לאחר שהושגו חירות ועונג בשלימות, כל אחד ואחת לפי מלוא הכוח וההשגה שלו, כיצד יש כ

 

לאחר שהושגו חירות ועונג בשלימות, כל אחד ואחת לפי מלוא הכוח וההשגה שלו, כיצד יש כאן מקום (וכך גם - בכל עניני טוב וקדושה) לעלות יותר, עוד ועוד, ובמיוחד באופן של “הליכה”? >> מכתב כ”ק אדמו”ר שליט”א בפרוס חג הפסח - תרגום מאידיש

ב”ה

, יום שלישי שהוכפל בו כי טוב,

פ’ ויהי ביום השמיני,

נשיא לבני אשר,

י”א ניסן, ה’תשמ”ה

ברוקלין, נ.י.

                     אל בני ובנות ישראל

                     בכל מקום שהם

                     ה’ עליהם יחיו

שלום וברכה!

בהמשך למכתב מיום ערב–שבת–קודש ראש חודש ניסן, ובעמדנו ימים ספורים לפני חג הפסח, מן הראוי להתעמק במספר נקודות שהועלו במכתב האמור, התעמקות באופן, כפי שהודגש גם במכתב האמור, שהדבר יבוא לידי ביטוי עד לידי מעשה בפועל, וככל עניני טוב וקדושה, צריך להיות הדבר באופן של “מעלין בקודש”.

* * *

במכתב הקודם דובר על המשמעות המיוחדת של “קביעות” הלוח בשנה זו, כאשר היום–טוב הראשון של חג הפסח בא יחד עם יום שבת קודש, דבר המדגיש את הנקודות הזהות שבשניהם - בפסח ובשבת, ובמיוחד את הקשר בין ענין החירות שבפסח לבין ענין העונג שבשבת, שהצד השוה שבהם הוא שהן ההשתחררות מדברים בלתי רצויים והן העונג בעניני טוב וקדושה צריכים להיות בשלימות. והרי פירושה של “שלימות” הוא שאין להסתפק במיעוטו של הדבר, ואפילו לא ברובו של הדבר, כי אם בשלימות -  במלוא המדה, שאם לא כן חסר בעצם הדבר, הן של החירות והן של העונג.

כאן מתעוררת שאלה, ולא רק מסוג של “ישאלך בנך” כי אם, לכאורה, גם שאלה אפילו של “כולנו חכמים”: לאחר שהושגו חירות אמיתית ועונג אמיתי ובשלימות - איך אפשרי אז הענין של “מעלין בקודש”, של “ילכו מחיל אל חיל”, ובמיוחד כאשר זו הוראה תמידית לכל יהודי ולכל היהודים, מבוססת על תפלתו והוראתו של נעים זמירות ישראל בספר התהלים, והיא מובאת כפסק–דין בשולחן–ערוך, בהסתמך על מקומות רבים בתורה שבעל–פה?

- ובמיוחד כאשר מודגש כאן הביטוי “ילכו”, שמשמעותו רבה לאין–ערוך מצמיחה והתפתחות סתם ב”עולם הצומח”, שבו הצמיחה מהווה אכן סימן לחיים וחיוניות (ובזה דומה האדם לצומח - “כי האדם עץ השדה”), אלא שזו צמיחה לגובה ולאורך ולעומק אבל תוך כדי הישארות במקום.

מצב זה אין להשוותו לדרגת החי, שיש לו את כוח ההליכה - “ילכו” - ממקום אחד למקום טוב ונעלה יותר; על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהליכת–שלימות של אדם, שהקב”ה העניק לו את הכוח והאפשרות להתרומם מעלה מעלה בכמות ובאיכות, עד כדי השתנות עצמית ולהיות בריה חדשה, ועד לדרגת “אדם - אדמה לעליון”, כפי שהוסבר פעמים רבות שזו היא תכלית העבודה של אדם (מלשון “אדמה לעליון” - להידמות, כביכול, אל הקב”ה) אשר הקב”ה ציווה עליו (והעניק לו יחד עם זה את הכוח): “והלכת בדרכיו”, ללכת, כביכול, בדרכיו של הקב”ה.

ולא מדובר כאן ביחידי סגולה, שכן ההוראה של “והלכת בדרכיו” ו”ילכו מחיל אל חיל”, ככל הוראות השולחן–ערוך, הם לכל היהודים, שהרי “תורה אחת לכולנו”.

מתחזקת אם כן השאלה: לאחר שהושגו חירות ועונג בשלימות, כל אחד ואחת לפי מלוא הכוח וההשגה שלו, כיצד יש כאן מקום (וכך גם - בכל עניני טוב וקדושה) לעלות יותר, עוד ועוד, ובמיוחד באופן של “הליכה”?

•    •    •

התשובה לשאלה זו רמוזה בלשון הכתוב: “שבת שבתון”, “שבת בשבתו”, שיש ענין של שבת שהוא “שבת לגבי שבת”, וכך גם בעונג וחירות.

למרות שעונג שבת נמשך בכל שעות השבת - קיים בכל–זאת בזה ענין של “מחיל אל חיל”: בתחלת השבת קשור העונג בעיקר עם הענין של “תשבות”, המנוחה מן המלאכות של ימי החול, אשר ככל שגדול העונג הרי הוא בכל–זאת מוגבל והוא בהתאם להיקף ועול המלאכות של כל אחד בימי החול שלו, והוא זוכרן וחושב בהן. ביום השבת בבוקר, כאשר הושג כבר התענוג של המנוחה, בא עונג נעלה יותר, הקשור בעיקר עם “שבת לה’ אלוקיך” (אלקות), ולאחר מכן - עד לדרגה הנעלית ביותר שבעונג, של “רעווא דכל רעווין” בזמן המנחה, שהוא עונג אפילו ביחס לעונג של “רעווין” - עונג רוחני - מבלי להיזכר כלל, ואפילו באופן של רושם בעלמא, בגשמיות ועניני עולם כלל, כי אם אך “לה’ אלוקיך”, ובענין זה גופה - הרי זה באופן של “והלכת”: נוסף לאמונה בה’ - צריך להיות “לידע שיש שם מצוי” בכלל, ולאחר מכן בפרט ובפרטי–פרטיות, עד ל”רזי דרזין”, “לטייל בפרדס” - ועד ל”דעה את ה’ כמים לים מכסים”.

דוגמא פשוטה לכך אנו מוצאים בעונג של חכם גדול, השקוע תמיד בענינים שכליים ויש לו בהם את העונג הגדול ביותר, אבל כאשר עולה בדעתו דבר–שכל חדש לגמרי, רעיון חדש, יש לו מזה עונג גדול לאין–ערוך מאשר לפני כן,

כך גם בענין החירות: כאשר עבד משתחרר מעבדות, ובמיוחד מעבודת פרך, כפי שזה היה ביציאת מצרים, ונוסף לכך הרי זה “ביד רמה” - ודאי הדבר שזה “חיל” אמיתי של חירות. למרות זאת נשאר אז מורא שמא ירדפו אחריהם המצרים וישעבדו אותם שוב, כפי שהתברר אכן בפועל שהחשש הפך למציאות. אבל לאחר קריעת ים סוף, כאשר ראו בני ישראל שכל המצרים אבדו והמורא שהמצרים ישלטו בהם בטל לגמרי - חשו “חיל” וחירות במדה חזקה יותר מלפני כן, וחירות רבה יותר ועמוקה יותר - בהר סיני, החירות של “והייתם לי סגולה” (ויתר על כן - ) “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, ועוד יותר - בקבלת התורה.

* * *

על פי המוסבר לעיל מובן עוד יותר הענין של “מחיל אל חיל” בעבודת ה’, שכן ה”חיל” והתוקף הראשון בזה הוא - “סור מרע”, חירות מדרכי מצרים, מרע בפועל, כך שכאשר האדם בא לידי נסיון יש לו את הכוח והתוקף לשלוט על עצמו שלא לעשות ענין של רע, לא רק במעשה ובדיבור אלא אף לא במחשבה. אך ישנו “חיל” נעלה יותר ב”סור מרע”, כאשר הרע מושלל אצלו לגמרי ואף אינו עולה על הדעת לגמרי, משום שהוא כבר בדרגה של “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך - בשני יצריך”, שהיצר הרע אצלו אינו רק כבוש ונשלט, אלא אף השתנה, כך שגם הוא נוטל, יחד עם היצר הטוב, חלק ב”ואהבת את ה’”. ובין שתי הדרגות האמורות ב”סור מרע” ישנן דרגות רבות ללכת מחיל אל חיל באהבת ה’ ובעבודת ה’, למעלה ולמעלה יותר ויותר.

כך גם ישנו הענין של “מחיל אל חיל” בכיוון של “ועשה טוב”: הקב”ה, מקור כל הברכות, מבטיח: “בחוקותי תלכו גו’ ונתתי גשמיכם גו’”, שכאשר יהודי הולך בדרכי ה’, הליכה מחיל אל חיל, נותן לו הקב”ה את כל צרכיו הגשמיים וגם הרוחניים ובשפע. דרגה ו”חיל” גבוהים יותר - כאשר “ונתתי גשמיכם” וגו’ אינה אצלו מטרה לעצמה כלל, כי אם רק אמצעי ודרך להקל את ההליכה מחיל אל חיל בקיום התורה והמצוות. בסגנון שונה ובמלים אחרות: הוא מנצל את הברכות של “בני, חיי ומזונא” - וכולם באופן של “רוויחא” - כדי לעשות רוחניות יותר ויותר, “רוויחא” יותר, עד שהוא מגיע אל ה”חיל” של “לחזות בנועם ה’”, ועד ל”חיל” הגדול ביותר - הליכה של אדמו”ר הזקן: “מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ” גו’, שאין הוא רוצה לא תענוגות רוחניים (“בשמים”) ולא תענוגות גשמיים (“בארץ”) ולא כל אשר בגדר “עמך” (טפל אל הקב”ה) - הוא רוצה אך ורק את הקב”ה עצמו.

ובדוגמת מה שכותב הרמב”ם בסיום חיבורו “משנה תורה”, שבימות המשיח יהיו “כל המעדנים”, כל סוגי העונג, “כעפר”, והשאיפה בעולם תהיה אך ורק “לדעת את ה’”.

ומובן שבידיעת ה’ ישנן דרגות לאין שיעור, החל מ”יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון” - התחלת החיבור, 

- עד ל”מלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים” - סיום החיבור,

ובמיוחד כיון שהידיעה היא “כפי כוח האדם”, לפי כוחו והשגתו של כל אדם, והרי כוח האדם אינו שוה בכל, ואפילו באדם אחד אין הכוח שוה בכל הזמנים, הוא גדל וצריך להתעלות דרגה אחר דרגה, כמוזכר לעיל.

כך גם בעבודת התפלה ישנן דרגות רבות מאד, בכוונת התפלה ובדביקות, ובאופנים השונים: “עבודת עבד” או “עבודת בן”, דביקות של בן שהוא בבחינת “תינוק” עד לדביקות של “בן חכם ונבון”, ובאדם זה עצמו אינו דומה, כאמור, כוח האדם מתפלה לתפלה, ובאותו יום ובאותה תפלה ישנה גם העליה מ”מודה אני לפניך, עד “שמע ישראל” (מסירת נפש), וכך הלאה, כל שלבי העליה ב”סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה”.

* * *

ויהי רצון שכל אחד ואחת, איש ואשה, “בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו” בתוך כלל ישראל - ינצלו במלוא המדה, כאמור במכתב הקודם, את “כוח האדם” שהקב”ה נותן מידו המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה, כדי להשיג את מלוא המדה של חירות, חירות מכל דאגה ומכל הדאגות של כל הענינים המבלבלים, יחד עם עונג במלוא המדה, ובמיוחד כאשר יש לכך נתינת–כוח מיוחדת משבת, “שבת בשבתו”, יחד עם זמן חירותנו, החל מ”נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו וגאלם”,

וכמו אז - להתחיל מיד ב”ספירה”, לספור את הימים, בציפיה מתי יבוא כבר היום המבורך של “תעבדון את האלוקים על ההר הזה”, וכמו במתן–תורה, במעמד הר סיני, כך יהיו הדברים “חדשים” ממש בשלימות - בזמן מתן תורתנו, בסיום ימי הספירה, בחג השבועות של שנה זו,

ספירה יחד עם ההליכה מ”חיל” (של “נגלה עליהם” באותה שעה, בזמן חירותנו - להליכה על ידי עבודה עצמית, למעלה ולמעלה יותר ויותר עד - ) אל “חיל” של שלימות כל העולם כולו,

המתחילה עם הגאולה האמיתית והשלימה של בני ישראל על ידי משיח צדקנו,

ומיד לאחר מכן שלימות העולם כולו - כהבטחת הקב”ה, המובאת בסיום ספר “משנה תורה” להרמב”ם: “אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה’ ולעבדו שכם אחד”,

- “ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”.

בכבוד ובברכה להצלחה בכל האמור, ולחג פסח כשר ושמח

מנחם שניאורסאהן