כ״ק אדמו״ו הזקן: צריך להבין מדוע נכפלה המילה ״ואמרת״? שכך נאמר: ״ואמות אליהם את קרבני לחמי וגו’, ואמות להם זה האשה״.

מחשבה דיבור ומעשה

כ״ק אדמו״ו הזקן: צריך להבין מדוע נכפלה המילה ״ואמרת״? שכך נאמר: ״ואמות אליהם את קרבני לחמי וגו’, ואמות להם זה האשה״. אלא ששני עניינים יש כאן. כי הנה את כל המצוות צריך האדם לקיים במחשבה דיבור ומעשה, וכן בקרבנות: מחשבה זו תפילה, עבודה שבלב שכנגד הקרבנות. ודיבור הוא תלמוד תורת הקרבנות, שכל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. ועבודת הקרבנות עצמן להקריב כבשים וכו’, זהו המעשה. ״ואמרת להם זה האשה״ - נאמר על מעשה הקרבן עצמו, ואילו הפסוק הראשון - ״צו את בני ישראל ואמרת אליהם״, נאמר על בחינת מחשבה ודיבור שבקרבנות.

(לקוטי תורה, פרשת פנחס עה, א)

העיקר: בפועל ממש!

כ״ק אדמו״ו האמצעי: תכלית ירידת הנשמה לגוף היא כדי לקיים את המצוות בשלושת הבחינות, מחשבה דיבור ומעשה, וזהו העיקר שה’ רוצה. אך בהיפרד הנפש מהגוף, אזי עיקר התביעה היא על ה״בפועל ממש״, ולא הפנימיות היא העיקר, דהיינו השכל וההשגה, הגם שזה וודאי טוב, אבל העיקר הוא בחינת פועל ממש. ולכן נאמר גם על המעשה, ״ואמרת״, פעם נוספת.

(מאמרי אדמו״ר האמצעי, הנחות תקע״ז, עמי ריא)

מיד ולדורות

כ״ק אדמו״ו הצמח צדק: כפל הלשון ״ואמרת״, יובן בכך שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכל מקום שנאמר צו הוא מיד ולדורות. זהו איפוא, טעם כפל האמירה: (צו את בני ישראל) ואמרת אליהם - מיד, ואמרת להם - לדורות, שתיקנו תפילה כנגד קרבנות התמיד, לאחר החורבן, וזהו לדורות.

(אור התורה, במדבר כרך ד, פרשת פינחס איפד)

לדורות - ממקור נעלה יותר

כ״ק אדמו״ו מהו״ש: מה שאמרו חז״ל, שכל מקום שנאמר בו ״צו״ - הרי זה מיד ולדורות, מתקיים כאן בעניין הקרבנות בכך שתפילות כנגד תמידים תיקנום. ברם, אמרו חז״ל: ״גדולה תפילה יותר מן הקרבנות״. כי הנה בקרבנות נאמר ״קרבן לה’״, דהיינו שהקרבן הוא לשם הוי’. אולם בתפילה נאמר: ״ותתפלל חנה על הוי’״, דהיינו שהתפילה מגעת וממשיכה מלמעלה משם הוי’. נמצא שאדרבה, לדורות ישנה בחינה זו באופן נעלה יותר.

(תורת שמואל תרכ״ז, עמ’ שסא)

חיבור משה לישראל

כ״ק אדמו״ו מהווש״ב: צריך להבין מה שהפסוק מתחיל ב״צו את בני ישראל״ וממשיך ב״ואמרת אליהם״, ולמה לו להקדים תחילה ״צו את בני ישראל״?

m

אלא שצו הוא מלשון צוותא וחיבור, והיינו לחבר את משה אל בני ישראל. שכן משה הוא בחינת מ״ה, כמו שכתוב ״ואנחנו מ״ה״. לאמור: כיוון שצריכה להיות בחינת הארת שם מ״ה בכל אחד ואחד, כדי לפעול את הביטול של מ״ה בעולם, הרי שאת הכוח לכך מקבלים ישראל על ידי חיבורם למשה, וזהו ״צו״ מלשון צוותא וחיבור. ואחר כך אומר הכתוב: ״ואמרת להם את קרבני לחמי״, שכן בקרבנות נאמר ״אדם כי יקריב״, אדם בגימטריה מ״ה, ועניינו, שעבודת האדם בבירור העולם, היא מכוח שם מ״ה, השם המברר.

(המשך תער״ב, חלק ראשון, ש״פ פינחס תרד״ע, עמי תקנז)

הקרבנות נקראים לחם

כ״ק אדמו״ו מוהויי״צ: נאמר: ״את קרבני לחמי וגוי״: הקרבנות נקראים לחם, שכן כמו שהלחם, הרי פעולתו היא בחיבור כוחות הנפש באברי הגוף, וכמו שכתוב בתהלים (קד, טו) ״ולחם לבב אנוש יסעד״, וגם פועל הוא הלחם את טיב גילוי הכוחות והחושים, כמו שכתוב בירמיהו(מד, יז) ״ונשבעה לחם ונהיה טובים״, כך הקרבנות פועלים שיהיה חיבור האורות והכלים, ושיומשך האור למטה - מטה בכלים מכלים שונים, עד הגילוי שלמטה ממש.

(קונטרס י״ב - י״ג תמוז, היתרצ״ו)

הקרבנות - גילוי אלוקות בשלמות

כ״ק אדמו״ו מלך המשיח שליט״א: מבואר בחסידות, שנאמר פעמיים ״ואמרת״, שכן הפעם הראשונה מתייחסת לעניין הקרבנות, במחשבה ובדיבור, ואילו הפעם השנייה מתייחסת לקרבנות כפי שהם במעשה. וצריך ביאור: מדוע סובב השם יתברך שעניין הקרבנות במחשבה ודיבור ממשיך גם אחרי החורבן ואילו עניין המעשה שבקרבנות קיים רק בזמן הבית?

אלא שעניין הקרבנות הוא לגלות אלוקות. כפי שראו בגלוי איך שהאש שמצווה להביא מן ההדיוט, ממשיכה את האש שירדה מלמעלה על הקרבן. לאמור: כיוון שבקרבנות עניין ההתאחדות באלוקות הוא בתכלית הגילוי, יותר מבשאר המצוות, לכן צריך להקריבם דווקא במקום וזמן כזה שהוא מוכשר לזה ובשלמות.

(ספר המאמרים במדבר, חלק בי, עמי שכד)

הנה זה פינחס זה אליהו

…הקריאה בפרשת מטות על-דבר הציווי ד״לא יחל דברו״, ועל אחת כמה וכמה הדיבוו של כל אחד ואחד מבני ישראל (האנשים והנשים והטף) וכמה וכמה פעמים בכל יום ויום אודות ביאת משיח צדקנו, שבודאי נותן להם הקב״ה את האפשרות לקיים הציווי ״לא יחל דבוו״ - על ידי זה שתיכף ומיד ממש (״לא עיכבן כהרף עין״) מראה כל אחד ואחד באצבעו ואומר זה, הנה זה פינחס זה אליהו, והנה זה דוד מלכא משיחא, שבא וגאלנו והולכנו קוממיות לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש, אמן כן יהי רצון.

(ש״פ פנחס היתש״נ)