בכדי להיות “כמותו דהמשלח” — דרוש ענין הביטול להמשלח, ובכדי לפעול שהדירה תהי’ “בת

בכדי להיות “כמותו דהמשלח” — דרוש ענין הביטול להמשלח, ובכדי לפעול שהדירה תהי’ “בתחתונים” (בגדרם הם), שבזה נוגע הכחות הפרטיים דשליחות הפרטית — דרוש שהשליח יהי’ בר דעת • קטע משיחת ש”פ וישלח, י”ד כסלו תשמ”ח. מוגה

א. דובר כמה פעמים בנוגע לשמות הסדרות, שאף שלכאורה אינם אלא סימן לציין הסדרה על שם התחלתה, מכל מקום, מכיון שהשמות הם חלק מהתורה (שנקבעו על פי מנהג ישראל ש”תורה הוא”) — יש בתיבות אלו גופא הוראה בעבודת ה’, כיון שהם (חלק מ)תורה מלשון הוראה.

וכפי שמצינו בספרי גדולי ישראל כמה לימודים והוראות מעניני התורה, שלכאורה אינם אלא סימן, ולדוגמא: “יע”ל קג”ם”, שלכאורה אין זה אלא סימן על ששה הלכות המתחילות באותיות אלו (יאוש שלא מדעת וכו’) — אעפ”כ מכיון שהם חלק מהתורה, יש בהם גופא לימוד ותוכן. ועל דרך זה “משך בתורא קדש בכספא”, שזהו סימן על הפרשיות שקוראים בחג הפסח — יש בתיבות אלו גופא תוכן מיוחד. ועוד.

וכמו כן בשמות הסדרות, ובעניננו — פרשה “וישלח”: נוסף על זה שהשם “וישלח” הוא שמה של כל הסדרה כולה, הכוללת כל הפרשיות ופסוקים ותיבות כו’ שבה, ישנה גם הוראה משם הסדרה — “וישלח”.

ומכיון שכל עניני התורה הם בתכלית הדיוק, מסתבר לומר, ששני ענינים אלו — (א) ההוראה משם הסדרה, (ב) השם כולל כל הענינים שבסדרה — יש ביניהם שייכות, וכדלקמן.

ב. התוכן ד”וישלח” הוא ענין כללי בעבודת האדם, כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפני זה, שכל יהודי הוא שלוחו של הקב”ה, אשר “שלח” את נשמתו למטה בעולם הזה הגשמי, לעשות ממנו “דירה לו יתברך בתחתונים”.

והכח לזה הוא — על ידי זה שהקב”ה “שלח” למטה גם את התורה ומצוותי’, כדי שישראל על ידי לימוד התורה וקיום המצוות והפצתם בכל הסביבה כו’ — ימלאו השליחות, לעשות ולהפך את העולם הזה הגשמי שיהי’ דירה לו יתברך.

ג. בכדי לקיים ולמלא השליחות דרושים שני ענינים, שהם כמו הפכיים:

א) לכל לראש — הידיעה וההכרה, שהוא שלוחו של הקב”ה, ובמילא — לא לשנות, ח”ו, מרצונו של הקב”ה, כפי שהורנו בתורתו, גם כאשר נדמה לו שעל ידי זה יוכל להשפיע יותר על סביבתו כו’. ואם שליח משנה מדעת המשלח שוב אינו שליח, ר”ל.

ועוד זאת: השליח צריך להיות חדור בהכרה שכל מה שפועל בעולם, אין זה “כחי ועוצם ידי”, ח”ו, כי אם בכח המשלח (הקב”ה), ששלחו ונתן לו את הכח שהוא יהי’ “שלוחו של אדם (העליון) כמותו”, ועד — “כמותו ממש”.

ב) אבל ביחד עם זה, בכדי שהשליח יוכל לעסוק בהפצת היהדות ולהשפיע על אנשים בסביבתו כו’, עליו להשתמש בשכל שלו. וגם זה מתנאי השליחות, כהדין ששליח צריך להיות בר דעת.

ד. ויש לומר, שב’ ענינים אלו הם גם בהתאם לב’ ענינים (כלליים) שבמטרת השליחות — “לעשות לו יתברך דירה בתחתונים”:

“דירה” — פירושה, שהגילוי אלקות למטה “בתחתונים” יהי’ באופן ובדוגמת האדם הדר בתוך דירתו,

כשאדם הולך ברחוב, או נמצא אצל חבירו, עליו להתאים את עצמו (להתצמצם) לפי אופן ותנאי המקום בו הוא נמצא: מה שאין כן בתוך דירתו, בה הוא נמצא בגילוי ובהרחבה.

וזהו הפירוש ד”נתאוה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”, שהגילוי אלקות למטה יהי’ בגילוי ובהרחבה.

ויתירה מזה: על פי הלכה, המלך “אין רואין אותו כו’ כשהוא ערום” (זהו היפך כבוד המלכות), ואף על פי כן כשנמצא בתוך דירתו, ישנו (בזמנים שונים) מצב שהמלך הוא ערום.

והטעם לכך שיש אצל מלך בשר ודם מצב זה, הרי זה (כמו כל הענינים דלמטה ש”נשתלשלו מהן” מהענינים דלמעלה) מפני שהכוונה ד”דירה לו יתברך בתחתונים” הוא שסוף סוף תהי’ התגלותו של הקב”ה למטה (בתחתונים) “בלי שום לבוש”, כמו שנאמר בנוגע לעתיד לבוא (שאז תושלם הכוונה ד”דירה בתחתונים”) “ולא יכנף עוד מוריך”, “שלא יתכסה ממך בכנף ולבוש”.

“בתחתונים” — פירושו, שהגילוי אלקות למטה, לא יהי’ רק בגלל זה שאלקות מאיר בגילוי, דהיינו, שהאור מאיר כל כך עד שמגיע גם למטה (אבל אין לזה שייכות למהות ואיכות ה”מטה” גופא), כי אם, שיהי’ “בתחתונים”, בגדר ומהות שלהם.

ה. ויש לומר, שזוהי גם הסברה בזה שבשליחותו של יהודי לעשות “דירה בתחתונים”, ישנם שני ענינים:

א) נקודה משותפת לכל בני ישראל (אנשים נשים וטף) בשווה, שכל אחד הוא שלוחו של הקב”ה, כנ”ל.

ב) כל אחד ואחד יש לו שליחות מיוחדת, ועל דרך החילוק הכללי דיושבי אוהל ובעלי עסק (“ישכר” ו”זבולון”) שהשליחות של “ישכר” היא (בעיקר) בלימוד התורה, והשליחות ד”זבולון” (בעיקר) בגמילות חסדים. ועל דרך זה אצל ישכר גופא וזבולון גופא, שיש לכל אחד ואחד שליחותו המיוחדת לו.

ועד — שגם אצל כל אחד גופא ישנם תרי”ג כחות הנפש, שלכל כח יש שליחות ותפקיד מיוחד, נוסף לחילוקים הבאים מחמת גילו — “בן חמש שנים למקרא, בן עשר שנים למשנה, בן שלש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לגמרא וכו’ בן מאה שנה כו’”.

וגם ב’ ענינים אלו, הם בהתאם לב’ הענינים הנ”ל שב”דירה בתחתונים”:

בשליחותו של יהודי לעשות “דירה לו יתברך בתחתונים” כדי שיומשך למטה גילוי אלקות, ועד — “בלי שום לבוש” — בזה שוים כולם, כי לא נוגע מצבו הפרטי (ישכר או זבולון; בן כמה הוא, למטה מגיל “בן חמש” או שהוא “בן מאה”), כי נוגע כאן רק ענין אחד — שהוא שלוחו של הקב”ה, “שלוחו של אדם העליון כמותו”.

[והגם שבכדי להיות “כמותו דהמשלח” צריך להיות לשליח (עוד לפני שנתמנה לשליח) גדר של חשיבות, וחשיבות כזו, שהיא בדומה להמשלח (“מה אתם כו’ אף שלוחכם”), ודוקא על ידי זה יכול להיות (על ידו מינוי השליחות) “כמותו דהמשלח” —

אף על פי כן, מכיון שמדובר בנוגע להקב”ה, עליו נאמר “ואל מי תדמיוני ואשוה גו’” — הרי מובן בפשטות, שגם גדול שבגדולים אין לו כל ערך ודמיון להקב”ה. חה שיהודי יכול להיות שלוחו של הקב”ה הרי זה מצד נשמתו שהיא “חלק אלקה ממעל ממש”, שמצד זה נקרא בשם “אדם” מלשון “אדמה לעליון”.

ומכיון שלכל אחד ישנה נשמה, לכן כל יהודי (אפילו ילד קטן) הוא שלוחו של הקב”ה, ו”כמותו דהמשלח”, ועד סוף סוף — “כמותו ממש”].

ולכן, על ידי כל פעולה טובה שעושים במילוי השליחות, אפילו פעולה קטנה (לכאורה) דילד קטן (כמו אמירת “מודה אני” על ידי ילד יהודי עוד לפני גיל “בן חמש”), נמשך עצמותו יתברך:

אמנם, כדי לפעול שהדירה לו יתברך תהי’ בתחתונים, שה”תחתונים” (לשון רבים) יהיו דירה לו יתברך מצד גדרם ומצבם הם — זה נפעל על ידי פרטים, פרטים שונים (בהתאם לענינים השונים שבעולם), שלכל אחד יש שליחותו המיוחדת שעל ידה מברר ומזכך חלקו בעולם, לעשות ממנו דירה לו יתברך.

ו. על פי הנ”ל יובן גם כן מה שכתוב בנוגע לעתיד לבוא “ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם”:

מצד אחד, גם לעתיד לבוא יהי’ חילוק בידיעת אלקות, וכהדגשת הכתוב “קטנים” ו”גדולים”; וביחד עם זה “כולם ידעו אותי” — כולם בשווה.

והביאור בזה: ידיעת אלקות לעתיד לבוא הוא שכר על עבודתינו עכשיו. וב’ הענינים בידיעת אלקות לעתיד לבוא, הם בהתאם לב’ הענינים הנ”ל בעבודת השליחות דעכשיו:

על ידי זה שכל אחד ואחד מקיים שליחותו הפרטית, שבזה ישנם חילוקים דקטנים וגדולים (בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו’) — יהי’ לעתיד לבוא הידיעה בענינים ומדריגות פרטיות באלקות, ובזה יהיו חילוקים בין קטנים לגדולים;

אבל מצד נקודת השליחות, הענין דשלוחו של אדם כמותו, שבזה כולם שוים — יהי’ לעתיד לבוא “ידעו אותי” (עצמותו יתברך), ובידיעה זו לא יהיו חילוקים, “כולם ידעו אותי” כולם בשווה.

ז. וזוהי גם ההסברה, שכדי למלא את השליחות דלעשות לו יתברך דירה בתחתונים, דרושים ב’ הענינים “ביטול” ו”דעת” (כנ”ל ס”ג).

בכדי להיות “כמותו דהמשלח” — דרוש ענין הביטול להמשלח, כמו שכתוב “מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח”’; ובכדי לפעול שהדירה תהי’ “בתחתונים” (בגדרם הם), שבזה נוגע הכחות הפרטיים דשליחות הפרטית (כנ”ל ס”ה) — דרוש שהשליח יהי’ בר דעת, וכמובן בפשטות, שכדי להשפיע על אנשים שמסביבו, לא רק לעוררם בהתעוררות כללית, על ידי דברי תורה שאומר לפניהם (המשכה מלמעלה), כי אם לפעול בפנימיות, הנה זה צריך להיות במועצות חכמה, להתאים לכל אחד לפי ערכו וכו’.

ח. על פי כל הנ”ל יש לבאר גם ב’ הענינים (הנ”ל ס”א) ב”וישלח” — (א) התוכן דהשם “וישלח” גופא ו(ב) שזה השם של כל הסדרה כולה:

לכל לראש ישנה ההוראה מהשם “וישלח” גופא — שכל אחד הוא שלוחו של הקב”ה, וצריך למלא שליחותו; ואחר כך מוסיפים ש”וישלח” הוא שם של סדרה המכילה ריבוי פסוקים וכו’ — שבשליחות ישנם ריבוי פרטים ואופנים, המרומזים בריבוי הענינים דהסדרה.

אבל גם לאחרי שלומדים הענינים הפרטיים דהסדרה, יש לזכור שהשם דכל הענינים הוא “וישלח”. ז.א. שגם לאחרי שעוסק בפרטי השליחות, שלזה צריך להשתמש בשכלו כו’ (כנ”ל) — צריכים כל הפרטים להיות חדורים עם כללות ענין השליחות (“וישלח”), הנקודה העיקרית (השם) דכל הפרטים.

* * *

ט. עוד הוראה עיקרית משם הפרשה “וישלח”:

“וישלח” — פירושו לשלוח אחרים, היינו, לא רק שהוא בעצמו שליח, אלא עושה גם אחרים לשלוחים — “שליח עושה שליח”.

וההוראה מזה: שליחותו של יהודי להאיר את העולם באור התורה והמצוה, צריכה להיות באופן כזה, שיפעל על האנשים שמסביבו, שגם הם יעשו סוף סוף שלוחים לפרסם אלקות בעולם.

י. על פי זה יש לבאר גם ההמשך דג’ הסדרות ויצא, וישלח, וישב, ששלשתם מדברים אודות יעקב (ויצא יעקב, וישלח יעקב, וישב יעקב):

לכל לראש: “ויצא יעקב” (על ידי “וישלח יצחק”) — שהוא בעצמו נעשה שליח. שיוצא מד’ אמות של תורה ושל תפלה (באר שבע) ונכנס והולך ב”עולם” (חרן), לעסוק בהפצת התורה והיהדות.

ואחר כך: “וישלח יעקב” — שאינו מסתפק בזה שהוא לבד “שליח”, כי אם שפועל גם על אחרים שיעשו “שלוחים”.

ויתירה מזה: “וישלח יעקב מלאכים גו’” — שפועל עליהם, שיעשו שליחותם (להאיר את העולם) למעלה ויותר מכפי כחם (הרגיל), ועד — שלא להתחשב ב”חשבונות” דטבע העולם, בדוגמת מלאכים שאינם מוגבלים בגדרים דעולם־הזה.

ועל ידי העבודה ד”ויצא” ו”וישלח”, באים מיד ל(פרשת) “וישב יעקב” — “(ביקש יעקב) לישב בשלוה” לגאולה האמיתית והשלימה, שאז תהי’ השלוה האמיתית והשלימה.

יא. על פי הנ”ל אפשר גם להסביר השייכות דג’ סדרות אלו לחודש כסלו:

ענינו העיקרי דחודש כסלו (שבו הוא שונה משאר החדשים) שסיום (וחותם) שלו הוא — חנוכה.

נס חנוכה קבעו בנרות, שמדליקים “על פתח ביתו מבחוץ”. ואחד הלימודים בזה: שיהודי צריך להדליק “נר מצוה ותורה אור”, ובמיוחד — פנימיות התורה (שמן שבתורה) — “על פתח ביתו מבחוץ”, להאיר גם את ה”חוץ”.

ולא רק להאיר את החוץ (“ויצא”), אלא גם להפך את ה”חוץ” “עד דכליא ריגלא דתרמודאי”, ועד — “בהעלותך את הנרות, עד שתהא שלהבת עולה מאלי’” — לעשות גם מהסביבה, שיהי’ “עולה מאיליו”, “נר להאיר” (“וישלח”).

ועל ידי זה באים לגאולה האמיתית והשלימה, גאולה נצחית (שאין אחרי’ גלות) — בדוגמת נרות חנוכה, ש”אינם בטלין לעולם” (“וישב — לישב בשלוה”).

יב. ענין הנ”ל הוא בהדגשה יתירה לאחרי שנתגלה בדורות האחרונים חג הגאולה דאדמו”ר הזקן (מייסד תורת חסידות חב”ד) בי”ט כסלו, המתברך משבת זה [ואחר כך — גם חג הגאולה דאדמו”ר האמצעי ביו”ד כסלו, שעליית יום גאולה זה בשבת זה]:

בי”ט כסלו התחיל עיקר הענין ד”יפוצו מעיינותיך חוצה”, והחידוש שבזה מודגש בג’ התיבות ד”יפוצו מעיינותיך חוצה”:

במים המטהרים ישנם כמה אופנים־ דרגות. והדרגא הכי נעלית היא מי המעין שמטהר בכל שהוא, ומטהר כל דבר. וכמו כן גם בנוגע לבחינת “מעין” שבתורה — עצם התורה, שהיא דבר אחד עם הקב”ה, “אורייתא וקוב”ה כולא חד”, ובמיוחד בפנימיות התורה, שהיא דבר אחד עם סתים דקוב”ה, עצמותו יתברך, “בעסק סתים ופנימיות התורה מאיר בזה העצמות בגילוי יותר כו’”.

ומעיינות אלו דפנימיות התורה (לא רק מי המעין, אלא גם המעין עצמו) מביאים אל ה”חוצה”, ובאופן ד”יפוצו”.

וזה הי’ חידושו של אדמו”ר הזקן בתורת חסידות חב”ד — שהסביר המעיינות דפנימיות התורה בהבנה והשגה דחכמה בינה דעת, באופן ד”יתפרנסון מיני’” [ובהרחבה יתירה — על ידי אדמו”ר האמצעי, באופן ד”רחובות הנהר” דבינה], עד לשכל דנפש הבהמית (“חוצה” שבאדם), ועד ל”חוצה” (שמחוץ לאדם) — שאין למטה ממנו.

ויתירה מזה: אמיתית הענין ד”יפוצו מעינותיך חוצה” הוא, לא רק שה”מעיינות” מגיעים ל”חוצה” (“ויצא”), אלא גם שהם משנים את ה”חוצה” גופא (“וישלח”), שההנחה השכלית דנפש הבהמית גופא נעשית בהתאם ל”מעיינות”. ועל דרך זה גם בנוגע ל”חוצה” כפשוטו.

ועל ידי “יפוצו מעינותיך חוצה” “קא אתי מר דא מלכא משיחא” — “לישב בשלוה” שיהי’ בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

יג. בחודש כסלו עצמו, עומדים אנו: א) ביום השבת, ב) י”ד כסלו.

יום השבת (הסיום דימי השבוע) קשור עם מהלך השמש (“ויהי ערב ויהי בוקר”). י”ד כסלו יום בחודש, קשור עם מהלך הלבנה, ובזה גופא סמוך וערב — ט”ו בחודש, שאז “קיימא סיהרא באשלמותא”.

החילוק ביניהם בעבודת השם:

“שמש” שאין בו שינויים, מרמז על אופן עבודה ד”תמידים כסדרם”. “לבנה” שיש בה שינויים (בחצי ראשון של החודש — הולכת ומתגדלת, בחצי השני — הולכת ומתמעטת), מרמז על אופן עבודה ד”מוספים כהלכתם”, שתמיד צריך להיות (שינויים ו)הוספות ועליות בקודש, עליות בהמשכת האור (“נר מצוה ותורה אור”), ועליות בעבודת הביטול (ומיעוט בחומריות וגשמיות האור), כהכנה ליחוד שימשא וסיהרא בראש חודש הבא.

ולכן, כשעומדים ביום השבת, השלימות דימי השבוע, וביום י”ד לחודש, כש”קיימא סיהרא באשלמותא” — יש נתינת־כח מיוחדת, ששני אופני עבודות הנ”ל (“תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן”) יהיו בשלימות.

והשלימות בב’ אופני עבודה הנ”ל צריכה להיות לא רק בנוגע לעצמו, כי אם באופן ד”להאיר על הארץ” (שזהו תפקידם של השמש ולבנה, להאיר את כל הארץ, דומם צומח חי ומדבר) — להשפיע ולהאיר על האנשים שמסביב, ועד — גם להסוגים (חי, צומח ודומם) שלמטה ממדבר.

ולא רק להאירם (מבחוץ), אלא גם לפעול עליהם באופן שיחדור בפנימיותם — על דרך אור השמש ואור הלבנה שפועלים גם בפנימיות הנבראים שבארץ, כמו שכתוב “וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים”, ועל אחת כמה וכמה בנוגע לחי ומדבר, שנהנים מאור השמש והלבנה, ועד — שיש בכחם לרפא, וכיו”ב.

… יח. ובפרטי פרטיות — יש לעורר בענין שהזמן גרמא:

בכל מקום יתחילו לעסוק בהכנות המתאימות — “הכנה רבתי” — לחגיגות והתוועדויות די”ט כסלו, ובאופן ד”ברוב עם”, ובקבלת החלטות טובות להוסיף ולחזק העבודה ד”יפוצו מעינותיך חוצה”.

ולאחרי זה — ההכנות לימי חנוכה, “מבצע חנוכה”, שכל אחד ואחד ידע ויקיים המצוות דחנוכה, כולל — להסיק ההוראות ד”נר להאיר”, “על פתח ביתו מבחוץ”, ב”נר מצוה ותורה אור”.

יט. ויהי רצון, שלאחרי שכבר היתה העבודה ד”ויצא” ו”וישלח” — תהי’ אחת הפעולות הנוספות הנ”ל ה”מכה בפטיש” שתביא את ה”וישב” — “לישב בשלוה”, ב”יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים”,

בקיום היעוד “קהל גדול ישובו הנה”, ו”שמחת עולם על ראשם”, עד לשמחה ד”שמח תשמח ריעים האהובים” — נישואי הקב”ה וכנסת ישראל, באופן ד”והיו לבשר אחד” — “ישראל (אורייתא) וקוב”ה כולא חד”, “ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך” — שלימות הגילוי דדירה לו יתברך’ בתחתונים, גילוי עצמותו יתברך בכל הפרטים דה”תחתונים”, ועד — “ולא ילמדו עוד איש את רעהו גו’ כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם”, ובמהרה בימינו ממש.