הפשטת והסברת מושגים

ממה צריך להיזהר כשמלמדים מושגים מופשטים בחסידות?  מהם ההדגשים בקריאת מאמר חסידות לקהל שאינו רגיל בכך? מה עושים כאשר ה’קהל רדום’? * כללים עצות ודוגמאות להגברת “מבצע הקהל” במסירת שיעורי חסידות — “חוצה” *  כתבה שלישית בסדרה

מאת מאיר ערד

הפשטת והסברת מושגים

כאשר אנו מלמדים מושג כלשהו בחסידות, אשר בלשוננו הוא שגור, צריכים לזכור שהאדם שמקשיב לנו לא נמצא כלל בעולם מושגים זה. הוא לפעמים לא מבין כלל על מה אנו מדברים, ואנו צריכים לעצור ולהסביר לו את המושג ברמה הבסיסית ביותר שלו. רק בשבת שעברה, ט’ כסלו, ראיתי חסיד שעלה לחזור על רעיון הקשור ל”מיטעלער רבי”. כמה אנשים בקהל הכירו את הביטוי הזה וידעו למי הכוונה? לפחות חמישים אחוז מהקהל לא ידע!

אנו צריכים להיכנס לעולם שלו ולצורת החשיבה שלו, לנסות להבין מה הוא קולט כשהוא שומע לראשונה את המושג, ולתת לו הסבר שיתחבר אצלו למשמעות הפשוטה של המילה.

עוד דוגמה — אם אנו לומדים מאמר אשר מובא שם ש”נשמות ישראל שורשם מעולם האצילות”, אנו חייבים לשים לב מי עומד לפנינו, והאם מה שאמרנו אינו “סתום” עבורו. גם אם עושים ‘טובה’ ומסבירים שעולם האצילות הוא עולם רוחני מאוד גבוה, הרי זה ששומע לראשונה את המושג — נשאר עם תמיהה בראשו מה הפירוש של המילה “אצילות” ואיך זה מתקשר לאותו עולם רוחני?

בעברית המדוברת המילה “אצילות” פירושו התנהגות אצילית, מיוחדת, מרוממת. מה הכוונה עולם האצילות? האם זה עולם בו ישנה התנהגות כזו? מי בכלל נמצא שם? הוא לא שמע על זה מעולם!

זה עוד במקרה הטוב, שהוא הצליח לקלוט את המילה “אצילות”. לפעמים הוא בכלל שמע מילה אחרת לגמרי.

מסופר על אחד מהרבנים שהסביר פעם בדרשה שנשא ברבים, מדוע נאלץ לפטר מישהו בתנועתו, והוא הסביר שאותו אחד הוא אמנם אדם טוב ונחמד אבל הוא אינו עושה דבר, הוא חי “בעולם האצילות”. אחד מהכתבים בעיתונים הכללים כתב למחרת היום, שהרב הסביר שהוא פיטר את פלוני, כי הוא חי “בעולם העצלות”. האצילות התחלפה בעצלות..

על אחת כמה אם מוסר השיעור מקפיד להגיד את זה בהברה אשכנזית–חסידית, ואז זה נשמע “אציל’ס”, מילה מוזרה לבן אדם שלא מכיר את המושגים וסגנון ההברה. אבל מוסר השיעור קורא כך בכזו פשיטות וממשיך הלאה, שהשומע בכלל מתבייש לעצור ולשאול — מה זו המילה המוזרה הזו?…

כשמזכירים מושג כמו “עולם האצילות” אנו צריכים לעצור ולהסביר לפחות בקצרה: המילה “אצילות” היא מלשון “אצלו” וסמוך, או מלשון “האצלה והפרשה”. עולם האצילות הוא עולם רוחני גבוה, אשר בו הבורא מאציל ומגלה מכוחותיו כביכול. כך האדם יכול לקשר את התוכן של הענין עם המשמעות של המילה ששמע.

זאת מלבד הסבר כללי יותר על כל המושג של “עולם רוחני”, שאין זה מקום אחר כמו ב”חלל החיצון” וכדומה, אלא מימד ותודעה אלוקית גבוהה.

 [במאמר המוסגר נציין, את מה שמובא בתחילת “שרש מצוות התפילה” להצמח צדק, כי “מזה הטעם ציוה הבעש”ט שלא ללמוד ספרי הקבלה, כי מי שאינו יודע להפשיט הדברים מגשמיותן מתגשם מאד על ידי לימוד זה כשנותן ציור בעניות דעתו לאלקותו יתברך לפי מדות פרטיים”. כלומר, לפעמים, גם בלימוד החסידות שלנו עלולים מבלי משים לגרום להגשמת הדברים, כאשר משתמשים במושגים ולא מבארים אותם לפחות באופן המינימלי]

וכן הלאה במושגים נוספים: “קליפות”, “ספירות” וכדומה, יש להיכנס לראשו של השומע ולדמיין לעצמנו מה עולה במוחו כשהוא שומע מילים אלו שאינן שגורות אצלו ביום יום, או שהוא משתמש בהם בהקשרים אחרים, ולדאוג לבאר אותם, באופן כזה שיוכל לקשר את הפירוש להסבר המילולי של המילה.

אין לוותר על מושגי החסידות. שיעור חסידות עוסק במבנה הבסיסי שלו בעניינים פנימיים, דרגות רוחניות, ומושגים מופשטים. אין זה רק שיעור מוסר, התוועדות, ווארטים על פרשת שבוע וכדומה, אלא יש להטעים (וגם להשביע) את השומע — מפנימיות התורה, כפי שהדברים מוסברים במאמרי רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו של הרבי. אך דווקא בגלל זה צריך שימת לב מיוחדת לפרש בצורה ברורה את המושגים הלא מוכרים, בפרט בקהל חדש אשר לא רגיל לסגנונם.

 

תרגום לתכנים מוכרים

מלבד הצורך לבאר את הפירוש המילולי של המילה והמושג, יש צורך למצוא את הדרך, שה”תוכן” של הענין, יתקבל ויופנם אצל השומע. מסיבה זו, חשוב להסביר את העניין, בסגנון ובשפה שיהיה לו קל יותר להתחבר אליהם.

לדוגמה: המושגים “יצר טוב” ו”יצר רע” הם מושגים המוכרים לכל ילד, וגם לכל אדם שומר מצוות. אך בספר התניא, אדמו”ר הזקן משתמש בדרך כלל בהגדרות אחרות “נפש אלקית” ו”נפש בהמית”.

במאמרי החסידות מבואר בכמה מקומות החילוק בין הדרגות השונות של “נפש בהמית” מול “יצר הרע” וכדומה, אבל גם כאשר מבינים את הדברים בפשטות, מבלי לפרט את הדרגות השונות, נקל לראות גם ב”דעת תחתון”, כי עצם ההגדרה של אותו ענין במילים אחרות, מתקבל אחרת. קל יותר לאדם להזדהות עם מושג כמו “נפש בהמית” מאשר “יצר הרע”. הוא יכול יותר להרגיש שייכות פנימית למושג, כאשר מגדירים זאת בצורה כזו.

כאשר מוסרים שיעור לקהל שלא מכיר את המושגים, ובוודאי לא “נולד” איתם או חי את ההוויה שלהם, הרי לפעמים יש צורך “לתרגם” לו את המושגים באופנים נוספים, כדי שיוכל לקלוט לעומק את משמעותם.

לדוגמה: אם נסביר לו את המושג המוזכר רבות בחסידות: “ביטול”. המושג “ביטול” מתפרש פעמים רבות (גם אצל כאלה שלומדים חסידות שנים רבות) בצורה לא נכונה. זה מתעצם עוד יותר ובא לידי ביטוי כשאומרים את המילה הזו למישהו שלא מכיר או גדל איתה. לאדם מן השורה קשה לשמוע שהוא צריך “לבטל את עצמו”. יש בו משהו שמתקומם אוטומטית מול המילה הזו. למה שאני יבטל את עצמי? בשביל מה אלוקים ברא אותי ונתן לי יכולות, כדי שלא אחשיב את עצמי? שאבטל את עצמי?

והאמת היא, שטענתו מובנת. הקב”ה נתן לכל אדם יכולות, כישרונות וכו’, לא חלילה כדי שהוא יבטל אותם. וכמו שהרבי מביא [ראה לדוגמה שיחה א’ לפרשת תולדות בלקוטי שיחות כרך ל’] שכאשר מדברים על ביטול ושפלות צריכה להיות הזהירות, שאדם לא יהיה “אסקופה הנדרסת” חלילה. בפרט, כשאנו יודעים את גודל החשיבות שהחסידות שמה דגש על השמחה שצריכה להיות לכל אחד, ולפעמים המושג “ביטול” יכול להתפרש כמקום שלא מבטא שמחה (שזוהי כמובן תפיסה מוטעית, שהרי דווקא הביטול האמיתי מביא לשמחה, וכמוסבר במאמרי החסידות על הפסוק “ויוסיפו ענוים בה’ שמחה” ועוד).

המשמעות של המושג “ביטול”, היא שהאדם מבטל את רצונות הנפש הבהמית שלו, שהיא הנפש החיצונית המכניסה בו תחושות ודמיונות שאינם נכונים ואמיתיים, ומרחיקה אותו מהעצמיות שלו, ובזה הוא בעצם חושף את רצונות הנפש האלוקית, שאלו הרצונות העצמיים שלו.

במילים אחרות, ביטול, אין הכוונה “לבטל את עצמך”, אלא להיפך — לבטל את מה שמרחיק אותך מעצמך האמיתי — הנשמה האלוקית שלך. בתודעת “הביטול” האדם יודע שהמעלות שבו ניתנו מאת הבורא ולא ממנו עצמו. (אמנם, בחסידות מוסבר, שביטול זה לא רק ביטול הנפש הבהמית וחשיפת הנפש האלקית, אלא גם בתוך הנפש האלקית עצמה ישנן דרגות שונות של ביטול. אך אין כאן המקום להאריך בזה).

זהו רעיון עמוק שיש צורך להסביר אותו לעצמנו וגם לאחרים, כדי שלא נפרש בצורה לא נכונה את המושג ביטול.

גם כאשר בזמן השיעור אין המקום והזמן להסביר את הרעיון לעומקו, יש “לתרגם” את המילה למושגים מוכרים יותר: כך כאשר אנו מתרגמים מילה זו למושג “ענווה” או “צניעות”, שזהו מושג שהאנשים בחוץ יותר מכירים, קל יותר להסביר להם רעיון זה, ולמנוע את הפירוש הלא נכון, שעלול לצאת כאשר לא מבינים את הדברים לעומק.

דוגמאות נוספות: המושג “צדיק” אפשר לתרגם ל”אדם מושלם”, ללא קונפליקטים פנימיים וכדומה. “אתכפיא” — דחיית סיפוקים. “אתהפכא” — שלימות והזדהות. וכן הלאה, לפי הקהל וסגנונו.

 

קריאה נכונה

כמה הדגשים חשובים כאשר קוראים בזמן השיעור חומר כתוב מתוך ספר או דף: ראשית, יש לשים לב שהקריאה נעשית לאט לאט, עם עצירה כל מספר מילים או שורות להסבר. השיעור יובן וייקלט טוב יותר לאין ערוך, אם מוסר השיעור יקפיד לעצור בכל מילה קשה, לפתוח כל ראשי תיבות, אם יש מילה בארמית או באידיש — מיד לתרגם, ולוודא שהדברים הנקראים מובנים וברורים. 

נוסף לכך, כאשר החומר הנלמד הוא עמוק, וסגנון האמירה והכתיבה של החומר לא מורגלת אצל הקהל, כמו לדוגמה לימוד מאמרי חסידות לקהל שלא רגיל בסגנונם, מומלץ לפעמים להסביר קודם כל את הרעיון בכללותו בעל פה, ורק לאחר מכן לקרוא מתוך הכתב את הרעיון.

כאשר אדם קורא רעיון מתוך הכתב והוא כבר מבין את תוכנו, יהיה לו קל יותר להסתדר עם המילים ולהבין את תוכנן, מאחר שעיקר השתדלותו תהיה להבין את המילים, ואת הרעיון הכללי כבר הבין בהסבר שקדם לקריאה. לעומת זאת, כאשר הוא עדיין לא מבין את הרעיון, והמילים הם קשות או לא מובנות לו מחמת שלא הורגל בסגנון ובמושגים, הרי המאמץ הוא כפול, גם להבין את התוכן והרעיונות וגם לפרש את המילים.

אין להסתפק בהסבר הראשוני שלפני הקריאה, אלא לאחר הקריאה, לחזור ולהסביר שוב את הרעיון באופן מפורט יותר, עם פרטים ודיוקים שבהסבר הראשוני לא ניתן עליהם הדגש, ובמידת הצורך, ניתן גם לקרוא שום את הקטע, ואז גם המילים יהיו מובנות יותר ומאירות. 

 

לימוד בחיות

כאן כדאי לציין נקודה חשובה ועיקרית: ככל שהלימוד יהיה בחיות והתלהבות אצל מוסר השיעור, הרי זה ילהיב ויעורר חיות גם אצל השומעים, וכלשון חכמים “דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב”.

נכון אמנם, שלפעמים נפגשים עם קהל “רדום”, וזה באופן טבעי מוריד את “המוטיבציה” של מוסר השיעור להסביר את החומר מתוך חיות והתלהבות, אבל מוסר השיעור הוא ה”מנהיג” של השיעור, ואם הוא יעורר בתוכו חיות פנימית, למרות הקושי, זה יפעל גם על השומעים להתעורר..

וכך כותב הרבי בענין השפעת פנימיות התורה מתוך חיות והתלהבות (אגרות קודש חלק כו, איגרת ט’תשלא):

“ובודאי ידועה לו השקפתי בזה, וגם בלעדי זאת, אשר מוכרחת גם כן ידיעה בפנימיות התורה, אשר בדורנו נתגלתה בתורת החסידות; ועוד יותר בדורנו דור יתום של חשך כפול ומכופל. ובפרט מוכרחת ידיעה האמורה בכל אלו שחוננו בכשרון השפעה בסביבתם, שהשפעה אמתית הרי היא כשכובשים את המח וגם את הלב של הזקוק להשפעה, שלזה מוכרחת הגישה אל הלב מתוך חיות והתלהבות וכולי, שכל אלו באים בעיקר מלימוד תורת החסידות ומחיים על פי דרכה. ויהי רצון שגם בזה יצליח ויבשר טוב”.

 

 

במאמרנו בשבוע הבא נעסוק בדוגמאות המחשה, כיצד מגשרים את הפער שבין המושגים העמוקים והדרגות הגבוהות הנלמדים, לבין החיים האישיים של השומעים.

 

לתגובות והערות: meir11770@gmail.com