מאת: ר’ מאיר ערד

מהם הכללים למסירת שיעור חסידות בצורה טובה? איך מתרגמים את המושגים העמוקים בתורת החסידות לחיים האישיים והיומיומיים של כל אחד? איך בונים שיעור חסידות בצורה נכונה? מה מותר ומה אסור להגיד, וכמה זמן צריך להיות כל שיעור? ועוד. * כללים, עצות ודוגמאות להגברת “מבצע הקהל” במסירת שיעורי חסידות — “חוצה” * כתבה ראשונה בסדרה

מאת: ר’ מאיר ערד

בקרב אנ”ש יש רבים העוסקים במסירת שיעורי חסידות לקהל מגוון, קהל דתי או חרדי או גם כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות לעת עתה. הפצת המעיינות חוצה היא חלק עיקרי מחייו של כל חסיד, ובפרט כשנמצאים בשנת ‘הקהל’ וצריכה להיות תוספת התעוררות לחזק את זמני ההתקהלות “ללמדה . . וליראה את ה’”, ואין דבר מועיל לכך יותר מאשר לימוד חסידות בצוותא.

פעמים רבות מתמודדים מוסרי השיעורים עם שאלות שונות: מהי הדרך הנכונה למסירת השיעורים? איך מתרגמים את המושגים העמוקים והעדינים לשפה פשוטה באופן שכל אחד ואחת יוכלו להבין? כמה זמן צריך להיות כל שיעור? מהי הדרך הנכונה להגיב ולהתייחס לשאלות השומעים? איך גורמים להם להתעניין בחומר הנלמד? מהם הנושאים שכדאי ללמדם? איך גורמים לאנשים ‘להתחבר’ באמת למושגים ולרעיונות?

בסדרת הכתבות שלפנינו ננסה לענות על שאלות אלו, ולעשות ‘סדר’ בנושא. במאמר זה (ואלו שלאחריו) נביא מספר כללים חשובים, עצות ודוגמאות שההקפדה עליהם תסייע למסור שיעורים בצורה מיטבית.

ראשית נתמקד יותר בעניינים הקשורים ל’מסגרת’ השיעור, כמו בחירת הנושאים, זמן השיעור וכדומה, ובפרקים הבאים ניגע גם בכללי הלימוד עצמו, דוגמאות והדגשים בתכנים הנלמדים, בהפשטתם הרעיונות ותרגומם לחיים האישיים.

 

גישה ויחס אנושי

הכלל הראשון והבסיסי, הוא הגישה הנכונה והיחס האנושי שצריכים להיות אצל מוסר השיעור.

יש להיזהר בכבודו של כל אדם בתכלית, ובוודאי לא לזלזל בו. גם אם השיעור שאתה מוסר הוא מרתק, חשוב ומשמעותי בחייו של האדם, אם השומע ירגיש במישרין או בעקיפין שאתה מזלזל בו, מתנשא עליו, לא מתייחס אליו כראוי וכדומה, הוא ייחסם בפנימיותו — גם אם באופן בלתי מודע — מלקבל את הדברים, וכמובן שגם עלול להימנע מלהגיע לשיעורים נוספים.

יש לך קהל שאתה מוסר לו שיעורי חסידות? מצויין. הכנת את השיעור כראוי? טוב מאוד. אך אל תשכח שאתה הולך להיפגש עם בני אדם. צריך להתעניין בנימוס בשלום האנשים, לחייך אליהם, באופן כזה שירגישו שאינם נמצאים שם רק כדי שיהיה למי להעביר את השיעור, אלא הם בני אדם בעלי ערך וחשיבות עצמית שמתייחסים אליהם ומתעניינים בשלומם.

[כמובן, שהדבר צריך להיעשות “בגבול הטעם הטוב”, בגבולות ההלכה כפשוט, לפי העניין, המקום, וסוג האנשים וד”ל].

 

לא לפגוע

הזהירות הגדולה בכבודו של האדם, צריכה להיות לא רק בפגיעה אישית בו חלילה, אלא גם זהירות לא לזלזל או לפגוע בדברים החשובים לו בעולמו. לפעמים, מבלי שימת לב ובוודאי ללא כוונת זדון חלילה, מוסר השיעור עלול לפלוט הערה שיכולה לפגוע בשומע ובדברים החשובים לו.

לדוגמה, כאשר עוסקים במאמר או בנושא המפרט את חלקי הבריאה השונים: דומם צומח חי ומדבר, ומבארים כיצד האדם הוא נזר הבריאה, מעל בעלי החיים וכדומה; אם תוך כדי הדברים מוסר השיעור פולט בדיחה על אלו שמחזיקים בבית “חיות מחמד” במקום ילדים, הוא צריך לדעת — אם הוא מלמד קהל שאינו שומר מצוות או שאינו מוגדר כ”חרדי” — שהוא מסתכן בפגיעה קשה באנשים שנמצאים מולו. יתכן מאוד שאחד ממשתתפי השיעור או יותר, מחזיק בביתו “חית מחמד”, ולפעמים היא כל עולמו, מסיבות כאלו ואחרות. ה”בדיחה” והזלזול מבטאים התנשאות וזלזול, חוסר רגישות, למצב אנושי מסוים הקיים, בין אם זה מצב אידיאלי ונכון ובין אם לא.

האם זה אומר שאסור לדבר על נושאים מסוימים בכל מצב? בהחלט לא. לפעמים יש צורך לדבר גם על נושאים רגישים, אך צריך לעשות זאת בשיקול דעת, ב”רגישות”, בזמן ובמקום המתאים, בצורה הנכונה [כפי שגם נפרט בהמשך], אך בוודאי לא על ידי סגנון דיבור שעלול להישמע כפגיעה וזלזול.

מאחר שלפעמים מדובר על קהל, שהשקפותיהם שונות מהשקפותיך ודעותיהם שונות מדעותיך, ולפעמים השוני הוא מן הקצה אל הקצה, יש להיזהר לא רק בכבודם האישי, אלא גם בנושאי השקפה ודרך חיים.

יש לשים לב לכל לראש, מי הקהל שיושב מולך ואליו אתה הולך לדבר. כמובן שיש הבדל אם אתה מוסר שיעור בפני ציבור חב”די, או ציבור חרדי כללי, או ציבור חסידי או ליטאי, דתיים לאומיים, או כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות.

יצירת החיבור אל קהל חדש תהיה על ידי הדגשת העניינים המשותפים, ולא על ידי הדגשת המפריד.

גם כאשר נושא השיעור הוא ענין שלא קשור כלל לחילוק בין השקפת העולם שלך ואליהם, הרי כדי ליצור חיבור וקשר, כדאי ומומלץ, לפחות בתחילת הקשר וההכרות הראשונית לבטא ולהדגיש, אפילו בדרך אגב, את הרעיונות המשותפים הקיימים בינך לבין המשתתפים ובכך לחזק את תחושת החיבור הפנימית.

לדוגמה: אם מדובר על קהל שאינו שומר תורה ומצוות, כדאי להדגיש ולומר במהלך השיעור, כי הלבוש החיצוני אינו העיקר, ותורת החסידות מדגישה שבכל יהודי קיים ניצוץ אלוקי פנימי שלא מותנה במעשיו או במראהו החיצוני. בכך נאפשר למשתתפים להרגיש חיבור ושייכות אל מוסר השיעור למרות המראה השונה.

אם מדובר על ציבור הרואה חשיבות גדולה ביישוב ארץ ישראל, יש להדגיש דווקא את שיטת חב”ד ומלחמתו של הרבי בנוגע לשלימות ארץ ישראל והאיסור לדבר על מסירת שטחים.

לעומת זאת, אם מסירת השיעור הוא לציבור “חרדי” או “קנאי” יותר וכדומה, החיבור יהיה דוקא על ידי ההדגשה של נושאים אחרים, לפי סוג האנשים והשתייכותם ההשקפתית.

 

זמן השיעור

כמה זמן צריך להיות כל שיעור? כמובן שהתשובה לשאלה זו תלויה בהרבה גורמים, ולכל לראש, האם זה שיעור שהוקם על ידי מוסר השיעור, והוא זה שקובע בו את סדר הלימוד וזמן השיעור, או שיעור שאחרים מארגנים, והזמינו אותו ללמד בו, כך שאין זה תלוי רק בו וברצונו. אם לדוגמה הזמינו אותך למסור שיעור, ומראש אמרו לך שהשיעור צריך להימשך “שעה”, אינך יכול לחרוג באופן משמעותי שקבעו לך, אך גם לא לקצר ממנו.

כאן כדאי לתת עצה קטנה: תמיד מומלץ להכין חומר לשיעור שיספיק ליותר מהזמן שמוסר השיעור משער שהוא צריך למסור. לפעמים אדם מספיק ללמד את התוכן שרצה בשיעור ועלול להישאר עם “פה פתוח” ודאגה איך למלא את רבע השעה שנותרה לו. לכן כדאי להכין מראש מספיק חומר לשיעור וחצי.

ישנם שאצלם הבעיה היא הפוכה; הם אינם מסוגלים להספיק מה שהם ביקשו ללמד, יש להם נטייה להאריך ולהרחיב, ותוך כדי הדברים הם מוצאים נקודות ענין נוספות. גם שאלות מצד המשתתפים תרמו למלא את הזמן. במקרה כזה, הדגש צריך להיות בהתמקדות בעיקר הרעיון, כלומר, לתכנן באופן מפורט מה החומר החשוב ביותר שאותו הם רוצים להעביר ולהיות ממוקדים בו.

אם השיעור אמור להיות ארוך יותר משעה וחצי, כדאי לעשות הפסקה באמצע, אפילו של דקות בודדות, כי בדרך כלל קשה להיות מרוכזים זמן ארוך ברציפות.

כל זה כאשר האדם מגיע לשיעור שזמנו הוגדר מראש. כאשר מדובר על שיעור שמוסר השיעור בעצמו יוזם, והוא זה שמזמין את האנשים לשיעור ועליו צריך לקבוע כמה זמן הם מסוגלים לשמוע ולהקשיב, — כיצד יידע לקבוע מה הזמן המומלץ לשיעור?

כאן הדברים משתנים לפי הנסיבות והעניין: אם מדובר על שיעור יומי, כמו קביעות בלימוד לאחר תפילת מנחה או ערבית בבית הכנסת, גם שיעור של חצי שעה, אפילו קצת פחות, יכול להיות טוב. כי הקביעות היומית, יוצרת הספק יפה, והאדם ירגיש שגם במעט זמן, אך בשמירת קביעות זמני הלימוד, אפשר להתקדם ולהספיק. אם מדובר על שיעור שבועי, כדאי להאריך יותר, לסביבות שעה, כדי שהאדם ירגיש שהוא יוצא עם משהו, ולא שרק מתחילים את הלימוד וכבר צריכים לסיים אותו.

כדאי לתת דגש על נקודה נוספת: לפעמים קהל היעד הם אנשים שמגיעים לשיעור לא מתוך התעניינות אמיתית בתוכן השיעור, אלא מצד סיבות אחרות, כמו לדוגמה: הכרה בחשיבות קביעת עיתים לתורה, לחץ חברתי, החלטה טובה שקיבלו על עצמם, כבוד והערכה למוסר השיעור (או אי נעימות ממנו), אך בתוכם — הם מצפים מתי כבר יגמר השיעור ויוכלו לחזור לעיסוקיהם. במקרים כאלו מומלץ להיות “קשובים” לקהל היעד של השיעור, ואם רואים שיש “איבוד ריכוז”, מומלץ שלא להאריך יותר מידי, אדרבא להשתדל לקצר כדי שיישארו עם טעם של ‘עוד’ ולא יצאו עם תחושה שזה ארוך ומתיש. בפרט אם השיעור נקבע מלכתחילה להיות בזמן ספציפי, בין 19:00 ל–19:30 וכדומה, אם הם יראו שמוסר השיעור מסיים בזמן ולא מאריך מידי, הם גם יבואו פעם הבאה, אבל אם הם ירגישו שסחבו אותם יותר מידי זמן, עלולים להימנע מלשמור על הקביעות.

מספר אברך המוסר שיעור שבועי קבוע בתניא בישיבת ‘הסדר’ באחת הערים הגדולות:

“השיעור שאני מוסר מתקיים פעם בשבוע לאחר תום הלימודים הרשמיים, בשעה 10 בלילה. התלמידים כבר עייפים מכל היום, אבל בכל זאת ישנה קבוצה המגיעה ביוזמתה באופן קבוע ללימוד תניא, מתוך הנאה מהשיעור ולא על מנת לקבל פרס. אני מקפיד לסיים את השיעור לאחר חצי שעה, או מקסימום 35 דקות מאז תחילתו. אני יודע, שחלקם — מחמת נימוס — לא יקומו באמצע השיעור, גם אם יהיו כבר עייפים וירצו ללכת, ואני לא רוצה שיהיה מצב שאחד מהתלמידים ימנע מלהגיע בפעם הבאה בגלל שהוא יודע שהוא נכנס עכשיו לשיעור ארוך. אני מעדיף לסיים לאחר זמן קצר יחסית, והם תמיד מרגישים רצון להמשיך, מאשר להאריך יותר, ולהתחיל להלחיץ אותם שהשעה נהיית מאוחרת.

“כמובן שישנם זמנים מיוחדים, כמו ב’יומי דפגרא’, שאז יושבים להתוועדות היכולה להימשך לשעות ארוכות, אבל זה נעשה מראש בתוך “מוספים כהלכתן”, שלא מלמדים על הכלל, ולא יגרמו להם מלהפסיק את “התמידין כסדרן” — השיעור הקבוע מידי שבוע”.

לסיכום הדברים, זמן השיעור צריך להיקבע על פי הנסיבות והעניין: ביכולת לרתק את הקהל, ברצון של השומעים לשמוע עוד, אך צריך לדעת כאן גם את ‘סוד הצמצום’, שלפעמים דווקא דרכו ניתן יהיה להחזיק את השיעור לאורך זמן ולצרף אליו תלמידים נוספים.

 

רמת חומר הלימוד

כלל ידוע ופשוט, יש להתאים את רמת החומר של השיעור לקהל היעד שאליו אנו ניגשים ומלמדים. מוסר השיעור צריך לראות איזה סוג קהל עומד לפניו, מה יכולת הקבלה והמסוגלות שלו, ולפי זה להתאים את רמת החומר באופן שיכול להיות מובן ומושג אצלו כראוי.

ביחד עם זה, כדאי להדגיש עיקרון חשוב שלפעמים לא שמים לב אליו: הניסיון מוכיח שיצירת קשר פנימי ולאורך זמן, לרוב האנשים, הוא כאשר הרעיונות הנלמדים הם כאלו שיש בהם עומק וחידוש.

פעמים רבות מוסרי שיעורי חסידות, מחפשים “ווארטים”, רעיונות קצרים, קלילים, סיפורים וכדומה מתוך מחשבה שלרעיונות אלו כולם יוכלו להתחבר ולא ירגישו שזה קשה מידי לרמתם. אבל האמת היא שחומר פשוט וקל הוא אולי טוב לשיעור חד פעמי, אבל כאשר רוצים ליצור מסגרת קבועה של שיעורים, יש לקחת בחשבון שיש סוג מסוים של אנשים, שבדרך כלל אלו אנשים רציניים ובעלי רמה גבוהה, שלא יבואו פעם נוספת לשיעור אם לא ירגישו עומק וחידוש בתכנים הנלמדים. גם אם השיעור היה מאוד מעניין ונראה שהקהל נהנה ממנו — אם האנשים יצאו בהרגשה שלא שהתווסף להם משהו עמוק אלא אלו דברים קלילים שיכולים ללמוד אותם גם בבית או לקרוא לבד בספר, יש פחות סיכוי שחלק מהם יגיעו לשיעור פעם נוספת.

גם אם יש לך חוש הומור טוב והצלחת להצחיק את הקהל ו”לגלגל” אותו מכל הכיסאות, הרי בסופו של דבר אין מטרת המפגש לצחוק או ליהנות מבדיחות, וגם אין מטרה להיות “חביב הקהל”. אפשריות כאלו יש להם לרוב במסגרות אחרות. לא בשביל זה הם באו לשיעור חסידות שאמור לדבר ולהיכנס פנימה אל תוך נשמתם. לאחר זמן קצר זה ייראה להם מיותר וללא חידוש.

לעומת זאת, כאשר הם רואים שהחומר הוא רציני ועמוק, הרי גם אם לא תמיד הבינו וקלטו עד הסוף את הרעיונות (בגלל החיסרון באופן מסירת השיעורים או קוצר השגתם של שומעי השיעורים), הם יקבלו אתגר להמשיך ולהגיע בפעמים הבאות, בפרט אם הגישה האנושית הייתה מכבדת, (כפי שציינו בתחילת המדור).

כמובן שככל שהחומר הוא עמוק יותר ורציני יותר, יש להשקיע היטב בהכנתו כדי שבאמת יהיה אפשר להעביר אותו בצורה נכונה ובהירה, אבל העיקרון הוא — לא לפחד מלימוד חסידות בצורה מעמיקה, כולל מושגים ועניינים מופשטים, גם לאנשים שנראים במבט ראשון רחוקים מאוד ממושגים אלו.

דוקא העומק שבלימוד והסברת העניינים המופשטים, יכול ליצור מסגרת רצינית של לימוד, של אנשים רציניים.

וכך אומר הרבי ביום שמחת תורה תשי”א [הובא ב”תורת מנחם — התוועדויות” תשי”א חלק א, עמוד 40 ואילך:]

לכאורה יכולים לטעון: בשעה שצריכים לעורר אודות הנחת תפילין, שמירת שבת, וכיו”ב — מה מקום לדבר אודות לימוד החסידות, ובפרט ענינים עמוקים בתורת החסידות, כמו בענין עולמות האין סוף שלמעלה מאצילות, ביאור החילוק שבין הביטול דעולם האצילות להביטול דעולמות האין סוף שלמעלה מאצילות?!…

התגלות תורת החסידות — ממשיכים לטעון — היא כדי לבוא לאהבה ויראה [כמו שכתב הרמב”ם “היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן כו’”, התבוננות בגדולת ה’], שעל ידי זה תהי’ עליית התורה והמצוות למעלה, שהרי “אורייתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא”; אבל מהי השייכות דהתגלות תורת החסידות למעמד ומצב שצריך לעורר ולפעול אודות קיום התורה והמצוות?!

והמענה לזה: ידוע מה שכתב כ”ק אדמו”ר [הרש”ב] נ”ע במכתבו הידוע שנדפס בהמבוא לקונטרס ומעין, ש”עתה הוא זמן הבירורים היותר אחרונים דעקבות משיחא . . לא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים והתיקונים”, ובמילא, צריכים לעסוק בכל הענינים, שהרי אין אתנו יודע עד מה בסוד הבירורים.

זאת ועוד: אף על פי שהתגלות החסידות היא כדי לבוא לאהבה ויראה, מכל מקום, לא נתגלתה תורת החסידות בדורות הראשונים (שהיו שייכים יותר לעניני אהבה ויראה), ש”היתה נסתרה בימיהם ונעלמה מכל תלמידי חכמים כי אם ליחידי סגולה”, כי אם, בדורות האחרונים, בעקבות משיחא דוקא. ושני טעמים בזה: (א) כיון שבעקבות משיחא הולך ומתגבר החושך ביותר, יש צורך לבטל ולהאיר חושך גדול זה על ידי אור גדול ביותר. (ב) כיון שמתקרבים לימות המשיח שאז יהי’ שלימות הגילוי דפנימיות התורה, צריכה להיות הכנה מעין זה על ידי הפצת המעיינות חוצה.

ומזה מובן גם בעניננו — שגם במעמד ומצב ירוד שצריכים לעורר ולפעול בנוגע לקיום התורה והמצוות, צריכה להיות הפעולה גם על ידי לימוד תורת החסידות.

ואדרבה: כיון שלימוד החסידות קשור עם הענין דתשובה עילאה, נעשה על ידי זה הדילוג למעמד ומצב שבאין–ערוך כלל למעמדו ומצבו הקודם.

•     •     •

כאמור, בפרק הנוכחי עסקנו בכללים שקשורים ל’מסגרת השיעור’, בשבוע הבא נעסוק בנושאים נוספים חשובים: איזה נושא לבחור כאשר מייסדים שיעור חסידות חדש? האם כדאי למסור שיעורים בהמשכים או שכל שיעור יהיה עם נושא חדש ונפרד? האם ללמוד מהכתב או בעל פה? איך משווקים שיעור לקהל הרחב? מהו השילוב הנכון בין הסבר והרחבה לבין הספק? ועוד.

 

לתגובות והערות:
meir11770@gmail.com