לזוז קצת הצידה

בואו נתוועד על זה / הרב חיים ועקנין

עשר בבוקר. הפסקת אוכל בתלמוד תורה “עטרת לומדים” (‘משתכנז’). לוי החב”דניק ניגש אליי ולוחש לי בשקט מה אמרו ברדיו. ‘אבל זה לא היה’ הוא אומר.

שתים עשרה בצהריים. הידיעה מגיעה לכלל התלמידים. רגעים של סערה. החלק האחד מסתגר בתוך עצמו והחלק השני משיב אש למלגלגים… המלמדים ניסו לאזן ולהרגיע. ואז הגיעה הפסקת הצהריים. ישבנו בחדר האוכל. התלמידים התחילו להקניט ולשיר כל מיני שירים. השפלתי את הראש לצלחת (עד היום אני זוכר את השניצל והגזר שהיה שם…) ופשוט פרצתי בבכי בלתי נשלט. כולם השתתקו. ואז הגיע צביקה והגיש לי כוס מים.

זה היה ג’ תמוז שלי.

היום אני מבין את השקט הפתאומי שנוצר. סוף כל סוף הבינו שהקשר בין רבי לחסיד זה ענין מאוד אישי ופנימי, וזה גרם לכולם לזוז הצידה. גם עמנואל, ירון ויהודה, שלא היו חב”דניקים כיבדו ונתנו לי את המרחב האישי.

לזוז קצת הצידה

אולי הגיע הזמן שגם אנחנו חסידי חב”ד, נזוז קצת הצידה בג’ תמוז הקרוב וניתן לכל אחד את המקום שלו. נכון, זכינו להיות מאלה שמאמינים שהרבי איתנו (ובפשטות) אבל אם רוצים שכמה שיותר יצטרפו לאמונה הזאת, צריך לדבר בעיקר מהמקום שלנו. מה אנחנו מרגישים. ולא מה כל אחד חייב להרגיש.

אני כותב את זה לפני ג’ תמוז כי יש לי בקשה בשם עצמי ובשם הרבה אנשים: משפיעים יקרים, תשפיעו. צריכים אתכם. מנתחים, תנתחו. פרשנים, תכתבו, תסקרו. ‘פרופסורים’, תתפלספו. אבל אנא מכם תבינו: ג’ תמוז הוא שלי - של מענדי, בני, יוסי שניאור וברוך. אז נכון, יש את החלק הקטן של ה’בעלבת’ים’ שלפעמים מרגישים ש’חייבים’ ללמד אותם מה זה ג’ תמוז. אז לא (אולי זה נכון לגבי י”ט כסלו וכו’ אבל לא ג’ תמוז). זה יום מאוד אישי לכל חסיד וחסיד. ואנחנו הרי יודעים שהקשר שלנו לרבי הוא לפחות כמו אבא. בבקשה תשאירו אותנו קצת לבד ביום הזה ותנו לנו להחליט בעצמנו איפה אנחנו עומדים מול הג’ תמוז שלנו.

אין הכוונה שעכשיו טור אחד ירד וניתוח אחר ייפסק אלא בקשה קטנה. בתחילת כל טור תוסיפו משפט אחד ‘כך הגעתי למסקנה…’ ‘כך אני רואה את הדברים’ ו’כך נראה ג’ תמוז שלי’.

אני זוכר שבאחת ההתוועדויות שמאוד חיברו אותי ועיצבו את הג’ תמוז שלי היתה ההתוועדות עם הרב מרדכי רוטשטיין. הוא דיבר על היום הזה כעל יום מיוחד שהרגיש בו את הרבי בצורה מיוחדת. וזה סחף אותי. הוא לא ניסה לשכנע אלא פרש את התחושה שלו.

לא צריך מתווכים

אחד מקטעי הוידאו של הרבי שאני אוהב לראות זה הקטע בו נראה הרבי במרפסת מעודד את שירת “יחי”. אני לא נכנס לפרטים, פשוט מחובר לרגעים האלו. אני זוכר שסיפרתי את זה פעם לחברים מהישיבה אחרי שראינו קטע כזה והם פשוט לא קיבלו את זה, מה שמאוד הפריע לי. זה לא עצם הענין שבחור אוהב לצפות בקטע זה או אחר (וכבר נשתברו הקולמוסים בענין) מה שהפריע לי שלא נתנו מרחב למקום האישי שלי עם הרבי. הקשר בין חסיד לרבי לא צריך מתווכים.

גם במשפחה, כשקורה איזה מאורע גדול (חשוב, שמח או עצוב) השלב הראשוני והחשוב הוא שכולם זזים הצידה. שותקים. ונותנים לגודל הרגע לחלחל. כל אחד מתחבר לרגע מהמקום שלו ורק אחר כך מנתחים ומפרשים.

נראה לי שאנחנו דילגנו על השלב הזה. אולי הגיע הזמן שאחרי עשרים שנה סוף סוף נעצור ונבין שהיום הזה הוא בעיקר אישי.

אשמח אם גם אתם הקוראים תשתפו אותי  כל אחד בג’ תמוז שלו.

ושנזכה כבר עכשיו לחזות בהתגלות הרבי מלך המשיח.

רוצים להוסיף על הדברים?

בבקשה אל תשאירו אותי לבד… בואו נתוועד על זה…

באימייל: ybv770@gmail.com