פעילות להצלת ילדי ישראל

במשך למעלה משלושים שנה כיהן הרב ישראל לייבוב כיו”ר צא”ח, וזכה שדרכו יעברו כמעט כל ענייני הפצת המעיינות שהרבי פעל ברחבי ארצנו. במלאת עשרים שנה לפטירתו, בית משיח מגיש סקירה מיוחדת על היהודי הערירי שסיפורו, הוא סיפורה של הפעילות החב”דית בארץ הקודש. כתבה ראשונה.

הרב ישראל לייבוב נולד בכ”ח כסלו תרע”א בעיר ניקופול שברוסיה. את ראשית חינוכו קיבל ב’חדר’ שבעיירה, אולם בפרוץ המלחמה נאלצה משפחתו לנדוד לפולטבה. משם המשיך ולמד בתומכי תמימים מתרפ”ד עד תרפ”ו.

בסוף שנות הפ’, עקרה המשפחה לכותאיס שבגרוזיה, שם נפטר אביו, החסיד ר’ מנחם מענדל. האחריות לפרנסת המשפחה נפלה על כתפיו של ישראל הצעיר. הוא החל לשלוח ידיו במסחר, ועד מהרה התגלה כסוחר ממולח ש’יודע לעשות כסף’. כבר מראשית צעדיו, הפריש את רוב רווחיו לצדקה עבור ישיבות תומכי תמימים, כשהוא עצמו מסתפק במועט.

בשנת תרצ”ז, נישא ועבר לגור בקייב, מקום מגורי זוגתו. ארבע שנים שקטות עברו על הזוג הצעיר, עד לפרוץ הכוחות הגרמניים לרוסיה בתש”א. העיר קייב הופצצה מהאוויר ללא הרף, אולם הצבא הגרמני עדיין היה רחוק מהעיר. השלטונות, העמידו רכבות לרשות האזרחים החפצים להימלט מן העיר. בכל פעם שהתמלאה רכבת, נכנסה מיד אחריה רכבת אחרת לתחנה, התמלאה, ונעה מזרחה, מפנה מקום לרכבת שאחריה.

המשפחה המורחבת, ר’ ישראל, זוגתו ואימו, חמיו וחמותו, שני גיסיו, נשותיהם וילדיהם, העמיסו את כל חפציהם על שתי משאיות והזדרזו להגיע לתחנת הרכבת, ברגע הראשון שהיה להם הזדמנות. היה זה יום שישי לפני הצהריים.

כאשר הגיעו לתחנת הרכבת, שמחו לגלות כי במקום נמצאת רכבת חצי ריקה, אך השמחה הייתה מעט מוקדמת. הגויים הרוסים שעל הרכבת סירבו לתת להם לעלות. למה? ככה. השכנועים לא הועילו, ודרך אחרת לא הייתה. חפויי ראש סבו על עקבותיהם וחזרו לביתם, לשבת בבית הריק והארוז.

במוצאי שבת, כאשר הגיעו בחזרה לתחנת הרכבת, התברר גודל הנס. הרכבת שיצאה ביום שישי הופצצה מהאוויר, ורבים מנוסעיה נהרגו…

לאחר נסיעה ארוכה דרך היבשה והים, הגיעו בתש”ב לסמרקנד, בה התקבצו אז רוב מנין ובנין של חסידי חב”ד ששרדו את שנות האימה.

כשרונו המסחרי התגלה מיד שוב. הוא החל לסחור בסבון, אותו ייצר ומכר בשוק השחור. בימים ההם הייתה זו עבירה חמורה שעונשה כבד, אולם גם שכרה בצידה. למרות שנטל על עצמו סיכון אדיר על מנת להרוויח את הכסף הזה, היה ר’ ישראל מגיע תדיר אל ר’ מענדל פוטרפס שהיה האחראי על תלמוד התורה המקומי, מביא לו את מרבית הרווחים “עבור ילדי ישראל”, ומסתלק לו לדרכו. בכסף זה שילם ר’ מענדל את המשכורות למלמדים בתלמוד התורה בסמרקנד.

מלבד החזקת התלמוד תורה, תרם ר’ ישראל רבות גם ליהודים פרטיים. התרומה התבטאה לא רק בגשמיות, כי אם גם ברוחניות. הוא היה מסוגל לשבת ולהאזין במשך זמן ארוך לצרותיהם של אנשים, למרות שהוא עצמו היה יהודי מר נפש מאחר שלא נולדו לו ילדים.

גיסו, ר’ פנחס סודאק, עסק אף הוא במסחר המסוכן, וכמעט נתפס. בנס הצליח להימלט מביתו ברגע האחרון, לאחר שהמשטרה הגיע לערוך חיפוש בביתו ביום בו היו הסבונים המבושלים מוכנים למכירה. בר’ ישראל לא נגע איש. אין זאת כי אם זכות הצדקה ששמרה עליו.

אולם הסכנות במקום לא נגמרו. באחד הימים בשנת תש”ו, פגשה אחייניתו, בת שבע סודק את התובעת המקומית ברחוב בו התגורר. הנערה, הכירה כבר את התובעת ואפילו הספיקה ליצור איתה קשרים, לאחר ששיחדה אותה בתכשיטים תקופה קצרה קודם על מנת לשחרר את אימה שנעצרה, שוחחה עם התובעת שסיפרה לה כי היא עומדת לערוך מעצר בקרוב.

הנערה רצה לעדכן את דודה, אך הוא שלא האמין כי נערה צעירה כמוה מגיעה למידע מסווג שכזה - את מי הולכים מלאכי החבלה לעצור, לא עשה את הצעד המתבקש ולא ברח מביתו. באותו יום נעצרה אשתו. רק לאחר שהאחיינית ניצלה שוב את קשריה ואת התכשיטים של אימה, שוחררה. שבוע לאחר מכן, כבר היו הזוג לייבוב בדרכם לפולין ב’עשלונים’ המפורסמים, ומשם למחנה הפליטים פוקינג שבגרמניה.

מיד כשהגיע לפוקינג נרתם ר’ ישראל לעסקנות הציבורית והיה מהפעילים הנמרצים להקמת ישיבת תומכי תמימים הראשונה על אדמת אירופה החופשית. לאחר שעברו החסידים לפאריז, מונה ר’ ישראל לחבר ועד המל”ח סניף אירופה, הנהלת בית רבקה וההנהלה הגשמית של ישיבת תומכי תמימים.

בתש”ט, היה ר’ ישראל מהזוגות הראשונים שהצטרפו לכפר החדש שאותו הקים הרבי על אדמות הכפר הערבי הנטוש ספריא, כפר חב”ד, ותקופה קצרה לאחר מכן מונה להיות יו”ר ועד הכפר החדש.

פעילות להצלת ילדי ישראל

באותם השנים הגיעו לארץ ישראל עולים רבים, בעיקר מארצות המזרח. הציונים דאגו לשכנם במעברות ויישובים שונים, כאשר הם מפעילים עליהם לחץ כבד למסור את ילדיהם לבתי הספר הממלכתיים ובמקביל מונעים מהם תקציבים לשירותי דת בסיסיים, כגון בית כנסת או מקווה טהרה.

ר’ ישראל ראה ועיניו כלו. כמי שראה התנכלות שלטונית לחינוכם של ילדי ישראל במקומות אחרים ומסר את נפשו עבור חינוכם, לא יכל לעמוד מנגד, והוא הצטרף מיד אל ה’פעילים’, הארגון שנלחם על חינוכו של כל ילד יהודי.

בכל בוקר, ולא משנה מזג האוויר או מצב הרוח, יצא ר’ ישראל כאשר מעט מזון באמתחתו, צועד רגלי אל הכביש הראשי, ומשם בתחבורה ציבורית או בטרמפים אל אחד המושבים החדשים. שם היה משוחח עם הרב, השוחט, או מנהיגי הקהילה ומעורר אותם בדברים נלהבים על אחריותם לשמור על מסורת ישראל סבא בקרב קהילתם.

בסוף היום הארוך היה ר’ ישראל חוזר לכפר חב”ד, ומייד מתיישב ללמוד עם הציבור עין יעקב או משניות.

לעיתים, היה ר’ ישראל פועל ישירות גם במישור החינוכי. כאשר היה פוגש ילדים בגיל מתאים, היה ר’ ישראל משתדל מאוד להעבירם לפנימיות ישיבתיות. רבים מהילדים שאליהם הגיע, עברו לישיבות תומכי תמימים והמשיכו את חייהם כחסידים לכל דבר וענין.

דוגמא לחסיד כזה הוא ר’ משה אדרעי. לאחר הגעת משפחתו לארץ ישראל, המשפחה שוכנה במעברה  באשקלון. חודש אחר־כך, הגיע לעיר הרה”ח ר’ ישראל לייבוב  ע”ה, יו”ר צעירי־אגודת־חב”ד. הוא הבחין בילד  משה, בן ה־11, מתרוצץ בשוק ומנסה להעלות בידיו פרנסה כלשהי למשפחתו. “תמיד דאגתי לפרנסה. למדתי לתפור נעליים וזרעתי ירקות סביב הפחון במעברה. באותו יום שר’ ישראל פגש אותי, הייתי עסוק במכירת דליי קרח עם פטל לעוברים ושבים”.

בהסכמת האם, נלקחו האחים יעקב ומשה לכפר חב”ד. ר’ דוד לסלבוים פגש אותם בצומת בית דגן, ומשם הדרך לתומכי תמימים הייתה המסלול המתבקש.

בזכרונותיו של ר’ שלמה שטנצל, ראש ישיבת ‘פורת יוסף’ ברחובות, הוא מספר על אנקדוטה מעניינת שהתרחשה כאשר יצא למבצע רישום עם ר’ ישראל:

“לפני כ 40 שנים, הלכתי עם הרב ישראל לייבוב למעברת באר יעקב, כדי לחפש ילדים להכניסם למוסדות תורניים שם גרו עולים מכל מיני מדינות. בדרכינו נתקלנו בבית משם מהחצר בקעו קולות ברוסית, הרב לייבוב- איש חב”ד איש רוסיה ניגש אליהם ודיבר ברוסית, ראה גם ילד מסתובב שם, הוא שאל מאיזה מקום הם מרוסיה, הם ענו על כפר מסויים, לפתע נצנץ אור בעיני לייבוב, והלא סיפר כי ברח ברוסיה דרך כפר זה, וכשדיבר עם היהודים שם, הם גילו אוזנו כי יש שם ילד יהודי שנולד שם ואין מוהל שיעשה ברית, לייבוב ברח עם עוד יהודי שידע כנראה למול, הוא הכשיר סכין מטבח לברית, והוא ביצע במניין של יהודים את הברית. היהודים שמעו ואמרו לליבוב, הנה הילד שעשו לו ברית, זה הילד המסתובב כאן- נדמה לי כי הוא סידר את הילד הזה במקום חרדי”.

יו”ר צא”ח

הפעילות עם הילדים הייתה ברוכה ושכרה הגשמי והרוחני בצידה, אך לרבי מלך המשיח זה לא הספיק, והוא תבע ממנו גם פעילות בכרם חב”ד - במרכז הנהלת צא”ח שהתייסד באותה התקופה. כאשר בשנת תשי”ד, הציעו לו לרכז את פעילות צא”ח, הורה הרבי לוודא כי אין בכך השגת גבול של ר’ לייב כהן שכיהן בתפקיד עד אז. רק לאחר שהתברר כי אכן אין שום חשש של השגת גבול כיון שר’ לייב עזב את התפקיד, אישר הרבי לר’ ישראל להיכנס בתפקיד.

עד לכניסתו לתפקיד, היו לצא”ח שני מרכזים בלבד בארץ הקודש. האחד בירושלים, והשני בכפר חב”ד אליו סופחו גם אנ”ש בתל אביב ובלוד. הפעילות התרכזה בשיעורים בישיבות ובערבי חב”ד, ונוהלה על ידי צוות מצומצם שקיבל משכורת זעומה עבור העבודה הסמלית.

תקופה קצרה לאחר כניסתו לתפקיד, הורה הרבי מלך המשיח כי על צא”ח לשלם משכורות, לפחות לחלק מהפעילים, על פי יכולתה הכלכלית. ר’ ישראל כתב לרבי כי במצב  הנוכחי, אין צורך במשרה מלאה למרכז הפעילות, מה גם שקופת צא”ח לא יכולה להרשות לעצמה משכורת כזו. הרבי השיב כי זוהי החלטת ההנהלה בארץ הקודש, תוך כדי שהוא רומז כי ההחלטה האם נדרשת משרה מלאה, תלוי באופיים של המנהלים…

הרמז הובן, והאופי של המנהל התחיל להוכיח את עצמו. ר’ ישראל דאג להקמת הנהלה ארצית לצא”ח, שהורכבה מנציגי מקומות שונים בארץ ישראל והחל להקים סניפים בכל רחבי ארץ הקודש. בשנת תשי”ח מונה ר’ ישראל ליו”ר צעירי אגודת חב”ד בארה”ק, ומאז כיהן בתפקיד זה עד יומו האחרון, במשך 36 שנה.

בשנים הראשונות שלו בתפקיד, כבר קיבלה הפעילות תנופה חדשה ועצומה, כאשר פעילים רבים בכל רחבי הארץ הצטרפו לפעילות, כשהוא עומד בראש המערכת, והאחראי על הפעילויות בחגים בכל רחבי הארץ, ממבצעי ארבע מינים, חנוכה, משלוחי המנות והשופר, ועד לפעילות בל”ג בעומר במירון.

מבצעים רבים והוראות רבות מהרבי מלך המשיח עברו דרכו. את הכל ביצע בשקט וביעילות, כשהוא הופך להיות אחד מהאנשים המשפיעים ביותר על יהדותה של ארץ הקודש. הן בהפצת המעיינות, והן במלחמות ה’ של מלך המשיח על מיהו יהודי ועוד.

את כל פעילותו עשה שלא על מנת לקבל פרס, והמשיך לחיות מהמשכורת שאותה קיבל בפעילים - בהם המשיך לעבוד על פי הוראת הרבי.

שום טובה לנשמה

עומס העבודה בפעילים יחד עם העבודה בצא”ח, תבעה את רוב זמנו. במשך כל היום התגלגל בנסיעות מביקור בית למשרד ממשלתי ומשם לשיעור תורה ועוד. הרבי התייחס לכך בצורה מאד מיוחדת, כאשר היה באבל בשנת תש”כ, וכתב לרבי כי הנסיעות לא מאפשרות לו להגיד את כל הקדישים.

“פשיטא שקורת רוח ועלייה לנשמה אי אפשר שתבוא על ידי גרעון בעניני תורה ומצות, והרי חינוך על טהרת הקדש נקודה יסודית בזה וזכות הרבים תלוי בזה (דלא בערך אמירת קדיש), שמזה מובן שאין לגרוע בעבודתו בקדש חינוך על טהרת הקודש, ואדרבה להוסיף על זה. ובכדי שלא יחסר (כפי האפשרי) בהאמור, יש מקום אשר נוסף על אמירת קדיש בזמנים שאפשר לו, ישכור מי שיאמר, ובמילא לא יחסר מעבודתו בקדש”, הגיב הרבי כשהוא שולל את ההוא אמינא להוריד שעות פעילות עבור קדיש…

המרוקאים בכפר חב”ד - ענינו של צא”ח

כאמור, חלק מרכזי בפעילותם של ה’פעילים’, התמקד ביהודי עדות המזרח. יהודים פשוטים אלו, בעלי אמונה תמימה, הובאו לארץ ישראל והועברו על דתם האחד אחרי השני. ילדיהם נשלחו לבתי הספר הממלכתיים, שם חונכו על דברים הפוכים לחלוטין מאשר חונכו בביתם. ה’פעילים’ נחלצו חושים למערכה, ונלחמו על נפש כל ילד.

מכיון והעולים החדשים מארצות המזרח, נשלחו לשיכון במושבים שהוקמו באותה תקופה, דאגו הפעילים לשלוח כמה שיותר יהודים ליישובים דתיים. כך, הגיעו יהודי מרוקו לכפר חב”ד.

הגברת שמחה אוחנה, סיפרה כיצד כאשר הגיעו באוניה מצרפת לארץ ישראל קיבלו אותם נציגי המפלגות השונות, והבטיחו להם כסף אם יבואו להתגורר במושביהם, בחפשם אחר ילדים בגיל חינוך. אך ר’ ישראל בא והצהיר: כסף אין לנו, אולם יראת שמים יש ויש, וכך מצאו את עצמן בני משפחת אוחנה מגיעים להתגורר בדירה קטנטנה בכפר חב”ד.

בהקשר לכך קיבל ר’ ישראל הוראות והדרכות צמודות מהרבי, כיצד לשלב את עולי מרוקו בין תושבי כפר חב”ד. הרבי הורה להקים בית כנסת מיוחד לעולי מרוקו שבו יוכלו להתפלל בנוסח המוכר להם, אולם את הילדים ללמד להתפלל בנוסח חב”ד.

הרבי ביקש לוודא שיהיו התוועדויות משותפות למרוקאים ולאנ”ש, “לפעמים קרובות יתועדו יחד, בכדי לשלול מעיקרא סברת הבדלה חס ושלום”, כתב הרבי לר’ ישראל. כאשר כתב לרבי כי מחמת עסקנותו בצא”ח, איננו מתעסק עם המרוקאים, השיב הרבי: “זהו ענין צעירי אגודת חב”ד, עניני המרוקנים אשר בכפר חב”ד”.

בשנים המאוחרות יותר, כאשר החלו להגיע גלי עליה נוספים, ובהם יהודים שכבר הכירו את ליובאוויטש מפעילותה הברוכה במדינתם מרוקו, הורה הרבי לתת תשומת לב מיוחדת לעולים אלו, אשר השם ‘ליובאוויטש’ אינו זר עבורם.

יושרו הקיצוני היה לשם דבר. הוא מעולם לא לקח פרוטה מצא”ח. אפילו כאשר ערך ממשרדו שיחת טלפון פרטית, היה מקפיד לשלשל מיד פרוטה לקופת הצדקה שעמדה על שולחנו דרך קבע. מעולם לא קנה רכב, על מנת לחסוך בהוצאות, והקפיד לנסוע בתחבורה ציבורית.

גם כאשר הוצאות הפעילות של צא”ח גדלו ותפחו, וגיוס משאבים בארץ ישראל מוכת העוני כבר לא היה אפשרי, ר’ ישראל התנדב לנסוע לאסוף כסף בארצות הברית, כשעל הכרטיס הוא מתעקש לשלם בעצמו: “הרי אני נוסע לרבי שליט”א!”, טען.

שנים ספורות לאחר מכן, כאשר עומס העבודה בצא”ח הכריח אותו לעזוב את עבודתו ב’פעילים’, אמר הרבי מלך המשיח לר’ שלום דובער ליפשיץ: “וואו וועט איהר קריגן נאך אזא ערליכער מענטש [= היכן תמצאו עוד כזה יהודי ישר?!]”.

על המשך קורות חייו, הפעילות בצא”ח והוראות מסקרנות רבות של הרבי, בכתבה הבאה בעזרת ה’.