איך להגיב לשאלות שנשאלות בזמן השיעור? לאיזה שאלות צריך להתכונן, ומה עושים כאשר ל

איך להגיב לשאלות שנשאלות בזמן השיעור? לאיזה שאלות צריך להתכונן, ומה עושים כאשר לא יודעים את התשובה? וגם: מהו אופן ההשפעה והלימוד שמקרב את הגאולה שמנחה אותנו הרבי? * כללים עצות ודוגמאות להגברת “מבצע הקהל” במסירת שיעורי חסידות - “חוצה” *  כתבה חמישית בסדרה

מאת מאיר ערד

במהלך שיעור עולות פעמים רבות שאלות מצד הקהל. השאלות יכולות להיות בנושא הנלמד בשיעור אך גם בנושאים אחרים. כדאי לדעת איך להתייחס אל השאלות בצורה נכונה.

ראשית יש לזכור, כי השאלות שאנשים שואלים הם גם סימן ומדד עבורנו מה הנושאים שמעניינים אותם, וזה גם מכוון אותנו לתת להם מענה ולדבר בנושאים ובעניינים שהם רוצים לשמוע.

ביחד עם זה כדאי לציין, כי מסירת השיעור צריכה להיות מתוך מחשבה ומטרה, לא רק איך מספקים מענה לשאלותיהם, אלא מהם הדברים החשובים והעיקריים שראוי ללמד והשומעים צריכים לשמוע. ניתן לראות שישנם נושאים ועניינים שהרבי בחר לדבר בשיחותיו ברבים, אל קהל החסידים ולכלל ישראל, וישנם עניינים שכמעט לא מוזכרים בשיחות הקודש, אבל יש להם התייחסויות רבות במכתבים באגרות קודש, אשר נכתבו כמענה לתשובות ושאלות של אנשים.

ואף שמצדנו, כל מילה של הרבי היא אמת מוחלטת, בין אם היא נאמרה בשיחה או במכתב, ב”פתק” למישהו פרטי וכדומה, הרי אולי ניתן ללמוד מכאן, כי ישנם עניינים ונושאים שאותם צריך ללמד ולהעביר הלאה, ולא בוחרים את הנושא הנלמד על פי שאלותיהם של הקהל. אלא כאשר מישהו שואל ומתעניין בנושאים שונים, אף שאנו לא יזמנו זאת, צריך לענות לו בצורה ברורה ולא להתחמק.

כיצד אכן יש להגיב לצורת ההתייחסות לשאלות של האנשים בזמן השיעור?

כלל ראשון וחשוב: גם כאשר מישהו שואל שאלה או מעיר הערה באמצע השיעור והיא נראית מיותרת, צריך להיזהר לא ללעוג לשאלתו, גם לא להציג אותה כמיותרת ולא להדגיש את חוסר הידע הבסיסי המתבטא משאלה זו.

הרבי הריי”צ כותב באחד ממכתביו הסבר לכך [אגרות קודש שלו, כרך ח’ עמוד רי]: אפילו בשאלה שלא מדעת ושטות, צריכים לתת המענה באופן רציני, אשר מגביה את השואל משפלותו, ומעמידו במצב עילוי לפי ערכו, שזה העילוי הוא התחלת רפואתו מבערותו. כלומר, בעצם ההתייחסות לשאלה ברצינות, ניתן לרומם את האדם ולהתחיל לרפא אותו מחוסר הידע הבסיס שלו. לעומת זאת, אם נלעג לשאלה או לא נתייחס אליה ברצינות, האדם יפסיק לשאול שאלות ויישאר בחוסר הידע שלו.

ובאותה איגרת מספר הרבי הריי”צ סיפור המבטא עניין זה: פעם כשהיה רבי אברהם דובער ועוד כמה אברכים בני גילו יושבים לפני מורם ומדריכם רבי יצחק אייזיק מהומיל, נכנס אליו יהודי עגלון והשוט בידו, ויאמר: “רבי, האם מותר לי לקחת גרושה?” [הלה היה כהן, ושמע ש”אסור לכהן לקחת גרושה”, ולכן שאל האם מותר לו לקחת בעגלתו גרושה לנסיעה…] שאל אותו רבי יצחק אייזיק ברצינות: “לאיזה כיוון אתה נוסע?”

(העיר הומיל היא עיר מרכזית וסביבה כמה עיירות גדולות וקטנות, ובעלי העגלות היתה להם “חוקה” שלא להיכנס אחד בגבול חברו, ובעלי העגלות הנוסעים לעיר אחת לא היו יכולים לנסוע לעיר אחרת, והיו מנחילים חזקה זו לבניהם אחריהם). ויענהו העגלון שהוא נוסע לישוב ביאלאפאליא כשלשים פרסאות מהומיל, רבי יצחק אייזיק הורה לאחד האברכים להביא לו את השולחן ערוך אבן העזר ואת הטור, שניהם מכורכים בדפי עץ בכריכות הישנות, ויעיין בהם.

וישאל את העגלון “אם יש לו עוזר”, ויען בחיוב שיש לו מצליף הנוסע אתו תמיד. המשיך רבי יצחק אייזיק לעיין בספרים, ולאחר מכן פנה אל העגלון ואמר לו ברצינות גדולה: “בקרון לנסוע לביאלאפאליא או משם מותר לך לקחת גרושה” [ומסיים הרבי הריי”ץ את סיפורו:] הרבה יש ללמוד מסיפור זה וכאמור תן לחכם ויחכם עוד.

אם כן, גם לשאלת שטות הנובעת מחוסר ידע, יש להתייחס ברצינות ובכבוד הראוי.

לפעמים הצליל של השאלה והצורה שבה היא נאמרת, יכולה להישמע אצל מוסר השיעור ואצל שאר המשתתפים כ”ערעור” על הדברים שנאמרו, וחוסר מוכנות לקבלם. מוסר השיעור עלול להרגיש “מותקף” במידת מה על ידי הצגת השאלה, והוא מרגיש צורך “להגן” על הדברים שנלמדו. השואל חש זאת בנימת הקול ובהתייחסות אל השאלה שיש מאחוריה איזה שהוא “מתח” וחוסר סובלנות לשאלה, ולעיתים זה אף מחריף את ההתנגדות שלו ואת עוצמת שאלתו.

יש לדעת, שאם רוצים שהתשובה שנאמרת תתקבל אצל השומע, אין להיכנס לנצחנות או לוויכוח. אדרבא, יש לתת לגיטימציה לשאלתו, ואף להחמיא לה. מומלץ למוסר השיעור להגיב על השאלה במחמאה: “שאלה יפה שאלת” “שאלה מצוינת”, וכדומה. לעיתים כדאי גם לחזור על השאלה בקול רם, ואפילו להעצים אותה במידת מה. כאשר השואל חש שמתייחסים לדבריו ומקבלים אותם יפה ובכבוד, הוא “נפתח” בתוכו גם לשמוע את התשובה ולקבל את הדברים.

גם אם ישנם יותר מידי שאלות המפריעות למהלך השיעור, מומלץ בדרך כלל לנסות ולהתעלם, ולהמשיך את קו השיעור מבלי להעיר בצורה מפורשת. במקרה הצורך אפשר להגיד בעדינות “ניתן עוד מעט זמן לשאלות”, וכדומה, ולתת באמת את הזמן הנדרש לכך. אפשר גם לומר בנעימות “אני רק מבקש לסיים את הקטע שאנו אוחזים בו / אני רוצה לסיים את ההסבר כדי שלא לאבד את רצף המחשבה של כולנו, ולאחר מכן אשמח להתייחס בהרחבה לשאלתך”, וכדומה.  אמירה כזאת ‘מרגיעה’ את השואל.

בדרך כלל ניתן לחלק את השאלות שנשאלות בשיעור החסידות לשני סוגים: שאלות שקשורות לחומר הנלמד, ושאלות אחרות במנהגים ובהלכות אקטואליות.

למרות שהשיעור הוא שיעור חסידות, זו מטרתו וזה תוכנו, הרי מאחר שלעיתים רבות השיעור משמש לחלק מהאנשים כקשר הגלוי לענייני יהדות במשך השבוע, הם רואים במוסר השיעור כתובת שאפשר לשאול אותו שאלות גם בענייני הלכה ומנהג ובכלל בכל נושא יהודי. מסיבה זו, ראוי שכל אחד ממוסרי שיעורי חסידות, יהיה בקי ככל האפשר בהלכות הצריכות והאקטואליות, הלכות שבת והלכות כשרות וכדומה. מאחר ששאלות בנושאים אלו בדרך כלל חוזרות על עצמם וכדאי לדעת לענות אליהם.

כאשר נמצאים לפני חג, מועד וכדומה, באופן טבעי האנשים שואלים שאלות הלכתיות הקשורות לאותו חג. מומלץ מאוד, כשנמצאים לפני חג מסוים, ללמוד לפני זה את הלכות אותו חג ומועד, וכן את העניינים הקשורים לאותה קביעות בשנה, באם החג יוצא בשבת וכדומה, ולהיות מוכן ככל האפשר למענה על שאלות אקטואליות החוזרות על עצמם שוב ושוב.

לפעמים מוסר השיעור מתבייש לומר שאינו יודע, ו”ממציא” באותו רגע תשובה על פי זיכרון רחוק וכדומה. לא צריך להתבייש לומר שלא יודעים את התשובה, לקחת מספר טלפון, ואחרי השיעור לברר עם רב מורה הוראה את התשובה ולהתקשר אליו.

במכתב האמור של הרבי הריי”צ הוא מציין דוקא את המעלה כאשר לא עונים על השאלות באותו רגע. וכך כותב: “…ולהציע להם כי כל מי שיש לו קושיא או שאלה, שאל ישאל, ואת התירוצים ובירור הענינים יגיד להם בשיעור השני, כי גם שאלת תם כשאלת רשע וחכם, אין צריכים להשיב תיכף, והוא לטעמים שונים, ומהם אשר השואל יראה שמתענינים בשאלתו ואז יש לו אימון יותר בהמענה”

פעמים רבות מוסר השיעור מתמקד בנושא אותו הוא צריך למסור אך חסרה לו ידיעה רחבה בנושאים נלווים הקשורים לנושא גם בעקיפין. מן הראוי שמוסר השיעור יכין את החומר הנלמד ועם זאת ינסה להרחיב את הידע שלו גם בנושאים “מסביב” שיעלו תוך כדי השיעור. לדוגמה: אם יוזכר במהלך השיעור הנושא של “זמן קריאת שמע”, לא די להזכיר שאסור לעבור את זמן קריאת שמע, אלא כדאי להרחיב מעט על הנושא בשביל העשרת הידע והמושגים של השומעים. ממתי מותר לקרוא קריאת שמע ועד מתי, מה ההבדל בין ‘עמוד השחר’ ל’זריחת החמה’, ועוד.

לא לשם מימוש עצמי

במאמר ד”ה “ודוד עבדי”, פרשת ויגש התשל”ב [המאמר האחרון שיצא לע”ע לקראת ה’ טבת, והובא בספר המאמרים מלוקט ו]. מדבר הרבי על ענין ההשפעה. וכך אומר הרבי בסיום המאמר: הטעם על זה שהמלך המשיח נקרא בשם דוד הוא כי ענינו של דוד הוא ענוה וביטול. דהגם שהיה מלך מכל מקום קרא עצמו עני ואביון. וכן הוא במלך המשיח, דהגם שיהיה בתכלית הגדלות, כמו שכתוב ונחה עליו רוח הוי’ וגו’ וילמוד תורה עם האבות ומשה רבינו עליהם השלום, מכל מקום יהיה בתכלית הענוה והביטול ללמוד גם עם אנשים פשוטים.

ועל פי הידוע שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו, מובן, שמהענינים שמקרבים וממהרים את ביאת המשיח הוא לימוד והפצת התורה, נגלה דתורה ופנימיות התורה, לכל אחד, גם לאנשים פשוטים. ושזה יהיה באופן דענוה וביטול. היינו שהלימוד וההפצה צריכה להיות לא בשביל העילוי שנעשה על ידי זה בהמלמד והמפיץ (מתלמידי יותר מכולם), אלא בשביל המקבלים.

בשורות אלו מניח הרבי יסוד חשוב מאוד בכל ענין של השפעה ולימוד לאחרים.

אף שזו תכונה חיובית שלאדם יש סיפוק וחשק במסירת השיעורים, כיון שכאשר אדם אוהב דבר מסוים, הוא משקיע בו את כל כוחותיו ועושהו במרץ והתלהבות, הרי עלול לצאת מזה כמה חסרונות: א. התשוקה והרצון החזק ללמד אחרים, יכולים לסנוור אותו מלבחון בצורה אובייקטיבית אם הוא באמת מוכשר לזה ואם הוא באמת מבצע זאת בצורה מועילה ונכונה. ב. טבעה של התלהבות שדועכת ומתמעטת עם הזמן. בתחילה יש לאדם חשק ורצון חזק, אך ככל שיעבור הזמן ירד לו הלהט (מה שמכונה ‘שחיקה’).

לכן, אף שמסירת שיעורים הנעשים בחשק והתלהבות, מצליחה יותר, אי אפשר “לבנות על זה”, והאדם צריך לגלות בתוכו, מקום עמוק ופנימי יותר, שהוא צריך להיות המניע להשפעה והלימוד. השפעה שלימה בעומקה, היא דווקא כאשר המשפיע לא רוצה ומחפש את ההשפעה. מצד עצמו הוא לא היה בכלל רוצה לעסוק בזה, הוא היה מעדיף לשבת וללמוד בעצמו ולהתקדם, אלא שה”שליחות” מכריחה אותו להתעסק בזה. אין הכוונה בזה שעיסוקו בהשפעה הוא ללא התלהבות וחשק, להיפך, לאחר שהגיע למסקנה שזה רצון הרבי, וזה תפקידו ושליחותו, הרי תהיה ההשפעה עצמה מתוך שמחה שזוכה להיות שותף בהפצת המעיינות, אך הגישה הפנימית בזה היא מתוך תחושת שליחות, ולא כדי למלא את סיפוקו ושביעות רצונו.

גם אחד כזה שיש לו ‘חוש’ במסירת שיעורים וכישרונות מיוחדים ההופכים אותו ללא ספק לראוי ומתאים לזה, צריך לבצע שליחות זו לא מתוך רצון אישי לבטא את כישרונותיו, אלא מתוך הכרה שכיון שהבורא טבע בו יכולות וכישרונות אלו, שליחותו היא לנצל כוחות אלו בהשפעה והדרכה לאחרים.

וזהו האמור באותו מאמר, כי ה”הנחה” הפנימית שצריכה להיות בנפש המשפיע והמלמד, היא של ביטול וענווה. כלומר, החדרת ההכרה שהוא משמש כצינור בלבד להעברת הכוחות שהבורא טמן בו, ומטרתו בהשפעה היא לא בשביל מימוש עצמי חיצוני.

באופן כזה הוא חושב באמת על המקבלים, והמימוש העצמי נהיה טפל לעומת המטרה העיקרית שהיא השליחות.

גם אדם שחושב כי הוא אינו מתאים לזה, אם יתבונן על גודל השליחות וחשיבותה, יגלה בתוכו כוחות ויכולות, עד שלעיתים לאחר זמן לא יהיה אפשר לתאר, כי היתה מחשבה בתחילה שאינו מתאים להפצת מעיינות החסידות חוצה.

לתגובות והערות: meir11770@gmail.com