תארו לכם את חודשי כסלו-טבת בלי חנוכה…(אוי זה ממש התעללות). טוב, לחב”דניקים יש את ר”ח כסלו וי”ט כסלו וה’ טבת, אבל…

תארו לכם את חודשי כסלו-טבת בלי חנוכה…(אוי זה ממש התעללות). טוב, לחב”דניקים יש את ר”ח כסלו וי”ט כסלו וה’ טבת, אבל… 

בתור בחור ושליח, תמיד התפלאתי לראות כמה אנשים אוהבים את החגים. אבל את חנוכה אנשים אוהבים במיוחד. תוסיף כאן את ענין האור ואת הענין שזה ‘נופל’ באמצע החורף בין חשוון לטבת, בתוך השגרה ומאיר ומחמם את השיעמום והיובש. אבל לא רק זה, חנוכה הוא חג שמעבר לסביבונים ולסופגניות שיושבים ואוכלים בצוותא… חנוכה הוא חג שמאיר לנו את החיים.

כחסידים של הרבי, הלומדים את שיחותיו על חנוכה ועל כל העניין של ‘מוסיף והולך’, האור הרוחני, חג החינוך ועוד - נקודת  הזמן הזו, היא נקודת זינוק וחימום מנועים. פשוט מאיר את כל ההשקפה של היהודי.

מספרים על אחד השלוחים, שהדליק נרות חנוכה אצל נשיא ארצות הברית בנר הרביעי של חנוכה. לאחר שבירך והדליק את הנרות, כנראה שהנשיא התלהב וביקש ממנו שימשיך וידליק את שאר הנרות…

בסופו של דבר הסכים לכך השליח והדליק את שאר הנרות. לאחר מכן הרגיש עם זה שלא בנוח וכתב על כך לרבי. מענה הרבי היה “אבל איפה ה’גאון יעקב’?”….

הסיפור הזה הוא סיפור קטן, אבל כמו נר שמאיר הרבה חושך בהשקפה של יהודי ובחינוך חסידי. הרי לכאורה על פי שולחן ערוך לא בטוח שהייתה בעיה עם כך שהדליק את כל הנרות ואולי אפשר למצוא היתרים יפים ומספקים, אבל בדיוק בגלל זה הרבי הפנה את תשומת הלב ושאל “איפה הגאון יעקב?” הכל טוב ויפה, אבל חסיד צריך לשמור בכל מצב את ה’גאון יעקב’.

הענין הזה הוא מאוד אקטואלי בימינו אלה. יש היום עניינים שהיהדות החרדית הנאמנה נלחמת עבורם עם הרבה אנרגיה. הגיור, גיוס בני הישיבות, תקציבים, שמירת השבת, לימודי ליב”ה וכו’ ובאוויר מרחפת השאלה: על מה להיאבק פחות ועל מה יותר. ואולי גם, לא נעים להגיד, על מה יש צורך לוותר. מפלגה זו מושכת לכיוון עם ישראל, האחרת לכיוון תורת ישראל והבלבול רב.

אולי הצעירים שכחו, אבל בשנות הממי”ם הרבי זעק על הרבה עניינים עיקריים, שלימות העם ושלימות הארץ, אבל היו הרבה למדנים שניסו להקל באותם דברים. אך המשותף לכל מה שהרבי נלחם עבורו הוא, מעבר לכך שהדברים מבוססים על דברי השולחן ערוך, שבכולם מודגש ה’גאון יעקב’. הרבי הדגיש שהשולחן ערוך פותח ב’אל יבוש מפני המלעיגים’ מכיוון שזהו עניין עיקרי בחיי היהודי.

ענין נוסף שהרבי לומד מנס חנוכה, שהכהנים התעקשו דווקא על פך שמן טהור. למרות שיכלו גם להדליק בשמן אחר, שהרי טומאה הותרה בציבור. דווקא ההתעקשות הזו ללכת עד הסוף הביאה בסופו של דבר לנס.

ונחזור לחינוך. היו חוגים מסוימים בעם ישראל שחשבו שאולי כדאי לוותר על כמה ענינים ברוח ישראל סבא כדי לשמור על הנוער שלא יברח, העיקר לדאוג שהנוער ישמור את העיקר ומצוות דאורייתא וכדומה. אך בסופו של יום, המציאות הוכיחה שלא רק שלא הצליחו לכבוש את לב הנוער אלא שהיום נזקקים להילחם על ה’בשר’… ורוב הצאצאים עזבו את דרך התורה והמצוות.

מכאן אנחנו לומדים, שכאשר מתעקשים על פך השמן הטהור וללא כל פשרות - מרוויחים שני דברים: גם לא צריכים מאוחר יותר לחתוך בבשר החי ולהתפשר בדברים הרבה יותר עקרוניים, וגם מרוויחים את לב הנוער שלמען האמת, לא יודע פשרות. כשהם רואים דבר חי ואמיתי זה רק עוזר להם להתחבר ולהמשיך בדרך ישראל סבא (זה מזכיר את הסיפור על הבלינצ’ס… אבל על כך בשבוע הבא בעז”ה).

ונחזור לימינו: אותן מפלגות שאמרו בואו נוותר על הידורים כדי להגיע לקהל הרחב, ולמשוך את לב הצעירים כדי לשמור על ארץ ישראל - גם על ארץ ישראל לא הצליחו לשמור בסוף….וגם אותן מפלגות שאמרו בא נתפשר על ענינים מסוימים רק תן לי ‘יבנה וחכמיה’ בואו ונשמור על עולם התורה - גם על עולם התורה לא הצליחו לשמור בסוף…

אולי הגיע הזמן, אחרי שכולם רואים שזה לא הצליח - לחזור לקו שהרבי מציע: לשמור על ה’גאון יעקב’ בכל שלושת הקווים העם, התורה והארץ. אז, גם לא נצטרך לחתוך בבשר החי וגם נחבר את כל חלקי העם.

טוב, ‘לרדת’ על אחרים זה הרבה יותר קל אבל אנחנו צריכים לבדוק בעצמנו ובתוכנו כמה אנחנו  בתוך הציבור שלנו החב”די מקפידים לשמור על ה’גאון יעקב’ שעליו הרבי זעק וכמה מחיר שילמנו כשלא הלכנו בקו הזה. אז בואו נתוועד על זה שבוע הבא…