חסידים צריכים לקפוץ למים

הרבי מצפה מאתנו, החסידים, שנעלה על ראש סדר יומנו את הבקשה והתביעה לגאולה ולהתגלות מלך המשיח. זה לא יכול לבוא מצד הרבי עצמו, אלא מצד העם דווקא. אם וכאשר יש המקררים את האמונה — אז הרבי כביכול “מוותר”; אולם כאשר תובעים ומבקשים בכל לב — אז הכול נראה אחרת…  התוועדות חסידותית על גאולה ומשיח

בשיחת ש”פ שמיני תשח”י (בלתי מוגה. תרגום חופשי) מביא הרבי את הסיפור מספר שבחי האריז”ל: “פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה יצא עם תלמידיו חוץ לעיר צפת כדי לקבל השבת … ובתוך שהיו משוררים אמר הרב לתלמידיו: חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת בירושלים — וירושלים היא מרוחקת מצפת יותר מכ”ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים אנו מרוצים בכך, וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו נלך מקודם ונודיע לנשותינו … כיוון שאמרו נלך מקודם לבתינו, נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: אוי לנו שלא הי’ בנו זכות להגאל, שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד שאתם רוצים לילך בשמחה גדולה, תיכף היו נגאלין כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להגאל, ומתוך שמאנתם הדבר, חזר הגלות לאיתנו בעוונותינו הרבים”.

הרבי שליט”א מסיק מכך את ההוראה: “דרושה התקשרות וקבלת עול, ויש לציית לחכמים ללא חישובים כלל. זהו הענין של יוצא צבא, שאין לו חישובים. לגביו לא קיימת שום מציאות אלא המפקד והוראותיו … ואם יהודי מפקפק ח”ו בדברי רבו, זהו סימן שההתקשרות פגומה, וממילא פגומה האחדות — הענין של “כולנו כאחד”, ובמילא חסר גם במה שנאמר לפני כן — “ברכנו אבינו”. ובפנימיות: החישוב הוא אמנם חישוב, אך למלחמה אין הוא כשיר. אי אפשר להביא את המשיח באופן כזה, שכששומעים משהו אזי מוציאים את ה”שולחן ערוך” והולכים לשאול מורה הוראה את משמעות דברי ה”באר היטב” אם אין הם סותרים למה ששמעו… באופן כזה אי אפשר להביא את המשיח!

“בכך יובן גם מדוע נשאר האריז”ל לקבל שבת בצפת … כאשר ראה שהחלו לשקול בדעתם, הבין שהתקשרותם פגומה, וממילא לא הייתה ההליכה לירושלים פועלת את אשר הייתה צריכה לפעול.

“כדי להיות מחיילי בית דוד צריכה ההתקשרות להיות מושלמת. ולא בדיבור בלבד — “ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו וליבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו” (ברית מלשון התקשרות) — אלא גם במעשה. ראשית הוא המעשה, ואחר כך אפשר גם לדבר, אך בדיבור בלבד אין יוצאים ידי חובה. ואם ההתקשרות פגומה, הרי לא זו בלבד שהיהודי מפסיד את הטוב האמיתי שאליו היה יכול להגיע, אלא שזה פוגע גם בכלל ישראל … אף על פי כן נשאר האריז”ל גם עם התלמידים שאמרו “איזיל ואימליך בדביתהו”, ואף למד עמם גם אחר כך, והם המשיכו להיות תלמידיו. כי למרות שעקב פגם בהתקשרותם הם לא היו מסוגלים להביא את המשיח, בכל זאת הוא לימד אותם לפי דרגתם את העניינים שהם היו כלים מתאימים לקבלתם, בתקווה אשר באמצעותם יוכל להעלותם לדרגא נעלית יותר לאט לאט.

“וכך גם לגבי יוצאי צבא, שכאמור צריך “כל היוצא למלחמת בית דוד” לכתוב גט כריתות לכל ענייני העולם. ואם אין הוא עושה כך, ומציאות כל שהיא עדיין קיימת לגביו, הרי הוא בכלל “הירא ורך הלבב” שעליו אומר הכתוב “ילך וישוב לביתו”. ובכל זאת, אין הכוונה שעליו ללכת לביתו לישון, אלא עליו ללכת לביתו, ולבצע, לפחות שם במקומו, את הוראת המפקד — לעסוק בהרבצת התורה והפצת המעיינות. ומצווה גוררת מצווה, שבאמצעות זאת יתעלה במשך הזמן ויהי’ מקושר אמיתי, עד אשר יזכה להיות מהיוצאים למלחמת בית דוד ולהביא את הגאולה.” עד כאן לשון קדשו.

חסידים צריכים לקפוץ למים

בספר “סיפורים מחדר הרבי” מופיע סיפור שסיפר המזכיר הרב יהודה לייב גרונר:

“באחת ההתוועדויות דיבר הרבי על עניין מסויים שצריך לעשות. למחרת שאל אותי הרבי מה נעשה בקשר לזה, ואמרתי שלאחראים על הנושא יש שאלה וספק איך לעשות את זה. אמר הרבי: ‘אח, מדוע שואלים שאלות, למה לא עושים כפי שאמרתי? לו היו עושים כפי שאמרתי — הי’ הכל בהצלחה!’

“והרבי המשיך ואמר לי: ‘מה אתה חושב, כשבני ישראל ניגשו לים סוף, וכי לא הי’ באפשרותו של משה רבינו להעביר את בני ישראל על המים כמו שהולכים על היבשה? ואז לא היו צריכים לשום דבר, לא היו צריכים ל”נטה את ידך”, לא היו צריכים את המטה, ושה’ יוליך את הים ברוח קדים עזה כל הלילה לבקוע את הים וקריעת ים סוף — כל הדברים האלה לא היה צורך בהם אילו בני ישראל היו מאמינים במשה רבינו. כשמשה רבינו מצווה ללכת לתוך הים — לא צריך להגיע לנחשון בן עמינדב ולא צריך ‘נטה את ידך’. אילו לא היו שואלים שאלות, היהודים היו צועדים על הים בדיוק כפי שצועדים על היבשה. מדוע שואלים שאלות?! אצל משה רבינו התחילו עם שאלות — ויצעקו בני ישראל. מי צריך את ה”ויצעקו”?! כשמתחילים עם “ויצעקו” צריכים למצוא עצות אחרות”.

בר”ד משביעי של פסח תשכ”ה (המלך במסיבו ע’ צ’), בתשובה לשאלה מדוע קפץ נחשון בן עמינדב לים ראשון ולא משה רבינו, עונה הרבי: משה רבינו היה ממוצע המחבר, וכמו שכתוב “אנכי עומד בין ה’ וביניכם גו’ להגיד לכם את דבר ה’”, וממילא מסר לבני ישראל רק מה שנצטווה מפי הגבורה: “דבר גו’ ויסעו”. ומכיוון שלא נצטווה לקפוץ — לא קפץ. ובא נחשון ומסר נפשו כו’”. 

ובראשי דברים מסעודת יום א’ דחג הסוכות תשכ”ו (המלך במסיבו ח”א ע’ צח) עונה הרבי על השאלה מה הסיבה שהפסיקו את הדפסת “המשך” תרס”ו? — “קיבלתי מכתב מאברך מסויים, אברך חסידי, והוא כותב לי כי תחת ידו מצוי “המשך–תרס”ו” בשכפול, והוא מתפרנס מכך, וחשובה לו כל פרוטה! הכותב אמנם התחרט אחר כך על שכתב, אולם… אילו הייתי מקבל מכתב ממישהו שהופעת “תרס”ו” בדפוס נוגעת לו בעצם הנפש — בדוגמת בקשת הרה”ג הרה”ח וכו’ ר’ אייזיק האמילער מה”צמח צדק” מאמר חסידות — הייתי שוקל זאת. אולם לפועל המצב הפוך: מכתב ממישהו שההוצאה לאור בדפוס נוגעת לו — לא קיבלתי. ומאברך הנ”ל קיבלתי, במקביל, מכתב, כאמור, שזה נוגע לו בפרנסה, הרי…”.

אירועי תחילת חודש אייר תנש”א

סיפורים אלה טומנים בחובם יסודות של ממש בקשר שלנו עם הרבי:

בשבועות שאחרי השיחה המפורסת של כ”ח ניסן תנש”א והשיחות בשבתות שאחריה, שהיו מלאות כולן רק בענייני משיח וגאולה, הייתה ההתלהבות בעניינים אלו, כולל ובמיוחד בנוגע לפרסום זהותו של משיח וקבלת מלכותו, בשיאה. הרה”ח ר’ דוד נחשון ור’ אבי טאוב מסרו בב’ אייר לרבי בידו ליד המקווה את פסקי הדין של הרבנים — שהראשונים מהם היו: הרב אשכנזי, הרב ביסטריצקי והרב אקסלרוד מאה”ק, וכל שלושת חברי הבד”צ דקראון הייטס — אודות העובדה שהרבי הוא הוא מלך המשיח, ואת החתימות (בתחילה של עשרה, ולאחר מכן של עוד מאתים וחמישים - “ערכתי נ”ר למשיחי”) על “קבלת המלכות” הרבי ענה ב”יישר כח, יישר כח” ולאחר מכן בתשובות נוספות מעודדות ביותר.

בש”פ תזריע ומצורע ניתלו התשובות על כותלי 770 וגרמו לפרצי שמחה והתלהבות גדולים. אנשים לא האמינו כי הרבי ענה כך על דברים כאלו, המזכירים אישרו כי הרבי הורה למסור את התשובות אישית לר”ד נחשון. השיא היה לקראת סיום התוועדות הרבי בשבת זו, כאשר הגיעה עת ההכרזות, והרבי הודיע כי אלו שהכינו בקבוקי משקה יעלו מלמטה למעלה ויכריזו ויפרסמו כל עניניהם, והוסיף מילים בלתי רגילות כלל בהזדמנויות כאלו, ביטויים שנמצאים גם בשיחה המוגהת: “שזוכים לשמוע ההכרזה (בכל העולם ובכל סדר ההשתלשלות) שהנה זה (מראה באצבעו ואומר זה) מלך המשיח בא”, והנה כ”ק מו”ח אדמו”ר נשיא דורנו בא…”

האחרון שניגש הי’ הר”ר דוד נחשון שעמד והכריז כי לאחר שהיו פסקי דין של רבנים כי הגיע זמן הגאולה, ולאחרונה גם כי הרבי עצמו הוא הוא המלך המשיח, הרי כולנו מקבלים את מלכותו של הרבי מלך המשיח וקוראים ומכריזים “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”! הקהל הנדהם, שלא ידע כיצד הרבי יגיב, ענה בתחילה בהיסוס. כשראו כי הרבי מקשיב בתשומת לב, ענה בפעם השניה בקול גבוה יותר. ובפעם השלישית בקול גדול שאכן הדהד “בכל העולם כולו ובכל סדר השתלשלות”. הרבי הקשיב כל העת, ולבסוף ענה בחיוך “לחיים ולברכה”. ההתרגשות שהייתה שם באותה שעה לא ניתנת לתיאור. הקהל פרץ בניגון של “חיילי אדוננו”, אנשים בירכו “שהחיינו” בשם ומלכות, ופשוט לא יכלו להירגע. לאחר מכן, כשהרבי יצא לתפילת ערבית ב”זאל הקטן” למעלה, התחיל הקהל בפעם הראשונה בניגון המפורסם של “יחי אדוננו”. הרבי עמד על מקומו ליד הסטענדער, ובמשך שעה ארוכה הניף את שתי ידיו בתנועות חזקות לעידוד השירה, דבר לגמרי בלתי רגיל בשעה זו ובמקום זה, וההתלהבות הרקיעה שחקים.

אלא שלמחרת החלו ההעלמות וההסתרים. הרבי יצא מאוחר לתפילת שחרית, והופצה שמועה (שהוכחשה לאחר מכן על ידי כל חברי המזכירות) שהרבי מקפיד מאד על שירת ה”יחי”, ואמר שלא יצא לתפילה עד שלא יפסיקו זאת, ושיש להתרחק מהרד”נ וחבורתו. הם היו שבורים מאד מזה וכמעט החליטו לחזור לאה”ק. ולכן עברו ב”דולרים” ואמרו לרבי שהם עומדים לחזור לאה”ק.

הרבי, במקום לענות (כרגיל, שהרבי מברך בדרך כלל בנסיעה טובה, לצדקה באה”ק וכדומה) הוסיף עוד דולר, באומרו “כפליים לתושיה”. הם ניסו לחזור שוב כי נוסעים הם, והרבי, כאילו לא שומע, חוזר שוב “כפליים לתושיה”. מאוחר יותר עבר ב”דולרים” ר’ שמואל שמואלי, עורך העיתון ישראל שלנו, ואמר לרבי כי ישנה שמועה בשם הרבי שצריך להתרחק מהרד”נ וחבורתו. הרבי נהי’ מאד רציני, והגיב בתוקף: אינני אחראי לשמועות. אם אצטרך להגיב לכל שמועה לא אוכל לא ללמוד ולא להתפלל. אין להתייחס לשמועות ולא ללמוד מהן הוראה לא לכאן ולא לכאן!”

ואז, כאשר שירת והכרזת “יחי אדוננו” נשמעה ברמה בעידודו של הרבי, עוד ועוד רבנים חתמו על פסק הדין הקובע כי הרבי הוא הוא המלך המשיח, כתבי “קבלת המלכות” החלו להגיע בהמוניהם, כשהרבי מקבל ומעודד זאת, היה איזשהו סיפור שכתבו ו”הסבירו” לרבי כי עניינים אלו מרחיקים יהודים ומפריעים להפצת המעיינות. ועל דרך סגנון השיחה הנ”ל: כאשר היו כמה מהחיילים שניסו להסביר למפקד הצבא כי אין הם מסוגלים ללכת עמו, ויש להם כמה שאלות וקושיות דווקא מפני היותם חסידים ומקושרים וכו’. ואז, לפחות לפי הנראה בעינינו המגושמות, נהיה איזה שהוא העלם והסתר בענין זה גם מצד הרבי לתקופה קצרה. ובלשון השיחה הנ”ל “כאשר ראה שהחלו לשקול בדעתם, הבין שהתקשרותם פגומה, וממילא לא הייתה ההליכה לירושלים פועלת את אשר הייתה צריכה לפעול” והאריז”ל נשאר גם הוא לקבל שבת בצפת. הרבי כתב אז לעורך “ישראל שלנו” על הצעתו לפתוח מדור בעיתונו בענייני משיח וגאולה: “כפי התוצאות שבינתיים, על פי הידיעות שהגיעו עד עתה, הכתיבה וההדפסה לאחרונה הקימו מנגדים חדשים להרחקת לימוד החסידות ובהשייך לזה. ויכוח, בפרט בדפוס, ככל ויכוח, הקושיות מתקבלות בנקל והתירוצים לא כל כך. לכאורה לפי המצב דעתה מסתבר יותר הפסק בזה למשך זמן”. ובלשון השיחה הנ”ל: “אף על פי כן נשאר האריז”ל גם עם התלמידים שאמרו “איזיל ואימליך בדביתהו”, ואף למד עמם גם אחר כך, והם המשיכו להיות תלמידיו. כי למרות שעקב פגם בהתקשרותם הם לא היו מסוגלים להביא את המשיח, בכל זאת הוא לימד אותם לפי דרגתם את העניינים שהם היו כלים מתאימים לקבלתם, בתקווה אשר באמצעותם יוכל להעלותם לדרגא נעלית יותר לאט לאט”.

בכל אופן, לנו, ההוראה הכללית של הרבי הייתה והינה (בש”פ חיי שרה תשנ”ב) שהכל, הכל ממש, צריך להיות מלא וחדור בענייני משיח וגאולה. הרבי מכריז כי עבודת השליחות נסתיימה, והדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות היא קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש. מלמעלה מצפים לאותה זעקה ותביעה. רוצים מאתנו שנרעיש עולמות ו”לא ניתן מנוחה” לא למעלה ולא למטה. שנקרא מעומק הלב “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח”, “לישועתך קוינו כל היום”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים”, “עד מתי?!”, והעיקר: “יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”!