בקשר עם יום ז”ך אדר, הננו מביאים חלק משיחת כ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח מש”פ וירא

בקשר עם יום ז”ך אדר, הננו מביאים חלק משיחת כ”ק אדמו”ר שליט”א מלך המשיח מש”פ וירא ה’תש”מ, על ההוראה שיש ללמוד משיעור התהלים דיום כ”ז בחודש - ט”ו שיר המעלות שאמר יעקב אבינו בהיותו בבית לבן % השיחה בשלימותה - באידיש  -  הוגהה בשעתו, ונדפסה בלקו”ש חלק כ ע’ 402 ואילך

א. על הפסוק “וישכב במקום ההוא” האמור ביעקב אבינו, איתא במדרש “כאן שכב, אבל כל י”ד שנה שהי’ טמון בבית עבר לא שכב”, וממשיך ומביא דעה נוספת ש”כאן שכב, אבל כל כ’ שנה שעמד בביתו של לבן לא שכב”, כמ”ש “ותדד שנתי מעיני”.

וממשיך אחר כך במדרש “ומה הי’ אומר”

– [בנוגע לי”ד שנה שהי’ בבית עבר, אין שאלה “מה הי’ אומר”, כי אז הי’ יושב ולומד תורה, אבל בנוגע לכ’ שנה שהי’ בבית לבן, נשאלת השאלה “ומה הי’ אומר”] -

“ר’ יהושע בן לוי אמר ט”ו שיר המעלות שבספר תהלים, מאי טעמי’, שיר המעלות לדוד לולי ה’ שהי’ לנו יאמר נא ישראל, ישראל סבא (יעקב אבינו). ר’ שמואל בן נחמן אמר כל ספר תהלים הי’ אומר, מה טעם, ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, ישראל סבא”.

 

…ב. הביאור במדרש הנ”ל:

בהיותו בבית לבן הי’ יעקב אבינו במעמד ומצב של גלות, הוא יצא מבית יצחק אביו, ובא לבית לבן,

ושם הי’ עוסק בצאן לבן, “צאן” מלשון יציאה, מחוץ לענין הקדושה.

עד ששהותו בבית לבן פעלה בו ירידה כביכול ממדריגתו, כמו שאומר רש”י בדברי יעקב “אם לרמאות הוא בא גם אני אחיו ברמאות”, כלומר שהי’ אצלו ענין הרמאות בדוגמת רמאות לבן.

וכאמור לעיל שבהיותו בבית לבן עסק יעקב בבירור ענינים שמחוץ לענין הקדושה – כדברי לבן “הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני גו’”, אשר מאחר וטענה זו הובאה ב”תורת אמת” הרי זה ענין אמיתי, כביאור אדמו”ר האמצעי, שהיו אלו בירוריו של יעקב מתוך עניניו של לבן, וזהו מה שאמר “הבנות בנותי וגו’”, כי בירורים אלו היו מעולמו של לבן.

וכפי שרואים גם בפשטות הענינים, שיעקב אמר “הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני”, לא הי’ לו לא יום ולא לילה, ענין שהי’ כרוך בצער הכי גדול, עד כמו שאומר רבינו הזקן ש”צריך עיון גדול מיעקב אבינו שאכלו חורב וקרח”, כיצד יתאים זה למאן-דאמר אסור לצער גופו אפילו לצורך ממון.

נשאלת איפוא השאלה: כיצד הצליח יעקב להחזיק מעמד ולעבור את ענין הגלות – “ומה הי’ אומר”?

על זה אומר המדרש, שהי’ זה על-ידי “ט”ו שיר המעלות שבספר תהלים”, או על-ידי “כל ספר תהלים”, שעל-ידי-זה קיבל נתינת-כח “לעבור” את ענין הגלות.

 

ג. ההוראה מזה בעבודת האדם:

כאשר בני-ישראל נמצאים בגלות, היינו שבנו יחידו של מלך מלכי המלכים הקב”ה נמצא בגלות, ובחושך כפול ומכופל, עד ב”צוק העתים” (כלשון רבינו הזקן באגרת הקודש בכמה מקומות), בני ישראל נמצאים במעמד ומצב של מצוקה – נשאלת השאלה: כיצד יהי’ בכוחם להחזיק מעמד ולעבור את ענין הגלות?!

עד שנשאלת השאלה: “מאין יבוא עזרי” (פסוק שהובא באחד מ”ט”ו שיר המעלות שבספר תהלים”)?!

ושאלה זו הרי הובאה ב”תורת אמת” – על-דרך השאלה שהובאה בתורה בנוגע לשנת השמיטה, “וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית”, אשר שאלה המובאת ב”תורת אמת”, היא שאלה שיש לה מקום בתורה.

הכתוב לא שולל שאין מקום לשאלה “מה נאכל”, היות ועלינו לסמוך עליו יתברך – כי “אין סומכין על הנס”, האדם מאמין באמונה שלימה בו יתברך, אבל אף על פי כן נצטווה לעשות ענינים על-פי דרך הטבע, ולפיכך יש לשאלה זו מקום בתורה.

והתורה צריכה להשיב לשאלה זו – “וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים”, לא באופן של “וצויתי את ברכתי לכם” סתם, כי אם “בשנה הששית” דוקא, שנה שבה (ישנו הציווי) “שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך”, בשנה זו תחול ברכת ה’, עד ש”ועשת את התבואה לשלש השנים”.

ועל דרך זה בנדון דידן – התורה שואלת בשם אדם מישראל “מאין יבוא עזרי”?!

 

ד. על זה עונה הכתוב ליהודי, כי כיצד ניתן “לעבור” את עניין הגלות – בעזרת “ט”ו שיר המעלות שבספר תהלים”, ובעזרת “כל ספר תהלים”, על-דרך ובדוגמת יעקב אבינו.

והראי’ על זה מובאת (גם) ממה שכתוב “ואתה קדוש יושב תהלות ישראל” – כידוע תורת הבעש”ט בזה, שהקב”ה מצד עצמו הוא “ואתה קדוש”, קדוש ומובדל מהעולמות, וכדי להיות “יושב”, שיומשך למטה (המשכה למטה עד באופן שנקראת ישיבה) – הרי זה נפעל על-ידי “תהלות ישראל”, על-ידי שישראל מהללים אותו יתברך, באמירת ברוך השם ו”געלויבט דער אויבערשטער”,

[שכן, אמירת “ברוך השם”, הרי “השם” הוא כינוי בלשון הקודש לשמות הקדושים, ואילו אמירת “געלויבט דער אויבערשטער”, אין זה בלשון הקודש כלל, זוהי תיבה בלע”ז, ואף על פי כן אומר הבעש”ט שעל-ידי שישראל אומרים “געלויבט דער אויבערשטער”, נפעל להיות “ואתה קדוש יושב תהלות ישראל”].

ואז בא המענה לשאלה “מאין יבוא עזרי” – העזר בא מ(דרגת) “אין”, כמבואר בכמה מקומות ש”אין” הוא למעלה יותר מכל שמות הקדושים.

ומדרגא זו נמשך העזר למטה, עד – ב”(עזרי מעם ה’ עושה) שמים וארץ”.

 

ה. ויש להוסיף בזה עוד ענין:

“ט”ו שיר המעלות שבספר תהלים” נקראים בשם “שיר”, אשר “שיר” שייך לענין של שמחה גלוי’, כמובן ממאמר רז”ל “אין אומרים שירה אלא על היין”.

ולכאורה אינו מובן: “ט”ו שיר המעלות שבספר תהלים” אמרם יעקב אבינו בהיותו בבית לבן, בזמן שהי’ במעמד ומצב של גלות –

ומאחר שמדתו של יעקב היא מדת האמת [ובפרט שנוסף לזה ישנו הענין ד”תתן אמת ליעקב”, כמבואר בדרושי הצמח צדק שנוסף על מה שיעקב מצד עצמו הוא מדת האמת, מיתוסף גם הענין ד”תתן אמת ליעקב”, דרגא נעלית יותר במדת האמת], אם-כן כיצד הי’ יכול לומר “שיר המעלות”, ענין של שירה, בהיותו במעמד ומצב של גלות?!

והביאור בזה: יעקב אבינו ראה בכללות ענין הגלות את תכלית הכוונה שבזה, אשר הכוונה בכללות הגלות היא, שעל-ידי-זה יהי’ “יתרון האור מן החושך” ו”יתרון החכמה מן הסכלות”, ולכן בא לידי אמירת “שיר המעלות”, ענין של שירה, הקשורה עם שמחה גלוי’.

ח”ו לומר שמעמד ומצב הגלות הוא המעמד ומצב המתאים לישראל – הגלות היא ענין של “חושך” וענין של “סכלות” וכו’, רק הכוונה שבזה היא, שעל-ידי-זה יהי’ “יתרון האור מן החושך” ו”יתרון החכמה מן הסכלות”.

ומזה ישנה הוראה לכל אחד מישראל, שכאשר מביט על ענין הגלות, עליו לראות את תכלית המכוון שבזה – שעל-ידי-זה יהי’ “יתרון האור מן החושך” ו”יתרון החכמה מן הסכלות”, שאז אינו מתפעל מפני חושך הגלות, ואדרבה, הוא עומד באופן של שמחה, עד שבא לידי ענין של שירה, “שיר המעלות”.

ולשם כך צריך להיות “אשא עיני” – זקוקים ל”עיניים”, ומקומם צריך להיות ב”פנים” (לא ב”עורף”, ולא ב”כיס”) – ואז יכול לראות בגלות את תכלית המכוון שבזה.

ובדוגמת דברי ר’ יוסי “מימי לא קריתי לאשתי אשתי כו’ אלא לאשתי ביתי” – דלכאורה אינו מובן: מהו גודל המעלה בכך שקרא לאשתו “ביתו” – הלא כל אחד יכול לקרוא לאשתו בשם “ביתו”?!

וידוע הביאור בזה, שר’ יוסי עמד במעמד ומצב שלא ראה באשתו כל דבר אחר מלבד השלימות שבה – תכלית המכוון שבה – הענין ד”ביתי”, ולכן כאשר נזקק לקרוא לה, השם היחיד שהי’ לו הוא “ביתי”.

ועל דרך זה בנדון דידן: כאשר יהודי מביט על כללות ענין הגלות, עליו לראות בזה את השלימות ואת תכלית המכוון שבזה, שאז בכוחו להיות בשמחה, עד לאמירת “שיר המעלות”.

וענין זה נפעל על-ידי-זה שעושה “נפשו עיקר וגופו טפל”, ולא רק שהגוף הוא “טפל”, אלא שבטל לגמרי, ואז אין הוא רואה בענין הגלות כל דבר אחר מלבד תכלית המכוון שבזה – וכתוצאה מזה עומד באופן של שמחה, עד שבא לידי ענין של שירה – “שיר המעלות”.

•    •    •

…ו. כדי לבאר על כל פנים פסוק אחד ממזמור ק”כ – נתעכב על הפסוק “אני שלום וכי אדבר המה למלחמה” (שבסיום המזמור), בשייכות גם להמדובר לעיל בנוגע לענין “שיר המעלות”:

כללות ענין המלחמה (“המה למלחמה”), שייך למעלה דאתכפיא ואתהפכא, שעל-ידי-זה נפעל “יתרון האור מן החושך” ו”יתרון החכמה מן הסכלות”.

וכמבואר בהמשך תרס”ו (לבעל יום ההולדת) משל בן המלך, שבהיותו בהיכל אביו המלך, אין בזה כל חידוש, ולא ניכרת בו מעלת בן המלך; ודוקא כאשר המלך שולחו למרחקים, למקום שבו לא ידוע כלל על-דבר מציאות המלך, ובהיותו במקום ההוא אינו מתפעל מזה, ונשאר במעמדו ומצבו, ואדרבה, הוא פועל על הנמצאים שמה להיות שייכים למלך – הרי זה מגלה מעלת בן המלך.

וענין זה פועל עילוי בהמלך, כי אף-על-פי שהמלך “משכמו ומעלה גבוה מכל העם”, עד באופן של התנשאות עצמית, אף על פי כן, על-ידי התגלות מעלת בן המלך, הרי זה פועל עילוי במלך.

ועל דרך זה מובן בנוגע לעבודת האדם – שכללות ירידת הנשמה למטה, וכללות העבודה דאתכפיא ואתהפכא (המלחמה בלעומת זה), היא כדי לגלות כחות הנשמה.

שכן, אף על פי שהקב”ה יודע באיזה אופן תהי’ עבודת הנשמה למטה (ויודע כחות הנשמה וכו’) – מכל מקום ידיעת הדבר אינה מספקת, כי אם תכלית השלימות בזה היא, כאשר נמשך הדבר בפועל ממש, שאז נעשית התגלות כחות הנשמה.

ובדוגמת הדברים כביכול אצלו יתברך: כללות בריאת העולם היא כדי “שיתגלו שלימות כחותיו כו’”, כי עלה ברצונו (מטעם הידוע לו, או מטעם הכמוס) שכחותיו יבואו לידי גילוי, שזהו דוקא על-ידי שנמשכים בפועל.

ועל דרך זה גם בעבודת האדם: דוקא על-ידי-זה שהנשמה יורדת לעולם הזה הגשמי, ושם עובדת עבודתה באופן של אתכפיא ואתהפכא – על-ידי-זה מתגלים כחותי’ ומעלתה של הנשמה.

וענין זה קשור עם ענין מעשה המצוות בפועל ממש, שעל-ידי-זה מתקשר עם העצמות, כביאור בעל יום ההולדת ש”כל המצוות מתייחסים אל העצמות”.

 

ז. על-פי-זה יובן הביאור בפסוק “אני שלום וכי אדבר המה למלחמה”:

יהודי מצד עצמו צריך לרצות שעבודתו תהא באופן של “שלום” (“אני שלום”), כלומר שלא יהיו ענינים של נסיונות וכו’, שיאלץ להלחם נגדם, וכפי שמתפלל “אל תביאני כו’ לידי נסיון”.

ואדרבה: אסור ליהודי לחפש ענין של נסיון וכו’, כמובן גם מדברי הגמרא שאסור לעבור בשוק של עבודה זרה או ברחוב של היפך הצניעות.

ועבודה זו באופן של “שלום” (בלי ענינים של נסיונות וכו’) – היא כללות עבודת הצדיקים.

 

ח. אלא שישנו הענין ד”המה למלחמה”:

“והאלקים נסה את אברהם” – מעמידים אותו מלמעלה במצב וענין של נסיון, מצב שבו נאלץ להשתמש באופן העבודה השייך למלחמה, כדי שיוכל לעמוד בנסיון.

וזהו כללות הענין ד”נורא עלילה על בני אדם”, שמביאים את האדם מלמעלה לידי ענין של נסיון, אשר הכוונה שבזה היא – “כי מנסה ה’ אלקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה’ גו’”, כדי שעל-ידי עבודתו יבוא לידי “מנסה” – הגבהה, יתרון האור מן החושך ויתרון החכמה מן הסכלות.

זוהי כללות עבודת הבעלי תשובה – ומאחר שמלמעלה רוצים שיגיע גם למעלת הבעלי תשובה, “לאתבא צדיקייא בתיובתא”, מביאים אותו לידי ענין של נסיון וכו’, כדי שיגיע גם למעלת הבעלי תשובה.

 

ט. וזהו גם הקשר לענין ד”שיר המעלות”, ענין של שיר, השייך לענין השמחה:

לכאורה אינו מובן – מאחר ומדובר אודות עבודה השייכת לענין של מלחמה, מה שייך כאן ענין של שיר (“שיר המעלות”) ושמחה?!

והביאור בזה מובן על-פי האמור לעיל:

מאחר וכוונת המלחמה היא, להביא את האדם למעלת הבעלי תשובה, שיבוא לידי “יתרון האור מן החושך” ו”יתרון החכמה מן הסכלות” – לכן הרי זה ענין שאומרים עליו “שיר המעלות”, ענין של שיר ושמחה.

יו”ד. ומאחר שהעבודה באופן של מלחמה היא גם ענין הכרוך בשיר ושמחה (מצד הכוונה שבזה) – מובן, שהאדם לגמרי אינו מתפעל מפני ענין המלחמה, ועובד עבודתו בתוקף המתאים, כי יודע שמלחמתו קשורה עם “ילחם מלחמות ה’”.

ובדוגמת ענין המלחמה כפשוטה (בכיבוש הארץ), שתחילה יש לפתוח בענין של שלום (“וקראת אלי’ לשלום”),

[על דרך שהי’ בכיבוש הארץ, שכתוצאה מבהלתם מפני בני ישראל, “גרגשי פנה כו’ והלך לו לאפריקי”],

אבל כאשר נאלצים לבוא לידי מלחמה, אומר הכתוב שצריך להלחם באופן של “עד רדתה – אפילו בשבת”.

היינו, שכאשר נאלצים לבוא לידי מלחמה, חובה לעמוד בתוקף המתאים, ואין להתפעל מפני הגוי, ואפילו לא מפני יהודי!

שכן, תוקף זה אינו מצד “כחי ועוצם ידי” ח”ו, אלא מפני שמלחמתו היא “ילחם מלחמות ה’”.

 

יא. ועל-ידי העבודה באופן של מלחמה, מברר כל יהודי את עניני עולם הזה הגשמי, ומהפכם לקדושה,

כמדובר לעיל בארוכה שעבודתו של יעקב הייתה כמו שכתוב “ויקח מאבני המקום”, לקחת את עניני עולם הזה הגשמי (“אבני המקום”) ולהעלותם לקדושה.

וזהו כללות הענין ד”יעקב”, יו”ד עקב, שמתעסק בדברים התחתונים (עקב), להעלותם לקדושה.

וכמבואר בתורת החסידות שיעקב מצד עצמו גמר אז את עבודת הבירורים שלו, ומצדו הי’ יכול כבר להתקיים מה שכתוב “ועלו מושיעים בהר ציון וגו’”, רק שכאשר שלח את המלאכים לעשו, אמרו לו אחר כך שעשו לא מוכן עדיין, ולכן אמר יעקב ש”הצאן והבקר עלות עלי”, ובמילא “ואני אתנהלה לאטי גו’”.

 

יב. וכללות עבודת המלחמה, “ילחם מלחמות ה’”, קשורה עם “ובנה מקדש במקומו” – בנין בית המקדש במקומו בעולם הזה הגשמי, לא רק בנין בית המקדש של מעלה.

שכן, מקומו של בית המקדש נכבש על-ידי מלחמה, וגם קנאו דוד המלך מאת ארונה.

ובזה מודגש גם הקשר בין “ילחם מלחמות ה’”, ל”ובנה מקדש במקומו”.