מוגש ליום ההילולא כ”ד בטבת תקע”ג - תשע”ז א אל תוך הכפר פיענא שבמחוז קורסק, נכנסו

מוגש ליום ההילולא כ”ד בטבת תקע”ג - תשע”ז
א

אל תוך הכפר פיענא שבמחוז קורסק, נכנסו ברעש גדול שישים עגלות, כרכרות ומרכבות. תושבי הכפר השקט והמנומנם בדרך כלל - כשלוש מאות חצרות ובתים בסך הכול - יצאו מבתיהם והביטו בהשתאות ובפליאה באורחים שנכנסו בתחומם לפתע פתאום. פליאתם גברה שבעתיים, כשמתוך המרכבות נראו דמויותיהם של האורחים הלא–קרואים: כולם מכורבלים במעיליהם, חבושים בכובעי פרווה כבדים - מנסים להגן על עצמם מפני החורף הקשה. אף על פי כן, לא היה אפשר שלא לראות את זקנם העבות של רבים מהאורחים.

האורחים לא היו אלא רבינו הזקן, שנמלט עם בני משפחתו בלוויית גדולי החסידים, מחמת גייסות חייליו של נפוליון הצרפתי, בעיצומה של מלחמת רוסיה–צרפת. הופעתם הפתאומית הייתה חלק ממסע הבריחה הנרחב שנמשך זה כמה חודשים ארוכים.

כאש בשדה קוצים חלפה השמועה בקרב התושבים כי הבאים אינם אלא יהודים.

יהודים?

“אכן כן. יהודים ממש”, אמרו זה לזה. כעת ראום ממש בגובה אמיתי, ללא אמצעי.

שניים–שלושה מתוך קבוצת החסידים ניגשו אל תושבי הכפר, וביקשו לשכור מהם בית או כמה בתים בעבורם ובעבור המשפחות הנלוות. האורחים סיפרו כי הם פליטי מלחמה הנודדים זה חודשים אחדים מפני גייסותיהם של הצרפתים, וכי הם מבקשים מקום לדור בו לתקופת מה. הם אף הציעו תשלום מלא.

אחד הכפריים הביט ארוכות בדמותו של אדמו”ר הזקן, שנראתה מבעד לחלון המרכבה הראשונה. פני הרבי כפני מלאך אלוקים. הרבי היה שקוע בשרעפיו, ודמותו האירה באור יקרות.

התיק הכפרי את רגליו, ניגש אל נציגי החסידים, כשעיניו לא ניתקות מהמרכבה שישב בה הרבי.

“אני מוכן להשכיר להם את ביתי, אם יבטיח לי האיש הקדוש הזה”, אמר והצביע לעבר הרבי, “שלושה דברים. יש לי בית נוסף, רחב ידיים, נאה ומכובד למגורים. אם יבטיח לי, אארח אתכם ללא תשלום”.

זיק של תקווה ניצת בעיני החסידים, והם שאלוהו לפשר שלוש ההבטחות הנדרשות.

כחכח הכפרי המחוספס בקולו: “יש לי בן, גיבור חיל, כוחו עצום”. הכפרי הראה בידיו כמה גדול וחזק בנו. “לאחרונה קיבל צו קריאה להתגייס לצבא לטובת המאמץ המלחמתי נגד הצרפתים. רוצה אני שה’ראבין’ הקדוש הזה יבטיח לי כי בני ישתחרר מהשירות הצבאי. כן אני מבקש כי יבטיח לי שאחיה בעושר כל ימיי. עוד אני מבקש הבטחה לשנות חיים רבות”.

החסידים נענעו בראשם לאות הבנה וסימנו לכפרי שימתין דקות אחדות. הם ניגשו למרכבה, שוחחו עם הרבי, וכעבור דקות אחדות סימנו לו להתקרב אל חלון המרכבה. מקרוב ראה את הרבי בדמותו ההדורה ורטט של יראת הרוממות אחז בו. למרות גסותו הכפרית, הבין כי איש קדוש לפניו, והוא התאמץ להקשיב לדבריו של הרבי שהבטיח לו את מילוי שלוש בקשותיו.

לשונו של הכפרי נעתקה מפיו. הוא נד בראשו כמקבל את דבריו של הרבי.

בו ברגע סב לאחוריו במרוצה, לעבר הבית הנוסף העומד בחצרו. כעבור שעה קלה היה הבית נקי ומסודר כדבעי לקראת כניסתו של הרבי ופמלייתו. לא זו בלבד, אלא שהכפרי דאג כי בתים נוספים יושכרו בעבור שאר בני משפחת הרבי הנלווים אליו.

מכיוון שבאותם ימים רוב הגברים היו בחזית הבוערת, לא מעט בתים היו פנויים, והם ניתנו חינם אין–כסף לקבוצת החסידים שהגיעה לכפר. הכפריים טובי הלב נתנו לאורחים עצים להסקה - מצרך נחוץ ביותר בעיצומו של אותו חורף קפוא.

לרבי, למשפחתו ולפמליית החסידים המצומצמת הגיעה אפוא מעט רווחה בתוך הסבל והתלאות שנלוו לנדודי החורף הקשים.

ב

אחת ההבטחות שביקש אותו גוי כפרי מהרבי, היה עבור בנו, איש חיל וחסון, שיינצל מגזרת הגיוס. הרבי אכן הבטיח לו זאת.

כאשר הגיע הלה ללשכת הגיוס, ישב במקום צוות רופאים ומפקחים מוכן ומזומן לגייס כל נער שכוחו במותניו. אך נכנס הבחור לחדרם של הרופאים, הביטו בו ואחר הביטו זה בזה בפליאה. ‘מדוע הגיע לכאן?’ איש מהם לא הבין. אחד מהם לא התאפק וצעק לעברו: “צא מפה, אינך שייך לכאן”. למותר לציין כי הבחור נשא רגליו ונמלט מוועדת הגיוס במהירות רבה, כשהוא אוחז בחזקה בפתק השחרור…

בעל הבית הגוי, שכעת ידע בבירור כי איש אלוקים מתארח בצל קורתו, כיבד מאוד את אורחו. אף על פי שהיה גוי, הבין כי הרבי אינו ככל האדם, וכי הוא איש קדוש ורם–מעלה. הוא עצמו היה מכבד את רצפת חדרו של הרבי ודואג לכל מחסורו.

באחד הימים, כששהה הגוי בקרבת הרבי, פנה אליו אדמו”ר הזקן ואמר לו:

“הרי אתה מארח אורחים כאן. בקשה לי אפוא אליך”.

התקרב הגוי בסבר של יראת כבוד ושם אוזנו כאפרכסת.

“אם באחד הימים יגיעו אליך שני יהודים, יבקשו להתארח בביתך ויתנהגו שלא כדרך שיהודי נוהג, מבקש אני ממך שתזכור את בקשתי - להתנהג עמם בהתאם”.

התפלא הגוי לפשר הדברים, אך הבין כי דברים בגו. “אתה כבר תדע מה לעשות עמם”, הטעים הרבי.

ג

חדרו של הרבי, שבו עלתה נשמתו לגנזי מרומים, נותר ריק. הגוי דאג שהחדר יישמר בקדושתו ללא שזר ייכנס אליו. הוא נעל את החדר ואת המפתח שמר בידו. “הערל בעל המלון, כשראה בעיניו נפלאות ממנו וידע שהוא איש אלקים קדוש, על כן היה מכבד ומייקר את המקום מאד וסגרו … כן ציוה לזרעו אחריו”, כותבים קורות דברי הימים ההם. מדי פעם היו מגיעים יהודים תושבי הסביבה וביקשו להתפלל בחדר הקדוש שבו עלתה נשמתו של הרבי השמימה. הגוי היה נענה להם ומכניסם אל החדר הקדוש.

עשר שנים חלפו מאז ההסתלקות, עד לאותו ערב. מרכבה עצרה בפתח האכסניה, ושני אנשים ירדו ממנה ונכנסו אל הבית פנימה. הם התעניינו בנוגע לאפשרות לינה במקום. היו אלו שני סוחרים יהודיים שעסקו במסחר ונסעו לשם כך לערים השונות. ברבות הימים התערבו בין הגויים ואימצו לעצמם אורחות חיים שלא תאמו חיים של תורה ומצוות.

ביקשו השניים אפוא מקום לאכול ולהניח בו את ראשם למשך הלילה. נענה להם הגוי ושאל איזה אוכל להכין להם. השניים משכו בכתפיהם.

“האם תוכל לטגן בעבורנו ביצים בשומן חזיר?” הציע אחד מהם כתשובה.

הגוי, שכבר ידע את אורחות חייהם של היהודים ואת הקפדתם על כשרות האוכל שהם מכניסים לפיהם, הבין מיד כי אלו השניים שאליהם כיוון הרבי. הוא כבר ידע את אשר עליו לעשות.

בשקט קרא לבנו, גיבור החיל, והורה לו להיכנס לחדר ולקשור את ידיהם ואת רגליהם של שני היהודים. בנו לא היה צריך להתאמץ הרבה במלאכתו, וכעבור שעה קלה היו השניים קשורים וכפותים היטב. ‘כעת השעה’, חשב לעצמו בעל הבית, ונכנס אל החדר כשבידו האחת גרזנו שהבהיק בניקיונו, ובידו האחרת אבן ליטוש.

“אורחים יפים הזדמנו לביתי”, המהם לעצמו בשעה שנכנס פנימה והחל “לטפל” בגרזנו. סבר של קורת רוח היה נסוך על פניו. “עוד מעט קט הגרזן יהיה מוכן, ואחסל אתכם”, לאט בקול מזרה אימים. “כשהגרזן יהיה מושחז, זה לא יכאב”, הוסיף והתעלל בהם בדברים.

היהודים הביטו בו בעיניים קרועות לרווחה. בתחילה היו בטוחים כי האיש צוחק עליהם. הם שאלו את תושבי הכפר על אכסניה ראויה, והכול המליצו להם על האיש ועל הגינותו ויושרו.

“אם חפץ אתה בכסף, נוכל לתת לך את כל מה שבידינו”, הצליח אחד מהם לגמגם.

“איני זקוק לכספכם”, התיז בבוז. “יהודים אתם! יש לי חשק לראותכם מתים, כך ולא אחרת”. תוך כדי דיבור המשיך להשחיז את הגרזן וללטשו כראוי.

משהבינו השניים שחייהם תלויים מנגד ורגעיהם ספורים, פרצו בבכי מר, והחלו לבקש על חייהם, אך הגוי לא השיב להם, כמו אטם את לבו ואת אוזניו. הוא השים עצמו מרוכז לחלוטין במלאכת ליטוש הגרזן.

“מוכן!” הכריז בשעה שסיים את מלאכתו, וזקף את גוו.

היהודים הבינו כי תם זמנם, ובכיים גבר. “לפחות תן לנו לומר את תפילותינו האחרונות בטרם נמות”, ביקשו. הגוי נתן בהם מבט חריף וחד. הוא בחן אותם ככל שיכול, והבין כי בקשתם להתפלל תפילת וידוי אחרונה באה מעומק הלב, ואמר להם: “זה הכול? מדוע לא?! אמלא את בקשתם האחרונה”.

בלי אומר יצא את החדר ומבעד לדלת שמע את השניים מתפללים ובוכים בכיות רמות, מתוודים על כל חטאותיהם. הוא הבין כי השיג את היעד שביקש ממנו ה’ראבין’ הקדוש עשר שנים קודם לכן.

כעבור שעה קלה ניגש אל בנו והורה לו שיתיר את היהודים מהחבלים, ושלא יפגע בהם לרעה.

לא היה גבול לתדהמתם של השניים שעה שבעל הבית נכנס שוב אל חדרם, כשהוא מחייך חיוך רך ומפייס. הוא התנצל לפניהם על הפחד שגרם להם.

“מה ראית להפחיד אותנו ככה?” לא התאפקו לשאול.

הגוי תלה את עיניו בנקודה נעלמת, וניכר היה כי הוא חוזר לימים אחרים…

“לפני כעשר שנים התארח בביתי יהודי קדוש וצדיק. הוא שהה אצלי שבועות אחדים, ופה בחדר הזה”, אמר בהצביעו על המקום, “השיב את רוחו לאלוקיו. קודם הסתלקותו קרא לי ואמר - ‘אם יבואו אליך שני יהודים שלא יתנהגו כפי שאיש ישראל צריך לנהוג, תדע מה לעשות עמם’.

“זה עשר שנים שמגיעים לכאן יהודים להתפלל ולבקש את זכותו של הצדיק. לעתים מגיעים גם עוברי דרכים ומבקשים ללון פה לילה או שניים. תמיד הם פותחים ומבקשים מקום שקט להתפלל בו, ואני מכניסם אל החדר הזה שבו נסתלק הצדיק. לאחר מכן הם מבקשים לאכול, ואני כבר יודע ומכין להם דג מלוח. הם מבקשים ממני שלא אחתוך אותו בסכיני אלא בסכין שהם מביאים עמם. לעתים הם מבקשים שאתן להם ביצים לא מבושלות והם מעמידים אותן על אש בעצמם.

“אבל אתם הגעתם הנה הערב, לא ביקשתם מקום להתפלל, ואף לא היה אכפת להם איזה אוכל אכין בשבילכם; להיפך, ביקשתם אוכל האסור לכם על פי דתכם. הבנתי אפוא מיד שאליכם התכוון אותו איש אלוקים נשגב. לא נפלה שערה מדבריו. עשיתי מה שעשיתי כדי להפחידכם ולהחזירכם למוטב. כעת, משעשיתם תשובה מעומק לבכם, ציוויתי לבני להתיר את החבלים ולתת לכם חופש”.

לא היה גבול להשתוממותם של השניים. שעה ארוכה צללו במחשבות עמוקות. הם חוו חוויה לא פשוטה שנגעה עד עומק נשמתם.

“איפה מנוחתו כבוד של אותו צדיק?” שאל אחד מהם כשוך תדהמתם.

“בהאדיטש”, השיב הכפרי בנימה של יראת כבוד.

ד

כבר למחרת בבוקר יצאו שני הסוחרים להאדיטש, ועמדו כל היום באוהל אדמו”ר הזקן ובכו בכיות שהמסו את לבותיהם של כל מי שעמד במקום.

רבי מנחם נחום, נכדו של רבינו הזקן שהתגורר בהאדיטש, שמע את בכיותיהם של אותם שני יהודים פשוטים העומדים שעות ארוכות על רגליהם בלי מנוח. כשיצאו החוצה לאחר יום שלם של תפילות ותחנונים, ניגש אליהם והתעניין לפשר צרתם.

השניים, שהכירו בו כאיש צורה, שיתפו אותו במאורע שעברו. “עשר שנים קודם לכן חזה הרבי את שפלות דרגתנו, ודאג להביא אותנו לידי תשובה ברגע הנכון, כדי לטהרנו ולקדשנו. באנו אפוא אל מקום מנוחתו כדי שיתפלל בעבורנו שתשובתנו תתקבל ברחמים וברצון”.

(מגדל עוז עמודים קעד–קעה, בית רבי עמוד 92 לשמע אוזן עמוד 31 לד–לה שבחי הרב)