במתן תורה אנו נפגשים עם ערכים של “ערבות הדדית”, ענווה, אחדות ישראל, הודאה, תודה

במתן תורה אנו נפגשים עם ערכים של “ערבות הדדית”, ענווה, אחדות ישראל, הודאה, תודה וקבלת עול. כל אחד מהמושגים והערכים הנזכרים, הוא תורה בפני עצמה. איך מחנכים ילדים לערכים אלה, וכיצד מורידים אותם מרמת מושגים לחיים של היום יום? שיחת חינוך מרתקת עם המחנך הרב חיים יוסף קומער, מחנך כתה א’ בתלמוד תורה ‘אור מנחם’ חב”ד בצפת, החותם בשנה זו שבע עשרה שנות חינוך* בנינו ערֵבים בעדנו

המדרש מספר, כי כשרצה הקב”ה לתת לעם–ישראל את התורה, ביקש ערֵבים לכך שהיהודים ישמרו את התורה, ילמדו אותו ויקיימו את הנכתב בה. לאחר משא ומתן ממושך, קיבל הקב”ה את הצעת בני ישראל: ‘בנינו ערבים בעדנו’; אם המבוגרים ישכחו ולא ישמרו את התורה כראוי, יבואו הילדים וישמרו את התורה וימשיכו את המורשת לדורות הבאים. מצאה ההצעה חן בעיני ה’, ונתן ליהודים את התורה.

חג השבועות טומן בחובו ערכים חינוכיים רבי–משמעות שמשמשים מורי–דרך לעם ישראל, לא רק בחג מתן תורה אלא בכל ימות השנה. כשאנו ניצבים לקראת חג השבועות, עלינו להתבונן ולהעמיק באותם ערכים.

בירור זה ביקשנו לעשות עם המחנך הוותיק הרב חיים יוסף קומער. הרב קומער נמנה על דור הביניים של מחנכי חב”ד, ובשנה זו חותם שבע עשרה שנות חינוך כמלמד כיתה א’ בתלמוד תורה ‘אור מנחם’ חב”ד בצפת.

ביקשנו לשמוע בראש ובראשונה על ערבות אמיתית, על חינוך לענווה, חינוך לאחדות, קבלת עול וכיצד לטעת בילדינו אמונה באופן שגם כי יזקין לא יסור ממנה. כמו כן הצפנו שאלות מורכבות וזכינו לתשובות בהירות ולאבני דרך שיכולים להועיל לכל אב ואם, מחנך ומדריך בתחום הפדגוגי.

“כשאנו נפגשים לצורך ראיון חינוכי לשבועות, ישנו משפט ששמעתי זה מכבר, ולטעמי מדובר במשפט שמתמצת את אחד מאבני היסוד החינוכיים שלנו”, פותח הרב קומער. “אם לימדת תורה את ילדך והוא עצוב, דע שאולי תורה לימדת אותו, אך לא הייתה זו תורת ה’, שכן תורת השם אמורה לשמח את הילד, לרוממו ולהסב לו אושר גשמי ולא רק רוחני”.

לחנך מתוך שמחה

את הראיון אנחנו בוחרים לפתוח, איך לא, בשאלה הכי מתבקשת: מה הכוונה ‘בנינו ערבים בעדנו’?

ההסבר הוא הכי פשוט ובסיסי, עלינו הדור הבוגר יותר, לחנך את הדור הצעיר להמשיך לשאת את לפיד היהדות.

איזו צורה צריכה להיות לחינוך שלנו כדי שנגיע לכדי מצב שבנינו אכן יהיו ערֵבים בעדנו?

הדבר הראשון והכי חשוב הוא לגרום למציאות כזו שכל דבר שקשור ליהדות, כל דבר שקשור לתורה ומצוות, אמנם יעשה בקבלת עול, אך עם זאת באווירה של שמחה ותחושה של הצלחה. ברגע שילד מרגיש טוב וכיף בערכי היהדות והחסידות, הוא לא יפזול לצדדים; כי שום דבר לא יהיה חסר לו. ילד לא יזכור מה לימדת ומה אמרת, הוא יותר יזכור איך הוא הרגיש באותם ימים ובאותו שלב. זו נקודה שנמצאת בשליטה שלנו, לגרום לילד לשמוח עם התורה.

אתה אומר שילד צריך לחוש שמחה וטוב עם קיום המצוות, איך עושים זאת?

בחינוך רואים במוחש את התממשות המשפט של חז”ל מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה. כשאני מחמיא לילד, הוא יחזור על המעשה הטוב שעשה כדי לקבל עוד מחמאה. אנחנו נגיד לילד מילה טובה על מה שעשה, ואז הוא ימשיך לעשות את אותן פעולות טובות, וממילא נמצא את עצמנו מעודדים אותו בלי סוף, והגלגל מסתובב. לעומת זאת, בכול פעם שאנחנו נותנים עונש והחינוך מסתכם בעונש, קל לנחש שהעונש הבא בוא יבוא בעוד זמן לא רב. המושכות ליצור מצב של עידודים–חוזרים במקום עונשים–חוזרים, הוא בידנו.

הדרך של חינוך כדבעי היא לגרום לשלילי להעלם על ידי שנעצים את החיובי. אני יחמיא ויעודד ילדים טובים בכיתה, או מעשים של ילדים אחרים בבית, כדי לגרום לילדים שלא התנהגו היטב, לרצות לקבל גם מחמאות ולהתנהג בהתאם. הבחירה אם להפנות את האנרגיות לכיוון שלילי או חיובי היא לחלוטין בידנו.

האם המחמאות עובדות היטב גם אצל ילדים מבוגרים?

ראשית, עלינו להתחיל בשיטה החיובית הזאת כבר בגיל צעיר ולא להמתין שהילד יגיע לגיל בוגר. יחד עם זאת, גם בגיל ‘העשרה’ אפשר לחנך ילדים בדרך זו, למרות שהילד יצא מדין ‘ערֵב’, הוא כבר עבר את גיל הבר המצווה, אנחנו נחפש בהתנהגותו אספקטים חיוביים ונעצים אותם. כשאנחנו מתנהגים בצורה כזו אנחנו גורמים לילדים להרגיש אהובים ושייכים. 

אני לא שוכח לרגע את הצורך בלהציב גבולות. חד משמעי שבחינוך מוכרח שיהיו גבולות, אך אני ממשיל את זה לדלת. הדלת היא סוג של גבול, אבל אני לא צריך כל הזמן לעמוד על ידה ולוודא שהיא סגורה, עצם זה שהיא נוכחת שם, הילדים מבינים שהיא קיימת.

אפשר לזכור את ליל שבועות כדבר שמח

אחד הנדבכים המאפיינים את חג השבועות, זו האחדות. מעמד הר–סיני עצמו התאפשר רק בזכות אחדות של כל עם ישראל, כמו שכתוב “ויחן שם ישראל” — ויחן בלשון יחיד. עם ישראל סילק באותה שעה כל מחלוקת ועמד שם “כאיש אחד בלב אחד”. איך אנחנו כהורים–מחנכים נוכל ליצור אצל ילדנו תחושה של אחדות?

לדעתי, בעניין הזה עלינו ההורים קודם כל לחנך את עצמנו. בכל סיטואציה בחיים ניתן לדבר על השלילי שבכל דבר; אין מושלם בעולם. מחלוקת לא חסר בשום מקום, ובקלות ניתן להגיע אליה או לדבר עליה. אנחנו כהורים וכמחנכים צריכים להרגיל את עצמנו לחשוב ולדבר רק דברים טובים על יהודים, ברגע שזה קורה והילדים גדלים בבית שנוהג כבוד זה בזה ולא מרבה לדבר על דרך השלילה, זה משפיע עליהם שאף הם ינהגו באותה צורה עם חבריהם. זה אחד הגבולות הכי חשובים שיהיו בבית, לא מדברים על אחרים לא–טוב.

יחד עם זאת, כאשר מתרחשת מריבה, תלוי בנו המחנכים עד כמה נדע להחליש את האש או להעצים אותה. אי אפשר למנוע מריבות במאה אחוז, אם לנו המבוגרים זה קשה, על אחת כמה וכמה לילדים. כשאני מטפל במריבה בין ילדים, אני לא משקיע בזה יחס רב; במקרה שכזה הילד יקלוט שהוא יכול להשיג יחס על דרך השלילה וזאת אני לא רוצה. יחד עם פתרון המריבה וההגעה לאחדות, אני יעצים נקודות חיוביות אצל צדדי הניצים. ובכלל, הרבה פעמים ילדים רבים כדי למשוך תשומת לב, אם נראה להם שאנחנו אוהבים אותם, רואים אותם ושומעים להם גם בלי קטטות, הם לא יחפשו להגיע לשם.

זכינו בסייעתא דשמיא, ויש לנו אחד עשר ילדים בבית. עשינו לנו מנהג מדי יום לשוחח עם אחד הילדים באופן אישי במשך רבע שעה. זה לא קל, אבל כל ילד, בלי קשר להתנהגות שלו, מקבל את הזמן הזה מאתנו, ההורים, וזה דבר חשוב מאין כמותו. ילד מרגיש שאכפת לנו ממנו ואנחנו מאזינים לו ונמצאים בשבילו.  

 

אספקט נוסף של חג השבועות הוא ‘נעשה ונשמע’. מקבלים את התורה מתוך קבלת עול. האם בעידן הנוכחי ניתן לחנך ילדים ולצפות מהם לקבלת עול באופן של קודם לעשות ואחרי זה להבין?

בלי שום ספק שגם בימינו ובדורנו ניתן לחנך ילדים לקבלת עול, ואין הדבר תלוי אלא בנו. אך גם זה צריך לעשות בדרך חווייתית ושמחה.

אספר לך, אנחנו בליל שבועות יושבים כל המשפחה בבית לאמירת תיקון ליל שבועות, זה כבר מסורת ארוכת שנים במשפחתנו. אנו קונים מיני מתיקה ודברים טעימים, ומדי שעה מוציאים עוד חטיף ועוד דבר טעים, ובינתיים הילדים קוראים את ה’תיקון’. הילדים מצפים כל השנה ללילה הזה. יש אווירה טובה משפחתית ונעימה, והילדים נשארים בשמחה ערים כמעט כל הלילה.

בדרך זו הילד יזכור את ליל שבועות כדבר שמח וכיף ולא כלילה שחייבו אותו להיות ער והוא שונא את הלילה הזה. כשזו החוויה שלו, לא אתפלא אם הם ימשיכו את הנוהג הזה גם בבגרותם במשפחותיהם. מצד שני, צריך להגיד דברים כהווייתם, ישנה ירידת הדורות, אין בזה ספק, כיום ילדים שואלים יותר מאי–פעם ‘למה?’ ילד יעז לענות למבוגר ממנו מה שבעבר, כשאנחנו היינו ילדים, לא היינו מעזים.

אז כפי שכבר ציינתי, יש להציב גבול, אם ילד מתנהג לא כפי שמצופה ממנו הוא מחכה שנציב לו גבול. אבל הרבה טועים ומקשרים בין גבול לבין עונש בצורה אוטומטית, ולא היא. זה לא עובד בצורה של אם עשית מה שאימא אמרה תקבל פרס ואם לא עשיית תקבל עונש; אנחנו נדרוש בצורה סמכותית כפי שאנו דורשים מהילד שמירת שבת, תפילין ודברים כגון דא, ואנו לא עושים זאת על ידי עונש.  

אין תחליף לדוגמה חיה

מעמד הר–סיני התחולל בימים שהעולם כולו היה עובד אלילים. העם היהודי היה היחיד שהאמין בה’ אחד, בורא שאין לו גוף ולא דמות הגוף. אמונה זו היא כיום נחלת האנושות ברובה, אבל אז עם ישראל היה במיעוט. שאלתי אפוא, כיצד ניתן לחנך ילד לאמונה בדברי הרבי, בדברי החסידות בצורה פנימית?

כשאני משוחח עם ילדיי, אני מדבר ברורות. אי אפשר להתעלם מכך שאפשר לנהוג שלא בדרך התורה והנפש הבהמית יכולה ליהנות מכך. זה מצב של ההעלם הגדול. בידינו יש בחירה האם לעשות את מה שיסב לנו הנאה רגעית או לעשות את מה שנכון לעשות ומה שחינכו אותנו אבותינו והתורה הקדושה. היצר הרע קיים והוא יהיה קיים אצל הילדים כל ימי חייהם. למי שאין יצר הרע, הוא צדיק ואנחנו לא מדברים על צדיקים. נכון שלא פעם ההתמודדות קשה, אך לא כל דבר שקשה לי אני לא עושה אותו, ועל זה צריך לדבר עם הילדים.

דבר נוסף וחשוב מאין כמותו זו הדוגמה החיה. כשילדים הולכים עם אבא ואימא ל’מבצעים’ אצל השכנים, ומצטרפים למבצע תפילין בימי שישי; כשהילדים יודעים שאנחנו לא נמצאים באיזה חור נידח בעולם מפני שהשליחות שהוטלה עלינו היא שליחות חינוכית שהיא לא פחות חשובה, ילדים מבינים שאנחנו הסיירת להביא את הגאולה. כשזו האווירה בבית, אזי יותר קל לילד להתמודד עם פגעי העולם הזה.

המדרש מספר כששמעו ההרים שהקב”ה עומד לתת את התורה על אחד מהם, באו כל ההרים הגבוהים ואמרו: “עלי תינתן התורה, עלי תינתן התורה”. רק הר סיני עמד מבויש. הוא היה הר נמוך ומה יכול היה לומר ליד ההרים הגבוהים? אמר להם הקדוש–ברוך–הוא: “למה אתם מתרוצצים, הרים גבוהים? אתן את התורה דווקא על הר–סיני, שהוא הר נמוך. כך למדו הכול, שרק על–ידי ענווה זוכים לתורה. שאלתנו היא האם ניתן לחנך לענווה?

הרבה שנים הייתה לי התלבטות כמחנך בנושא הזה. תורת החסידות מחנכת אותנו ודורשת ‘ביטול היש’ אך לאורך השנים ראיתי תלמידים בטלים כל–כך עד שהם מאבדים את ביטחונם העצמי, ולא רק זאת, אלא אותם תלמידים שלכאורה נקראים גאוותנים, מצליחים ללמוד יותר גמרא ויותר חסידות, משתתפים יותר במבצעים שבעל פה וקוצרים הצלחות. האם זו תורה וזו שכרה? האם רק מי שיש לו גאווה ועוז–נפש יוכל יותר להצליח בזמן שהאחרים יאבדו את ביטחונם העצמי?

לפני כמה שנים כשביקר בארץ הקודש איש החינוך הרב יוסף יצחק ג’ייקובסון שאלתי אותו האם רק מי שמסתובב עם גאווה יוכל להצליח? הוא ענה לי מכיוון שלא חשבתי עליו בכלל: אותם ילדים הלומדים ומצליחים, הם הענווים, ואילו הביישנים צריכים שמישהו יעורר אותם וייטע בהם ביטחון עצמי. מה זה ביטול? להיות בטל לרבי, בטל למשלח, בטל למה שחסידות מלמדת אותנו, לחוש אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלנו שאנו חסידים, להסתובב בתחושה שאנחנו זכינו לגדול ולהתחנך בחב”ד ואנחנו צאן קדושים, זה ביטול אמיתי. להתאמץ כדי ללמוד בעל–פה, לעשות מעבר ליכולות ולכוחות שלנו. 

 

לסיום, שאלה אחרונה, אחד משמות חג השבועות הוא ‘חג הביכורים’. תוכנה של מצוות הביכורים הוא מתן שבח והודיה לקב”ה על הטוב שגמל עמנו בכך שהאדמה נתנה לנו את פריה. נדמה שבתרבות השפע בה אנו נמצאים, נראה לילדים שהכול מובן מאליו, כיצד מחנכים ילדים להגיד תודה ולהעריך את שמקבלים?

שמתי לב לדבר מעניין — כשילד יודע מראש מה הוא עומד לקבל, הרבה פעמים זה הופך להיות ‘עסק’. הילד חי בתחושה שאם הוא יעשה הוא יקבל, אזי הוא לא באמת מעריך את הפרס. לכן ברוב הפעמים אני אשתמש בפרס שהוא מחמאה, מילות עידוד לפני כל הילדים, או פתק להורים. רק מדי פעם אני יוציא גם פרס ממשי, אבל אני אעשה את זה בהפתעה מבלי שהילד ציפה לזה, ואז הילד המופתע יעריך מאוד את מה שקיבל.

הטעות הכי גדולה היא להרגיל ילד שהוא יעשה משהו בשביל פרס. בכך אנחנו גורמים לילד לסחוט אותנו — ‘אתם רוצים שאני אעשה מה שאתם אומרים? תנו לי פרס!’ ובמשך הזמן הדרישות ילכו ויעלו ולא נוכל לעמוד בהם. אני תמיד אומר שאף אחד מאתנו לא אומר תודה למכשיר ‘הכספומט’ למרות השירות הטוב שהוא מעניק לנו, כי זה הפך להיות מובן מאליו.

מניסיוני ראיתי, שנתינה לא צפויה היא הדבר המועיל ביותר. או אז ילדים מעריכים ואומרים ‘תודה’. לעולם לא אכפה ילד להגיד ‘תודה’ אבל לעומת זאת אם ילד אמר ‘תודה’, אעשה מזה ‘רעש’ חיובי — ‘איזה יופי שאתה מנומס כל–כך’, והילדים האחרים ששומעים זאת, מפנימים שלומר תודה זה דבר מנומס