך…

כאשר צלצלתי לכורך ואמרתי לו שהרבי הורה לי להזמינו להתוועדות ב–770, הוא לא האמין בתחילה. הוא לא היה חסיד חב”ד, אלא חסיד קלויזנבורג, ואמר: אתה בוודאי רוצה לעשות ממני ליצנות… מי אני ומה אני, שהרבי יורה לך להזמין אותי להתוועדות. אמרתי לו שאני לא עושה ליצנות עם דברים של הרבי, וזו הייתה הוראתו הקדושה של הרבי, ועליו לבוא להתוועדות.

הוא לא האמין לי, ושמעתי אותו אומר לאחד מבני ביתו “מה אתה אומר? הם עושים ממני ליצנות, ואומרים שהרבי מליובאוויטש ציווה להזמין אותי…”.

מעבר לקו שמעתי את אותו בן–בית שואל אותו: “עם מי אתה מדבר שם?”

הוא השיב: “האברך שנותן לי עבודות דפוס מליובאוויטש”.

אמר לו אותו בן–בית: “בליובאוויטש לא עושים ליצנות עם השם של הרבי…. תן לי לדבר איתו, אני רוצה לספר לו סיפור על הליובאווישער רבי…”

התברר שאותו בן–בית היה אביו של הכורך, והוא סיפר לי את הסיפור הבא, שהיה ייחודי ומרתק:

הוא הגיע לארצות הברית בשנת תש”ז, לאחר מלחמת העולם השניה, עם זוגתו ושניים מילדיו שהצליחו להנצל מצפורני הנאצים ימ”ש. כאשר הגיע לניו–יורק וחיפש ישיבה עבור בניו, לא מצא ישיבה חסידית מלבד ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש, וכך למדו בניו בתומכי תמימים, ברחוב בדפורד–דין. הם למדו שם שנתיים וחצי, עד שהאדמו”ר מקלויזנבורג פתח ישיבה, והם עברו ללמוד שם.

באותה תקופה הוא התגורר בשכונת וויליאמסבורג הסמוכה. בערך בשנת תשי”א–י”ב, אחת מבני משפחתו (כמדומני שזאת הייתה אחותו) חלתה והייתה במצב רפואי קשה ביותר. הוא החליט לנסוע לקראון הייטס ולבקש את ברכתו של הרבי. מכיוון שהבנים שלו למדו בעבר בתומכי תמימים, הוא היה בטוח שיתנו לו להכנס לרבי תיכף ומיד.

הוא נסע עם האוטובוס לקראון הייטס, וירד בתחנת איסטערן פארקוויי. מכיוון שלא ידע היכן בדיוק 770, ניגש לאברך שראה בפינת הרחוב, ושאלו היכן בית המדרש של הליובאוויטשער רבי.

שאל אותו האברך: מהיכן אתם מגיעים? והוא השיב: מוויליאמסבורג.

המשיך האברך ושאל: ומה יש לכם עם הליובאוויטשער רבי? והוא השיב, שיש במשפחתו חולה מסוכנת, והוא בא לבקש ברכה מהרבי מליובאוויטש.

אמר לו האברך: וכי אין אדמו”רים אצלכם בוויליאמסבורג? הרי ישנו הסאטמר רבי, הקלויזנבורגער רבי, ועוד כמה רבי’ס, ומדוע היית צריך לנסוע עד לקראון הייטס רק כדי לקבל ברכה, הרי יכולת לקבל כמה וכמה ברכות מהגוטע–אידן [= אדמו”רים] בשכונתך?

אותו חסיד קלויזנבורג הגיב בחריפות ואמר: “יונגערמאן, איר פארשטייט אין א רבי’ן ווי א קאץ אויף דער לבנה” [= אברך, אתה מבין ברביים כמו שחתול מבין בירח]…

האברך לא השיב לו, רק הראה לו את הדרך ל–770, והלך לדרכו.

הוא נכנס ל–770, ושאל היכן המזכירות. כאשר נכנס לחדר המזכירות פגש את הרב חדקוב, שהסביר לו שהרבי לא מקבל ליחידות כעת, ובאם הוא זקוק לברכה, שיכתוב את שם החולה ושם אמה, והוא יכניס את בקשת הברכה לרבי.

מכיוון שאצלו היה מונח שברכה צריכים לקבל ישירות מפי קודשו של הרבי, ולא על ידי משמש בקודש, הוא לא אבה לקבל את עצתו של הרב חדקוב, ונכנס לבית המדרש לדבר עם הבחורים ולשאלם כיצד יוכל לקבל את הברכה ישירות מהרבי. מפה לשם, אחד הבחורים יעץ לו להמתין ל–3:15, אז ייצא הרבי לתפילת מנחה, ואחרי התפילה כאשר הרבי ייכנס לחדרו - יוכל לגשת אליו ולבקש את ברכתו.

העצה מצאה חן בעיניו, והוא התיישב ליד אחד השולחנות, לקח ספר תהילים והשתפך באמירת תהלים בלב שבור.

בהגיע זמן תפילת מנחה, הכינו את בית המדרש עבור הרבי, ופינו את השולחן הסמוך לדלת, שם אמור הרבי לשבת. הוא עצמו ישב בשולחן שאחרי השולחן של הרבי והתפלא מאוד שהרבי אמור לשבת ליד שולחן רגיל כמו כולם, בלי מפה מיוחדת. הוא לא ראה פשטות כזאת אצל אדמו”רי פולין, והיה מלא פליאה.

פתאום הוא רואה את הרבי יוצא מחדרו, ומזהה שזהו האברך ששאל אותו מדוע הגיע לכאן, והרי יש לו רבי’ס בוויליאמסבורג…

ברגע שנזכר במילים החריפות שאמר לרבי כאשר פגש אותו ברחוב - הוא פשוט נפל והתעלף…

הבחורים שהיו במקום העירו אותו והביאו לו מים, עד שהוא חזר לעצמו ונרגע מעט. הוא הספיק להתפלל מנחה עם הרבי.

מיד לאחר התפילה, עוד לפני שהרבי יצא מבית המדרש, הביט עליו הרבי בחיוך רחב. הוא לא החמיץ את ההזדמנות ומיהר לעבר הרבי וביקש ברכה עבור קרובת משפחתו החולה. הרבי בירכו, והיא אכן החלימה ממחלתה הקשה והוסיפה לחיות עוד שנים רבות.

כל זה שמעתי, כאמור, ישירות מבעל המעשה, אביו של הכורך של הלקוטי–תורה.

הקדשות מיוחדות ונוסח המצבה של אדמו”ר מהר”ש - בעמוד האחרון של הליקוט השבועי

מכיוון שהכנת השיחות, הדפסתם והפצתם עלתה הרבה כסף, היינו מציעים לאנ”ש להיות שותפים בהפצת השיחות, ובתרומה של 100 דולר, היינו מדפיסים הקדשה על 500 חוברות. בדרך כלל היו כמה הקדשות בכל שבוע, וכך יכולנו לכסות את ההוצאות הגדולות.

יום אחד, ביושבי בזאל של 770, ניגש אלי הרב בנימין קליין ואמר כי הרב חדקוב מבקש שאסור למשרדו. לא ידעתי על מה מדובר, והלכתי במהירות למשרדו. הרב חדקוב אמר לי שהרבי רוצה לדעת כמה עולה הקדשה בלקוטי שיחות. חשבתי לעצמי: איך אוכל לקחת כסף מהרבי… אך מכיוון שהרבי ביקש לדעת, אמרתי חמישים דולר…

כעבור חצי שעה שוב נקראתי לחדרו של הרב חדקוב, שסיפר לי כי הרבי אמר לו: “איך זוך ניט קיין מציאות. איך וויל האבן דעם זכות פון דרוקן לקוטי שיחת  פונקט ווי אלע אנ”ש” [= אינני מחפש ‘מציאות’. אני רוצה את הזכות של הדפסת הלקוטי–שיחות, בדיוק כמו כל אנ”ש]. מכיוון שהרבי ביקש במפגיע לשלם מחיר מלא, ומכיוון שהיה ברור לי שבשבוע שתופיע הקדשה של הרבי, היא תודפס על כל העותקים - אמרתי שהמחיר הוא 150 דולר.

כעבור חצי שעה נוספת קרא לי הרב חדקוב והביא לי צ’ק על סך 150 דולר, עליו כתב הרבי בכתי”ק: לקו”ש [לקוטי–שיחות]. אחר–כך נתן לי את נוסח ההקדשה על אחיו של הרבי, הריא”ל ע”ה.

כעבור כמה חודשים, שוב ביקש הרבי לשלם על הקדשה, הפעם לאמו הרבנית חנה, והוציא צ’ק של 180 דולר.

באותה תקופה, צ’ק מהרבי היה דבר נדיר. אחד מתומכנו הגדולים, הרב מאיר זיאנץ, ששמע שקיבלנו צ’ק מהרבי, ביקש שניתן לו את הצ’ק. אמרתי לו: הרבי הרי נתן את הצ’ק עבורנו, ואיך נוכל לתת לך. בהזדמנות הבאה שהיה ביחידות אצל הרבי, סיפר על כך לרבי, ואמר שמאוד היה רוצה לקבל את הצ’ק שהרבי נתן לנו. אמר לו הרבי: הרי נתתי להם את הצ’ק, וממילא אין לי מה לומר להם, כיוון שהצ’ק כבר לא שלי. אבל אני יכול לתת לך עצה: אם תחליף את זה בצ’ק מכובד, מסתמא הם יסכימו. ר’ מאיר סיפר לי על מענה הרבי, ולאחר שנתן עבור הוועד צ’ק בסכום 1800 דולר (סכום עצום בימים ההם), נתתי לו את הצ’ק שקיבלנו מהרבי.