דומה כי אין חסיד שלא נושא בחובו, בפינה כמוסה, חתומה וטהורה, יהלום יקר מפז עליו ה

דומה כי אין חסיד שלא נושא בחובו, בפינה כמוסה, חתומה וטהורה, יהלום יקר מפז עליו הוא שומר מכל משמר — היהלום הזה, הוא רגע אחד ומיוחד שלו עם הרבי, רגע בו נפגשו עיניו בעיני הרבי, רגע שבו קרה משהו בחייו של החסיד, רגע שבו השתנה משהו בר–השפעה לאורך זמן * ברגע הזה הוא נזכר כשהוא מבקש להיטען מחדש, ברגע הזה הוא מתעצם כשהוא זקוק לישועה והוא מצייר לעצמו את דמות דיוקנו, הרגע הזה שהוא יספר לבנו ולנכדו תמיד כל הימים * במלאת עשרים ואחת שנים מאז ג’ תמוז תשנ”ד, צוות כתבי “בית משיח” פנה לחסידים שונים, מכל קצוות תבל, וביקש לשמוע מהם על הרגע המיוחד שלהם, הרגע שתמיד יצוף לנגד עיניהם ועליו יתרפקו באהבה, בכמיהה ובגעגועים.

מאת: תן אברהם, חיים ברוק, מנחם זיגלבוים ושניאור חביב

תהיה משפיע בנחלת הר חב”ד - הרה”ח ר’ מיכאל מישולבין

בשר מבשרה של נחל’ה הוא הרה”ח ר’ מיכאל מישולבין, “משפיע הנחל’ה”. התוועדויותיו ספוגות לחלוחית חסידית אותנטית, כשהוא תובע בלבביות מהשומעים לחיות עם דבריו של הרבי מלך המשיח ולהתמסר כחסידים להוראותיו. די בדוגמא החי’ה שהוא נותן, כדי להתעורר בחיות מחודשת בדרכי החסידות והחסידים…

הרב מישולבין זכה בשנת תשכ”ט לצאת מעמק הבכא הרוסי ולעלות לארץ הקודש. הוא קבע בינתיים את מושבו בנחלת הר חב”ד שבקרית מלאכי, ולקראת חודש החגים של שנת תש”ל נסע לרבי מלך המשיח. בהתרגשות וברטט הוא מספר על הרגעים הראשונים שזכה לחוות במחיצת הרבי:

 

“ראיתי את הרבי לראשונה כשהיה בדרכו להיכנס ל–770. עמדתי בצד, והרבי צעד ישר בדרכו לבנין, אך הפנה את ראשו הק’ לכיוון בו עמדתי והסתכל עליי כל הדרך, עד שנכנס פנימה… היו אלו רגעים מרטיטים שניקזו בבת אחת את כל הרגשות של שנות הציפייה לצאת מרוסיה ולזכות להתראות עם הרבי.

“זה היה ביום ג’ דסליחות — אלול תשכ”ט, ובערב התקיימה התוועדות. הרבי דיבר בתחילה, ובשלב מסויים שאל: “האם נמצא בהתוועדות מישהו מנחלת הר חב”ד”? היו שניים, יהודי מגרוזיה שהי’ גר בנחל’ה, ואני. עמדתי מול הרבי, אבל במרחק, ולא ניגשתי. אמנם גרתי בנחלת הר חב”ד, אך היה לי ספק אם להישאר לגור שם, מכיון שהורי אשתי גרו בבני ברק, ואחי, שיצא מרוסיה לפניי, גר בכפר חב”ד, ולכן הסתפקתי אם אכן להשתקע בנחל’ה, ונטיתי לעבור לגור בכפר חב”ד.

“הרבי שאל שוב אם נמצא בהתוועדות מישהו מנחלת הר חב”ד, ואלו שסביבי החלו להסתכל עליי, ראו פנים חדשות, והחלו לומר לי שאלך לרבי. לא נותרה לי ברירה, והתחלתי לצעוד ממול הרבי. תוך כדי שאני מתקדם, בטרם הספקתי להגיע, הצביע עליי הרבי באצבעו הק’ ושאל: “פון נחלת הר חב”ד”? [= מנחלת הר חב”ד?] והנהנתי בראשי לאות הן. הרבי הוסיף ושאל: “מיט א התיישבות”? [= בהתיישבות?] מובן שבזה נפתרו כל ספיקותי והנהנתי בראשי גם על כך לאות הן.

“ניגשתי לשולחן של הרבי. הרבי מזג לי לחיים ואמר שעל פי דין צריך לברך קודם על “מזונות”, וסימן לי לקחת מהצלחת שלידו. אמרתי לחיים, והרבי ענה: “לחיים ולברכה”. אחר כך מזג לי עוד פעם, ואז נתן לי בקבוק משקה, ואמר שאחלק בין המסובים, והוסיף ואמר לי: “זיין א משפיע אין נחלת הר חב”ד”. התחלתי לבקש ברכה עבור אחי שלא חש בטוב, אך הרבי הגיב מיד (תרגום תוכני ללה”ק): “מדברים אודות ענינים כלליים, לא על עניינים פרטיים”…

“בנחל’ה היה גר יהודי מבוגר שהגיע מלנינגרד, ושם התעסק בייצור שתייה מתוקה. כשיצא מרוסיה והגיע לנחל’ה רצה להמשיך להתעסק בזה והציע לי שאהיה שותף שלו. אמרתי לו שאשאל את הרבי. כשנכנסתי ליחידות במהלך אותו חודש תשרי, כתבתי גם את זה בפתק שהגשתי לרבי, ושאלתי אם להיענות להצעה. על כך הרבי ענה לי (תוכן): “בשבילו זה טוב, אבל לא בשבילך. לא מתאים שמשפיע יעמוד בחנות וימכור מים מתוקים… שייך שחיטה, מילה, ללמוד עם עוד יהודי, ומזה יהיה פרנסה”…

“אני זוכר, שחשבתי אז לתומי, ‘מדוע הרבי אמר לי להיות משפיע? בטח אלו שיצאו לפניי אמרו לרבי שהייתי שם מלמד תלמידים’… דרך אגב, באותו חודש תשרי, הרבי הורה שכל אלו שבאותה שנה יצאו מרוסיה, יעמדו לידו כל הזמן, בתפילות וכו’.

“כשחזרתי לנחל’ה, מינו אותי למשפיע אנ”ש. כשהרה”ח ר’ דוד שקולניק ע”ה היה אצל הרבי, נתן לו הרבי קונטרס אהבת ישראל חתום בחתימת יד קודשו, כדי שיהיה שליח להעביר למשפיע בנחל’ה. האמת שהיה בנחל’ה גם את המשפיע הרה”ח הרב שלום אליהו וילנקין ע”ה, שהיה מבוגר יותר ממני, אבל משום מה, כשהגיע לנחל’ה, הוא מסר לי את הקונטרס, וכך זכיתי לקבל מהרבי את הקונטרס עם חתי”ק.

“אין ספק שאת הרגע הזה, שבו קיבלתי את ההוראה הראשונה לאחר שהגעתי לרבי, לא אוכל לשכוח. והוא מלווה אותי בכל רגע משליחותי בנחל’ה, לאחר שהרבי קבע שאהיה משפיע בנחלת הר חב”ד ובהתיישבות, עדי ההתגלות המלאה של הרבי מלך המשיח מיד ממש”.

 

הרבי דיבר אלי ברוח קדשו - הרה”ח ר’ יצחק ליפש

הרה”ח ר’ יצחק ליפש הוא מנהל צעירי חב”ד בעיר הקודש צפת. מצודתו פרושה גם הרבה מעבר לעיר צפת — במחנות צבא באזור הצפון וברמת הגולן. הוא נמנה על עסקני חב”ד האוספים חתימות של רבנים ואנשי ציבור על קבלת המלכות. באמתחתו של הרב ליפש רגעי הוד רבים במחיצת קודשו של הרבי והוא בוחר עבורנו בקפידה אחד ומיוחד.

 

בשנת תשל”ט זכיתי לשהות בירח האיתנים ב–770 במחיצתו של הרבי מלך המשיח. ההתרגשות הייתה גדולה בשל העובדה שהיה זה  חודש תשרי הראשון לאחר אירוע הלב בשנת תשל”ח.

במהלך כל חודש תשרי, ביכרתי לתפוס מקום בפירמידה למעלה ולא להיכנס למקום בו עמדו כולם (שהיה קרוי בפי כל “המכבסה”). הזעתי אמנם פחות אך לא תמיד שמעתי היטב את הרבי בשיחות קדשו. באחת ההתוועדויות לקראת סוף החודש, קיננה בי תחושה של החמצה על–כך שהנה עבר חודש ואני לא לוקח מכאן כלום.

רק עלתה בראשי המחשבה הזו, והנה אני שומע את הרבי מציין שכל אחד שנמצא בחודש תשרי לוקח מכאן משהו, השאלה היא מה וכמה?

רוח הקודש מופלאה כזו הייתה לי גם שלוש שנים לאחר מכן — בשנת תשמ”ב. הייתה זו שנת ‘הקבוצה’ שלי. באחת ההתוועדויות בשבת נפלה עלי עייפות וכמעט ונרדמתי. מטבע הדברים, כל הדוחק והצפיפות והחום שהיה שם מביא גם אדם ערני להתעייף, וכשהבנתי שאני מתחיל לנמנם, הצטערתי מאוד. חשבתי לעצמי ‘למה זה קורה לי? הרי ישנתי היטב קודם לכן?’

איך שהמחשבות הללו מציפות אותי, והנה אני שומע את הרבי אומר באמצע ההתוועדות: “כשאומרים שניים מקרא ואחד תרגום, הרי זה סגולה נגד עייפות”, והרבי מוסיף ומציין שהגימטרייה של “תרגום” ו”תרדמה” היא אותו דבר. התעוררתי באחת ובו–ברגע קיבלתי החלטה שלא יקרה מצב שתגיע שעת ההתוועדויות בשבת עם הרבי ועדיין לא סיימתי לומר את שנים מקרא ואחד תרגום…

 

הרבי נתן לי מפתח להצלחה - הרה”ח ר’ ישראל מיפעי

הרה”ח ר’ ישראל מיפעי משיכון חב”ד בלוד הוא איש של עשייה ברוכה. כבר עשרים ושבע שנים הוא משמש כמלמד בתלמוד תורה חב”ד בנחלת הר חב”ד, עוסק כיועץ זוגי ומשפחתי, ובשעות הפנאי הוא גם סופר סת”ם. בנוסף לזאת, הוא מוצא זמן ל’מבצעים’ בשדה התעופה.

 

הרגע הכי מרגש מבחינתי, רגע אישי ביותר, היה בשנת תשמ”ח. בכ”א בסיוון באותה שנה נישאתי בשעה טובה ומוצלחת. לאחר החתונה מצבנו הכלכלי לא היה שפיר, בלשון המעטה. כשניסינו להסתדר איכשהו אך המצב עדיין לא השתפר, כתבתי לרבי מכתב ארוך ומנומק עם בקשת ברכה לפרנסה.

רעייתי שיום הולדתה חל בי”ט בתמוז, כתבה לרבי בשולי המכתב שהיא קיבלה לקראת יום הולדתה שלוש החלטות טובות, אותן ציינה אותם במכתב.  

בתשעה באב קבלתי טלפון מהרב ליפא קורצוויל.

“אתה ישראל מיפעי?” הוא שואל ישירות כדרכו.

“אכן”. עניתי בחיוב.

“כתבת מכתב לרבי?”

“כן”.

“אז קח דף ועפרון ותרשום: מנהגי יום ההולדת — בנוגע לו יתפלל כל התפילות. אזכיר על הציון”.

“אתה בטוח שזה התשובה?” שאלתי, “הרי אני לא כתבתי על יום הולדת?”

אתה ישראל מיפעי? שאל שוב.

“כן”.

“אז זו התשובה שקיבלת. שלום ולהתראות”.

את חטאי אני מזכיר היום, בהתחלה היו לי מחשבות שמא נפלה כאן טעות, אבל אז התייעצתי עם המשפיע שלי הרב אברהם (בומי) פרידלנד, והאסימון נפל אצלי: מאז ומתמיד החזקתי מעצמי אדם שחושב בצורה רציונאלית. כל דבר חישבתי באמצעות השכל. והנה, הרבי כותב לי כך — אתה רוצה ברכה לפרנסה? או כל דבר אחר? קבל על עצמך החלטה טובה להתפלל.

מאז, בכל עת מצוקה או בעיה שיש לי, אני מתפלל ואני זוכה לראות ישועה. יש לי כמה וכמה סיפורים שימחישו זאת.

כך למשל, יש לי בת שבמשך ארבע שנים לא זכתה לפרי בטן. בשלב מסוים נסענו לציונו של רשב”י והתפללנו, ובתוך כמה שבועות היו בשורות טובות. כך גם עם הבן שלי, כאשר היו סימני שאלה לגבי הסתדרותו במסגרות אלה ואחרות, יצאנו גם אז לציונו של רשב”י, שם נשאנו תפילה והכול הסתדר בצורה נפלאה.

אני מרגיש שבאותה תשובה הרבי נתן לי את המפתח לחיים נכונים — יש לך בעיה, לא משנה כלכלית או אחרת — פשוט תתפלל.

 

משפט צבאי, בחדר היחידות… הרה”ח ר’ רפאל חירותי

הרה”ח ר’ רפאל חירותי מנחלת הר חב”ד, ידוע בספריו שחיבר בנושאי גאולה ומשיח, החל מהספר “יש נביא בישראל”, “נבואת הגאולה”, “חבורת מקרבי הגאולה” (1 ו–2) לילדים, ועוד… הוא היה מהחלוצים בנושא, שהיום כבר תפס תאוצה רבה. הוא מספר על רגע בו חווה כי “מילה של הרבי לא חוזרת ריקם”, בעקבות הוראה של הרבי מלך המשיח, אותה קיבל ביחידות הראשונה לה זכה:

 

“הגעתי לרבי בפעם הראשונה לתשרי של שנת תשל”ד. היה זה לאחר דרבונו של הרה”ח ר’ מאיר בליז’נסקי ע”ה, שלאחר שהתקרבתי, למד איתי במשך שנה שלימה. כשראה שאני כבר מקפיד על קלה כבחמורה, האיץ בי לנסוע לרבי לתשרי.

במהלך אותו תשרי נכנסתי לרבי ליחידות פרטית. הייתי אז באמצע שירות צבאי, אך כיון שהיה זה לקראת השנה האחרונה לשירות, אמרתי לרבי שבתום השירות הצבאי אני רוצה להיכנס ללמוד בישיבה בכפר חב”ד. בקשר לכך הורה לי הרבי: “ישמור על סדרי הישיבה בשעות הפנאי”. כלומר, שאשתתף בסדרי הישיבה עוד קודם שאסיים את השירות, בזמנים הפנויים. וכך, בכל יום מהשעה ארבע אחר הצהריים הייתי הופך לתלמיד הישיבה בכפר חב”ד לכל דבר, עד למחרת בבוקר…

“בבסיס בו שירתתי היה נהוג שמקיימים ערב יחידתי, ומביאים כל מיני אומנים, מהפנטים וכו’, שעבורי היו מיותרים לגמרי, כמובן. זה היה מתקיים לקראת הערב, ואני הייתי מתחמק מזה, כהוראת הרבי לשמור על סדרי הישיבה בשעות הפנאי, והייתי נוסע לישיבה בכפר. בינתיים ראיתי שאחרים מקבלים תלונות על כך שאינם מגיעים ומשתתפים, ואילו אני זכיתי לשקט. ראיתי בחוש שאני מבצע את הוראת הרבי, והוא מנהל את הענינים שלא יהיו תלונות, משפטים ובעיות…

“יום אחד, לקראת סוף חודש אדר, קורא לי הרב–סרן שהייתי תחת פיקודו, והוא אומר לי: “יש לך משפט”. הוא סיפר לי שעד אותו יום חיפה עליי בכל מיני תירוצים, כי הרגיש אליי קצת קירבה, מאחר והייתי מניח לו תפילין. אבל באותו יום נגמרו לו כבר כל התירוצים, ולא נותרה לו ברירה אלא להסכים שיעמידוני למשפט.

“נערך לי משפט וקיבלתי עונש של שבעה ימי ריתוק לבסיס, ללא יכולת לצאת הביתה. הריתוק מחייב להירשם כל שעה עגולה שאתה נמצא בבסיס, כך עד עשר בלילה, ואז הייתי אמור ללכת לישון ב’חדר מרותקים’. בפועל, בכל יום בעשר בלילה, אחרי הרישום האחרון, הייתי יוצא לטרמפיאדה ונוסע לישיבה בכפר. בישיבה היה לי חברותא שחיכה לי לפי סיכום מראש, ולמדנו בערך שעה נגלה ושעה חסידות, עד השעה אחת בלילה.

“ביום חמישי של אותו שבוע הריתוק יצאתי כמנהגי, אך לא הגיע טרמפ. ב–11 בלילה חזרתי בלית ברירה לבסיס. נכנסתי לבית הכנסת ופגשתי שם את הקצין דת. למדתי איתו שיחה של הרבי, ולבסוף הוא שאל אותי: “איפה אתה ישן”? אמרתי לו: “בחדר מרותקים”. “אם תרצה, יש אצלי בחדר מיטה פנויה”, הציע לי. השעה היתה מאוחרת וקיבלתי את ההצעה בשמחה.

“למחרת היה זה ערב שבת מברכים ניסן, ולא יכולתי להרשות לעצמי להישאר מרותק בבסיס. קמתי ונסעתי לישיבה בכפר חב”ד. הייתי שם כל השבת, שהיתה נפלאה במיוחד. בדרך כלל המשפיע ר’ מענדל פוטערפאס ע”ה סיים את התפילה בשעה שלוש ואז היה מתוועד עד מנחה. באותה שבת התפללו מנחה בשעה חמש, ומאז התוועדו ללא הפסקה עד אמצע הלילה. היתה כזו אווירה עילאית וכזו שמחה, שאי אפשר היה לעזוב…

“כשחזרתי לבסיס, הפתיע אותי הרב סרן: “למה יש לך משפט”? אמרתי: “לא הייתי בשבת בריתוק”. הייתי בטוח שזה בגלל זה. הוא הגיב: “השתגעת? ישימו אותך בכלא 70 יום”! נבהלתי, כי שיערתי שמסתמא הוא יודע שזה מה שהולך להיות… מאוד נלחצתי. יצרתי קשר עם הרה”ח ר’ בנימין זילברשטרום, וביקשתי ממנו: “תעשה לי טובה, תתקשר לרבי ותבקש ברכה. מה אעשה בפסח אם אהיה בכלא”?!

“אינני זוכר אם ר’ בנימין אכן הצליח ליצור קשר עם המזכירות, אבל הוא נתן לי עצה ואמר לי שני דברים: “תכתוב מכתב לרבי, ותכניס אותו לתוך הליקוט השבועי, כהוראת הרבי במכתב לגבי יו”ד שבט. וגם, כשתיכנס למשפט תחשוב כאילו אתה נכנס לרבי ליחידות”. כך יצא לו מהפה.

“אני עומד במשפט, וחושב לעצמי שכעת נכנסתי לרבי ליחידות… בינתיים הקצין עומד ומקריא לי את כתב האישום: …”נאשם בזה שביום חמישי, לאחר שנרשם בחדר קצין–תורן על נוכחות, נראה צועד לכיוון ביתו”. אמרתי מיד: “מה זאת אומרת, הרי למדתי בבית הכנסת עם הקצין דת. הייתי בבסיס”… שלחו קצינים לחפש את קצין הדת, אך הם לא מצאו אותו. לבסוף, פסק הקצין: “אותי זה לא מעניין. אפילו אם היית, מכיון שלא ישנת ב’חדר מרותקים’, כאילו לא היית בבסיס, ולכן אתה מקבל 14 ימי מחבוש על תנאי”… כלומר, איענש רק אם אעשה זאת שוב, ומלכתחילה דיברו איתי רק על יום חמישי. אף מילה על שבת!

האמת היתה שבעשר בלילה עזבתי את ההתוועדות של ר’ מענדל, התפללתי ערבית, ויצאתי לבסיס, כי בכל זאת חששתי. כשהגעתי לבסיס, ניגשתי לקצין התורן וביקשתי ממנו: “תעשה לי טובה, אל תספר שלא הייתי פה בשבת. אני מאוד מקפיד בפסח ומפחד שאצטרך לשבת אז בכלא”. הוא לא נתן לי תשובה שאכן יוותר לי, אבל מסתבר שבסופו של דבר בנס הוא לא סיפר. והרב–סרן שלי מלכתחילה הרי לא רצה שאעמוד למשפט…

כאמור, אני מבחינתי חשבתי במשפט שאני כעת נכנס ליחידות, ופירשתי לעצמי, שכאילו הרבי תובע ממני: ‘מדוע לא היית בישיבה ביום חמישי, כפי הוראתי, והתייאשת מלמצוא טרמפ’… וחשבתי שאמנם יכולתי לענות ש’במילא הייתי מגיע כבר מאוחר, ומפסיד את הלימוד, אז שאסע רק כדי לישון בישיבה’?! אך בפועל הרי הפסק במשפט היה ש’אם לא ישנת — לא היית’. כלומר, כפי שאני פירשתי, ‘אם לא ישנת בישיבה, הרי שבפועל לא היית בישיבה’… (אחרי שנים, נפתח לי מכתב של הרבי שאפילו שינה בישיבה היא דבר גדול בפני עצמו…).

נוכחתי לראות בחוש, שלא הפסדתי דבר מקיום הוראת הרבי, ואדרבא, דבריו של הרבי הם שקבעו מה יהיה איתי, ולא הרב–סרן ולא הקצין הצבאי… היה זה רגע מיוחד שהחדיר בי עמוקות כי ‘דבריו של הרבי אחור לא ישובו ריקם’!

 

שני רגעי פרידה - הרה”ח הרב יגאל פיזם

הרה”ח הרב יגאל פיזם משמש עשרות שנים כרבה של קהילת חב”ד בקרית שמואל וממובילי המהפכה החב”דית בקריות. הרב פיזם זכה ברבות השנים לרגעים רבים מרגשים ומיוחדים ולקרובים נפלאים מהרבי מה”מ והוא משתף אותנו ברגע אחד שמלווה אותו תדיר, הן בחייו האישיים והן הציבוריים.

 

במוחי נחקקו שני רגעי פרידה מיוחדים שהיו לי עם הרבי.

היה זה לאחר ביקור ב–770 בל”ג בעומר תשל”ד. התעתדתי לשוב ארצה אך לא זכיתי לקבל מהרבי ברכה לנסיעה. באותם ימים, כל מי שהיה שב ארצה, לא היה עושה זאת מבלי לקבל קודם לכן את ברכתו של הרבי. לא ידעתי מה לעשות — האם לנסוע בלי ברכה או להישאר עד שתהיה ברכה?

באותם ימים שהה ב–770 הרב ישראל גליצנשטיין, והוא הציע לי לרוץ ולהמתין ליד הכניסה לחדרו של הרבי ולבקש ממנו את ברכת ‘צאתכם לשלום’.

כך באמת עשיתי. כאשר דמותו של הרבי הופיעה, נעלמו מהמסדרון כל הנוכחים במהירות הבזק ורק אני נותרתי לעמוד שם. הרבי הוציא מכיסו את המפתחות כדי לפתוח את דלת חדרו, ואז העזתי ואמרתי לרבי באידיש: “רבי, אני נוסע עוד מעט”. הרבי הפנה אלי את מבטו, ואז שמתי לב שהרבי שקוע במחשבותיו הקדושות, וכמו היה צריך לקרוע משהו כדי לנתק את עצמו על מנת להתייחס לשאלתי.

הרבי בירכני בנסיעה צלחה ואיחל שאזכה לבשר טוב. הרגע הזה ליד הרבי ומבטו שחדר בי — חקוקים אצלי עד היום. מאז בכל הזדמנות שיש לי אני מתאמץ לבשר לרבי בשורות טובות. 

רגע פרידה מיוחד נוסף, היה בשנת תשמ”ה. נעתרתי אז להצעתו של ידידי הרב דוד קרץ ע”ה לנסוע אל הרבי בחודשי הקיץ, וכך אמנע מכל הפרוצדורה המורכבת הנדרשת לבקש אישור ממשרד החינוך לטיסה כמו גם ההגבלה בזמן שתמיד הציבו בפנינו.

טסתי אל הרבי וזכיתי לשהות ב–770 כל חודש תמוז ועוד כמה ימים מחודש מנחם–אב. זו הייתה התקופה הכי ארוכה שזכיתי לשהות בחצרות קודשנו.

ואז, באמצע חודש חודש תמוז, התפוצצה פרשת הספרים וראו על הרבי את עגמת הנפש האדירה שהפרשה הסבה לו. ניכר היה שהפרשה הזו לוקחת מהרבי כוחות רבים עד כדי כך, שהיה קשה לבקש את ברכתו של הרבי באותה תקופה.

לפני שובי ארצה, יצא הרבי לתפילת מנחה ב’זאל’ הקטן ואני נעמדתי מאחורי הרבי. חטפתי כל רגע בו יכולתי לראות את הרבי וידעתי כי עלי לנצל זאת טרם שובי ארצה. חשבתי לעצמי ‘מי יודע מתי אזכה לראות את הרבי בשנית?’

תוך כדי שהמחשבה הזו עולה בראשי, פתאום הרבי הפנה את כל גופו ויישר את מבטו אל תוך עיניי. קפאתי על מקומי. מובן שלא יכולתי להחזיק מעמד יותר מכמה שברירי שניות, ואז השפלתי את מבטי על הרצפה. זה היה אור חזק מדי בשבילי.

המעמד הזה חרוט אצלי ומלווה אותי כל ימי חיי. אני זוכר אותו כאילו קרה הבוקר.  

 

נשיא הדור אומר לך ‘אל ייאוש. אני פה’ - הרה”ח ר’ דובער גורביץ’

הרה”ח ר’ דובער גורביץ’ מקרית מלאכי, הוא אברך העוסק בהפצת המעיינות באמצעות עריכת סרטי וידאו על הרבי. הוא היה הראשון שהחל להקרין את הוידאו של הרבי בחופות ולהביא ברמה את קולו של הרבי.

 

זה היה בהתוועדות נדירה שהתקיימה ביום ראשון של ראש השנה תש”נ. כמדומני זו הייתה הפעם היחידה בה הרבי התוועד בתאריך זה, אשר כידוע יום ראשון של ראש השנה היה אצל רבותינו נשיאנו יום מתוח של שתיקה וריבוי אמירת תהילים. כל רבותינו נשיאנו לא התוועדו ביום זה.

זה היה קרוב לשעה שלוש אחה”צ, כחצי שעה לאחר סיום התפילה, נכנס פתאום הרבי להתוועדות. בשיחה הראשונה הסביר את סיבת התוועדות “פתאומית” זו, כשהוא מקשר זאת לעובדה שהשנה חל היום הראשון של ראש השנה ביום השבת, על סמך דברי חז”ל עה”פ “ויקהל משה”, “כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת”.

אותו תשרי הייתי עוד בחור צעיר, פעם שניה בלבד אצל הרבי, ולא הייתי מנוסה מספיק כדי לדעת לתפוס מקום טוב במהירות (מה גם שהיו ‘חזקות’). אך כיוון שההתוועדות הייתה פתאומית, הצלחתי לתפוס מקום מאחורי גבם של הזקנים שישבו על בימת ההתוועדויות, בצמוד לחלונות של עזרת הנשים. הצלחתי להתלות בגובה רב, כ–3 מטר גובה מעל במת ההתוועדות, ואחזתי שם ברצועה, בין שמים לארץ. זה דרש ממני מאמצים רבים.

ועם זאת, הייתי מרוצה שסוף סוף אני יכול לראות את ההתוועדות כמו שצריך. את הרבי ראיתי כמובן מאחוריו.

בין השיחה הראשונה לשניה, ביקשתי שיביאו לי כוסית יין, והרמתי, בהמתנה שהרבי יאמר לי ‘לחיים’, כפי הנהוג. המתנתי בסבלנות זמן רב, בעוד הרבי עובר מאדם לאדם, ומאחל לכל אחד בניע ראש ‘לחיים’. פעם או פעמיים הסתובב הרבי לאחור ואמר גם לזקנים שישבו תחתיי ‘לחיים’, בעוד אני עומד שם וממתין בציפיה שהרבי ירים את ראשו ו”יגלה” אותי ויאמר לי ‘לחיים’. אך זה לא קרה.

גם לאחר השיחה השניה המתנתי עם הכוסית, אך הרבי לא הרים את עיניו לגובה העצום בו עמדתי. כיון שהייתי נער צעיר, חסר ניסיון, כבר התייאשתי מכך שהרבי יבחין בי והתחלתי להביט בסקרנות רבה על הקהל הגדול שמילא את בית הכנסת מלא מפה לפה. עיניי כבר לא הביטו בציפייה על הרבי, אלא על הקהל שמסביב.

פתאום אני מקבל דחיפה חזקה. חבר שעמד לידי מטלטל אותי. “הרבי מסתכל עליך” הוא לוחש לי בקול גדול. בשניות הראשונות לא הבנתי מה קרה. אני מסתכל לעבר הרבי, ורואה את הרבי מסתכל עלי במבט חזק. לאחר מכן אמרו לי שהרבי הביט בי, ואני לא שמתי לב, ופשוט המתין לי. הרבי היה צריך לא רק להרים את מבטו, אלא ממש להרים את הראש לגובה הרב בו עמדתי. הנפתי במהירות את הכוסית שהייתה בידי הפנויה, ואז הרבי הניע בראשו ואמר ‘לחיים’.

אותו שבריר רגע לימד אותי שאסור לעולם לאבד תקווה, אבל אם בכל זאת זה קורה לך — הרבי נמצא שם בשבילך… עד היום, כשאחד הילדים שלי אומר משפט כמו “אבא, אני לא אצליח”, אני מספר להם את הסיפור הזה ואני מוסיף “אל תתייאש, כי הרבי נשיא הדור כבר תופס אותך ואומר לך ‘אל ייאוש. אני פה’.

 

 

 הרבי ניגש היישר אלי- הרה”ח ר’ אורי הולצמן

הרה”ח ר’ אורי הולצמן הוא חבר מועצת העיר ביתר עילית, ויו”ר פורום נציגי חב”ד ברשויות המקומיות בארץ ישראל. לשעבר שליח בעיר ז’נבה שבשוויץ. בשנים האחרונות פועל רבות כאיש ציבור למען טובת הכלל. הוא בנו של הרה”ח ר’ יעקב צבי הולצמן, מהמקורבים למשפחת ‘בית הרב’

 

רגע מיוחד חרות אצלי מהזמן שהייתי עם אבי שי’ הרב יעקב צבי הולצמן, אצל הרבי בחג השבועות תשל”ו. הייתי אז נער, כחצי שנה לפני בר המצווה שלי.

לאחר החג נסענו לשדה התעופה כדי להמריא בחזרה לביתנו שבבלגיה, אך איחרנו את הטיסה. בלית ברירה שבנו ל–770. בדרך הטבע, הרבי לא היה אמור לדעת שחזרנו על עקבותינו, שכן לא הודענו על כך לאיש, אלא חזרנו היישר ל–770, ואבא שהיה אז ‘חיוב’, הזדרז לגשת לפני העמוד בתפילת מנחה ב’זאל’ הגדול, כשבאותה שעה בדיוק הרבי שהה בתפילת מנחה ב’זאל’ הקטן שבקומה הראשונה. לא הודענו לאיש שחזרנו.

באמצע שאבא שי’ עמד בחזרת הש”ץ, הגיע פתאום המזכיר הרב יהודה לייב גרונר, ולחש לי “כשתסיימו את תפילת מנחה, תגיד לאבא שיעלה אתך ותחכו יחד בגן עדן התחתון”… לחשתי על כך לאבא באוזן, והוא המשיך במהירות רבה את חזרת הש”ץ, כדי להספיק להגיע לג”ע התחתון לפני שובו של הרבי.

כשהגענו לקומה הראשונה, עלינו במעלית לדירתו של אדמו”ר הריי”צ ומשם ירדנו במדרגות הפנימיות אל גן עדן התחתון — והמתנו לבואו של הרבי.

פתאום נפתחה הדלת והרבי שב מתפילת מנחה. בידו הוא החזיק ספר תניא קטן (לאחר מכן סיפרו לי הבחורים, כי הרבי עלעל בספר הזה בעת חזרת הש”ץ). כילד צעיר עמדתי ליד אבא, וכשהרבי נכנס, הלכתי פסיעה אחורה שכן שיערתי שהרבי רוצה לדבר עם אבי, ולא רציתי להפריע, אך הרבי ניגש היישר אלי; ואני עוד יותר נרתעתי לאחור עד שהתנגשתי בקיר שמאחוריי.

ואז הושיט לי הרבי את התניא, ואמר לי “תלמד בתניא הזה עד הבר מצווה שלך לפחות פעם אחת בשבוע”. לאחר מכן הרבי הוסיף ונתן לי שטר מאה פרנק בלגים על מנת לתתו לצדקה בעניני חינוך.

לאחר מכן פנה הרבי אל אבא שלי ונתן לו אלף פרנק בלגים עבור פעולות “בכל בלגיה”, ובנוסף הביא עוד מאה פרנק ואמר “תתן לבעלבוסטע שלך בשביל ענינים של מבצעי הנשים”.

המעמד הזה שלא ציפיתי לו כלל, איך שהרבי ניגש היישר אלי בצעדים נמרצים, ועיניו חודרות, חרות בזיכרוני עד היום הזה. זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי למפגש עם הרבי פנים אל פנים.

כאמור, היינו אמורים להיות על המטוס באותה שעה, והרבי לא היה אמור לדעת, על פי דרך הטבע, שחזרנו לבית חיינו. כשהרבי חזר מהתפילה היישר אלינו, כבר היה “מוכן” עם ספר התניא ושטרות הכסף הבלגי — ויהי לפלא.

 

הבדלה ליד הרבי - הרה”ח ר’ יוסף יצחק ליפסקר

הרה”ח ר’ יוסף יצחק ליפסקר, פועל שנים רבות בשליחות הרבי מלך המשיח בנצרת–עילית. בין השאר הוא מנהל כיום כולל “תפארת זקנים” בנצרת עילית, ומסייע רבות לנזקקים. הוא מספר על רגע מיוחד עם הרבי, שמלווה אותו תמיד בשליחותו:

 

זכור לי רגע מיוחד מעת לימודיי בקבוצה אצל הרבי, בשנים תשכ”ט–תש”ל. בדרך כלל בהבדלה לאחר התפילה בזאל הקטן למעלה, היה מישהו קבוע שעושה את ההבדלה, בנוכחות הרבי. היה זה הרב בליסובסקי, או מישהו אחר. אך לפעמים היה קורה שהמבדיל הקבוע לא היה נמצא, והיו שולחים מישהו אחר…

פעם אחת, בהזדמנות כזו, הרגשתי לפתע שדוחפים אותי, ופתאום, מצאתי את עצמי עומד ליד הרבי… לא נותרה לי ברירה ועשיתי הבדלה… לא אוכל לשכוח את הרגעים הללו. הרבי עמד והביט בי במבט חודר בזמן ההבדלה, והרגשתי שהרבי סורק את כל כולי. פשוט חשתי שהרבי רואה את כל המחשבה, דיבור ומעשה שלי, ללא מסכים מסתירים. רעדתי. קשה לתאר רגעים כאלה. מצד אחד הרגשתי שמחה על הזכות הזו שנפלה בחלקי, אך יחד עם זאת חשתי חיל ורעדה ממש. הרבי עומד ומביט בי… ועוד בכזה מצב, שאני עושה הבדלה והרבי שומע ממני… לא הייתי יכול לדמיין לעצמי מצב כזה, אך כך פתאום מצאתי את עצמי…

זהו רגע שהולך איתי כל החיים, רגע שלא אוכל לשכוח. כשאני חש צורך להתמלא בחיות ובכוח לפעול בשליחות הרבי, אני מעלה בזיכרוני את אותו רגע. לא אוכל לומר שבכל מוצאי שבת בזמן ההבדלה אני חושב על זה, אך בהזדמנויות מיוחדות זה עולה…

רגע כזה, שהתרחש כך פתאום, בלי שאתכונן לכך, וללא שאדע מראש, מחדיר את ההכרה שצריכים להיות מוכנים לרגע הקרוב מאוד בו נקבל את פני הרבי בהתגלותו והרבי יביט עלינו, ועלינו להשתדל ככל שביכולתנו להיות ראויים לכך.

 

הרבי רוצה שאהיה במצב רוח טוב - הרה”ח ר’ טוביה בולטון

הרה”ח ר’ טוביה בולטון שימש שנים רבות כראש ישיבת “אור התמימים” בכפר חב”ד. הוא מחלוצי השלוחים שקירב רבים ליהדות באמצעות מוזיקה חסידית. גם כיום הוא עוסק בהדרכה והוראת תלמידים, לצד הפצת המעיינות המוזיקלית שלו.

|||

יש בזיכרוני שני רגעים של חיוך מיוחד שזכיתי לקבל מהרבי — ושניהם חקוקים היטב בנשמתי.

זה היה בחודש תשרי תשד”מ. באחת השבתות עמדתי בסמוך לבימת קריאת התורה. במקום הייתה צפיפות איומה, כפי שזה בחודש תשרי. לקראת מפטיר קרא ה’בעל קורא’ לרבי לעלות. הדחיקות היו עצומות, ולא הבנתי איך הרבי יוכל לעבור בדרכו לבימה.

פתאום, כמו נס מוחשי, הכול סביב השתחרר בבת אחת. עד עכשיו אני לא יודע איך זה קרה, אבל נפער שביל ברוחב שני אנשים עבור הרבי. ואז אני רואה את דמותו של הרבי מתקרבת לעברי, והרבי מסתכל, לא פחות ולא יותר, עלי, כשהוא נותן חיוך רחב מאד. אני לא רציתי להוריד את העיניים מהרבי, והסתכלתי מהופנט על הרבי בחזרה. רק לאחר עשר שניות שנדמו כנצח, הסטתי את עיניי כי הן ממש כאבו… והרבי המשיך בדרכו ועלה על בימת הקריאה.

בשנת תשל”ה, בתקופה שלפני עזיבתי את ארה”ב ועלייתי לארץ ישראל, ביקשתי מהמזכיר הרב גרונר להיכנס ליחידות אל הקודש פנימה.

כשנכנסתי אל הרבי, סיפרתי שמציעים לי הצעות שידוכין שונות, אך אני מרגיש שאינני מוכן עדיין להתחתן, כי אני לא נמצא עדיין מספיק עמוק בחסידות וכו’. ואז הרבי אמר לי “יש פתגם שאומר ‘אל תדחה למחרתיים מה שאתה יכול לדחות למחר’”.

בסיום היחידות העניק לי הרבי שלושה מטבעות, ואמר כך: מטבע אחד תתן לצדקה בארה”ק. מטבע שני תתן לצדקה בישיבה, והמטבע השלישי — תתן איפה שאתה רוצה.

לקחתי את המטבע הראשון והנחתי אותו בכיס אחד, את המטבע השני בכיס אחר, שכן לא רציתי לבלבל את הסדר. הרבי חייך פתאום חיוך גדול ורחב ואמר לי: “אתה לא צריך לתת לפי הסדר הזה, ואפילו לא את המטבעות הללו, אתה יכול לתת תמורתן לצדקה”. אמרתי לרבי בתמימותי כי חשבתי שאם אתן לצדקה את המטבעות בסדר הלא–נכון, אז… (כמדומני הפלאתי בדוגמה ש”הירח יכול יפול”…) וכאן הרבי ממש חייך וצחק.

המבטים הללו, השמחה, החיוך והצחוק — כל אלה נתנו לי הרבה כוח, והם חרותים בלבי עד היום הזה. מאז הבנתי שהרבי פשוט רוצה שנהיה במצב רוח טוב.

 

רגע של הארת פנים -הרה”ח ד”ר טל ניר

אחת מדמויותיה המיוחדות של נחל’ה, הוא הרה”ח ד”ר טל ניר, “הרופא הידיד” של נחלת הר חב”ד. במאור פנים הוא מתייחס לכל אחד, ושיריו החביבים מלווים כל אירוע מיוחד בתולדותיה של נחל’ה. “קאך” מיוחד יש לו במבצע “אות בספר תורה”, כאשר הוא מנצל כל הזדמנות לרשום עוד ועוד ילדים בספר התורה של ילדי ישראל. על שני רגעים מיוחדים שחווה עם הרבי, הוא מספר בהתרגשות:

|||

רגע ראשון: “הגעתי לרבי לראשונה בערב שבועות תשמ”ו. הכנסתי פתק באמצעות המזכיר הרה”ח ר’ בנימין קליין ע”ה והודעתי על בואי. זה היה כבר מספר שנים לאחר שהתקרבתי לחב”ד בשנת תשמ”ב, והייתי כותב לרבי מכתבים, אך זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי לרבי, לבית חיינו. אפשר להבין שציפיתי שהרבי ייתן לי “שלום עליכם”…

“בשבועות התקיימה ב–770 התוועדות עם הרבי, ועמדתי על הפירמידה, בין החסידים. הרבי אמר שיחה. באידיש, כמובן, שפה שלא הבנתי… ובשעת הניגונים, בין שיחה לשיחה, ענה “לחיים ולברכה” לחסידים. ואז, באחד הניגונים, הרבי החל לפתע להלהיב את הקהל במחיאות כפיים שהלכו וגברו, ולפתע, ברגע אחד, הרבי התרומם ממצב של ישיבה למצב של עמידה, וממש רקד על מקומו כשהוא מרומם לגבהים את כל קהל החסידים.

“באותו רגע שהרבי התרומם, רצו כולם לראות את הרבי היטב, וכך שוכני הפירמידה זינקו גם הם, וכתוצאה מכך, התרופפה הצפיפות שעד אותו רגע החזיקה את כולם שלא ייפלו, ואז כל הפירמידה התמוטטה… גם אני הייתי בין הנופלים, אבל חשבתי לעצמי: “מה אכפת לי, אז נפלתי, אבל אני רוצה לראות את הרבי רוקד”. ניסיתי למקד את המבט, אך ראיתי רק את הגב של זה שהיה מלפניי… בינתיים נוצר פתאום חור, ואז הבחנתי דרכו ברבי רוקד על מקומו בשמחה גדולה. אני מסתכל על הרבי, ופתאום הרבי נותן לי חיוך כזה, שהיה פשוט אלומה של חום, של אור ושל אהבה, שחלפה דרך החור ישירות אליי!

“בתחילה חשבתי שאולי הרבי התכוון למישהו אחר, ואז קלטתי שאף אחד חוץ ממני לא ראה את זה… הבנתי שזה היה חיוך שכל כולו “שלום עליכם” לבבי שנתן לי הרבי! הרגע הזה מלווה אותי תמיד, ולא מש מזיכרוני. נסעתי גם לחג השבועות תשמ”ח ותשמ”ט, אבל אף פעם לא קיבלתי כזה חיוך כמו בפעם הראשונה.

“עם השנים חדרה בי ההכרה שזו היתה בעצם הוראה לחיים שנתן לי הרבי. להאיר פנים לכל יהודי. את הרגע הזה עם הרבי אני לא יכול לשכוח. ואם לרגע אני לא מחייך, מיד מזכירים לי הפציינטים במרפאה את הרגע שלי עם הרבי: “ד”ר טל, מדוע אינך מחייך”?… ומיד אני תופס את עצמי, הרי זו ההוראה שלי מהרבי”!

רגע שני: אשתו של ראש העיר הראשון של קריית מלאכי, מר דוד עבודי, היתה פציינטית במרפאתי. יום אחד סיפרה לי לפי תומה כי היא מתכוננת לנסוע לביקור בארצות–הברית. שאלתי אותה: “תבקרי בניו–יורק”? כשענתה בחיוב, הצעתי לה לעבור אצל הרבי בחלוקת הדולרים ביום ראשון. “תבקשי ברכה עבורך ועבור בעלך”, אמרתי לה. היא דווקא התלהבה ואמרה: “זה רעיון טוב. אחשוב על כך ברצינות”…

יותר משלושה חודשים לאחר מכן, מצאתי את עצמי בהתלבטות. הציעו לי לעשות התמחות כרופא משפחה. והתמחות כזו, זה אומר כמעט ‘להתנתק’ מהמשפחה, שבתות, חגים, תורנויות וכו’, למשך ארבע וחצי שנים. כולם סביבי לחצו עליי לעשות את ההתמחות. הרב ירוסלבסקי אמר לי שזה רצון הרבי, וידידים וחברים דרבנו אותי. זה היה יום שישי, והייתי ממש נתון בסערה מה אני עומד לעשות, לחתום שאני הולך על ההתמחות כרופא משפחה, או לא.

הייתי באמצע קניות לשבת, ופתאום ניגשת אליי גברת עבודי, ואומרת לי: “ד”ר טל, אתה יודע שיש לי משהו בשבילך”? אמרתי: “לא”. היא הוציאה את הארנק ושלפה דולר. על הדולר היה כתוב: “לד”ר טל, מהרבי”.

“מה זה”? אני שואל אותה, והיא מספרת לי: “הלכתי לרבי עם בעלי, כמו שאמרת לי. אמרו לרבי שזה ראש העיר הראשון של קרית מלאכי, והרבי אמר שהוא זוכר אותו מהמכתבים… הרבי נתן לו דולר שימשיך לעזור לחב”ד, ונתן לי דולר עבור העזרה לבעלי. ואז המשכנו הלאה בדרך החוצה. פתאום אמרו לנו שהרבי קורא לנו בחזרה. חזרנו, והרבי שאל: “מי שלח אתכם”? ענינו לרבי: “הרופא שלנו, ד”ר טל ניר”. ואז הרבי נתן לנו עוד דולר ואמר: “את זה תתנו לרופא ששלח אתכם”…

גברת עבודי סיימה את סיפורה והגישה לי את הדולר. מאז חזרה לארץ ישראל, שלושה חודשים הדולר היה בארנקה ובזמן הזה היא ביקרה במרפאה מספר פעמים ויכלה לתת לי את הדולר. אך בהשגחה פרטית מופלאה נתנה לי את הדולר היחיד שקיבלתי מהרבי בתור רופא, רק שלושה חודשים מאוחר יותר, בדיוק ביום בו עמדתי בפני ההכרעה אם לחתום על ההתמחות כרופא משפחה או לא. בשבילי זו הייתה תשובה ברורה מהרבי, וחתמתי על ההתמחות. הדולר מלווה אותי לכל מקום, עם המילים הכתובות עליו: “לד”ר טל, מהרבי”… 

 

אישור מיוחד מהרבי - הרה”ח ר’ משה דיקשטיין

הרה”ח ר’ משה דיקשטיין הוא משלוחי הרבי לבאר שבע. שנים ארוכות פעל במסגרת ‘ניידות חב”ד’, והוא מהדמויות הבולטות בקהילת חב”ד בעיר, כמו גם בפעולות התנדבות שונות למען הקהילה.

 

היה זה ביום שני כ’ במר–חשוון תשל”ו. באותה תקופה למדתי בישיבה במוריסטאון והייתי מגיע יחד עם חבריי הבחורים ל–770 מדי פעם בפעם, בעיקר להתוועדויות של הרבי.

באותו יום יצאתי מהישיבה לבד וחזרתי לקראון הייטס, כיוון שנשברו לי המשקפיים. לראש הישיבה הרב מרדכי מענטליק היה הסכם עם האופטיקה ברחוב קינגסטון, לסדר לבחורים שנזקקו לכך, זוגות משקפיים ללא תשלום.

כיוון שהיה זה יום שני בשבוע, הרבי יצא לקריאת התורה. למניין של הרבי חבשתי בינתיים את משקפיו של הרב יצחק בלז’ינסקי, וכנראה שזה היה נראה די משעשע. בסיום התפילה ניגש אלי מזכירו הרב בנימין קליין ע”ה, ושאל אותי “מה אתה עושה פה?” לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, ועניתי לו בהרמת גבה מדוע זה מעניין אותו. ואז הוא נאלץ להסגיר את הסוד למחצה, ואמר לי “זה לא אני שואל”. בבת אחת הבנתי שזו שאלה שמגיעה מהרבי עצמו. סיפרתי לו את הסיפור ועניתי שהמשקפיים יהיו מוכנות בשעה 1 בצהריים, וכשאקבלם אשוב מיד למוריסטאון.

לאחר–מכן ‘תפסתי את הראש’: אם הרבי מתעניין אודותיי יכול מאוד להיות שתהיה התוועדות היום, ואם כן, מדוע אני נחפז לנסוע?! מיהרתי להביא פתק לרב קליין בו שאלתי את הרבי אם תהיה התוועדות, ואם כן, האם אוכל להישאר ולא לחזור לישיבה כבר בשעות הצהריים. ר’ בנימין ביטל את דבריי ואמר לי שהרבי נוסע לאוהל ומן הסתם לא תהיה התוועדות. אמרתי לו: “מה אכפת לך בכל זאת להכניס את הפתק לרבי?”

כעבור שעה קרא לי הרב קליין וביקש שאכנס למשרדו של הרב חודקוב, שם הוא אמר לי כך: הרבי אמר שתישאר, אך שאיש לא יראה אותך, כי אם תישאר, כולם יבינו שתהיה הערב התוועדות והבחורים מכל הישיבות באיזורים הסמוכים יבואו לכאן”.

הלכתי אפוא לחדר שלי שהיה בדירה ברחוב 520 קראון סטריט. זו הייתה דירה של בחורים. הייתי שם כל היום עד לאחר השקיעה, והמתנתי, כפי שצוויתי. לאחר השקיעה הרבי חזר מה’אוהל’ והיו תפילות מנחה ומעריב. רק כשהסתיימה התפילה, הודיע הרבי שהערב תתקיים התוועדות.

זכיתי להיות היחיד מהישיבה במוריסטאון שנטל חלק באותה התוועדות בהוראתו–רמיזתו הישירה של הרבי. חשבתי בכך עד כמה הרבי אכפת לו ממני ודואג לי, שהוא נתן לי התראה אישית מיוחדת להישאר להתוועדות.

 

דבר ראשון ללמוד תורה! הרה”ח ר’ שלום דובער גורליק

מאז שעלה לארץ בשנת תשל”א, החל הרה”ח ר’ שלום דובער גורליק מנחלת הר חב”ד, במקביל ללימודיו בכולל, לפעול בשליחות הרבי מלך המשיח, עם היהודים מעולי רוסיה ברחבי הארץ במסגרת ארגון שמי”ר. הפעילות התגברה בפרט משנת תש”נ, במסגרת ארגון חמ”ה, עם העלייה הגדולה. אין ספור בריתות וחופות כדת משה וישראל נערכו על ידו במהלך אותן שנים.

 

בשורות הבאות הוא מספר על היחידות הראשונה שלו עם הרבי, הרגע המכריע בחייו של חסיד: “ברוסיה למדתי הנדסת בנין (היה זה בשעות הערב, לאחר שבשעות היום הייתי מסייע לאבי, הרה”ח ר’ מנחם מענדל גורליק ע”ה, במפעלים שבהם העסיק יהודים שומרי שבת רבים). בזכות לימודיי כסטודנט, היה לי פטור מהצבא (בשביל יהודי הצבא הרי היה ‘ברוֹך’ גדול…), אך לאחר ארבע שנות לימוד, בטרם קיבלתי את התעודה, נזרקתי מהלימודים, כי הגשתי בקשה לצאת מרוסיה…

כשהגעתי בסייעתא דשמייא לארץ הקודש, בי”ד אלול תשל”א, עם אשתי ושלושה ילדים, יעצו לי ‘ידידים מבינים’ הצעות שונות במה להתעסק כדי לפרנס את משפחתי. חלק יעצו לי לסיים את הלימודים של הנדסת בנין, וחלק יעצו לי להכנס לעסקים…

בי”ט כסלו תשל”ב הגעתי לראשונה לרבי, עם חמי, הרה”ח ר’ שלום אליהו וילנקין ע”ה. כתבתי הכל בפתק והגשתי אותו לרבי כשנכנסתי ליחידות. הרבי קרא את הפתק במהירות רבה, כשהוא מקפל כל שורה לאחר שנקראה על ידו.

“תוך כדי כך, נפלה לי פתאום מחשבה: ‘מה אני מפריע לרבי עם שאלות מגושמות שכאלו’… נפתח לי הפה, וממש מפנימיות נשמתי, יצאה השאלה מפי: “אפשר כדאי אריינגיין לערנען אין כולל”? [= אולי בכלל כדאי להיכנס ללמוד בכולל?] והוספתי ופירטתי באידיש לפני הרבי כי ברוסיה לא יצא לי ללמוד במסגרת ישיבה, מאחר ולא היו ישיבות פעילות באזור, ורק למדתי אצל סבי ואבי, עם השווער שלי, ועם הרב של סמרקנד, הרב אליהו לוין, עליהם השלום.

“לא אשכח את הרגע הזה. הרבי נעמד על רגליו הק’, תוך שהוא ממשיך להחזיק את הפתק בשתי ידיו, וענה: “א וודאי יע, און דאס זאל זיין א דוגמא פאר אנדערע יונגעלייט וואס זיינען געקומען פון רוסלאנד. די ערשטע זאך זעצן לערנען תורה. און דאס זאל זיין בהסכמה פון די ווייב” [= בוודאי שכן. ושזה יהיה דוגמא לשאר האברכים שבאים מרוסיה. דבר ראשון לשבת ללמוד תורה. ושזה יהיה בהסכמת האשה].

“כשסיפרתי לאשתי שתחי’ (שנותרה בארץ ישראל, ונסעה לרבי לראשונה ליו”ד שבט באותה שנה) את הוראת הרבי, קיבלתי מיד את הסכמתה, באומרה: “אם הרבי אמר, בוודאי שכך טוב שיהיה, למרות המצב הכלכלי”! חזרתי לארץ ישראל וניגשתי להרה”ח ר’ אברהם זלצמן, שהיה המנהל של הכולל. הוא שלח אותי למנהל הרה”ח ר’ אפרים וולף בלוד, שניסה בתחילה לדחות אותי (“איך תפרנס אשה ושלושה ילדים עם 500 לירות”?! — כך הוא גער בי), אך לאחר שקיבל את אישור המזכירות כי כך אכן הורה לי הרבי, קיבל אותי לכולל.

“למדתי שנתיים בכולל. לאחר מכן למדתי שחיטה אצל ר’ אברהם זלצמן במשך חצי שנה, ובמשך 15 שנה הייתי שוחט, לצדם של ר’ אברהם לוין, ר’ נתן קנלסקי, ור’ אברהם הגר שיחיו, שעימם גם למדתי קודם לכן בכולל. מאוחר יותר אמרה לי אשתי כי ב–500 לירות לחודש שקיבלתי בשעתו מהכולל, היתה ברכה מיוחדת, והכסף הספיק והלך רק לדברים טובים…

“ידוע שההוראה של הרבי ביחידות הראשונה נוגעת לכל חייו של החסיד, ובשנים האחרונות אכן זכינו להוות אכסניה לכולל האברכים בנחלת הר חב”ד בראשות הרה”ח הרב שמואל שי’ כהן, וכן לכולל “תפארת זקנים — לוי יצחק”, בראשות הרה”ח הרב שמואל יחזקאל שי’ כהן, בבתי הכנסת שאני מנהל בבנין חמ”ה שבנחל’ה. המעגל נסגר, כאשר חבריי, שעימם למדתי בכולל, ולצדם עסקתי במלאכת השחיטה, לומדים כיום בכולל “תפארת זקנים”, כאשר כמובן גם אני משתדל להשתתף עימם בשיעורי הלימוד בכולל, כהוראתו של הרבי מלך המשיח אליי ביחידות הראשונה”.

 

 

“גוט שבת גוט יום טוב!” הרה”ח ר’ נחמיה שמרלינג

זה עשרות שנים שהרה”ח ר’ נחמיה שמרלינג פועל בשליחות הרבי מה”מ בכפר יונה. בנעימות הליכותיו מאהיב שם שמים על הכלל. הוא גם אחד השלוחים הבולטים בפעילותם להפצת בשורת הגאולה והגואל.

 

היה זה בחודש אלול תשמ”ב, הגעתי לרבי לקראת תשרי הראשון שלי אצל הרבי. כשהגעתי בפעם הראשונה ל–770, שהה הרבי באוהל, ואמרו לי שעוד מעט הרבי ישוב ויתפללו מנחה ומעריב ואוכל לראות את הרבי.

כיוון שכבר הסתובבתי לפני כן בכל מיני חצרות של אדמו”רים, חשבתי שזה יהיה דומה. תפסתי אפוא עמדת תצפית טובה ב’זאל’ הקטן וחיכיתי לשובו של הרבי. ואז הרבי נכנס, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הרבי. לא הסרתי את עיניי מהרבי, גם בעת חזרת הש”ץ.

פתאום אני שם לב שהרבי מרים את עיניו מהסידור ומסתכל עלי במבט חודר. נער הייתי, וברוב טפשותי וחוצפתי, הסתכלתי על הרבי בחזרה, והרבי ממשיך להביט בי עד שהוריד את עיניו בחזרה לתוך הסידור.

בהתוועדות שהתקיימה בי”ג תשרי תשמ”ג, הרבי דיבר באריכות רבה על כך שחסידים מסתכלים עליו בשעת התפילה. שיחה שלמה הקדיש לכך הרבי, באמרו כי מצד עצמו היה נכנס להתפלל לבד בחדרו, אך הוא רוצה להתפלל בציבור, ואין עניין שמסתכלים עליו וכו’.

נדמה לי שזו השיחה היחידה שהבנתי כראוי בכל אותו חודש תשרי. רק אז תפסתי את עצמי במבוכה אדירה מאותו אירוע.

בשבת חול המועד סוכות שלאחר מכן, ישבתי בסוכה של האורחים שבין בניין הספריה לבניין 770. זו הייתה שעת צהריים מנומנמת ובסוכה ישבו בחורים בודדים בלבד. פתאום הושלך הס. הרבי יצא בהפתעה מבניין הספריה ל–770. הרבי עולה על השביל, ואני עם עוד שני בחורים עמדנו בסמוך למדרגות וחיכינו לבואו של הרבי. הרבי מתקרב ופנה לכל אחד בנפרד ואיחל במאור פנים “גוט שבת גוט יום טוב!” באותו רגע ראיתי שוב את אותו עומק בהיר בעיניו הקדושות כפי שהסתכל עלי באותה חזרת הש”ץ.

זה היה שבריר של רגע, והרבי נכנס לחדרו. התחושה שמילאה את ליבנו, שלושת הבחורים, הייתה עצומה, ובפרץ של התרגשות על כך שזכינו שהרבי בירך אותנו באופן אישי, התחלנו לרקוד מתוך שמחה. הרגשתי שזה ה”שלום עליכם” שלי עם הרבי.

 

התקשרות ממבט ראשון - הרה”ח ר’ ברוך ממו

הרה”ח ר’ ברוך ממו, המתגורר כיום בירושלים, מספר: התחלתי להתקרב ליהדות בסוף שנות הכ”פים. הייתי בתחילת שנות העשרים שלי, גרנו בפרברי פריז, משפחה טוניסאית מכובדת ומסורתית מאוד, אבל אני חיפשתי יותר. והתחלתי להסתובב בין כל הרבנים שהיו אז בפריז. הייתי קשור לכל הדמויות התורניות, לרבנים הראשיים של פריז וצרפת, לרבני קהילות גדולות. לכולם הצבתי את שאלות קשות שהיו לי. כולם ניסו לענות לי תשובות כאלו ואחרות, אבל הרגשתי שזה לא מספק אותי.

יום אחד, הגעתי לראש ישיבה מפורסם בפריז של אותם הימים בשם הרב טולדנו. נכנסתי אליו, והתחלתי לשאול אותו את כל השאלות שלי. אמרתי לו שהייתי אצל כל הרבנים ואף אחד לא ענה לי. הוא הקשיב ואמר לי “תשמע, אני חושב שאתה שייך לרבי מליובאוויטש”.

ככה הגעתי לניו יורק. פגשתי שם בחור מצרפת בשם איצ’ה נעמנוב. כיום מנהל ישיבת תות”ל ברונואה. התיידדנו מיד, ואמרתי לו שיש לי שאלות ביהדות ובאתי כדי לשאול את הרבי. הוא הסביר לי איך לקבוע תור ליחידות אבל אמרתי לו שלפני שאני נכנס לפגישה אצל הרבי הייתי רוצה לראות אותו לפני כן. איצ’ה אמר לי לחכות בזאל הקטן ושאראה את הרבי כשיצא לתפילת מנחה.

התמקמתי בזאל הקטן, לא הכרתי את סדרי המקום. וכשהרבי יצא, מצאתי את עצמי רחוק ולא יכולתי לראות את הרבי. הייתי מאוכזב, אבל פתאום היו דחיפות נוראיות, ואיני יודע איך, פתאום מצאתי את עצמי עומד הכי קרוב לרבי.

פתאום הרבי הסתובב והסתכל עלי. אני לא יודע כמה זמן זה נמשך. זה היה אולי כמה שניות אבל בשבילי זה היה כמו נצח. הרבי התמקד בי במבטו ואז הסתובב חזרה והתחיל להתפלל.

לא הייתי חסיד, ומעולם לא ראיתי את הרבי קודם לכן, אבל הרגשתי כמו זרם חשמלי שמרעיד אותי. כל התפילה עמדתי מאחורי הרבי כשכל גופי רועד. באותו רגע הבנתי שזה לא עוד רב כמו שהכרתי עד היום. וידעתי שלא משנה מה הוא יענה או לא, אליו אני רוצה להתקשר ולקבל הדרכה לחיים שלי.

זה היה הרגע המיוחד ביותר שלי עם הרבי. התקשרות ממבט ראשון.

אחרי החוויה הראשונית הזו, הכנסתי מכתב לרבי ובו פירטתי את כל אשר על ליבי. מהר מאוד יצאה תשובה מהרבי ובה הורה לי הרבי לומר תהילים כל יום ולבדוק את התפילין.

את ההוראה הראשונה של הרבי קיימתי, לגבי בדיקת תפילין, חשבתי שאולי זה מיותר כי רכשתי אותם שבועיים קודם לכן, אצל אביו של הרב מולע אזימוב.

כשפגשתי שוב את איצ’ה ידידי, הוא התעניין במענה שיצא מהרבי. אמרתי לו שתהילים אני קורא, אבל בקשר לתפילין, אני לא חושב שיש מה לבדוק. איצ’ה נתן לי שטיפה הגונה. “אם הרבי אומר, צריך לבדוק”, אמר לי ולקח ממני את התפילין לבדיקה.

אחרי יומיים הוא חיפש אותי ב–770 ואמר לי “ברוך, חייבים להחליף את כל הפרשיות”. הייתי בהלם נתתי לו את כל הכסף שהיה לי לקניות בניו–יורק והוא קנה לי פרשיות חדשות.

כמה ימים אחר כך, נכנסתי ליחידות. איך שנכנסתי לחדר, רק הכנסתי את הרגל הראשונה הרבי פנה אלי בצרפתית ושאל אותי “עשיתם מה שאמרתי לכם”?.

 

שיחה לשלושה בחורים - הרה”ח הרב חיים יוסף גינזבורג

הרה”ח הרב חיים יוסף גינזבורג רב קהילת חב”ד וראש מוסדות הישיבה ברמת אביב. במהלך השנים, עברו בישיבת תומכי תמימים ובמכללת ‘פנימיות’ מאות בוגרים ובוגרות ושרבים מהם משמשים שלוחים ברחבי הארץ והעולם. קהילת חב”ד ברמת אביב היא אחת הקהילות שבה תודעת השליחות מקבלת כל העת עידוד וחיזוק.

 

מסתבר כי מאחורי מפעל השליחות האדיר ברמת אביב עומד רגע אחד מיוחד של הרב גינזבורג עם הרבי.

“קשה לתאר את הרגע הכי מיוחד עם הרבי” אומר הרב גינזבורג. “כל רגע עם הרבי הוא מיוחד במינו”. וכתלמיד ישיבה מהארץ שלמד באהלי–תורה בקראון הייטס, היו לנו לא מעט כאלו. אולם אחד הרגעים המיוחדים והמשמעותיים בעניי שהיו לי עם הרבי, היה המקרה הבא.

זה היה בשנת תשמ”ט, למדתי אז כאמור, באהלי–תורה ובכל רגע פנוי מסדרי הישיבה, השתדלנו להיות ב–770, ובפרט בזמנים שהיו אירועים מיוחדים.

בכ’ אדר, התקיימה יחידות לידידי ליובאוויטש. השלוחים הביאו את הגבירים שלהם ליחידות המיוחדת לידידי ליובאוויטש שהייתה כידוע סגורה לקהל הרחב. כנהוג הרבי דיבר עם הגבירים, ייעץ להם ובירך אותם. בתום היחידות, ידענו שהרבי אמור לשאת שיחה נפרדת בגן עדן התחתון, לקבוצת השלוחים שהגיעו עם מקורביהם, עלינו שלשה בחורים למעלה, כדי לחכות לרבי ליד המעלית.

בתום היחידות, הרבי עלה למעלה כרגיל דרך המעלית. השלוחים המתינו לרבי בגן עדן התחתון, ואילו אנחנו עמדנו מחוץ לגן עדן התחתון, פחות או יותר מול המעלית. הדלת נפתחה וכאן אירע הבלתי צפוי. הרבי פנה היישר לעברנו, שלשת הבחורים שעמדו שם, והתחיל לומר בניגון של שיחה: “שליח עושה שליח, ביז (עד) מאה שלוחים”.

כל זה נמשך שניות ספורות, המזכיר הרב יהודה לייב גרונר אמר מיד לרבי “אלו תלמידים” וסימן בידו לעבר השלוחים הממתינים. הרבי סימן בידו לאות פליאה, הסתובב לעבר קבוצת השלוחים והחל לומר מחדש את השיחה.

היינו בהלם. עמדנו שם כצופים. לא התכוננו לזה שהרבי יפנה אלינו. כל האירוע כולו היה שמיימי, משום שאנחנו היינו בחורים בגילאי 17–16 ומולנו עמדה קבוצה מכובדת של שלוחים וותיקים וחשובים. לא הייתה שום אפשרות להתבלבל.

עבורנו, זו הייתה סוג של יחידות עם הוראה ברורה וזה משהו שמלווה אותי באופן אישי עד היום — ‘שליח עושה שליח — ביז מאה שלוחים’.

 

עסקת המיליארדים שבוטלה - הרה”ח ר’ ירמיהו קאליפא

הרה”ח ר’ ירמיהו קאליפא, כיום מנהל ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בבאר שבע, היה איש עסקים מצליח שחי בניו יורק במשך שנים רבות/

 

מיד אחרי פלישת סדאם חוסיין לכווית, פנה אלי דרך ידיד משותף, נציג מאיחוד הנסיכויות במפרץ הפרסי. היה שם חשש גדול שהם הולכים להיות היעד הבא של הצורר העיראקי שלא בחל בשימוש באמצעי לחימה אכזריים ובלתי קונבנציונליים.

החשש בכל האזור מנשק כימי וביולוגי, יצר ביקוש אדיר למסכות אב”כ. המחסנים התרוקנו והמפעלים ליצור מסכות עבדו סביב השעון כדי לספק את הסחורה. הנציג סיפר לי כי המפעל הגדול בעולם למסכות נמצא בגרמניה, אך הם עובדים על הזמנה גדולה לסעודיה ולא יוכלו לספק מסכות לנסיכויות המפרץ, ולכן ביקש את עזרתי בעניין.

באותה תקופה, היה המסחר עם סין עדיין בחיתוליו, אולם לי היו שם קשרים טובים וניצלתי אותם כדי למצוא מפעל שייצר מסיכות אב”כ ברמה שלא נפלה מזו של המפעל הגרמני. הצגנו את המסכה בפני השייח, הוא הביע את הסכמתו והתחלנו לתפור את העסקה.

העיסקה נרקמה עד הפרטים האחרונים, עורכי הדין עברו הלוך ושוב על החוזים, סיכמנו את הכל עד הפרטים הקטנים. העיסקה הייתה משתלמת מאוד עבורינו. מדינות המפרץ העשירות היו בפחד מוות והן היו מוכנות לשלם כל סכום עבור המסכות שלא היה אפשר להשיג אותן בשום מקום אחר בעולם בכמות, באיכות ובלוחות הזמנים שהצענו. אני עבדתי אז עם השותף שלי לעסקים, יהודי מפלורידה, והיינו אמורים להרוויח כמעט מיליארד דולר לשנינו יחד, בעיסקה שלא היו בה סיכונים וכבר הייתה סגורה הרמטית.

היינו אמורים לחתום בשעות הבוקר המאוחרות ומיד לאחר מכן הייתה אמורה להיכנס לתוקף ההעברה הבנקאית הראשונה על חלק נכבד מהסכום.

לא רציתי להטריד את הרבי בעניינים לא סגורים והמתנתי עד לרגע האחרון כדי לבקש את ברכת הרבי לעסקה. באותו בוקר נכנסתי למזכירות ולפני שהרבי יצא לתפילה הכנסתי מכתב דרך המזכיר הרב יהודה לייב גרונר. פירטתי את כל העסקה, את הרווח הצפוי וכתבתי את כל ההחלטות הטובות שאני לוקח על עצמי כדי שתהיה ברכה והעסקה תבוצע לפי התוכניות.

כמה דקות אחרי שהרבי עלה חזרה מהתפילה, אמרו לי שהרב גרונר מחפש אותי. עליתי למזכירות, והרב גרונר הודיע לי שהרבי ענה על המכתב “אין עניינו כלל בזה”.

באותו רגע התקשרתי לשותף שלי והודעתי לו שאני יורד מהעסקה. השתגעת? הוא שאל אותי. אמרתי לו שהרבי לא נותן את האישור. הוא חשב שבאמת השתגעתי. מה הרבי מבין בעסקאות? הוא אמר. חזרתי על עמדתי, אמרתי לו שאם הוא רוצה להמשיך, הוא מוזמן לעשות זאת ואקשר אותו עם התעשייה בסין, אולם אני לא מתכוון להרוויח אפילו דולר אחד מהעסקה הזו ואם הוא רוצה, הוא מוזמן לתרום מרווחיו למוסדות חב”ד באר שבע.

כל חברי בעולם העסקי חשבו שנטרפה עלי דעתי, אולם אני חזרתי לעסקיי והפסקתי לגמרי לחשוב על העניין. שבוע לאחר מכן, התקשר אלי שותפי לעסקה ממרר בבכי ומספר לי שברגע האחרון הגרמנים הודיעו שיוכלו לעמוד באספקת הציוד לנסיכויות, וכל העסקה בוטלה.

אותו שותף יהודי, שבמשך שנים של חברות סרב לקבוע מזוזות בביתו ובמשרדו, התקשר אלי אחרי שהתאושש וביקש שאשלח מישהו לקבוע לו מזוזות בבית ובמשרד, בהמשך לקח על עצמו לעשות קידוש בשבת, והחל להניח תפילין מידי בוקר. לאחר זמן מה הוא הגיע ל–770 בפעם הראשונה וראה את הרבי.

 

הרבי משך את ההתפטרות - הרה”ח ר’ גרשון–בער שיף

הרה”ח ר’ גרשון–בער שיף שהקים וניהל במשך עשרות שנים את ישיבת הבוכרים ‘אור שמחה’ בכפר חב”ד מספר:

 

בשנים הראשונות להקמת המוסד, לא היו לנו מבנים. התחלנו עם כמה עשרות ילדים, ואחרי שנים ספורות כבר עברנו את המאה, אבל טרם היו לנו אפילו מבנה אחד מסודר שיכל לשמש כפנימייה. הילדים היו מפוזרים בבתים פרטיים, אצל משפחות. אצל כל משפחה היו שניים, שלשה ילדים. כל בוקר הייתי צריך להסתובב בין כל הבתים בהם ישנו הילדים ולהביא אותם לתלמוד תורה ואחרי הצהריים שוב לפזר אותם בין הבתים.

המצב הזה היה בלתי אפשרי מבחינתי. במקרים רבים הילדים היו צעירים מאוד, או בעיתיים, ואני הרגשתי שאני פשוט מאבד שליטה עליהם. ניסיתי למצוא כל מיני פתרונות, אבל כל פעם זה נפל בסיבה כזו או אחרת והמצב הלך והחמיר, עד שפשוט לא היה אפשר להמשיך בתנאים הללו.

באותה תקופה, בית רבקה שכן בכל האזור שבו עומד היום התלמוד תורה בכפר חב”ד וישיבת הבוכרים. הם עמדו קראת סיום הבניה של קריית החינוך בכפר חב”ד ב’, והובטח לי שברגע שהם יעברו למקום החדש, אקבל את המבנים לפנימייה וחדר אוכל לטובת ישיבת הבוכרים.

ההבטחה הזו הפיחה בי תקווה והמשכתי להילחם ממש בכוחות על טבעיים כדי שהמוסד ימשיך להחזיק עד שהמבנים המובטחים יתפנו.

הגיע היום המיוחל, אני מגיע בבוקר כדי להכניס שם את הילדים שלי, ואני מוצא שם ילדי כפר חב”ד. מסתבר שבניגוד להבטחות שקיבלתי, המבנים של בית רבקה הועברו למוסד אחר. באותו רגע נשברתי, אין לי חדר אוכל, אין לי כיתות, אין לי פנימייה, זה היה פשוט בלתי אפשרי ובלתי מציאותי להמשיך להחזיק מוסד פנימייתי לילדים בתנאים כאלו.

החלטתי שאני לא יכול להמשיך עוד בתפקיד בתנאים הללו, הלכתי לר’ מענדל פוטערפס שליווה את המוסד, וכל הזמן דרש שאקבל עוד ועוד ילדים ויחד נסענו לר’ שמחה גורודצקי. אמרתי להם שאני לא מסוגל להחזיק את המוסד בצורה הזו והודעתי להם על התפטרותי.

אז התייעצו ביניהם, ואחר כך אמרו לי: “תשמע, הרבי ביקש ממך להקים את המוסד הזה, קיבלת ילדים, עכשיו אם תזרוק אותם, הם ילכו למוסדות לא דתיים. גם אני וגם ר’ מענדל מבוגרים מידי בשביל לנהל את זה, אז אם הרבי ביקש ממך, אז תכתוב לרבי שאתה מתפטר”.

ישבתי כמה לילות וכתבתי מכתב ארוך בו פירטתי את כל הבעיות של המוסד, ולבסוף סיימתי בכך שאני לא מסוגל להמשיך לנהל אותו בתנאים הללו, ואני מבקש לעזוב. שלחתי את המכתב עם אחד מידידיי שנסע לרבי באותו יום.

כמה ימים לאחר מכן, אני הולך לישון והנה אני מוצא את עצמי ב–770 בזאל הגדול. לפתע הרבי נכנס לתפילה, השביל נפתח ואני עומד בשורה הראשונה. אני מחכה ורואה את הרבי מסתכל לכיוון שלי. סובבתי את הראש ואמרתי לעצמי הנה, עכשיו הרבי ניגש אלי ושואל אותי: מה קרה לך? למה אתה מתפטר? אני מוריד את הראש, מנסה להתחמק ממבטו של הרבי, אבל הרבי ניגש ישר אלי.

התחלתי להזיע והרגשתי את הלב שלי דופק פועם בחוזקה. חששתי שהרבי ינזוף בי לעיני כולם וישאל אותי איך ברוסיה היה לך בבית במחתרת מקווה, בית כנסת וכיתה לשמונה תלמידים ועמדת במסירות נפש, וכאן יש לך קצת קשיים ואתה רוצה לעזוב?!

בינתיים, בעוד אני חושב על הבושות שהרבי הולך לעשות לי מול כולם, הרבי ניגש אלי ולוקח לי את יד ימין ומושך אותי אחריו עד הבימה. הרבי מעמיד אותי בשורה הקרובה ביותר לבימה, עוזב לי את היד ופונה לעבר המדרגות.

באותו רגע שהרבי עזב לי את היד, התעוררתי.

הדבר הראשון ששאלתי את עצמי היה מה קורה פה? הרגשתי עדיין את החום על ידי הימנית מאחיזתו של הרבי. זה היה כל כך מוחשי. אמרתי, זה לא יכל להיות חלום, הרגשתי שפתאום הרבי זרק בי פצצת אטום של כח לפעול.

בבוקר מוקדם נסעתי לכפר, אספתי את ר’ שמחה, ר’ מענדל ור’ שליימקה מיידנצ’יק והודעתי להם שאני חוזר בי מההתפטרות, ואני הולך להשקיע את כל הכוחות שלי בבניית בניינים לישיבת הבוכרים.

באותו יום כתבתי שוב מכתב ארוך לרבי, בו הודעתי שאני נשאר. וכתבתי לרבי שאני רוצה לבנות בניין לישיבה, ור’ שלייקמה אומר שאני צריך לבנות שני בניינים.

הרבי סימן קו מתחת לשם שלמה, ועשה חץ לכיוון המילים שני בנינים.

מאותו רגע, העניינים החלו לזוז בקצב מהיר. זמן קצר לאחר מכן, הופיע אצלי קבלן ואמר לי אני מוכן לבנות לך, ותשלם לי כשיהיה לך. נכנסנו לקצב בנייה מוגבר. בנינו בניין אחר, ואחר כך חדר אוכל ענק ואחר כך בניין שני, כמו שהורה הרבי, ולבסוף אף בנינו בניין שלישי.

 

 

אחד בתוך אלפים, מול פני הקודש - הרה”ח הרב יוסף קרסיק

הרה”ח הרב יוסף קרסיק הוא רבה של בת חפר ויישובי עמק חפר. בתפקידו זה מאהיב שם שמים על הבריות. מחבר הספרים “השבת בקבלה ובחסידות” ו”הבית היהודי” וכן “גבורה יהודית במלכות הרשע”. מוכר לקוראי “בית משיח” בזכות טורי פרשת השבוע שכתב במשך שנים רבות.

 

רגעים המתוקים והחקוקים בליבי לנצח נצחים, הם ההתוועדויות של הרבי, אותן שזכיתי להשתתף, לשמוע, להבין ואף לזכור.

לא היו לי רגעים אישיים ופרטיים עם הרבי; אף היחידויות שזכיתי להן, לא היו אישיות, אלא ברכות כלליות בתקופתי כבחור וכאברך. בכלל, יש בי יראה מפניו הקדושות; אימה ופחד מהולים באהבה עליה חונכתי מיום עומדי על דעתי, ועוד קודם לזה. זו הסיבה שמעולם לא פניתי ולא דיברתי עם הרבי.

גם באותם רגעים נשגבים בערב פסח אחר חצות, בהם זכיתי עם ידידי הרב יוסק’ה מייזליש וחונה פרמן, להכניס לקודש–הקודשים את חבילת מצות המצווה שאפינו כבחורים עבור הרבי — הייתי נכנס בחיל ורעדה מפני המלך היושב בהיכל קודשו, שקוע ברמב״ם, מרחף בעליונים ולא בתחתונים.

אחד הדברים שהכי מלווים אותי בחיים והכי משפיעים על אישיותי, הם ההתוועדויות.

קשה לי לתאר את העונג העילאי, זרימת האנרגיה הפנימית שהיתה לי בהתוועדויות. התרכזתי, הקשבתי והרגשתי התעלות עילאית בלתי נתפסת. ברוחי, התוועדות של הרבי היא בבחינת “גן–עדן העליון”. דווקא בהתוועדויות שהתקיימו במעמד מאות ואלפים, חשתי קירוב וחיבור המוחלט אל הרבי (את ה״יחידה״ של נשמתי).

הדוחק הכבד, הדחיפות והלחץ הפיזי הקשים לעיתים מנשוא, נעלמו ולא הורגשו  מאותו הרגע שבו נכנס הרבי להתוועדות. באותן השעות כאילו ריחפתי בעליונים.

פעם שמעתי מאחד מגדולי החסידים הגדרה קולעת להתוועדות של הרבי, ואלו דבריו: ‘אף שהתוועדויות הן במעמד ההמונים, הרבי חודר ומסתכל לעומק נשמת כל אחד מהחסידים, והוא מניע אותנו על ידי נשמותינו’. אני הרגשתי את הדברים בפועל ממש.

בשנים שבהן למדתי ב–770, כל ימיי היו סביב ההתוועדויות. ההכנות להתוועדות, החזרות שלאחר מכן, וכן הלאה. זכיתי להיות שותף קטן לחזרה במוצאי שבת על ההתוועדויות השבתיות, אותן זכרתי לא מפני שניחנתי בזיכרון מיוחד, אלא מפני שהתענגתי ושתיתי בצמא את דברי הרבי. בעיניי כל מילה ומילה היתה בבחינת יהלום נוצץ. כך נחקקו הדברים במוחי ונשמתי.

השתוקקתי תמיד וציפיתי להתוועדות. חייתי מהתוועדות להתוועדות. יום חול שהיה בו התוועדות — היה לי ליום חג. הודעה פתאומית על התוועדות הקפיצה את האדרנלין עד השמים. כמוה גם האכזבה לעיתים, כשלא הצלחתי לשמוע ולהבין את דברי הקודש.

כל התוועדות ושיחה היו עולם ומלואו. אין סתם התוועדות, סתם שיחה. כל דברי הקודש הם רעיון נצחי. מסר וחיזוק לחיים. בנין לנשמה. מפסוק ומימרא חזלי״ת אחת, לימד הרבי מסר המתפשט לכל מהלך החיים. כל משפט קטן ברש”י נהפך במשנת הרבי ליסוד בעבודת ה’. אין מקרה, הכל מכוון ומדוייק משמים בהשגחה פרטית. גם כשביאר הרבי סוגיה או נושא פרטי בתורה, בסופו של דבר זה השתלב בתמצית ״אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני״, עבודת השם.

הרבי שלי הוא לא רק ראש בני ישראל, משיח ה׳, אלא גם המורה הפרטי שלי. ההתוועדויות, צורת הדיבור, אופיו, חיתוך המשפטים, הגישה לתורה ולעולם — הם נר לרגלי. הם מורי הדרך שלי. כל מה שיש לי כיום בעבודת הרבנות והשליחות כמו גם חיי המשפחה — הכל מאותם רגעי קודש נשגבים אצל הרבי בעת ההתוועדויות.  

לאחר ג׳ תמוז, גברה בי מדת האהבה והגעגועים אל הרבי. בעוד שבהיותי ב–770 מוטיב האהבה היה גנוז ונתון תחת מורא ויראת הכבוד למלך.

ואם משמים הורידו אותנו בדור שלנו, חובה עלינו לשנס מתניים ולהפיץ את אור התורה של הרבי, אור היהדות בעולם כולו, כדי להוריד את השכינה לארץ ולהוביל את היקום כולו אל הגאולה האמיתית והשלימה.

להחיות את הרגע, לחיות עם הרבי

 

אם תיגש לחסיד ותשאל אותו: “אולי יש בזיכרונך רגע מיוחד עם הרבי מלך המשיח, שמלווה אותך בכל עת”? לא תמיד תהיה התשובה מיידית. הוא ודאי יתכנס בהרהוריו. תבחין פתאום במעטה של רצינות האופף אותו. לא רצינות מרירה, אלא רצינות של כובד ראש, כיאה לנושא אישי כל כך.

הוא ישקול כל מילה בפלס, ותוכל לחוש שהרגע התעצם איתו, והוא התעצם עם הרגע. הן זהו רגע אישי עם הרבי, שמחייה את כל החושים עם ההכרה, שהרבי תמיד עם החסיד, מרגיש אותו, חושב עליו, מעניק לו כוחות, ומאמין ביכולתו לבצע את שליחותו. רגע קט שתמיד מלווה את החסיד.

ואז הוא יהרהר ויחשוב על היחידות הראשונה, על החיוך האבהי, על ההוראה המיוחדת, וכן הלאה… ולפתע יתמתחו שרירי פניו והרצינות תהפוך לחיוך מאיר פנים, ואז עיניו ייתלו בנקודה רחוקה וניכר יהיה כי הרגע חי כעת שוב בזכרונו, ממש כמו אז…

כמה הולם את הדברים תיאורו המופלא כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ נ”ע בשיחתו הקדושה מחג השבועות תרצ”ד: “אחד הדברים שעל אנשי שלומנו ותלמידי התמימים יחיו להרגיל את עצמם — הוא: ציור . . כל מי שהיה בליובאוויטש, שמע מאמר, היה ב”יחידות”, ביקר בציונים הקדושים . . צריך לצייר במוחו, בהתאם לזכרונו, את התמונה והמחזה הקדושים שראה ושחווה אז בהיותו בליובאוויטש…

חסידים ותלמידי התמימים שהיו בליובאוויטש בשעת התוועדות או ב”יחידות”, עובר במחשבתו במפורט על מה שסיפר ושאל אז, נזכר על התשובה ועל נוסח הברכה שקיבל — מעורר אותו מחזה זה מהתרדמה של שטות, ומתמלא בחיות מחודשת.

אין מילים להביע בהן כמה ניחומים ותקוות משרה זכרון כזה, זכרון כזה מקל את החיים הגשמיים, מכניס אור בחיי החולין ומביא לאומץ לב בעבודה החיה העתידה בחיים”… (לקו”ד ח”א, ליקוט ז, ע’ 225 ואילך).

וכשהחסיד ייענה להפצרותיך, יפתח את ליבו ויספר באוזניך על הרגע האישי שלו עם הרבי, רגש הגעגוע ידבק גם אותך. לרגע תיסחף עם רגש ההתקשרות שיתגלה תוך כדי הסיפור, במשנהו תחוש בשמחה החסידית, וברגע לאחריו — בביטחון, בחמימות ובהתלהבות, שמתגלים בלבו של החסיד כאשר הוא מעלה בזיכרונו, כמעט רואה שוב, חווה בשנית, את המחזה המיוחד.

ומילותיו של הרבי הולמות באוזניו, כאילו שמע אותן אך זה עתה. מזריקות בו חיות, מפיחות בו רוח חיים חסידית, ממריצות אותו לפעולה, “אויף וואס ווארט מען, מען איז דאך מעכב די גאולה, עס איז שוין ערב שבת נאך חצות”, אל תרפה משליחותך “להביא ההתגלות בפועל בעולם”!

חיים ברוק